ליבריסטאן

פרסים ספרותיים הם, לפחות לדעתי, המקום הראשון - מלמטה - ברשימת המקומות בעלי ההסתברות הגבוהה ביותר להימצאותה של ספרות אמיתית. נכון, ספר טוב עלול, לגמרי בטעות, גם לקבל פרס, וזה לא הופך אותו לגרוע. אבל אין מתאם הכרחי בין איכות לפרסים, וזה בלשון המעטה.

בכל אופן, השמועה אומרת שהסופרים של פעם לא היו צריכים פרסים כדי לכתוב יצירות מופת. (ובתור הוכחה מוחצת, אני ממליץ על התשובה ב-WikiAnswers לשאלה האלמותית "כמה פעמים היה דוסטויבסקי מועמד לפרס נובל לספרות?". כן, מישהו באמת שאל את זה, ומישהו באמת ענה לו).

אבל פרסים ספרותיים דווקא יכולים לתרום פה ושם לספרות בדרכים מוזרות, מקריות. קחו למשל את Costa Awards בבריטניה, שהשבוע הוכרזה בהם רשימת המועמדים הסופית. לא קראתי אף אחד מהספרים ברשימה, ובכל זאת, בדבר אחד אני בטוח. הכותרת שנתנו ב-Independent לידיעה שעסקה בנושא - היא יצירה ספרותית שראויה לפרס יותר מכל אלה שמתמודדות עליו:

Two dead authors in line for Costa Prize

רק תנסו לדמיין את התמונה הזאת, ותגלו שיש לכם בראש ספר שלם (ובלי כל הדיאלוגים המיותרים). שופטים, לטיפולכם.

danext@gmail.com

עוד תרגום לסיפור קצר מאוד של אמן הטירוף המרוסן - כאן, בעמוד התרגומים.

המספר (שהוא בעצם דזאי האמיתי) רוצה רק דבר אחד: להספיק להראות לילדה שלו את הים לפני שהמלחמה תהרוג את כולם.

danext@gmail.com

בסיפור קצר יש מאות או אלפי מילים. ברומן, עשרות אלפים. ברומן גרפומני במיוחד, אפילו יותר מזה. אבל כל מה שצריך כדי להרוס הכל - הכל! - הוא מילה אחת קטנה.

אולי רק אצלי זה ככה; אבל מבחינתי, באמת שיש מילים שמסוגלות, לגמרי לבד, להחריב סיפור שלם. בשנייה שמגיעים תוך כדי קריאה למילה כזאת, הכל מתמוטט. עצם הימצאותן בטקסט מכריעה כל גאונות שהושקעה בו, מפרקת אותו לגורמים והופכת אותו לגרוע ובלתי-אכיל באופן טוטלי. משהו כמו גרגר מכוכב נייטרונים שנופל לארגז חול בכדור הארץ.

בדרך כלל הבעיה היא עם שמות עצם, בעיקר כאלה שמתייחסים לחפצים (אבל גם שמות רגילים, של אנשים וכדומה, יכולים לעשות את העבודה). לפעמים הקטלניות הספרותית קשורה לחפץ עצמו, לפעמים רק למילה, ולפעמים - לשילוב המנצח של שניהם יחד. סופר שמצליח להשתמש במילים מהסוג הזה בלי להשמיד את הסיפור, הוא תופעה נדירה כמעט כמו תרנגולת שנהנית שמבשלים אותה.

ניסיתי לקבץ רשימה קצרה וחלקית של שמות עצם כאלה, שנחשבים בעיניי אסורים בנגיעת עט. אני מתאר לעצמי שלכל אחד יש רגישויות משלו, אבל אצלי, הרבה משמות העצם הרצחניים קשורים לתחום המחשבים (מה שקצת מוזר, בהתחשב בזה שהמילה "מחשב" עצמה דווקא נחשבת בעיניי לתואמת-ספרות בדיוק במידה הנכונה). יש גם נציגות צנועה לתחום ההיגיינה.

אני בטוח שיש עוד הרבה שלא הצלחתי להיזכר בהם, אבל בינתיים, הנה הם - כמה עצמים שיחסלו מבחינתי כל סיפור שהם מופיעים בו:

• אינטרנט
• מודם
• מייל
• שמפו (מילה לא מוצלחת בקנה-מידה אפי, שמסמנת דבר בלתי-מזיק כשלעצמו)
• MP3
• DVD, CD, וכל שם של מדיית אחסון מאז הסרט המגנטי (לא כולל)
• צ'ט
• טמפון
• בלוג
• פורום
• טישו (גם הצירוף "ממחטת נייר" לא טוב בהרבה)
• אתר
• סמס (באדיבות יהונתן, ואני לא יכול אלא להסכים נמרצות)
  
• מדפסת
• קונדום
• ראוטר
• קורקינט (באדיבות מרטי)
  
• טקסט (מילה רעה, רעה, רעה - אפשר לסבול אותה כדי לדבר על משהו כתוב, אבל לא בתוכו)
• מגדר (כנ"ל)
• כל שם של חברה או מוצר מסחרי שקיימים במציאות
• ובקטגוריית הפרס למפעל חיים: כל שם של יצירה, להקה, או אמן שהתקיימו במציאות משנת 1950 והלאה

מי שיש לו רשימה שחורה משלו - מוזמן לשתף את הציבור במילים בלתי-קבילות מתוכה. ומתישהו יהיה כדאי להפוך את זה לעלון שיחולק חינם לכל הסופרים, כדי שיידעו ממה להיזהר. לא נעים, כש-30,000 מילים נהרסות בגלל אחת (שלא לדבר על 300,000).

danext@gmail.com

סתם מחשבה: אולי הגיע הזמן להתייחס לספרות כמו שמתייחסים לשמורת טבע.

כלומר, לגעת כמה שפחות. לתת לה להיות, להתפתח בעצמה, עם האקולוגיה שלה. להניח לכל אחד לתרום לה את שלו, בשקט, בלי לכפות תודעה מאחדת של "תחום", "ענף", "זרם", "צורת אמנות".

הרי ממילא, בסופו של דבר, מילים על לא יכולות לשנות את מעמדן של המילים עצמן. המעמד הראשון והאחרון שבו נשפטים סיפורים הוא ברגע המפגש עם קורא/ת (וגם היוצר, כשהוא רציני, יכול להיות קורא). אם זה טוב, שום דבר אחר לא משנה; אם זה רע, שום דבר אחר לא יצליח לשטות בעובדה הזו.

לא יכולתי שלא לחשוב ככה, שוב, כשקראתי על יוזמות היפראקטיביות - ולגמרי לא נחוצות - לרהביליטציה של מעמד הסיפור הקצר (ידיעה ב-nrg) או למכירת סיפורים דרך הסלולרי גם בישראל (ידיעה בהארץ).

כן, גם זה אפשרי ולגיטימי, כמו הכל. אבל בשם אלוהים, שיפסיקו להסביר למה זה הכרחי, או חשוב, או מעיד על משהו.

אין טעם בהעמדת הפנים, שלפיה ספרות היא התרחשות שזמנה הוא עכשיו, ושכולה פועלת באותו אזור זמן. כל סופר הוא אזור זמן אחר, וכל קורא, ואף אחד לא מבטיח שיש אפילו שני אזורי זמן זהים.

ככה הגדרתי את זה לעצמי אתמול: סופר אמיתי חי בעתיד, וקוראים אמיתיים חיים בעבר. ואם יש הווה בספרות, הוא קיים רק ברגע המפגש ביניהם.

אז אולי הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות לטובת "הספרות" הוא להפסיק לדבר עליה, ולהגביל את עצמנו כך שנדבר אותה; נצטרף למעגל החיים של השמורה, במקום לפלס בה שבילים ולהעמיד שלטים. וזה אפשרי גם בלי לכתוב בכלל, גם בסתם דיבור בין קוראים.

העיקר לא להתמכר לתחושה הסינתטית שמנסים למכור לנו, כאילו משהו בספרות מתרחש ואנחנו לא חלק ממנו. לפחות בספרות, מה שאנחנו לא נוכחים בו לא קיים. אם נפסיק לדמיין את תוצרי ההתערבות האנושית, נגלה מולנו רק טבע בלתי-מופרע. וכדי להבין אותו, יכול להיות שחייבים לעזוב אותו לנפשו.

danext@gmail.com