חמת הספק
אתמול ראיתי את הסרט האמריקאי המוצלח מאוד Sullivan's Travels (שרובנו מכירים, בלי לדעת שאנחנו מכירים, דרך ההומאז' של האחים כהן O Brother, Where Art Thou), ולמרות שמדובר בקולנוע, הצפייה הבהירה עניין שהטריד אותי כבר מזמן (גם) בספרות.
הדבר שהפתיע אותי בסרט, מלבד האיכות שלו כיצירת אמנות, היה התחושה הברורה שהוא נוצר מתוך ביטחון עצמי של הבמאי-תסריטאי פרסטון סטרג'ס (הראשון בהוליווד שעשה את המעבר מתסריטאות לבימוי ויצר סרטים אישיים במלוא מובן המילה) באיכות הזו. בכל רגע ורגע, הרגשתי שסטרג'ס יודע שהוא אמן גדול, ויוצר מתוך ודאות עצמית שיש לה כיסוי מוחלט באיכות האובייקטיבית של הסרט. ההרגשה הזו שלי רק התחזקה בעקבות צפייה בסרט תיעודי עליו ועל הקריירה המטאורית שלו.
במבט מ-2010 אפשר לומר שזה, בפשטות, מעורר קנאה. לא צריך להיות שמרן גדול כדי להסכים שהיום, בתקופת הפוסט-פוסט, ביטחון עצמי ביצירה שלך הוא דבר שאפשר רק לזייף. אין יותר התאמה ברורה בין תחושות פנימיות לבין איכות בפועל. ההבדל בין המצב היום למצב ששרר בחלקה הראשון של המאה ה-20 מזכיר את ההבדל שמתקיים בימי התיכון, בין מה שמכונה בטעות "ביטחון עצמי" לבין ביטחון עצמי בלי המרכאות. כלומר: הפער בין התנהגות מוחצנת ושתלטנית שנועדה לכסות על חרדה, לבין התנהגות נטולת-פחד באמת, שמתבטאת בכל מיני דרכים, לאו-דווקא הרועשות ביותר.
כמו שקורה היום בכל תחום הומניסטי, גם האמנות עומדת בסימן מיאוס ורוויה: תחושה שכל דבר בעל טעם כבר נעשה, והיעדר כל מושג לאן אפשר בכלל להמשיך. בדיוק כך: לא לאן רצוי להמשיך, אלא לאן אפשר. מעל כל אדם שמתיישב לכתוב, או עומד מול בד ציור, או יוצא לצלם סרט, מרחף צל שנקרא "אין יותר חידושים בעולם". לפני מאה שנה, המצב היה הפוך לגמרי: אמן היה כמעט שם נרדף לחדשן, למי ששואף קודם כל ללכת בדרך שעוד לא הלכו בה. אנחנו, לעומת זאת, כבר לא לגמרי מאמינים שיש דרכים כאלה.
המצב הזה לא אשלייתי; לא נפלנו במקרה לאיזה דיכאון בלתי-מוסבר, שאין לו אחיזה במציאות. אפילו אינטואיטיבית, נדמה לי שאווירת אחרית הימים של האמנות נובעת ממקורות אמיתיים מאוד. השיתוק הזה מתבקש, כי הוא חלק מאופי שלם של תקופה שבה הוצב סימן שאלה חסר-תקדים על רעיון הקדמה. נבלמה עצם האוטומטיות של המחשבה שאנחנו בהכרח הולכים קדימה, והבלימה מתבטאת בתהליכים רבים ומגוונים, כמו: פוסט-אלפביתיזם שהולך ומתברר כניאו-אנאלפביתיזם; שקיעת הדמוקרטיות מול עליית הדיקטטורה הסינית; הדכדוך וחוסר-הסיפוק מאורח החיים "האולטימטיבי" של חברת השפע; הפערים הכלכליים שמחזירים, בפועל, את ימי שלטון האצולה בצמיתים.
וכאן אולי נמצא ההסבר למה אני, אישית, מרגיש ניכור כלפי רוב הספרות שנכתבת עכשיו - כבר בעמוד הראשון של כל ספר, כמעט, שאני פותח, ואפילו לפני זה, ברגע ההתוודעות לגרעין העלילתי. את ההסבר אפשר לסכם בצירוף מילים פופולרי בארסנל קלישאות הכריכה האחורית: "יד בוטחת". (למשל: "ברומן רב-קולי מפעים זה, מתאר הסופר ביד בוטחת את ייסורי המעמד הבינוני ב…").
למה אני מתכוון? לעובדה המצערת שלמרות שהספרות, יחד עם כולנו, נמצאת בביצה של אי-ודאות ופקפוק בעצם היכולת להתקדם, היא עדיין מתנהלת כמשחק של אנשים בטוחים בעצמם. כמו האמנים לפני מאה שנה, סופרים כותבים גם היום מתוך אמונה ברורה בערך היצירה שלהם, ומתנהגים בכתיבה כמי שיודעים בדיוק מה הם עושים. ההבדל הקריטי הוא שהיום כבר אי-אפשר להאמין לזה. אם סופר מסוגל להיות בטוח לגמרי בעצמו, בתקופה שכולה מורעלת וספוגה בספקות משתקים, זה כשלעצמו סימן לאי-רלוונטיות, שלא לומר אחיזת עיניים חלולה.
לנקודה הזאת אין קשר לריאליזם, או לכל ניסיון אחר לייצג את המציאות העכשווית. כאן לא מדובר על תוכן היצירה, אלא על האופן שבו הסופר כותב, על העמדה שלו כלפי העיסוק שלו וכלפי מקומו בעולם. סרט של סטרג'ס הוא תוצר של תקופה שבה אמן היה מישהו שאמור לדעת מה הוא עושה, ולכן Sullivan's Travels עובד. אבל איך יעבוד ספר שנוצר בימים שבהם אמנים רק מגששים באפלה, אם הסופר שכתב אותו מעמיד פנים שהאור בחדר דולק?
בסופו של דבר, אני מאמין שיש לספרות, ולאמנות בכלל, עתיד. אבל העתיד הזה יבוא בדיוק כמו שבאו העתידים הקודמים שלהן - מתוך מבט ישיר בעולם הרגש של ההווה, וסירוב להסתיר אותו תחת קונבנציות ישנות. כלומר: רק מתוך ההתמוטטות שאנחנו חווים עכשיו, מתחושת הבלבול וקץ הדרך. כקורא, מה שאני מחפש הוא ספרות שאומרת את האמת הרגשית של מי שכותב אותה, ובספרות עכשווית זה לא יכול להיות שונה: סופרים שפועלים על תקן "אחד שיודע" ומתנהגים כמו ממשיכי דרכם של סופרים שבאמת ידעו, מתבררים לי מיד כמי שמנותקים מעצמם בהגדרה, ולכן לא מעניינים או רלוונטיים בשום צורה.
באיזשהו מקום, סופר בן-זמננו שלא מפקפק ברצינות רבה ביכולת שלו להוסיף משהו לספרות, מראש אין טעם לקרוא אותו. מי שמסוגל בימינו לכתוב ספר בלי נקיפות מצפון וספקות, ולהאמין במאה אחוז בנחיצותו ובחדשנותו, רק מעיד על הספר שאין בו לא בשורה מרעננת ולא צורך אמיתי. סופר שמתיימר לדעת לגמרי מה הוא עושה, פשוט משקר לעצמו ולקוראים שלו; ספרות עכשווית ראויה לשמה יכולה להיות רק כזו שנכתבת בהיסוס, בחוסר-ביטחון, במודעות מתמדת למבוכה הטוטלית שפקדה אותנו. צריך להבין שאנחנו בעידן של אי-דרך, ואת נקודת המוצא הרגשית הזו אפשר להכחיש רק במחיר ריקון הספרות מכל תוכן. "יד בוטחת" יש, נכון לעכשיו, רק בעבר או בעתיד; בהווה כל הידיים, בלי יוצא מן הכלל, רועדות בלי שליטה.
danext@gmail.com
תגים: ביבליומניה, קולנוע
14 בינואר, 2010 בשעה 2:04
א. "possibly אפשר"?
א. בנוגע ל"ביד בוטחת", אין לי אלא להזיל עוד כמה דמעות על מותו בטרם עת של הטור "לצערנו, לא נוכל לפרסם" בהארץ.
תגובה אמיתית, אולי, מחר.
14 בינואר, 2010 בשעה 12:46
א. אני מאשים את השעה המאוחרת שבה כתבתי!
החלפתי לניסוח מוצלח יותר.
א2. אכן.
16 בינואר, 2010 בשעה 0:37
חבל שאתה מעדכן לעתים רחוקות כל כך. הפוסט הזה פשוט נפלא. מדוע אינך כותב בעיתונות המודפסת?
16 בינואר, 2010 בשעה 13:12
תודה. ולגבי העיתונות המודפסת… סיפור ארוך. עד לא מזמן דווקא כתבתי בה לא מעט, אבל כרגע באמת לא. קשה למצוא מקום שמתעניין בסחורה כזאת; היא מפריעה לקריאת הפרסומות.
17 בינואר, 2010 בשעה 23:47
אני חושב שהאמירה שלך היא פופוליסטית, ומייצגת גישה של מחסום כתיבה, במקרה הטוב. זה חלק מדימוי האמן הסובל המתעלם מכך שכל מה שאנחנו עושים הוא בעירבון מוגבל. היצירה הרי מתווכת לקורא, סובלת מן העובדה שעליה להיוולד, דבר המחייב אותה להיוולד במקום מסוים, בשפה מסוימת, מאדם מסוים ובזמן מסוים. בסופו של דבר, אלה הגורמים המגבילים את היצירה, הדרישה שלך למקוריות היא בעייתית, כי מקוריות יש ביי דפנישן מזה שכל אדם שונה מחברו, או בעירבון מוגבל מתוך זה שאדם יודע שיכול להיות שבמקום אחר בעולם נכתבת או נכתבה כבר יצירה דומה, ובכל מקרה אנחנו מחוייבים לכתוב, ומי שמקדיש יותר ממפגש אחד בכיתת כתיבה או שעה אחת של מחשבה על הנקודה הזו, לעולם לא יכתוב או יהיה מבקר ספרות.
18 בינואר, 2010 בשעה 1:00
א. מה שיואב איתמר אמר.
18 בינואר, 2010 בשעה 14:30
מהדברים שאתה אומר עולה שאסור להציב דרישות בפני היצירה, כי היא תמיד מוגבלת על-ידי משהו, ולכן לעולם לא נמצאת במלוא מובן המילה תחת שליטתו של היוצר. זה קצת מזכיר את פוליטיקת הקיפוח, שנותנת חסינות מביקורת לכל מי שהוא "קורבן"; ולשיטתך, גם אם לא אמרת את זה במילים האלה, כל אמן הוא קורבן.
אבל אני חושב שהדרישות שהצבתי הן מוצדקות והוגנות, ונובעות בדיוק מהמגבלות האלה שבפניהן האמנות עומדת. לדעתי, יצירה טובה היא כזו שמכירה במגבלות ומשתמשת בהן, ולא, כמו שקורה היום, מכחישה את קיומן או לכל היותר משתמשת בהן כתירוץ. אני לא ממש רואה מה "פופוליסטי" באמירה כזו. אם כבר, הטיעון שלפיו "מקוריות יש ביי דפינישן מזה שכל אדם שונה מחברו" הוא שנותן הכשר פופוליסטי לכל דבר שנוצר - כי אם הכל פגום, אז הכל טוב באותה מידה.
18 בינואר, 2010 בשעה 22:38
"כי מקוריות יש ביי דפנישן מזה שכל אדם שונה מחברו": כל עשר דקות פחות או יותר המציאות מוכיחה את ההיפך. אפשרות אחרת: להחליף את ההגדרה של מקוריות למשהו כמו "כל יצירה שאינה מועתקת מילה במילה מיצירה (בינונית?) אחרת".
20 בינואר, 2010 בשעה 23:41
לא צריך לזרוק לפח את המקוריות, אבל היא לא צריכה להיות הקריטריון היחיד, אלא אחד מבין.
אני נזכר במאמר היפה של אסף ענברי, "שיקום הסמכות הסיפורית" — http://inbari.co.il/ — שווה עיון (וגם מאמרים אחרים שלו, ד"א, למשל "מעמד הפעלים" ו"סוף עונת החילונים").
26 בינואר, 2010 בשעה 19:46
מאמר מעניין מאוד, וכתוב לעילא, בכל מקרה לא יכולתי שלא לתהות כיצד אתה מזהה "בטחון עצמי" או "פקפוק עצמי באפשרות לתרום" בתוך היצירה עצמה (ספר או סרט) ולא במקורות חיצוניים כמו ראיונות שהיוצר נותן וכו' וכו'. יש לי תחושה מעורפלת שאני מבין למה אתה מתכוון, אבל אשמח להבהרות מפורשות.
26 בינואר, 2010 בשעה 20:58
אני לא מקבלת את המורבידיות הזו. אולי כמבקר, אך כיוצר? אין לה מקום. יש מקום לשפוטיות עצומה, זה כן. אבל ביחס למה שאתה עושה כיוצר. יכול להיות שאנשים לא מספיקים ביקורתיים אל מה שהם יוצרים, לא מספיק רגישים לשמוע מה הם כותבים. אבל ההצלפה הזו שלך, פשוט חורקת. גם היא לא מספיק רגישה אל עצמה. כי לא זו הבעיה, הבעיה היא כללית, מקומם של מדעי הרוח והספרות בכלל השתנה. בעבר הודפסו רומאנים חדשים בעתונות היומית בהמשכים. כיום - לא. מה שממלא הבידור, מלתה פעם הספרות. אני בספק איך אפשר לשנות את המאזן הזה.
הסופר החשוב ביותר כיום, הוא מישל וולבק. גם הוא יודע שלעולם לא יתחרה בכוכבי פופ ודוגמניות תחתונים, גם לא במקום שאלה תופסים בתודעה הצבורית. ההיררכיה לטוב ולרע השתנתה. זה עצוב, כן, אבל אף פעם אי אפשר להיות אפטיים לכוחה של האמנות ,כשהיא גדולה, להפתיע אותנו.
הפסימיות התבוסתנית היא לא דרכה של יצירה, ולא דרכו של יוצר. יוצר הוא בורא, לא גודע.
27 בינואר, 2010 בשעה 1:35
של: אין לי הסבר קונקרטי, שאינו אינטואיטיבי, לשאלה הזו. אבל אני חושב שזה מסוג הדברים שכשנתקלים בהם, יודעים. בגדול, הכוונה היא לאיזושהי תחושה של חיפוש ונזילות ביצירה, של אי-לקיחת דברים כמובן מאליו. או במילים אחרות, סיפור שגדול ממי שכתב אותו, במובן זה שהכותב מתוודע אליו כמעט כמו הקורא - שניהם הולכים יחד, באי-ודאות, לעבר משהו שאי-אפשר לסכם אותו בצורה סכמטית. הבעיה היא שכמעט בכל ספר/סיפור עכשוויים שיוצא לי לקרוא, אני מרגיש שהיצירה משרתת את היוצר ולא להפך; אני ממש רואה את הסופר מזיע בחדר העבודה שלו כדי "להפיק" משהו ו"להביע את עצמו", במקום שישוטט ויגלה משהו לא-מתוכנן, שאפילו הוא לא חלם שקיים בתוכו. כתיבה כזאת מעידה בעיניי על ביטחון עצמי (בביצוע) שהוא, באופן די בוטה, גם חסר בסיס (באופי ובתוכן). מניסיוני, העדות הכי טובה לקיומו של פקפוק עצמי היא היעדר התחושה הברורה הזו של סופר שמתיימר להוליך קוראים באיזשהו נתיב ברור מראש, של אחד שיודע משהו שהם לא יודעים.
לאחת: אני חושב שכל מה שאמרת נענה כבר בפוסט עצמו, שבו לא היה שום פקפוק בכוחה של האמנות - להפך, הבעתי אמון ביכולתו לבוא לידי ביטוי גם בעתיד, בתנאי שהאמנים יפסיקו להכחיש את המצב שבו הם, והתרבות מסביבם, נמצאים בעל כורחם. זו לא אפתיה, אלא קריאה להסתכלות אמיצה במראה, דבר שהוא ההפך מאפתיה. בקשר לחשיבותו של וולבק, אני שותף לדעתך. אבל בתור מי שקרא את כל הספרים שלו, אני מרשה לעצמי לומר שזה בדיוק הנושא שלו - המבוכה הכללית של העידן הזה. וזה הדבר שהופך אותו לסופר חשוב כל-כך: האומץ להיכנס לתוך החור השחור מבלי להעמיד פנים שהחור השחור הוא רק עוד "נושא". אצל וולבק יש בעיקר דיאגנוזה, והפרוגנוזה היא אוטופית, מעבר להשגה, וככזו היא נטולת אלמנט של נחמה או סדר מרגיע. הוא כותב בכישרון עילאי, אבל מתוך אי-ודאות שהוא לא מסתיר לרגע.
27 בינואר, 2010 בשעה 2:10
אני לא חושבת שוולבק נחן בכשרון כתיבה עלאי, אלא בחוש רוח כמעט נבואי (בדומה לסופרים דוגמת קפקא או דוסטוייבסקי או אוסטן שהקדימו מעט את זמנם ההסטורי). אבל זה בדיוק החסרון שלו, העדר מענה אנושי מספק לדברים אותם הוא מסמן במרקר הזוהר-רעיל שלו.
לכן הוא חשוב מאוד, אבל קשה למי קרא אותו לומר: את וולבק אני אוהב. ואם זה הסופר החשוב ביותר של התקופה, סופר שאף אחד לא יכול להודות בכנות שהוא אוהב, זה מסמן יותר מכל את הבעיה אתה מתמודדת הספרות.
אבל זה נפלא! זה נפלא כי זה מאפשר לך, או לכל מי שעוסק בכתיבה, להמשיך לחקור ולהתבונן ולהציע הצעות דרך הספרות (הרומאן או הספור או הנובלה). וזה מאפשר תנועה ודאלוג, ובמקום שזה יהיה חור שחור זה יהפוך לסופרנובה. לכן אני לא מקבלת את הפסימיות שלך, כאן ובפוסט השני. הדבר היחיד שאתו אמנות לא יכולה להתמודד זה העדר תנועה, זה סטאטיות, קבעון. אנחנו מצויים בתקופה שמופגזת ברעיונות, ורק מחכה לאנליטיקן/ סופר מצוין שיעשה אתם משהו. שיסנתז אותם. וכל מי שמכנה עצמו באמת ובתמים סופר, צריך להענות בהתרגשות למשימה.
27 בינואר, 2010 בשעה 11:13
רשימה הזו, למרות קביעותיה הקטיגוריות, מציגה בעייה אמיתית ומוחשית, אשר כל אוהב אסטטיקה ותרבות נתקל בה. גם ספרות העילית דהיום מדשדשת מזה זמן רב תחת המכבש הצרכני, מנפיקה אוסף קלישאות, למצער, ובמקרה הנפוץ יותר - קיא שח רגשות ומחשבות, עטופים ב"אמיתות" חנפניות/ מצטדקות / אמיתות מבית יחסי כובש-נכבש, סאדו-מאזו. הכללה? כן, כנראה שכן. יש עדיין יוצאי דופן? גם כן, כן; אולי. ועדיין, ראוי לתת את הדעת לבעיה שעליה מצביע הכותב. "מקוריות יש ביי דפנישן מזה שכל אדם שונה מחברו", יואב, אינה מספקת מצע מספיק ליצירה. היות מרקמו של הקיא שלי שונה מזה שלך, לא מסמן את ישועת הספרות.
הכותב מדבר - ובצדק רב, לעניות טעמי - על אותה "יד בוטחת"; אני ארשה לעצמי לספח לביטוי המוצלח-גם-אם-אינטואיטיבי הזה דרישת סף חשובה, הקשורה ביושרה, ואולי בעיוות מרחבי היושרה הפנימית.