ליבריסטאן

כמה מהמשמעויות והקונוטציות של המילה האנגלית slush יכולות לפרנס רבעון מכובד למחשבה נגטיבית: שלג מלוכלך בבוץ; כינוי גנאי שמשלב ביצירתיות בין slut ו-lush; שומן שמתקבל מהרתחת בשר מומלח; סכומי כסף שמשולמים בסתר לפוליטיקאים מושחתים. אז בוודאי תשמחו לשמוע שדווקא המילה הזו הודבקה, בענף המו"לות האנגלופוני, לערימת כתבי היד הבלתי-מוכרים שנשלחים להוצאות ונקראים על-ידי לקטורים. השם הוא slush pile ,pile.

כשכתבי-יד שנשלחו ישירות להוצאה נחשבים מראש לממוצע קונספטואלי משוקלל של משקעים עכורים, פוסטמות, פסולת שומנית ושוחד, אין פלא שמגיע היום שבו מכריזים רשמית על "The Death of the Slush Pile", כמו בכתבה הזו בוול סטריט ג'ורנל. מתברר שההוצאות בארה"ב הפסיקו לגמרי לקבל כתבי-יד בשיטה הישנה, ועובדות רק עם סוכנים ועם "שמות מוכרים". לפי הכתבה, הפעם האחרונה שהוצאת רנדום האוס הוציאה ספר שהתגלה בערימת הדואר היתה ב…1991.

אבל לא היה צריך לחכות לתעודת הפטירה שהנפיקו בוול סטריט ג'ורנל כדי להרגיש את זה. גם אצלנו, למרות שלא קוראים (לפחות בפומבי) לכתבי-היד שמגיעים בדואר "ערימת טינופת", השורה התחתונה היא אותה שורה. מלבד במקרים חריגים, במו"לות כבר לא מעוניינים במציאת מה שנקרא פעם, בעידן נאיבי יותר, "קולות חדשים". הענף שינה כתובת, ועבר לתחום ההנצחה; אבל לא הנצחה של עבר, אלא של הווה. המשחק מתמקד בזיהוי הזרמים הרווחיים ביותר של הסטטוס-קוו, בשימורם ובשכפולם.

כן, מוסד ההוצאה תמיד שילב בין צד מסחרי לבין צד אמנותי, אבל זה נעשה באיזון מסוים מאוד: ספרים בעלי פוטנציאל מסחרי שימשו כמנוף להשקעה בספרים בעלי פוטנציאל אמנותי (שלא היו צפויים להכניס כסף בעצמם). עכשיו הגלגל מתהפך, והספרות הרצינית היא שמאפשרת, בכך שזורקים אותה מהסיפון ומשחררים את המשאבים שהופנו אליה, השקעה גוברת בספרות המסחרית.

במסגרת התהליך הזה, מותה של ערימת כתבי-היד מעיד לא רק על שינוי פרוצדורלי בנהלי ההוצאות אי-שם באמריקה הרחוקה, אלא גם ובעיקר על המשך ההתנערות מחידוש וממקוריות באמנות בכלל (תהליך שעליו דיברתי גם בפוסט הקודם). החידוש נתפס במקרה הטוב כבלתי-אפשרי, ובמקרה הרע כאיום של ממש: למעטים יש סבלנות למשהו חדש באמת, שמחכה ב-slush pile ומצריך בהגדרתו מחשבה ועבודה בפסים שאליהם ההוצאה לא מורגלת. הרי במקום "לבזבז כסף" עליו, אפשר להרוויח כסף בדפוסים שכבר הוכיחו את עצמם כמוצלחים מבחינה מסחרית וביקורתית (שני קטבים שבעבר נטו לרוב להיות מנוגדים, אבל הולכים ומתאחדים).

מפעל הנצחת ההווה, שאליו ההוצאות מידרדרות והולכות, יוצר מתחת לאף שלנו סוג חדש וביזארי של "קלאסיקה": הבינוניות מקובעת בתור הדגם הספרותי המרכזי, וסביבה נוצר בכוונה שטח סטרילי ומגודר, אזור מוות שמקשה יותר ויותר על מעבר מוצלח של יצירות שמתעלות על הבינוניות ומאיימות לטלטל את סירת הרווחיות (בכל מובניה). זה פועל גם אחורה, על העבר שמושכח ונדחק מהמדפים, וגם קדימה, על העתיד שהופך למסורב כניסה.

הוצאה שמוותרת, רשמית (כמו בארה"ב) או בפועל (כמו בישראל), על התקווה למצוא את דרכה בערימה, היא בעצם הוצאה שמאמינה שכל מה שדרוש לה כבר נמצא ברשותה, בתוך הבית, ולכן אין לה כביכול צורך לפתוח את הדלת בפני זרים שבאים מהרחוב.

אבל אפילו המגינים הנחושים ביותר של הספרות העכשווית לא יוכלו לטעון שזה באמת המצב. הרי אף פעם לא היתה בספרות נקודת זמן שהצדיקה את סגירת הדלתות, אפילו לא בתקופות יצירה קצת יותר מפוארות מזו; על אחת כמה וכמה שהעידן הנוכחי, הנרפה והדליל והמבולבל, הוא לא בדיוק הזמן המתאים להאלהת המצב הקיים.

בתקופה שלנו, יותר מאשר בקודמותיה, ברור במיוחד שהתשובה היא בכל מקום חוץ מאשר בתוך הבית, ולכן לא רק שהדלתות צריכות להיות פתוחות, אלא עדיף בכלל לעקור אותן מהצירים. אחרת נישאר נעולים בפנים בחברת "קלאסיקה מסחרית" מחניקה ודיקטטורית, שממנה אי-אפשר להמשיך ואי-אפשר לסגת. וזה כבר slush מסוג שאפילו המשמעויות הנוכחיות של המילה יתקשו לסבול בחברתן. הרבה כבר נאמר על "מות המחבר", אבל זה יקרה באמת רק ביום שבו יוציאו להורג את הלקטור האחרון.

danext@gmail.com