ליבריסטאן

סתם מחשבה: אולי הגיע הזמן להתייחס לספרות כמו שמתייחסים לשמורת טבע.

כלומר, לגעת כמה שפחות. לתת לה להיות, להתפתח בעצמה, עם האקולוגיה שלה. להניח לכל אחד לתרום לה את שלו, בשקט, בלי לכפות תודעה מאחדת של "תחום", "ענף", "זרם", "צורת אמנות".

הרי ממילא, בסופו של דבר, מילים על לא יכולות לשנות את מעמדן של המילים עצמן. המעמד הראשון והאחרון שבו נשפטים סיפורים הוא ברגע המפגש עם קורא/ת (וגם היוצר, כשהוא רציני, יכול להיות קורא). אם זה טוב, שום דבר אחר לא משנה; אם זה רע, שום דבר אחר לא יצליח לשטות בעובדה הזו.

לא יכולתי שלא לחשוב ככה, שוב, כשקראתי על יוזמות היפראקטיביות - ולגמרי לא נחוצות - לרהביליטציה של מעמד הסיפור הקצר (ידיעה ב-nrg) או למכירת סיפורים דרך הסלולרי גם בישראל (ידיעה בהארץ).

כן, גם זה אפשרי ולגיטימי, כמו הכל. אבל בשם אלוהים, שיפסיקו להסביר למה זה הכרחי, או חשוב, או מעיד על משהו.

אין טעם בהעמדת הפנים, שלפיה ספרות היא התרחשות שזמנה הוא עכשיו, ושכולה פועלת באותו אזור זמן. כל סופר הוא אזור זמן אחר, וכל קורא, ואף אחד לא מבטיח שיש אפילו שני אזורי זמן זהים.

ככה הגדרתי את זה לעצמי אתמול: סופר אמיתי חי בעתיד, וקוראים אמיתיים חיים בעבר. ואם יש הווה בספרות, הוא קיים רק ברגע המפגש ביניהם.

אז אולי הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות לטובת "הספרות" הוא להפסיק לדבר עליה, ולהגביל את עצמנו כך שנדבר אותה; נצטרף למעגל החיים של השמורה, במקום לפלס בה שבילים ולהעמיד שלטים. וזה אפשרי גם בלי לכתוב בכלל, גם בסתם דיבור בין קוראים.

העיקר לא להתמכר לתחושה הסינתטית שמנסים למכור לנו, כאילו משהו בספרות מתרחש ואנחנו לא חלק ממנו. לפחות בספרות, מה שאנחנו לא נוכחים בו לא קיים. אם נפסיק לדמיין את תוצרי ההתערבות האנושית, נגלה מולנו רק טבע בלתי-מופרע. וכדי להבין אותו, יכול להיות שחייבים לעזוב אותו לנפשו.

danext@gmail.com

תגים: nrg, ביבליומניה, הארץ, סלולר

הפוסט הזה נכתב בתאריך יום שישי, 6 בנובמבר, 2009 בשעה 1:42 תחת הקטגוריות כללי. אפשר לעקוב אחר התגובות לפוסט הזה באמצעות פיד RSS לתגובות. אפשר לכתוב כאן תגובה, או לכתוב בבלוג שלך פוסט כתגובה ולשלוח טראקבאק.