ניאו-קלאסיקה
כמה מהמשמעויות והקונוטציות של המילה האנגלית slush יכולות לפרנס רבעון מכובד למחשבה נגטיבית: שלג מלוכלך בבוץ; כינוי גנאי שמשלב ביצירתיות בין slut ו-lush; שומן שמתקבל מהרתחת בשר מומלח; סכומי כסף שמשולמים בסתר לפוליטיקאים מושחתים. אז בוודאי תשמחו לשמוע שדווקא המילה הזו הודבקה, בענף המו"לות האנגלופוני, לערימת כתבי היד הבלתי-מוכרים שנשלחים להוצאות ונקראים על-ידי לקטורים. השם הוא slush pile ,pile.
כשכתבי-יד שנשלחו ישירות להוצאה נחשבים מראש לממוצע קונספטואלי משוקלל של משקעים עכורים, פוסטמות, פסולת שומנית ושוחד, אין פלא שמגיע היום שבו מכריזים רשמית על "The Death of the Slush Pile", כמו בכתבה הזו בוול סטריט ג'ורנל. מתברר שההוצאות בארה"ב הפסיקו לגמרי לקבל כתבי-יד בשיטה הישנה, ועובדות רק עם סוכנים ועם "שמות מוכרים". לפי הכתבה, הפעם האחרונה שהוצאת רנדום האוס הוציאה ספר שהתגלה בערימת הדואר היתה ב…1991.
אבל לא היה צריך לחכות לתעודת הפטירה שהנפיקו בוול סטריט ג'ורנל כדי להרגיש את זה. גם אצלנו, למרות שלא קוראים (לפחות בפומבי) לכתבי-היד שמגיעים בדואר "ערימת טינופת", השורה התחתונה היא אותה שורה. מלבד במקרים חריגים, במו"לות כבר לא מעוניינים במציאת מה שנקרא פעם, בעידן נאיבי יותר, "קולות חדשים". הענף שינה כתובת, ועבר לתחום ההנצחה; אבל לא הנצחה של עבר, אלא של הווה. המשחק מתמקד בזיהוי הזרמים הרווחיים ביותר של הסטטוס-קוו, בשימורם ובשכפולם.
כן, מוסד ההוצאה תמיד שילב בין צד מסחרי לבין צד אמנותי, אבל זה נעשה באיזון מסוים מאוד: ספרים בעלי פוטנציאל מסחרי שימשו כמנוף להשקעה בספרים בעלי פוטנציאל אמנותי (שלא היו צפויים להכניס כסף בעצמם). עכשיו הגלגל מתהפך, והספרות הרצינית היא שמאפשרת, בכך שזורקים אותה מהסיפון ומשחררים את המשאבים שהופנו אליה, השקעה גוברת בספרות המסחרית.
במסגרת התהליך הזה, מותה של ערימת כתבי-היד מעיד לא רק על שינוי פרוצדורלי בנהלי ההוצאות אי-שם באמריקה הרחוקה, אלא גם ובעיקר על המשך ההתנערות מחידוש וממקוריות באמנות בכלל (תהליך שעליו דיברתי גם בפוסט הקודם). החידוש נתפס במקרה הטוב כבלתי-אפשרי, ובמקרה הרע כאיום של ממש: למעטים יש סבלנות למשהו חדש באמת, שמחכה ב-slush pile ומצריך בהגדרתו מחשבה ועבודה בפסים שאליהם ההוצאה לא מורגלת. הרי במקום "לבזבז כסף" עליו, אפשר להרוויח כסף בדפוסים שכבר הוכיחו את עצמם כמוצלחים מבחינה מסחרית וביקורתית (שני קטבים שבעבר נטו לרוב להיות מנוגדים, אבל הולכים ומתאחדים).
מפעל הנצחת ההווה, שאליו ההוצאות מידרדרות והולכות, יוצר מתחת לאף שלנו סוג חדש וביזארי של "קלאסיקה": הבינוניות מקובעת בתור הדגם הספרותי המרכזי, וסביבה נוצר בכוונה שטח סטרילי ומגודר, אזור מוות שמקשה יותר ויותר על מעבר מוצלח של יצירות שמתעלות על הבינוניות ומאיימות לטלטל את סירת הרווחיות (בכל מובניה). זה פועל גם אחורה, על העבר שמושכח ונדחק מהמדפים, וגם קדימה, על העתיד שהופך למסורב כניסה.
הוצאה שמוותרת, רשמית (כמו בארה"ב) או בפועל (כמו בישראל), על התקווה למצוא את דרכה בערימה, היא בעצם הוצאה שמאמינה שכל מה שדרוש לה כבר נמצא ברשותה, בתוך הבית, ולכן אין לה כביכול צורך לפתוח את הדלת בפני זרים שבאים מהרחוב.
אבל אפילו המגינים הנחושים ביותר של הספרות העכשווית לא יוכלו לטעון שזה באמת המצב. הרי אף פעם לא היתה בספרות נקודת זמן שהצדיקה את סגירת הדלתות, אפילו לא בתקופות יצירה קצת יותר מפוארות מזו; על אחת כמה וכמה שהעידן הנוכחי, הנרפה והדליל והמבולבל, הוא לא בדיוק הזמן המתאים להאלהת המצב הקיים.
בתקופה שלנו, יותר מאשר בקודמותיה, ברור במיוחד שהתשובה היא בכל מקום חוץ מאשר בתוך הבית, ולכן לא רק שהדלתות צריכות להיות פתוחות, אלא עדיף בכלל לעקור אותן מהצירים. אחרת נישאר נעולים בפנים בחברת "קלאסיקה מסחרית" מחניקה ודיקטטורית, שממנה אי-אפשר להמשיך ואי-אפשר לסגת. וזה כבר slush מסוג שאפילו המשמעויות הנוכחיות של המילה יתקשו לסבול בחברתן. הרבה כבר נאמר על "מות המחבר", אבל זה יקרה באמת רק ביום שבו יוציאו להורג את הלקטור האחרון.
danext@gmail.com
תגים: ביבליומניה, הוצאות
23 בינואר, 2010 בשעה 14:34
"בספרות מתורגמת מגיעים לפה 70 פניות ליום מסוכנים ומו"לים בעולם. יש כאן מערך שלם של לקטורה, עם עורך רכישות שהוא מעין כלב ציד שתופס ומביא לכאן את מה שמתפרסם בעולם. בתחום ספרות המקור המערך קטן יותר, אבל יקר נורא: מגיעים המון כתבי-יד, ותמיד יש ויכוח אם צריך לסגור את הבסטה הזאת. מתוך 220 ספרים שהוצאנו ב-2007 אולי שניים הגיעו ככתב-יד במעטפה. אלה שניים מתוך 3,700 כתבי-יד שנשלחו להוצאה. יש הוצאות לאור כמו 'ידיעות אחרונות' ו'שוקן', שהחליטו לגבות תשלום מהשולחים תמורת קריאה. זה נראה לי אנטי-תרבותי. השליחות שלנו היא לאפשר לסופרים להגיע להוצאות לאור".
(דב אלפון, עורך זב"מ לשעבר, ראיון מסוף 2007).
23 בינואר, 2010 בשעה 15:27
דן,
פוסט מדויק לעילא ולעילא.
27 בינואר, 2010 בשעה 1:56
הכתיבה הזאת לא נעימה, וזה בכלל לא רלוונטי אם היא נכונה. ראית את תור הנשרכים בדרך לאמריקן איידול? מדגם מייצג של אלו שרוצים להיות זמרים. שמעת על אסופת הדסקים שזורקים לזבל בתחנות הרדיו הבכירות בארץ ובעולם? וזו ערמה שהולכת ומצטברת. וציירים חסר? לא, לא ממש.
אז מה? הפוסט הזה חסר את הדבר הקטן שנותן בכלל מוטיבציה לכותבים . אתה נשמע כמו איש עסקים, כי אתה יורד לרמה שלהם.
הסופר יובל שמעוני שלח את טיוטת ספרו, "חדר", לשלוש הוצאות וקבל סירוב. אז הוא נאבק עוד ועוד על מנת לנסות להתקבל. ואתה יודע מה? הוא בסוף התקבל וזכה להד פרסומי עצום.
הסופרת לאה איני, מחברת "ורד הלבנון", חברה לפניו 10 ספרים שלא הצליחו מסחרית אך זכו להערכה. הם לא הצליחו והיא המשיכה לכתוב . היא קצרה גם ביקורות משבחות. כי היא מוכשרת. ועכשיו היא גם מוכרת. הידד.
שלא לדבר על עולם השירה, שחי ומתקיים במערכת מושגים שונה לגמרי מזו בא אתה משתמש. אני מצטערת לומר,מרגישים שאתה עתונאי. ובכל זאת, שירה ממשיכה לצאת, למרות הכל, להדפס, וכן, גם לזכות לעתים במידה של תשומת לב צבורית. אמנם מעט, אבל עדיין. במקום שהפוסט הזה יעסוק בכתיבה ובאמנות ובגדולה שלה ובדרך החתחתים בדרך אליה, אתה עוסק רק בדרך החתחתים ובכך יורד, כפי שציינתי, אל רמת אנשי העסקים.
אז זמורה ביתן מוציאה רק בסט סלר. אתה יודע מה? למי אכפת. אז את הספר הראשון סופר צעיר יוצא כנראה בהוצאה צנועה וקטנה יותר. אולי גם את הספר השני. הוא ינסה את כוחו בתחרויות שונות (ויש דווקא לא מעט),ליוצרים מתחילים, וישתדל לשלוח גם לכתבי עת. אבל בעיקר, ימשיך להשתבח. ואולי בספר השלישי, יתמזל מזלו והוא יתקבל להוצאה גדולה.
מה שאתה מפספס כאן בגדול זו העובדה הפשוטה, החותכת - רוב רובם המוחץ של הכותבים, אותה slush pile פשוט גרועים. בזיון, אפס. באמת . והמעט שכן טובים? דווקא להיפך, מחפשים אותם בנרות. הלקטורים מתים למישהו מוכשר ומעניין, אבל הרוב פשוט באמת באמת לא כאלה. הם משעתקים אחד את השני וכותבים בבינוניות ואפילו לא מבינים את זה.
במקום להפנות אצבע מאשימה אל ההוצאה ואל העורך ואל מוריד הגשם ואל המחשב ואל עולם המולו"ת האמריקני ואל אלף ואחד גורמים - תתמקד במה שחשוב , לנסות להיות יוצר טוב יותר, מעניין, מלוטש, חזק יותר. תתעסק ברעיונות, פחות במה שמסביב. כי זו אמנות. זה ההבדל בין עתונאות לאמנות.
27 בינואר, 2010 בשעה 13:06
אחת: נראה לי שאת מתעקשת לקרוא בפוסטים האלה - הזה והקודם - איזושהי נחרצות שלא היתה בהם (ולעומת זאת, נמצאת במנות נדיבות דווקא בטענות שלך). אם זה נשמע לך כמו משהו שאיש עסקים היה כותב, אז יש סיכוי גדול שאנחנו חיים בפלנטות נפרדות. אני ממליץ לך על ביקור באתר "דה מרקר", סתם כדי לקבל פרספקטיבה.
לעניין ההערה הלפני אחרונה, יש בעיה קטנה בקביעה שלך. הבעיה היא שהקביעה נכונה לא רק ל-slush pile, אלא גם לספרים שכן יוצאים לאור. אולי "הלקטורים מתים למישהו מוכשר ומעניין" - אבל מתפשרים על הרבה, הרבה פחות מזה. אולי זה מסביר למה ביטלו את ה-slush pile: היא פשוט עברה דירה למדף הספרים החדשים.
ולסיום, תודה על שהבהרת לי את ההבדל בין אמנות לעיתונות.
27 בינואר, 2010 בשעה 23:58
לאחת - את כותבת כאילו שבמערכת הזו שנוצרה, קשה לצליחה ככל שתהיה, יש הגיון פנימי. הסופרים העקשנים והמוצלחים, כמו בתהליך של ברירה טבעית, יעברו מההוצאות הקטנות לעם עובד וכתר וזב"מ (רחמנא), והיתר ישארו בערימה (שאיש כבר לא ממש מעיין בה), כי כך יאה להם.
הבעיה בטענה: אין כאן מבנה היררכי, ולא תהליך של השתבחות. שמעוני או איני, לצורך העניין, לא עברו תהליך של ליטוש עד שהפכו להיות ראויים להוצאות המאזוריות, ואז התקבלו. (גם אם יתכן שעברו תהליך כזה בלי קשר). התהליך היחיד שההוצאות הגדולות מעוניינות בו, הוא יח"צני. אם כבר, ההיררכיה היא כמעט הפוכה: ההוצאות הגדולות אינן חותמת איכות, ובד"כ יכולות לסמן שני דברים: בינוניות מושלמת (יוצרים גרועים) או קיבעון וערובה למעט מאד התפתחות מעניינת בעתיד (יוצרים בינוניים +).
אז למה חבל על היעלמות הslush pile? כי גם אם היוצרים הטובים לא יגיעו להוצאות הגדולות, מספר העותקים לא ישתנה, ומישהו, מובטח לך, כן יגיע לשם, והמישהו הזה יהיה מבקר ספרות בינוני מינוס שהחליט לפרוץ עם רומן ראשון או עיתונאי או מישהו שכבר היה שם קודם (בדיוק כמו שאפשר לראות בציטוט של דב אלפון בתגובה הראשונה: 118 ספרים מתוך ה-220 שהוא מדבר עליהם, הם בדיוק זה).
ולכן, היעלמות הגורם הזה לא תעודד היררכיה שכפופה לאיכות אמיתית, אלא תטשטש אותה. ב"שכבה העליונה" תמצאי הרבה יותר סופרים שהם מטבעם הבייבי של ההוצאות, אם בזכות הקו"ח שלהם ואם בזכות סגנון הכתיבה. הסיכוי של סופרים מהסוג השני להגיע אלייך ירד. ואם הלקטורים באמת מתים לאותו מישהו מוכשר ומעניין, למה הם מוצאים את כולם פרט לו?
וגם - לא נראה לי שיש סתירה בין ללטש את הכתיבה שלך ללהתעניין במה שקורה בעולם הספרות או המו"לות.