ליבריסטאן

オング君は戦争から帰って、久し振りで街を歩きました。軒並のハイカラな飾窓の硝子に、日やけして鳶色に光っている顔をうつしてみました。高価なネクタイだのチェッコスロバキヤの硝子細工だのを売る店の様子は戦争に行く前とちっとも変っていませんでした。
「ちょいと、ちょいとってば！」
顔に黄色い粉をはたきつけた派手な様子の娘が、オング君をうしろから呼びとめました。
「おや、ハルちゃんじゃないか。これはよいところで！」オング君は嬉しくなって、そう云いました。
「どうしたの？」と娘は訊きました。
「どうしたのって」――オング君はそこで娘の身なりをよく見ました。「君、いま、ホノルル・カフェにはいないのかい？　僕の手紙見てくれなかったのかい？」
「うん、見た。けれど、ホノルルは夙の昔に辞職しちゃった。知らないのかい？」と娘は云うのです。
「知るもんかさ」
「いやだなあ、ほら、そこのエハガキ屋をごらんなさい。あたしの写真が一っぱい飾ってあるぜ」
「なんだ。キネマの女優になったのか」
「うん。知らないなんて、じゃ、やっぱり戦争に行ってたのは本当だったのね」
娘は大袈裟に首をふって、感心したような溜息を吐きました。

אונְג חזר מהמלחמה, ולראשונה מזה זמן רב הלך ברחובות העיר. בזגוגיות של חלונות הראווה המעוצבים הוא ראה את השתקפות פניו השזופים, הבוהקים בגוון חום עמוק. מראה החנויות, שהציעו למכירה דברים כמו עניבות יקרות וחפצי זכוכית מצ'כוסלובקיה, לא השתנה כהוא-זה מכפי שהיה לפני יציאתו למלחמה.
"רגע, רגע אחד…!"
נערה מגונדרת, פניה מאובקים בפודרה צהובה, קראה מאחור לאונג ועצרה אותו.
"אוי, זאת הארו-צ'אן! בשעה טובה!"
"מה קרה לך?", הנערה שאלה.
"מה קרה לי…" – אונג חזר והביט היטב בהופעתה החיצונית של הנערה. "את עכשיו כבר לא בקפה הונולולו? לא ראית את המכתבים שלי?"
"כן, ראיתי. אבל, מהונולולו התפטרתי ממש מזמן. אתה לא יודע?", הנערה אמרה.
"מאיפה לי לדעת!"
"פשוט לא ייאמן. הנה, לך תסתכל שם בחנות הגלויות. הם תלו מלא תמונות שלי!"
"מה זאת אומרת? נעשית שחקנית קולנוע?"
"כן. ואתה לא יודע דבר כזה! אז אחרי הכל, באמת היית במלחמה…"
הנערה הנידה בראשה בהגזמה, ופלטה נשיפה מתפעלת.

–

פתיחת החייל והשחקנית (1928), וטנאבה און (1902-1930)

(התרגום - שלי)

The Soldier and The Actress, WATANABE On

兵士と女優　･　渡辺温

–

וטנאבה און (שם המשפחה קודם לשם הפרטי) הוא סופר יפני שהתמחה בספרות בלשים ומסתורין - ז'אנר יפני שנקרא suirinshōsetsu. נולד ב-1902 באי הצפוני הוקאידו, ועבר עם משפחתו לטוקיו ב-1905. ב-1927 התחיל לעבוד בהוצאת האקובונקן (Hakubunkan), וב-1928 עזב את העבודה כדי להקדיש את כל זמנו לכתיבה. הושפע מאדגר אלן פו, ותרגם - יחד עם אדוגאווה ראמפו (סופר בלשי ידוע יותר, שקרא לעצמו בשם עט שיישמע כמו השם של פו) - תרגם וערך אוסף של סיפורי פו והופמן (לא יואל).

(המידע מתוך ויקיפדיה ביפנית - אין ברשת מידע ביוגרפי מספק באנגלית)

–

1. הטקסט המלא (יפנית)

2. הטקסט המלא (אנגלית)

3. עוד סיפור של וטנאבה באנגלית - המגבעת, באתר Neojaponisme

–

danext@gmail.com

כל חג מוכיח את זה מחדש: הזמן עובר. נכון, לא תגלית מי יודע מה, אבל האפקט של מעבר הזמן לא מתעמעם רק בגלל הבנאליות של התופעה וההיכרות הארוכה איתה. הנפש עדיין רוצה לעצור, לחכות, לשהות ברגע אחד, אבל ליד כל הרגעים יש תמרורים שאוסרים עצירה ואפילו האטה. ועוד לא דיברנו על הפקחים.

לאחרונה נעשיתי מוטרד מהעובדה שהחיים פשוט נוסעים דרכי לאנשהו, או אני דרכם, ושום דבר לא באמת נשאר או מתקיים באיזושהי גרסה יציבה. שמתי לב שהזיכרון שלי עובד בצורה שקשה לסמוך עליה: במקום להחזיק ספרייה מאורגנת של כל/רוב מה שקרה לי, הוא בנוי כמו ספרייה מבולגנת, שכמעט כל הספרים בה הם רק הכריכות - מין תחושות לא מוגדרות שמקושרות לדברים, עם תחושה חלשה של הדברים עצמם. בראייה בלבד, בשיטוט בין המדפים, אי אפשר להבדיל בין הכריכות הריקות לאלה המלאות; וכשכבר נתקלים בספר אחד שלם, רוב הטקסט הוא הערות שוליים והפניות לספרים שאינם.

אבל גם אם זוכרים אירוע מסוים במלואו, ובצורה חיה מאוד, לזיכרונות יש בעיקר אופי אינטלקטואלי - מין מאמר אקדמי על התרחשות ממשית. המימד הרגשי שהיה לדברים במקור נעלם או מתעוות, תחת כובד המשקל של הרגשות בהווה שדרכם נשפט האירוע בעבר. וככה, אפילו הזיכרון השלם מרוחק רגשית מהאני של עכשיו, בדיוק אותו מרחק שביני לבין האני שהייתי בזמן אמת. מה התוצאה? שהעולם הרגשי קיים באמת רק הרגע, רק היום, ועף לפח מחר, או אפילו באותו ערב. כמו ירקות בשוק - או עיתונאים - שמאוימים תמיד על-ידי שעת הסגירה.

לכן החלטתי, בתחילת החודש, לנסות את השיטה העתיקה ביותר בעולם לשימור הדברים שהזיכרון לא יכול לשמר - לכתוב יומן. בינתיים זה מצליח יותר משחשבתי. אני לא כותב כל יום, רק כשיש לי מה לומר, אבל כבר עכשיו מורגשים שני אפקטים: א. האטה בתחושה הסובייקטיבית של קצב מעבר הזמן. אני מרגיש כאילו שמאז ה-1 בספטמבר, שבו התחלתי את הכתיבה, עברו חודשיים. ב. נוכחות ארוכה יותר של החוויות. אם קודם העולם הרגשי התקדם באוויר, עכשיו הוא נע על הקרקע ומשאיר עקבות.

הרבה שנים רציתי לכתוב יומן, אבל תמיד נרתעתי מהסטיגמות שהיו לי בראש על "יומני היקר" ועל פנקסנות מייגעת של אירועים שוטפים. רק כשהבנתי שהפורמט לא באמת מחייב שום סוג של תוכן, הסכמתי סוף-סוף לעשות את הניסוי. במקרה הזה, אני משתדל שהיומן יתעד התרחשויות רק כהקדמה למצבים תחושתיים, או כחלק מהם.

רק אחרי שהתחלתי לכתוב הבנתי בדיוק למה יומן יכול להיות תשובה מסוימת לעקרות הזרימה של החיים: הוא יכול להפוך אותם מסתם התקיימות נטולת מטרה, למעשה שנועד, אפילו בלי שום התכוונות, לכתוב יצירה ספרותית. "מחר" הוא כבר לא "היום+1 ", אלא התנאי לכך שהיומן ימשיך להיכתב.

כשאני אומר יצירה ספרותית, אני מתכוון לזה במובן פנימי לגמרי. היומן אומר בגלוי את מה ששאר הספרות מעמידה פנים שהיא לא יודעת: שלמען האמת, כל יצירה נכתבת רק בשביל מי שכתב אותה. בז'אנר הזה, בניגוד לאחרים, אפשר לשם שינוי לכתוב בחופשיות בלי לחשוב על פרסום ועל דעת הקהל, כי פה הם מנוגדים למהות המוצהרת של מה שכותבים. זו לא אוטוביוגרפיה, שבה אדם מתאר את חייו לאחרים, אלא תיאור של החיים לעצמו, למי שחי אותם.

הדבר המעניין הוא שעצם הכתיבה של מצבי הנפש משאיר אותם חיים וברורים, עוד לפני שקוראים את מה שנכתב. דברים קטנים ודקים, שהזיכרון הרגיל מנקה בברוטליות, נעשים עמידים יותר לפגעי הזמן. ההווה כבר לא בא בהכרח על חשבון העבר.

וכשקוראים ביומן, אם הדברים נכתבו בצורה כנה ולא מחושבת מדי, הרגש ההוא קם מהמתים וחוזר לרגע אל מערכת העצבים. אפשר לדעת בדיוק שזה הוא, ולא דמיון עכשווי בתחפושת, כי הטקסט מתעד אותו ומאפשר השוואה אמינה.

עכשיו, כשמתחילה עוד שנה, הדבר הכי חשוב שאני יכול לאחל לכם (עם כל הזהירות של מי שבעצמו לא בטוח שהעצה שלו באמת מועילה) הוא שתנסו גם אתם לכתוב יומן. אחרת, ראש השנה הזה יהיה "ראש השנה הקודם+1 " - בדיוק כמו ראש השנה שלפניו, וזה שלפניו, וזה שלפניו, וכל אלה שיבואו בעקבותיו. מי זוכר, מי יזכור אותם? אנחנו עוברים בהם, שקועים בתוכם, ואחרי יום-יומיים הם מתנדפים. ומה קרה לעצמנו, שחיינו בהם?

היומן הופך אותנו למה שאנחנו - דמויות בסיפור שמישהו, לאו-דווקא אנחנו, מחליט כל הזמן על מהלכיו. בלעדיו אנחנו רק סדרה חשבונית עולה של מיתות זהות, עם זיכרון חי מקרי פה ושם. זה כמובן לא אומר שלמי שכותב יומן יש בהכרח משמעות בחיים, ולמי שלא כותב אין. הדברים לא צפויים וברורים עד כדי כך.

אבל השאלה היא לא שאלה של משמעות, אלא של התמשכות. במובן מסוים, אם אנחנו לא כותבים, או מנכיחים בדרך אחרת, את מה שאנחנו מרגישים באופן שמאפשר לרגש לחרוץ עקבות בקרקע, כולנו נולדנו היום בבוקר. כל יום הוא גם ראש השנה, גם השנה עצמה וגם ערב ראש השנה הבאה.

עכשיו, כשמתחילה שנה אמיתית, אפשר לנסות להבדיל אותה - בינינו לבין עצמנו - מכל מה שקרה קודם ומכל מה שיקרה אחר-כך, ולהשאיר את הממצאים במקום שממנו הם יוכלו להשפיע עלינו הלאה. כאן אין צורך ביומרות ספרותיות, כי אנחנו לא הסופרים, אנחנו הדמויות, שכותבות את עצמן תוך כדי פעולה וצריכות רק לקבע את מה שנכתב ממילא.

אז כשהשעון המעורר יצלצל תש"ע, אפשר לחזור לישון ולהתעורר שוב ושוב עם הנודניק האוטומטי עד קץ הימים, ואפשר גם להחליט שיוצאים מהמיטה והולכים לכתוב את היצירה היחידה שלא יכולה להיכתב בלעדינו.

שתהיה שנה טובה.

danext@gmail.com

בדד משמים ישבתי בחדרי ועל עפעפי נפלה תרדמה.  השֵּׁנה  היא הנחמה האחת בחיי עיר קטנה ההולכים לאט ומוליכים כשמן מימיהם, בלי תנועה ובלי גלים.  לולא היא שהיתה לנו, יאמר בן עיר קטנה, כי אז  תמנו לגוע באפס עבודה ומעשה במשך ימי הקיץ הארוכים, וגם אנכי מעת אשיותי נפלו…  אצבעותי שפלו, ומבעד הערפל אשר יכסני לא אראה כל חזיון לוקח לב מעורר נפש, נותן כח לאין אונים לפעול ולעשות, לקבל ולהשפיע תועלת, ורק החלום ישוב ישעשעני ויעביר לפני רגעי אָשרי שכבר נשכחו, ואיך לא אחמוד את השֵּׁנה  אֵם כל חלום והלך נפש?

ישבתי ונרדמתי, והנה יד שלוחה אלי ותעירני, פקחתי את עיני וארא מלאך דובר בי לאמר:  קום כתוב!  ואומר: מה אכתוב?  ויאמר את אשר אתה רואה ושומע.  צדקת, עניתי, אקומה נא ואסובבה בעיר, בשוקים וברחובות, לראות ולשמוע.  יצאתי מביתי ואשא את עיני ואראה את השמש בכל הדרו על תכלת השמים ורוח אביב נשב נשמת חיים באפי, וימלך עלי לבי לכתוב שיר חדש בשבח האביב כדבר בעתו.  עודני הוגה בדעה זו וחרוזים כדבורים סבוני:  עבר חרף, קשה  הערף, שמש אביב, יזרח סביב.  על מי פלג, אין עוד קרח, במקום שלג, יפרח פרח;  גם צפרים, מן היערים, עפים שרים וכו' וכו'.  הרפו מעט!  תנו לי להשיב רוחי, גערתי בחרוזים, מה תתנו ומה תוסיפו לי בשאונכם והמונכם אם כעטלפים לא תראו אור, כי לא לשירים כאלה מקום במכ"ע ילדי יום.  לא אביט שמימה כי אם אשפיל לראות כל הנעשה והנשמע סביבי בין העם אשר בקרבו אנכי יושב ואת אשר אראה אגיד.

–

מתוך: הרהורים רעים, מרדכי צבי מאנה (1859-1886)

–

1. הטקסט המלא - באתר פרויקט בן יהודה

2. עוד טקסטים של מאנה, באותו אתר

3. פרטים ביוגרפיים - כאן וכאן

4. ביצוע של השיר משאת נפשי - באתר זמרשת

–

danext@gmail.com

הפעם, במקום תרגום קצרצר מיצירה, הכנתי משהו שאפתני יותר. אבל נצח הקיצור לא ישקר, ולכן נעשה את זה בלי הרבה דיבורים מיותרים:

החלטתי שהגיע זמנו של האתר השני שלי, אקס-טריטוריה, לצאת לפנסיה - בשם היעילות ונוחות השימוש. לכן, העברתי את כל הסיפורים שפרסמתי שם לעמוד משלהם באתר הזה. האתר השני ייסגר בימים הקרובים, ותהיה ממנו הפניה אוטומטית לעמוד החדש.

בנוסף, יצרתי עמוד תרגומים, שיוקדש לתרגומים מלאים של סיפורים קצרים יפניים. מפעם לפעם, ככל שהזמן ומועקות החיים הרגילות יאפשרו, אעלה לשם תרגום חדש ליצירה שנמצאת ב-Public Domain.

התחלתי את הפרויקט באחד מעשרת הסיפורים הקטנים שנכללים בעשרה לילות חלום, טקסט מפורסם מאוד של נאצומה סוסקי. הכוונה היא לתרגם ולהעלות לכאן במשך הזמן את שאר תשעת הסיפורים לפי הסדר (אל תבנו על קצב מהיר, אבל אשתדל שזה לא יקרה פעם בעשור).

כולם מוזמנים לעלות על ההסעה המיוחדת לעמוד התרגומים ולהוריד את ה-PDF להנאתם (אני מקווה).

כל זה, צריך להדגיש, לא משפיע בשום אופן על הפוסטים הרגילים.

כדי לאפשר ניווט במבנה החדש, העברתי את עץ העמודים לראש העמודה השמאלית. מכל עמוד יש קישור בחזרה לעמוד הראשי, שבו מתפרסמים הפוסטים.

דעות, הערות, הצעות ייעול, תלונות על קשיי ניווט ולינקים שבורים, וכו' וכו' - אשמח לשמוע במייל.

אני מקווה שאחרי התרגום של היום יבואו עוד רבים (בכפוף לתנאי המבצע ולקצב ההשקעה שלי בלימודי היפנית). אסיים בברכה/זעקת ההתלהבות היפנית המסורתית - בנזאי!

danext@gmail.com

משום-מה החלטתי שהגיע הזמן לקנות, או לפחות לתכנן לקנות, מכשיר קריאה לאי-ספרים. אבל כשהתחלתי לברר מה האפשרויות, התברר שהזמן לא ממש מסכים איתי בנוגע להגעתו.

למרות שכבר עברנו את שלב הינקות של הטכנולוגיה הזו, ובכל שבוע יוצאת הודעה על מוצר חדש שמקיים את השילוב הראוי (דיו אלקטרונית + מכשיר פונקציונלי באופן סביר ומעלה + מקורות רציניים לטקסטים), מי שמחפש לעצמו מכשיר יגלה שזאת משימה קשה בהרבה מכפי שאפשר לדמיין.

בעיה רצינית אחת היא שמה שעשוי להיראות כמו עשרות מכשירים זהים, שאפשר לבחור ביניהם בעיניים קשורות, הוא למעשה ג'ונגל של פורמטים ותאימויות לא-ברורות, שיבטיחו כאב ראש לכל אחד, בנקודה כלשהי, אחרי פתיחת האריזה.

אני מתכוון להשתמש במכשיר כדי לקרוא ספרי חינם מהרשת, ולכן הדרישה הבסיסית שלי היא היכולת להציג פורמטים לא מוגנים. זה נראה כמו משהו מובן מאליו, אבל זה לא כך. הפורמט הבלתי-מוגן המרכזי הוא ePub, אבל דווקא את הפורמט הזה, שהוא פתוח וחופשי, מכשירים מסוימים בוחרים שלא לעכל. כל סוגי הקינדל, למשל, לא יכולים לקרוא אותו.

אפילו PDF הוא עניין לא פשוט כמו שנדמה, כי יש מכשירים שלא מסוגלים להציג אותו בכלל, או לא עושים את זה בצורה טובה. וגם, זה פורמט לא נוח בפני עצמו, שלא מאפשר זרימת טקסט - כלומר, אי-אפשר להגדיל את הפונט כדי לקרוא בנוחות, אלא חייבים לעשות זום ולהזיז את התצוגה לצדדים, כאילו מסתכלים על תמונה.

ועוד לא דיברנו על סבך הבריתות המשונות בין יצרניות מכשירים לספקיות תוכן, בניסיון להתמודד עם אמזון+קינדל, דבר שמוליד מגבלות שטניות על המשתמשים.

קחו לדוגמה את סוני: היא אמנם מייצרת את אחד המכשירים היותר טובים (Sony Reader), אבל הוא נמכר רק במערב. ביפן היא מוכרת מכשיר אחר, LIBRIé, שיכול להציג אך ורק פורמט ביזארי בשם BBeB - שהוא, ניחשתם נכון, פורמט שקיים רק בספרים שנמכרים בחנות האון-ליין הייעודית של המוצר הזה. אה, והספרים נעלמים מהמכשיר 60 יום אחרי הקנייה.

כשמכניסים לתוך הקלחת את עניין השפה, הדברים נעשים גרועים באמת. רוב-רובם של המכשירים, כולל הרידר, יכולים להציג רק קבצים בשפות שנכתבות בכתב לטיני. כל שפה שלא משתמשת בכתב כזה - ולפעמים גם כאלה שמשתמשות בו עם סימנים מיוחדים (נגיד פולנית) - היא איום פוטנציאלי על שלומו הנפשי של המכשיר, ושל המשתמש.

ואפילו אם מכניסים קובץ בשפה לא-אירופית ב-PDF, הוא צריך להיות מקודד כך שהפונטים נמצאים בקובץ עצמו, וגם זה לא תמיד מבטיח שיהיה אפשר לקרוא אותו.

המכשיר היחיד שמצהיר על תמיכה בשפות לא-אירופיות הוא המוצר בעל השם המעט מביך COOL-ER (שגם הוא שילב ידיים עם חנות און-ליין תאגידית - זו של גוגל). בעברית, אגב, הוא לא תומך; וגם אם תהיה בה תמיכה באיזשהו מכשיר - נסו לדמיין את שיגיונות הימין-שמאל, מהסוג שעדיין מתרחש גם באינטרנט ובוורד, בזמן שאתם מנסים לקרוא ספר.

לפני שהתחלתי לחקור על המכשירים שקיימים בשוק, הנחתי כמובן מאליו שכל המכשירים דומים זה לזה: שבכולם יש תמיכה בכל הפורמטים החופשיים, ורק הפורמטים המוגנים שונים ממוצר למוצר; ושבכולם יש תמיכה אוניברסלית בכל השפות, כמו שאפילו מייקרוסופט למדה שאפשר.

אבל המצב, כמו שהבנתם, עדיין רחוק מהאוטופיה הזו. אוטופיה מוזרה: הרי אפשר היה, וצריך היה, להגשים אותה כבר בשנייה הראשונה. זה לא חלום עתידי, זה המינימום ההכרחי, והטכנולוגיה קיימת כבר מזמן.

בקיצור, לקנות מכשיר קריאה עכשיו זה חכם בערך כמו לקנות טלוויזיה שבאה מראש עם חיבור בלעדי לחברת תוכן מסוימת, ומסוגלת לשדר רק תוכניות דוברות אנגלית, או מקסימום צרפתית.

יום אחד בטח נצחק על זה, בדיוק כמו שאנחנו צוחקים היום על ימי ה"אזורים" של ה-DVD. מצד שני, האזורים האלה עדיין קיימים; אלה רק המכשירים שכבר לא שמים לב אליהם. כנראה שמכשיר קריאה יהיה מוצר הגיוני רק כשהנס הזה יקרה גם באי-ספרים.

בינתיים, בהשוואה לבלגן הזה ולתסכול שהוא עומד להמיט על ראשי הקוראים, הגאונות הפשוטה של הספר המודפס נעשית ברורה יותר מאי-פעם. שם לא נדרשת "תמיכה" בכלום, ואומרים שאפילו לא צריך לטעון את הסוללה.

danext@gmail.com