נראה לי שמה שיהיה זה שהסופר יהיה המו"ל של עצמו וימלא את כל הפונקציות שממאלת היום ההוצאה לאור.

להדאון: לא שכחתי, להפך, זה מה שמדאיג בכל הסיפור. בגלל זה אמרתי שאם היו פשוט מפילים את המבנה הקיים בלי להחליף אותו בכלום, זה היה עדיף - כי מה שיקרה במציאות הוא שתבוא במקומו עריצות תרבותית חדשה, רק של חדלי אישים. (בעצם זה כבר קרה וקורה).

לאשי ולאלעד: אני חושב שמעבר למה שכבר טענתי בפוסט עצמו, הפוטנציאל ההרסני ביותר הוא זה שאליו התייחסה התגובה של הדאון. משמע, העובדה שהרס המבנה הנוכחי יביא לא לפלורליזם, אלא להמלכה של היררכיה אחרת. וכל מה שאפשר לשער במידה מסוימת של ודאות, הוא שהמלכים החדשים ימשיכו (בדיוק כמו המלכים הנוכחיים) לתבוע הכרה באיכות שלהם - רק בלי לספק את האיכות עצמה. זה יתאפשר, כי לא יהיה מי שיימצא בעמדה שתאפשר לו לומר שהמלך הוא עירום ולזכות להסכמה (או כי כולם יגידו על כולם שהם עירומים, ואז לא תהיה כבר משמעות מוסכמת למילה "בגד"). כמו שאפשר לראות, למשל, במאבקים אנטי-קולוניאליים בעולם השלישי, דיכוי מסוג אחד מוחלף לרוב בדיכוי מסוג אחר, גם אם המהפכה נעשית בשם החירות. זה, לדעתי, מה שיקרה גם כאן.

ליובל ול-kw: גם לדעתי, העריכה היא היתרון היחסי האדיר שיש לשיטת ההוצאות על פני קונסטלציות אחרות של עולם הספרות. אחרי שהעליתי את הפוסט, גם הרגשתי שהיה צריך לגעת בהבדל בין ההוצאות לבין, למשל, האקדמיה והביקורת, כשזה מגיע לתו התקן הספרותי. ההבדל מתמצה בכך שההוצאות - באמצעות סינון, עריכה וגם סיכון כלכלי ומקצועי שהן לוקחות על עצמן - עושות מעשה, ודרכו מנווטות את הספרות. לעומת זאת, האקדמיה והביקורת הן, בהכללה (ויש חריגים), סוג מיוחס של פלנגות של בעלי טעם, שבעיקר משקיפות מהיציע על מה שכבר נעשה על-ידי אחרים ומוסיפות הערות בדיעבד. כך שבעצם, אין תחליף להוצאות (או כתבי עת), כי הן היחידות שמסוגלות לגבות את הספרות בעשייה. בלי העשייה הזאת, יישארו רק הדיבורים, ומהם כבר יש לנו מספיק.

לאורי: באיזשהו מקום, אולי השאלה כאן אפילו נפרדת מסוגיית האיכות. אני מניח שמתוך הסך-הכל של מה שנכתב (בניגוד למתפרסם), הפרופורציה הכמותית בין זבל לבין פנינים תמיד היתה זהה פחות או יותר. יש מעט מאוד אמנים אמיתיים, מעט מאוד גאונים, ודווקא לגביהם אני פחות מודאג; חלק מהגאונות הוא לדעת להתעלות על נתוני פתיחה גרועים, כמו תקופות אנטי-תרבותיות. הבעיה היא שכשמוציאים מהמשוואה את הגורם המסנן והעורך, אין מי שידאג לפרופורציה שפויה יותר בספרים שכן ראו אור. במילים אחרות, היצירות הגאוניות אולי לא יתמעטו אבסולוטית, אבל המשקל היחסי שלהן במה שמתפרסם יהפוך לבטל בשישים. ועם כל הרצון לשלות את הפנינים, יש גבול לנפח הכולל של אשפה שקוראים רגילים, נטולי הכשרה ועין מנוסה, יוכלו לסנן. זאת נקודה חשובה: עריכה ספרותית היא מקצוע, שצריך להיעשות על-ידי בעלי מקצוע. כשהסינון מתבצע על-ידיהם, בשלב שלפני הפרסום, יש לו סיכוי רב להצליח - אבל כשהוא מתבצע על-ידי ציבור הקוראים אחרי הפרסום, התוצאה עלולה להזכיר אי-ספיקת כליות.

בשנים האחרונות בתחום המוזיקה, בעיקר האלקטרונית, אחרי שהתחילו לייצר מוזיקה בעיקר בקבצי MP3 ולמכור אותה ישר דרך האינטרנט - 'ביטפורט' ודומיו - ופחות ופחות להדפיס תקליטים, נוצר מצב שכל אחד יכול להוציא מוזיקה והספרה הזו התמלאה בכל כך הרבה זבל ואפילו המיץ של הזבל, כך שקשה להיות מעודד. אולם, כמו שכתב כאן אשי, הפתרון הוא באמת בלוגים והמלצות בתוך קהילות שונות, שעוזרות להתצמא. אולי, בעניין הזה, אין זה יהיה נורא כל כך, הרי גם הספרות המודפסת הפכה היום למזבלה. אני אישית מתקשה לראות את עצמי מסתדר עם הספר האלקטרוני, אבל אם לנשיא רוסיה אגב, מונח כזה על השידה שליד המיטה, אז מי אני שאתווכח.

[...] הטכנולוגיה, בדומה לטלטלה שעוברת תעשיית המוזיקה. דן בורנשטיין תוהה האם החלשותו של מוסד הוצאת הספרים לא יפורר את [...]

אוי, אלוהים אדירים, זו תהיה אנרכיה! לא יהיה מי שיחליט עבורנו מי נחשב סופר! (סליחה, "צור התאמה בין הכרה ציבורית כאמן לבין הכרה אישית כאמן"; אתה רואה, קראתי בשקדנות! ).

אמנים מכל הסוגים נמצאים במצב הזה כבר היום. פרסים ספרותיים יהיו (כי הם נותנים כסף), בלוגים יהיו, ביקורות (מקצועניות וחובבניות) יהיו. אני לא רואה איפה גופי ההוצאה לאור יהיו חסרים. הרבה יותר ספרים יתפרסמו (זה כבר קורה היום) ואני לא רואה בזה דבר רע. האמנות היא פעילות דינמית, תלוית-הקשר. זה לא שיגמר לאנשים על מה לכתוב. זה יהיה עידן של חופש. מי אמר שכדי לכתוב ספר אתה צריך להיות אמן? ספר זה סוג של שיחה, והמוות של ההוצאות לאור רק יקרב את הפלורליזם הזה, שבו הספרות, ככל אמנות אחרת, אינה מנותקת מהעם אלא היא צורת התבטאות. נכון, לא תהיה "מדורת שבט". אני מבין מה החסרונות של זה, אבל קשה מאד לשכנע אותי שהיתרונות לא עולים בהרבה על החסרונות. יהיו כאבי מעבר, אבל כמו כל פלורליזציה ונתינת חופש, זה בסוף יתבטא רק בדברים טובים.

הפוסט שלך בעל ערך רב בכך שהוא מצביע באופן טוב על פן סמויים בתפקידן החברתי של הוצאות לאור. זה בעל חשיבות, כדי שנדע מה מתנתץ ואיפה נוצר הואקום.

בהחלט מעניין מה יקרה עם ההוצאות בעתיד. בהמשך לדברי יובל, אפשר להפריד את הפעולות של הוצאה לשתיים: ליקוט ועריכה מחד, הדפסה ושיווק מאידך. הקוראים האלקטרוניים מאיימים, לדעתי, רק על הקבוצה האחרונה, בעוד שברשומתך, דן, אתה מדבר בעיקר על חשיבותה הנוכחית של הקבוצה הראשונה. למעשה, ההדפסה והכריכה היא מזמן לא אישיו (כפי שמוכיחות כל ההוצאות האלמוניות חסרות-העורך-הגראפי).
אני לא חושב שההוצאות יעלמו. הם יצטמצמו, אני חושב/מקווה, לתפקידם החשוב: ליקוט ועריכה, ונראה לי שזה יגרום לחשיבות העורך הראשי לעלות (כמו שהספריה החדשה תמיד מכונה "הספריה החדשה, בעריכת מנחם פרי"). אולי גם חשיבותם של כתבי-העת (מעיתונים מודפסים ועד בלוגים) כקובעי טעם תעלה - עלי לומר תחזור ותעלה, כי היו תקופות בהן כל אחד הדפיס לעצמו, פחות או יותר, והעיתונים הם שנתנו את הגושפנקא (הספרות העברית של המאה ה19).

תוצאה נוספת שאולי תהיה היא שסוף סוף נדע להעריך את פעולתם של העורכים הספרותיים - אחת התרומות הגדולות של הוצאות הספרים לתהליך הכתיבה (ראה העורך של קרבר, לדוגמה). יכול להיות שכבר לא נקנה רק את "החדש של מקארתי" אלא את "החדש של מקארתי בעריכת פלוני".

התחליף יהיה כנראה בלוגים ספרותיים שייתפסו את מקומן של ההוצאות ועל פי המלצות הקריאה בהם יקום דבר או יפול. למען האמת, אני לא רואה מה רע בזה.

אכן פוסט טוב.
הדאון, במה החוגים לספרות באקדמיה מתעסקים אם לא בספרות? אילו רעות חולות? אפשר גם קישורים.

אחד הפוסטים הטובים ביותר שלך.
רק אל תשכח שואקום (של סמכות) תמיד מתמלא, אלא שבד"כ הוא מתמלא ע"י הגורם האחרון שרצית לראות שם (מישהו אמר סופר נולד? אופרה וינפרי כפוסקת האחרונה?).
אולי אם החוגים לספרות באקדמיה יחזרו להתעסק בספרות ניתן יהיה לייצר משקל נגד כלשהו (עם כל מגוון הרעות החולות בחוגים הללו הם עדיין המקום היחיד בו אתה יכול למשל, למצוא יחס רציני לספרים בני יותר מעשור).