ליבריסטאן

כל חג מוכיח את זה מחדש: הזמן עובר. נכון, לא תגלית מי יודע מה, אבל האפקט של מעבר הזמן לא מתעמעם רק בגלל הבנאליות של התופעה וההיכרות הארוכה איתה. הנפש עדיין רוצה לעצור, לחכות, לשהות ברגע אחד, אבל ליד כל הרגעים יש תמרורים שאוסרים עצירה ואפילו האטה. ועוד לא דיברנו על הפקחים.

לאחרונה נעשיתי מוטרד מהעובדה שהחיים פשוט נוסעים דרכי לאנשהו, או אני דרכם, ושום דבר לא באמת נשאר או מתקיים באיזושהי גרסה יציבה. שמתי לב שהזיכרון שלי עובד בצורה שקשה לסמוך עליה: במקום להחזיק ספרייה מאורגנת של כל/רוב מה שקרה לי, הוא בנוי כמו ספרייה מבולגנת, שכמעט כל הספרים בה הם רק הכריכות - מין תחושות לא מוגדרות שמקושרות לדברים, עם תחושה חלשה של הדברים עצמם. בראייה בלבד, בשיטוט בין המדפים, אי אפשר להבדיל בין הכריכות הריקות לאלה המלאות; וכשכבר נתקלים בספר אחד שלם, רוב הטקסט הוא הערות שוליים והפניות לספרים שאינם.

אבל גם אם זוכרים אירוע מסוים במלואו, ובצורה חיה מאוד, לזיכרונות יש בעיקר אופי אינטלקטואלי - מין מאמר אקדמי על התרחשות ממשית. המימד הרגשי שהיה לדברים במקור נעלם או מתעוות, תחת כובד המשקל של הרגשות בהווה שדרכם נשפט האירוע בעבר. וככה, אפילו הזיכרון השלם מרוחק רגשית מהאני של עכשיו, בדיוק אותו מרחק שביני לבין האני שהייתי בזמן אמת. מה התוצאה? שהעולם הרגשי קיים באמת רק הרגע, רק היום, ועף לפח מחר, או אפילו באותו ערב. כמו ירקות בשוק - או עיתונאים - שמאוימים תמיד על-ידי שעת הסגירה.

לכן החלטתי, בתחילת החודש, לנסות את השיטה העתיקה ביותר בעולם לשימור הדברים שהזיכרון לא יכול לשמר - לכתוב יומן. בינתיים זה מצליח יותר משחשבתי. אני לא כותב כל יום, רק כשיש לי מה לומר, אבל כבר עכשיו מורגשים שני אפקטים: א. האטה בתחושה הסובייקטיבית של קצב מעבר הזמן. אני מרגיש כאילו שמאז ה-1 בספטמבר, שבו התחלתי את הכתיבה, עברו חודשיים. ב. נוכחות ארוכה יותר של החוויות. אם קודם העולם הרגשי התקדם באוויר, עכשיו הוא נע על הקרקע ומשאיר עקבות.

הרבה שנים רציתי לכתוב יומן, אבל תמיד נרתעתי מהסטיגמות שהיו לי בראש על "יומני היקר" ועל פנקסנות מייגעת של אירועים שוטפים. רק כשהבנתי שהפורמט לא באמת מחייב שום סוג של תוכן, הסכמתי סוף-סוף לעשות את הניסוי. במקרה הזה, אני משתדל שהיומן יתעד התרחשויות רק כהקדמה למצבים תחושתיים, או כחלק מהם.

רק אחרי שהתחלתי לכתוב הבנתי בדיוק למה יומן יכול להיות תשובה מסוימת לעקרות הזרימה של החיים: הוא יכול להפוך אותם מסתם התקיימות נטולת מטרה, למעשה שנועד, אפילו בלי שום התכוונות, לכתוב יצירה ספרותית. "מחר" הוא כבר לא "היום+1 ", אלא התנאי לכך שהיומן ימשיך להיכתב.

כשאני אומר יצירה ספרותית, אני מתכוון לזה במובן פנימי לגמרי. היומן אומר בגלוי את מה ששאר הספרות מעמידה פנים שהיא לא יודעת: שלמען האמת, כל יצירה נכתבת רק בשביל מי שכתב אותה. בז'אנר הזה, בניגוד לאחרים, אפשר לשם שינוי לכתוב בחופשיות בלי לחשוב על פרסום ועל דעת הקהל, כי פה הם מנוגדים למהות המוצהרת של מה שכותבים. זו לא אוטוביוגרפיה, שבה אדם מתאר את חייו לאחרים, אלא תיאור של החיים לעצמו, למי שחי אותם.

הדבר המעניין הוא שעצם הכתיבה של מצבי הנפש משאיר אותם חיים וברורים, עוד לפני שקוראים את מה שנכתב. דברים קטנים ודקים, שהזיכרון הרגיל מנקה בברוטליות, נעשים עמידים יותר לפגעי הזמן. ההווה כבר לא בא בהכרח על חשבון העבר.

וכשקוראים ביומן, אם הדברים נכתבו בצורה כנה ולא מחושבת מדי, הרגש ההוא קם מהמתים וחוזר לרגע אל מערכת העצבים. אפשר לדעת בדיוק שזה הוא, ולא דמיון עכשווי בתחפושת, כי הטקסט מתעד אותו ומאפשר השוואה אמינה.

עכשיו, כשמתחילה עוד שנה, הדבר הכי חשוב שאני יכול לאחל לכם (עם כל הזהירות של מי שבעצמו לא בטוח שהעצה שלו באמת מועילה) הוא שתנסו גם אתם לכתוב יומן. אחרת, ראש השנה הזה יהיה "ראש השנה הקודם+1 " - בדיוק כמו ראש השנה שלפניו, וזה שלפניו, וזה שלפניו, וכל אלה שיבואו בעקבותיו. מי זוכר, מי יזכור אותם? אנחנו עוברים בהם, שקועים בתוכם, ואחרי יום-יומיים הם מתנדפים. ומה קרה לעצמנו, שחיינו בהם?

היומן הופך אותנו למה שאנחנו - דמויות בסיפור שמישהו, לאו-דווקא אנחנו, מחליט כל הזמן על מהלכיו. בלעדיו אנחנו רק סדרה חשבונית עולה של מיתות זהות, עם זיכרון חי מקרי פה ושם. זה כמובן לא אומר שלמי שכותב יומן יש בהכרח משמעות בחיים, ולמי שלא כותב אין. הדברים לא צפויים וברורים עד כדי כך.

אבל השאלה היא לא שאלה של משמעות, אלא של התמשכות. במובן מסוים, אם אנחנו לא כותבים, או מנכיחים בדרך אחרת, את מה שאנחנו מרגישים באופן שמאפשר לרגש לחרוץ עקבות בקרקע, כולנו נולדנו היום בבוקר. כל יום הוא גם ראש השנה, גם השנה עצמה וגם ערב ראש השנה הבאה.

עכשיו, כשמתחילה שנה אמיתית, אפשר לנסות להבדיל אותה - בינינו לבין עצמנו - מכל מה שקרה קודם ומכל מה שיקרה אחר-כך, ולהשאיר את הממצאים במקום שממנו הם יוכלו להשפיע עלינו הלאה. כאן אין צורך ביומרות ספרותיות, כי אנחנו לא הסופרים, אנחנו הדמויות, שכותבות את עצמן תוך כדי פעולה וצריכות רק לקבע את מה שנכתב ממילא.

אז כשהשעון המעורר יצלצל תש"ע, אפשר לחזור לישון ולהתעורר שוב ושוב עם הנודניק האוטומטי עד קץ הימים, ואפשר גם להחליט שיוצאים מהמיטה והולכים לכתוב את היצירה היחידה שלא יכולה להיכתב בלעדינו.

שתהיה שנה טובה.

danext@gmail.com