קראתי את הפוסט כשפורסם, וחזרתי וחשבתי עליו, גם בעקבות הסרט על מאיר ויזלטיר. אני נוטה לעמדה כמעט הפוכה בדיוק - שביטחון עצמי עצום הוא כמעט תנאי ליצירה. ויזלטיר, בסרט אודותיו ששודר בערוץ 8, אומר (בערך) שהוא וחבריו היו בטוחים שהשירה העברית שקדמה להם לא שווה כלום, והשירה שהם כותבים היא השירה הנכונה והטובה. הוא אמר שאינו מבין אנשים שכותבים וקוראים סתם שיר, בלי שאיפות לפרוץ דרכים.

רשימה הזו, למרות קביעותיה הקטיגוריות, מציגה בעייה אמיתית ומוחשית, אשר כל אוהב אסטטיקה ותרבות נתקל בה. גם ספרות העילית דהיום מדשדשת מזה זמן רב תחת המכבש הצרכני, מנפיקה אוסף קלישאות, למצער, ובמקרה הנפוץ יותר - קיא שח רגשות ומחשבות, עטופים ב"אמיתות" חנפניות/ מצטדקות / אמיתות מבית יחסי כובש-נכבש, סאדו-מאזו. הכללה? כן, כנראה שכן. יש עדיין יוצאי דופן? גם כן, כן; אולי. ועדיין, ראוי לתת את הדעת לבעיה שעליה מצביע הכותב. "מקוריות יש ביי דפנישן מזה שכל אדם שונה מחברו", יואב, אינה מספקת מצע מספיק ליצירה. היות מרקמו של הקיא שלי שונה מזה שלך, לא מסמן את ישועת הספרות.
הכותב מדבר - ובצדק רב, לעניות טעמי - על אותה "יד בוטחת"; אני ארשה לעצמי לספח לביטוי המוצלח-גם-אם-אינטואיטיבי הזה דרישת סף חשובה, הקשורה ביושרה, ואולי בעיוות מרחבי היושרה הפנימית.

אני לא חושבת שוולבק נחן בכשרון כתיבה עלאי, אלא בחוש רוח כמעט נבואי (בדומה לסופרים דוגמת קפקא או דוסטוייבסקי או אוסטן שהקדימו מעט את זמנם ההסטורי). אבל זה בדיוק החסרון שלו, העדר מענה אנושי מספק לדברים אותם הוא מסמן במרקר הזוהר-רעיל שלו.
לכן הוא חשוב מאוד, אבל קשה למי קרא אותו לומר: את וולבק אני אוהב. ואם זה הסופר החשוב ביותר של התקופה, סופר שאף אחד לא יכול להודות בכנות שהוא אוהב, זה מסמן יותר מכל את הבעיה אתה מתמודדת הספרות.
אבל זה נפלא! זה נפלא כי זה מאפשר לך, או לכל מי שעוסק בכתיבה, להמשיך לחקור ולהתבונן ולהציע הצעות דרך הספרות (הרומאן או הספור או הנובלה). וזה מאפשר תנועה ודאלוג, ובמקום שזה יהיה חור שחור זה יהפוך לסופרנובה. לכן אני לא מקבלת את הפסימיות שלך, כאן ובפוסט השני. הדבר היחיד שאתו אמנות לא יכולה להתמודד זה העדר תנועה, זה סטאטיות, קבעון. אנחנו מצויים בתקופה שמופגזת ברעיונות, ורק מחכה לאנליטיקן/ סופר מצוין שיעשה אתם משהו. שיסנתז אותם. וכל מי שמכנה עצמו באמת ובתמים סופר, צריך להענות בהתרגשות למשימה.

של: אין לי הסבר קונקרטי, שאינו אינטואיטיבי, לשאלה הזו. אבל אני חושב שזה מסוג הדברים שכשנתקלים בהם, יודעים. בגדול, הכוונה היא לאיזושהי תחושה של חיפוש ונזילות ביצירה, של אי-לקיחת דברים כמובן מאליו. או במילים אחרות, סיפור שגדול ממי שכתב אותו, במובן זה שהכותב מתוודע אליו כמעט כמו הקורא - שניהם הולכים יחד, באי-ודאות, לעבר משהו שאי-אפשר לסכם אותו בצורה סכמטית. הבעיה היא שכמעט בכל ספר/סיפור עכשוויים שיוצא לי לקרוא, אני מרגיש שהיצירה משרתת את היוצר ולא להפך; אני ממש רואה את הסופר מזיע בחדר העבודה שלו כדי "להפיק" משהו ו"להביע את עצמו", במקום שישוטט ויגלה משהו לא-מתוכנן, שאפילו הוא לא חלם שקיים בתוכו. כתיבה כזאת מעידה בעיניי על ביטחון עצמי (בביצוע) שהוא, באופן די בוטה, גם חסר בסיס (באופי ובתוכן). מניסיוני, העדות הכי טובה לקיומו של פקפוק עצמי היא היעדר התחושה הברורה הזו של סופר שמתיימר להוליך קוראים באיזשהו נתיב ברור מראש, של אחד שיודע משהו שהם לא יודעים.

לאחת: אני חושב שכל מה שאמרת נענה כבר בפוסט עצמו, שבו לא היה שום פקפוק בכוחה של האמנות - להפך, הבעתי אמון ביכולתו לבוא לידי ביטוי גם בעתיד, בתנאי שהאמנים יפסיקו להכחיש את המצב שבו הם, והתרבות מסביבם, נמצאים בעל כורחם. זו לא אפתיה, אלא קריאה להסתכלות אמיצה במראה, דבר שהוא ההפך מאפתיה. בקשר לחשיבותו של וולבק, אני שותף לדעתך. אבל בתור מי שקרא את כל הספרים שלו, אני מרשה לעצמי לומר שזה בדיוק הנושא שלו - המבוכה הכללית של העידן הזה. וזה הדבר שהופך אותו לסופר חשוב כל-כך: האומץ להיכנס לתוך החור השחור מבלי להעמיד פנים שהחור השחור הוא רק עוד "נושא". אצל וולבק יש בעיקר דיאגנוזה, והפרוגנוזה היא אוטופית, מעבר להשגה, וככזו היא נטולת אלמנט של נחמה או סדר מרגיע. הוא כותב בכישרון עילאי, אבל מתוך אי-ודאות שהוא לא מסתיר לרגע.

אני לא מקבלת את המורבידיות הזו. אולי כמבקר, אך כיוצר? אין לה מקום. יש מקום לשפוטיות עצומה, זה כן. אבל ביחס למה שאתה עושה כיוצר. יכול להיות שאנשים לא מספיקים ביקורתיים אל מה שהם יוצרים, לא מספיק רגישים לשמוע מה הם כותבים. אבל ההצלפה הזו שלך, פשוט חורקת. גם היא לא מספיק רגישה אל עצמה. כי לא זו הבעיה, הבעיה היא כללית, מקומם של מדעי הרוח והספרות בכלל השתנה. בעבר הודפסו רומאנים חדשים בעתונות היומית בהמשכים. כיום - לא. מה שממלא הבידור, מלתה פעם הספרות. אני בספק איך אפשר לשנות את המאזן הזה.

הסופר החשוב ביותר כיום, הוא מישל וולבק. גם הוא יודע שלעולם לא יתחרה בכוכבי פופ ודוגמניות תחתונים, גם לא במקום שאלה תופסים בתודעה הצבורית. ההיררכיה לטוב ולרע השתנתה. זה עצוב, כן, אבל אף פעם אי אפשר להיות אפטיים לכוחה של האמנות ,כשהיא גדולה, להפתיע אותנו.
הפסימיות התבוסתנית היא לא דרכה של יצירה, ולא דרכו של יוצר. יוצר הוא בורא, לא גודע.

מאמר מעניין מאוד, וכתוב לעילא, בכל מקרה לא יכולתי שלא לתהות כיצד אתה מזהה "בטחון עצמי" או "פקפוק עצמי באפשרות לתרום" בתוך היצירה עצמה (ספר או סרט) ולא במקורות חיצוניים כמו ראיונות שהיוצר נותן וכו' וכו'. יש לי תחושה מעורפלת שאני מבין למה אתה מתכוון, אבל אשמח להבהרות מפורשות.

לא צריך לזרוק לפח את המקוריות, אבל היא לא צריכה להיות הקריטריון היחיד, אלא אחד מבין.
אני נזכר במאמר היפה של אסף ענברי, "שיקום הסמכות הסיפורית" — http://inbari.co.il/ — שווה עיון (וגם מאמרים אחרים שלו, ד"א, למשל "מעמד הפעלים" ו"סוף עונת החילונים").

"כי מקוריות יש ביי דפנישן מזה שכל אדם שונה מחברו": כל עשר דקות פחות או יותר המציאות מוכיחה את ההיפך. אפשרות אחרת: להחליף את ההגדרה של מקוריות למשהו כמו "כל יצירה שאינה מועתקת מילה במילה מיצירה (בינונית?) אחרת".

מהדברים שאתה אומר עולה שאסור להציב דרישות בפני היצירה, כי היא תמיד מוגבלת על-ידי משהו, ולכן לעולם לא נמצאת במלוא מובן המילה תחת שליטתו של היוצר. זה קצת מזכיר את פוליטיקת הקיפוח, שנותנת חסינות מביקורת לכל מי שהוא "קורבן"; ולשיטתך, גם אם לא אמרת את זה במילים האלה, כל אמן הוא קורבן.
אבל אני חושב שהדרישות שהצבתי הן מוצדקות והוגנות, ונובעות בדיוק מהמגבלות האלה שבפניהן האמנות עומדת. לדעתי, יצירה טובה היא כזו שמכירה במגבלות ומשתמשת בהן, ולא, כמו שקורה היום, מכחישה את קיומן או לכל היותר משתמשת בהן כתירוץ. אני לא ממש רואה מה "פופוליסטי" באמירה כזו. אם כבר, הטיעון שלפיו "מקוריות יש ביי דפינישן מזה שכל אדם שונה מחברו" הוא שנותן הכשר פופוליסטי לכל דבר שנוצר - כי אם הכל פגום, אז הכל טוב באותה מידה.

א. מה שיואב איתמר אמר.