ניתוח מעקפים
בזמן האחרון קצת הנחתי לענייני האי-ספרים ומכשירי הקריאה (חוץ מבדיקות אקראיות אם כבר יצא מכשיר ראוי לשימוש, בדיקות שהתשובה עליהן היא עדיין "ממש לא"), אבל קישור שקיבלתי השבוע למאמר הזה גרם לי לחשוב מחדש על אחת הסוגיות היותר חשובות שהטכנולוגיה הזו מעלה.
הסוגייה הזו היא, במשפט אחד, הניתוק התקדימי בין חוליות שרשרת המזון שמרכיבה כיום את ענף הספרות. ובמיוחד, האפשרות שמוסד ההוצאה ייתפס ככזה שהתרוקן מתוכן, בנסיבות שבהן סופרים יוכלו - בפעם הראשונה בהיקף עצום ובמדיום דומיננטי (או ה-דומיננטי, אם הטכנולוגיה תתפתח כמו שחוזים) - להפיץ ספרים ישירות לקהל בעזרת גופי מכירה, לכאורה בלי צורך בחותמת כשרות של מו"ל.
אפשר בהחלט לטעון שזו התפתחות חיובית, אבל כשחושבים על זה, כל הטיעונים בזכותה הם מהסוג החוץ-ספרותי: קלות ההגעה לקוראים, רווחים מועצמים לסופרים, ייעול התהליך, וכדומה. השאלה שצריכה לעניין אותנו באמת היא קודם כל, איזו השפעה תהיה לתנאים כאלה על מה שמתרחש בתוך הספרות, ובמיוחד, על עצם ההגדרה של הסופר כאמן.
גם אם מתפתים לראות את מוסד ההוצאה כאיזשהו אלמנט שהתפתח באופן מקרי בגלל אילוצים טכנולוגיים, ואפשר להסתדר בלעדיו ברגע שהאילוץ מוסר - משהו בסגנון משרדי הטלגרף בעידן הטלפון, או תאי הטלפון הציבורי בעידן הטלפון הסלולרי - יש לי הרגשה שהמרכזיות שלו במה שנקרא ספרות גדולה בהרבה מכפי שנראה. יכול מאוד להיות שרק אחרי שהעמוד הזה ינוסר כדי להגדיל את הסלון, נגלה שהוא היה זה שהחזיק את כל הבית.
הסיבה היא שספרות, כמו אמנות בכלל, מתקיימת בזכות מתח פרדוקסלי: מצד אחד, רק האינדיבידואל יכול להגדיר את עצמו כאמן בינו לבין עצמו, ודעותיהם של אחרים לא נחשבות לצורך ההגדרה הזו; מצד שני, רק הזולת יכול להגדיר מישהו כאמן בתחום הציבורי, ובמקרה הזה, דעותיו של האדם עצמו הן אלה שלא נחשבות.
המתח הזה עדין, ולפעמים מטושטש מאוד, אבל גם חותך ובלתי-ניתן לסיבון ולמניפולציות. כי היופי הוא שכל אחד משני הקטבים מהווה תנאי הכרחי, ואף אחד מהם לא מהווה תנאי מספיק. אדם יכול להיות משוכנע שהוא אמן, ולא להיות כזה, רק מפני שהיישות היוצרת שלו לא שורדת במעבר מהפנים לחוץ. ובאותה מידה, אפשר להכיר חיצונית באדם כאמן, והוא לא יהיה כזה - כי ההכרה מצד הזולת לא מגובה מבפנים באישיות ראויה (בין אם האדם עצמו מאמין למה שמספרים לו על אודותיו, או לא).
אגב, מקרה שלכאורה מקשה על המשוואה הזו הוא זה של האמן הגדול שאף אחד לא הכיר בו בחייו. אבל כנגד זה, אפשר לטעון שאותו אדם הפך למעשה לאמן רק אז, רק כשלהכרת הערך העצמית שלו התווספה הכרה תואמת מבחוץ. ההתאמה היא מילת המפתח כאן; ספק אם מישהו שיוצר במחשכים מרגיש, בינו לבין עצמו, שהוא אמן במלוא מובן המילה, כל עוד אין הד מבחוץ לתודעה הפנימית שלו.
ועכשיו הגיע הזמן לשאול למה הוצאות הספרים חשובות בכל התהליך הזה, שנראה ברגע הראשון דווקא ככזה שמייתר אותן (הרי לכאורה, מספיק שתאסוף כמה מאות קינדליסטים שיקראו אותך באדיקות ויחשבו עליך את מה שאתה חושב על עצמך, והנה אתה סופר מוצלח).
התשובה היא בדיוק באלמנט ההתאמה. ההוצאה היא, בספרות, הגוף היחיד שיכול גם להציב את סימן השוויון בין שני הצדדים הסותרים בפרסונה של האמן, וגם לערוב לכך שהשוויון אמיתי. סליחה על המטפורה מעולם הממון, אבל ההוצאות הן הבנק המרכזי שמבטיח שלשטרות שאנחנו מעבירים מיד ליד יהיה ערך מוסכם. בלי בנק מרכזי, שטרות הם סתם חתיכות נייר - ובלי הוצאות, זה עלול להיות המצב גם עם ספרים.
נכון, ההוצאות ממעטות לבצע את התפקיד שלהן, וכבר מזמן אי-אפשר לסמוך אוטומטית על סימן השוויון שהן מציבות. אבל הנקודה היא שרק ההוצאות מסוגלות לזה. בלעדיהן, כל מה שישנו הוא טעם חסר כיסוי - פלנגות של אנשים שמביעים את דעתם, ואפילו עומדים מאחוריה בלהט, אבל האמון בהם ובדבריהם נגמר במקום שבו מתחילה הפלנגה הבאה.
מה שמביא אותנו לבעיה הגדולה של הסופרים: איך אפשר לזכות במשפט, אם כל השופטים פוטרו? איך אפשר להשתכנע, שכנוע פנימי עמוק, שמה שאומרים עליך כאמן קשור למציאות ברורה, ולא לגחמות מקריות? השאלה הזו לא מוגבלת לספרות, כמובן, ואין לי עליה תשובה מוכנה. שוב, גם אם המוסדות הצנטרליסטיים שמעניקים ערך לדברים בוגדים בתפקידם, הם עדיין היחידים שבכלל מציעים את האפשרות לקיומו של התפקיד הזה מלכתחילה.
בואו נדמיין את העתיד הלא-רחוק - בלי הוצאות, כשפרסום ספרים והגעה לקהל אדיר קלים מאי-פעם. נראה שהכל אצל הסופר השתנה לטובה, מלבד דבר אחד קטן. הוא לא יכול יותר לדעת שהוא סופר. מי יגיד לו את זה? אמא שלו? סבא שלו? אשתו? התגובות הנלהבות והאנונימיות באתר המכירה? מי ייתן כיסוי לדמיון השטחי בין הפידבק לבין התחושות הפנימיות, מי יוכל לערוב לו שלא מדובר באיזה folie à deux (או à million)?
בתור מי שעשה ניסוי קטן של פרסום סיפורים של עצמו ברשת, קודם באתר מיוחד ומאוחר יותר במסגרת האתר הזה, אני יכול לומר שלרגע לא ראיתי בזה תחליף לקשר עתידי עם הוצאה. ההגעה הישירה לקהל היא בנוסף, לא במקום, ועצם המחשבה שאנשים קראו את הדברים והגיבו להם באופן שמספק אותי - לא די בה כדי להכיר, פנימית, בתקפות ההתאמה.
באיזשהו מקום, עידן בלי הוצאות הוא עידן שבו אף אדם לא יכול להיות סופר במאת האחוזים; תמיד יהיה שם ספק משמעותי, ולא יהיה מי שיפוגג אותו. כל אחד יוכל לקרוא לעצמו סופר, אבל אף אחד לא יוכל להאמין לעצמו שהוא אכן כזה. אם המניעים היו אנרכיסטיים, אנטי-הייררכיים ותו-לא, הייתי אומר שיש פה עקביות וגם סיכויי הצלחה גבוהים; אבל הפנטזיה כאן היא כפולה - גם לפרק את השיטה, וגם להמשיך ליהנות מההטבות שהיא מאפשרת. גם לבטל את החוקים, וגם לנצח במשחק. גם להתכחש לרעיון ההייררכיה של הערך, וגם לחשוב שאתה סופר יותר מוצלח מהשאר. וזה, לצערי - ובעיקר לשמחתי - לא אפשרי, ולעולם לא יהיה.
danext@gmail.com
תגים: אי-ספר, ביבליומניה, הוצאות
24 בדצמבר, 2009 בשעה 21:29
אחד הפוסטים הטובים ביותר שלך.
רק אל תשכח שואקום (של סמכות) תמיד מתמלא, אלא שבד"כ הוא מתמלא ע"י הגורם האחרון שרצית לראות שם (מישהו אמר סופר נולד? אופרה וינפרי כפוסקת האחרונה?).
אולי אם החוגים לספרות באקדמיה יחזרו להתעסק בספרות ניתן יהיה לייצר משקל נגד כלשהו (עם כל מגוון הרעות החולות בחוגים הללו הם עדיין המקום היחיד בו אתה יכול למשל, למצוא יחס רציני לספרים בני יותר מעשור).
24 בדצמבר, 2009 בשעה 21:36
אכן פוסט טוב.
הדאון, במה החוגים לספרות באקדמיה מתעסקים אם לא בספרות? אילו רעות חולות? אפשר גם קישורים.
25 בדצמבר, 2009 בשעה 3:10
התחליף יהיה כנראה בלוגים ספרותיים שייתפסו את מקומן של ההוצאות ועל פי המלצות הקריאה בהם יקום דבר או יפול. למען האמת, אני לא רואה מה רע בזה.
25 בדצמבר, 2009 בשעה 10:50
תוצאה נוספת שאולי תהיה היא שסוף סוף נדע להעריך את פעולתם של העורכים הספרותיים - אחת התרומות הגדולות של הוצאות הספרים לתהליך הכתיבה (ראה העורך של קרבר, לדוגמה). יכול להיות שכבר לא נקנה רק את "החדש של מקארתי" אלא את "החדש של מקארתי בעריכת פלוני".
25 בדצמבר, 2009 בשעה 13:30
בהחלט מעניין מה יקרה עם ההוצאות בעתיד. בהמשך לדברי יובל, אפשר להפריד את הפעולות של הוצאה לשתיים: ליקוט ועריכה מחד, הדפסה ושיווק מאידך. הקוראים האלקטרוניים מאיימים, לדעתי, רק על הקבוצה האחרונה, בעוד שברשומתך, דן, אתה מדבר בעיקר על חשיבותה הנוכחית של הקבוצה הראשונה. למעשה, ההדפסה והכריכה היא מזמן לא אישיו (כפי שמוכיחות כל ההוצאות האלמוניות חסרות-העורך-הגראפי).
אני לא חושב שההוצאות יעלמו. הם יצטמצמו, אני חושב/מקווה, לתפקידם החשוב: ליקוט ועריכה, ונראה לי שזה יגרום לחשיבות העורך הראשי לעלות (כמו שהספריה החדשה תמיד מכונה "הספריה החדשה, בעריכת מנחם פרי"). אולי גם חשיבותם של כתבי-העת (מעיתונים מודפסים ועד בלוגים) כקובעי טעם תעלה - עלי לומר תחזור ותעלה, כי היו תקופות בהן כל אחד הדפיס לעצמו, פחות או יותר, והעיתונים הם שנתנו את הגושפנקא (הספרות העברית של המאה ה19).
25 בדצמבר, 2009 בשעה 16:05
אוי, אלוהים אדירים, זו תהיה אנרכיה! לא יהיה מי שיחליט עבורנו מי נחשב סופר! (סליחה, "צור התאמה בין הכרה ציבורית כאמן לבין הכרה אישית כאמן"; אתה רואה, קראתי בשקדנות!
).
אמנים מכל הסוגים נמצאים במצב הזה כבר היום. פרסים ספרותיים יהיו (כי הם נותנים כסף), בלוגים יהיו, ביקורות (מקצועניות וחובבניות) יהיו. אני לא רואה איפה גופי ההוצאה לאור יהיו חסרים. הרבה יותר ספרים יתפרסמו (זה כבר קורה היום) ואני לא רואה בזה דבר רע. האמנות היא פעילות דינמית, תלוית-הקשר. זה לא שיגמר לאנשים על מה לכתוב. זה יהיה עידן של חופש. מי אמר שכדי לכתוב ספר אתה צריך להיות אמן? ספר זה סוג של שיחה, והמוות של ההוצאות לאור רק יקרב את הפלורליזם הזה, שבו הספרות, ככל אמנות אחרת, אינה מנותקת מהעם אלא היא צורת התבטאות. נכון, לא תהיה "מדורת שבט". אני מבין מה החסרונות של זה, אבל קשה מאד לשכנע אותי שהיתרונות לא עולים בהרבה על החסרונות. יהיו כאבי מעבר, אבל כמו כל פלורליזציה ונתינת חופש, זה בסוף יתבטא רק בדברים טובים.
הפוסט שלך בעל ערך רב בכך שהוא מצביע באופן טוב על פן סמויים בתפקידן החברתי של הוצאות לאור. זה בעל חשיבות, כדי שנדע מה מתנתץ ואיפה נוצר הואקום.
25 בדצמבר, 2009 בשעה 17:30
[...] הטכנולוגיה, בדומה לטלטלה שעוברת תעשיית המוזיקה. דן בורנשטיין תוהה האם החלשותו של מוסד הוצאת הספרים לא יפורר את [...]
25 בדצמבר, 2009 בשעה 17:51
בשנים האחרונות בתחום המוזיקה, בעיקר האלקטרונית, אחרי שהתחילו לייצר מוזיקה בעיקר בקבצי MP3 ולמכור אותה ישר דרך האינטרנט - 'ביטפורט' ודומיו - ופחות ופחות להדפיס תקליטים, נוצר מצב שכל אחד יכול להוציא מוזיקה והספרה הזו התמלאה בכל כך הרבה זבל ואפילו המיץ של הזבל, כך שקשה להיות מעודד. אולם, כמו שכתב כאן אשי, הפתרון הוא באמת בלוגים והמלצות בתוך קהילות שונות, שעוזרות להתצמא. אולי, בעניין הזה, אין זה יהיה נורא כל כך, הרי גם הספרות המודפסת הפכה היום למזבלה. אני אישית מתקשה לראות את עצמי מסתדר עם הספר האלקטרוני, אבל אם לנשיא רוסיה אגב, מונח כזה על השידה שליד המיטה, אז מי אני שאתווכח.
25 בדצמבר, 2009 בשעה 18:09
להדאון: לא שכחתי, להפך, זה מה שמדאיג בכל הסיפור. בגלל זה אמרתי שאם היו פשוט מפילים את המבנה הקיים בלי להחליף אותו בכלום, זה היה עדיף - כי מה שיקרה במציאות הוא שתבוא במקומו עריצות תרבותית חדשה, רק של חדלי אישים. (בעצם זה כבר קרה וקורה).
לאשי ולאלעד: אני חושב שמעבר למה שכבר טענתי בפוסט עצמו, הפוטנציאל ההרסני ביותר הוא זה שאליו התייחסה התגובה של הדאון. משמע, העובדה שהרס המבנה הנוכחי יביא לא לפלורליזם, אלא להמלכה של היררכיה אחרת. וכל מה שאפשר לשער במידה מסוימת של ודאות, הוא שהמלכים החדשים ימשיכו (בדיוק כמו המלכים הנוכחיים) לתבוע הכרה באיכות שלהם - רק בלי לספק את האיכות עצמה. זה יתאפשר, כי לא יהיה מי שיימצא בעמדה שתאפשר לו לומר שהמלך הוא עירום ולזכות להסכמה (או כי כולם יגידו על כולם שהם עירומים, ואז לא תהיה כבר משמעות מוסכמת למילה "בגד"). כמו שאפשר לראות, למשל, במאבקים אנטי-קולוניאליים בעולם השלישי, דיכוי מסוג אחד מוחלף לרוב בדיכוי מסוג אחר, גם אם המהפכה נעשית בשם החירות. זה, לדעתי, מה שיקרה גם כאן.
ליובל ול-kw: גם לדעתי, העריכה היא היתרון היחסי האדיר שיש לשיטת ההוצאות על פני קונסטלציות אחרות של עולם הספרות. אחרי שהעליתי את הפוסט, גם הרגשתי שהיה צריך לגעת בהבדל בין ההוצאות לבין, למשל, האקדמיה והביקורת, כשזה מגיע לתו התקן הספרותי. ההבדל מתמצה בכך שההוצאות - באמצעות סינון, עריכה וגם סיכון כלכלי ומקצועי שהן לוקחות על עצמן - עושות מעשה, ודרכו מנווטות את הספרות. לעומת זאת, האקדמיה והביקורת הן, בהכללה (ויש חריגים), סוג מיוחס של פלנגות של בעלי טעם, שבעיקר משקיפות מהיציע על מה שכבר נעשה על-ידי אחרים ומוסיפות הערות בדיעבד. כך שבעצם, אין תחליף להוצאות (או כתבי עת), כי הן היחידות שמסוגלות לגבות את הספרות בעשייה. בלי העשייה הזאת, יישארו רק הדיבורים, ומהם כבר יש לנו מספיק.
לאורי: באיזשהו מקום, אולי השאלה כאן אפילו נפרדת מסוגיית האיכות. אני מניח שמתוך הסך-הכל של מה שנכתב (בניגוד למתפרסם), הפרופורציה הכמותית בין זבל לבין פנינים תמיד היתה זהה פחות או יותר. יש מעט מאוד אמנים אמיתיים, מעט מאוד גאונים, ודווקא לגביהם אני פחות מודאג; חלק מהגאונות הוא לדעת להתעלות על נתוני פתיחה גרועים, כמו תקופות אנטי-תרבותיות. הבעיה היא שכשמוציאים מהמשוואה את הגורם המסנן והעורך, אין מי שידאג לפרופורציה שפויה יותר בספרים שכן ראו אור. במילים אחרות, היצירות הגאוניות אולי לא יתמעטו אבסולוטית, אבל המשקל היחסי שלהן במה שמתפרסם יהפוך לבטל בשישים. ועם כל הרצון לשלות את הפנינים, יש גבול לנפח הכולל של אשפה שקוראים רגילים, נטולי הכשרה ועין מנוסה, יוכלו לסנן. זאת נקודה חשובה: עריכה ספרותית היא מקצוע, שצריך להיעשות על-ידי בעלי מקצוע. כשהסינון מתבצע על-ידיהם, בשלב שלפני הפרסום, יש לו סיכוי רב להצליח - אבל כשהוא מתבצע על-ידי ציבור הקוראים אחרי הפרסום, התוצאה עלולה להזכיר אי-ספיקת כליות.
3 בינואר, 2010 בשעה 15:26
נראה לי שמה שיהיה זה שהסופר יהיה המו"ל של עצמו וימלא את כל הפונקציות שממאלת היום ההוצאה לאור.