ליבריסטאן

1.

בכל מה שקשור לתקוות שתולים בהם, ספרים דומים מאוד לפוליטיקאים. בשני המקרים, זה שעוד לא נכנס לתפקידו נראה כמו התגשמות כל החלומות האפשריים; וזה שכבר מכהן גורם בעיקר לאכזבה, אם לא לייאוש טוטלי. הספר, כמו הפוליטיקאי, לעולם לא טוב כמו שחשבת לפני שהתנסית בו. שניהם יכולים להיות טובים אבסולוטית, אבל תמיד יהיו רעים ביחס לציפיות מהם.

זה, לפחות, ההסבר שלי לעובדה הבלתי-מוסברת-עד-כה, שאני תמיד בודק שוב ושוב בקוצר-רוח כמה עמודים נשארו בספר שאני קורא ברגע זה (אפילו אם אני נהנה ממנו), ובאותו זמן שולח מבטים עורגים לספר הבא, זה שעל המדף - אותו אחד שכשמגיע תורו, הופך בעצמו לאובייקט חדש לבדיקת עמודים ולייחולי סיום מהיר. בדיוק כמו "האיש הנכון" בפוליטיקה, שמעורר רק תקוות: קודם שיבוא, ואחרי שבא - שיילך כמה שיותר מהר. שני המקרים דומים גם בזה שאנחנו משלמים עליהם ביוקר.

בנוגע לספרים, פתרתי בשבוע שעבר את הבעיה בזה שעשיתי מנוי לספרייה: אם אף ספר הוא לא מה שחשבתי, לפחות נהפוך את כל העניין לאקראי לגמרי, ניקח מה שנראה טוב על המדף, ונתאכזב בלי להוציא כסף. הסידור הזה יכול, כנראה, לעבוד באותה מידה גם בפוליטיקה. אם הדמוקרטיה היא בלאו-הכי בדיחה מהולה באכזבה, המינימום שאפשר לבקש הוא שזה יהיה בחינם.

2.

כרגע, בעשור השני של המאה ה-21, בשיא שלטונם של המלכים העירומים של התקינות הפוליטית, כל אלימות היא פוליטיקלי-קורקט מלבד זו של נציגי החוק.

3.

למה אין כמעט יצירת אמנות (שלא לדבר על מוצרים בידוריים) שלא כוללת שום אזכור לענייני אהבה? למה תמיד חייבים להכניס - במיוחד בסרטים ובסדרות טלוויזיה, אבל גם בכל צורות הספרות - איזו נשיקה רוטטת, איזה שד מציץ, ושאר צורות משומרות של רומנטיקה סינתטית?

כשאני מנסה לחשוב מתי היתה הפעם האחרונה שראיתי או קראתי משהו שלא היה בו שום זכר לאהבה או מין, אני די בטוח שזה היה בעת מילוי תפקידי כצופה של רחוב סומסום, או משהו כזה. וזה מוזר, כי העיסוק הזה ברומנטיקה נפוץ במיוחד דווקא באגף הריאליסטי של התרבות/אמנות (כלומר, האגף שתופס משהו כמו 90% ממנה), זה ששאיפתו המוצהרת היא "לייצג את המציאות" - מציאות שמהבחינה הזו היא, כידוע, הרבה פחות מלהיבה מהייצוג הנפוץ שלה. בחיי היומיום, קורה בהחלט (למיעוט מבוטל מתוכנו, כמובן) שעוברות כמה שעות - שלא לומר שבועות! או חודשים! - בלי הזדמנות להתנחם בזרועות המין השני; אבל תראו לי חצי שעה של סדרה, או עשרה עמודים של ספר, שבהם הנושא הזה פשוט לא קיים. כמעט ואין כאלה.

למה? כי בניגוד לניסיון לצייר את הרומנטיקה כדבר נשגב שראוי רק לשאיפותיה של אמנות עילאית, היא למעשה המכנה המשותף הרחב ביותר שעומד לרשות התרבות; היא הקוד היחיד שאפשר לסמוך עליו שיהיה צרוב בכולנו, בתור בעלי-חיים, ושכולנו נבין אינסטינקטיבית. במילים אחרות, הרומנטיקה מבטיחה הגעה למקסימום הקהל במינימום האמצעים. היא נמצאת בכל מוצר אמנותי או בידורי, פשוט כי הימצאותה שם היא הערובה הזולה ביותר לכך שיהיו למוצר הזה מבינים וקונים. בדיוק כמו צעצועי פלסטיק וגומי לכלבים, שבאופן רגיל לא היו גוררים מצדם שום תגובה מיוחדת, והופכים לאטרקציה בשבילם רק בזכות הוספה מלאכותית של ריח בשר.

4.

כשמדברים על תרבות עילית, לא נהוג להחשיב בתוכה את הכדורגל. אבל נדמה לי שהפופולריות שלו עוד עשויה להתגלות כאי של מודרניזם בתקופה שהיא לא רק פוסט-פוסט-מודרניסטית, אלא פוסט-הכל. ואת זה אני אומר למרות שאני לא מחובבי הספורט הזה, או כל ספורט אחר. כי היכולת לשבת שעה וחצי נטו (פלוס הפסקה והארכות) מול משחק שלא קורה בו - בואו נודה בזה - כמעט כלום, היא יכולת שאבדה לאדם בכל תחום אחר, כולל באמנות.

דמיינו את עצמכם בסרט באותו אורך, שכולו תנועה מחזורית ונטולת תוצאה, ולאורכו מפוזרות משהו כמו שלוש סצנות של ממש (=גולים). כבר לא עושים סרטים כאלה. פעם, בשיא המודרניזם, עשו - אבל היום הקהל יברח מהאולם אחרי חמש דקות. דמיינו ספר, או קונצרט ברוח דומה. הקהל אפילו לא יטרח להתקרב. הכדורגל הוא התופעה התרבותית היחידה שבה נשמרה הסובלנות לקצב כזה, שבו רגעי הסיפוק הברורים מאליהם, המתפרצים, הם לא רק ספורים מאוד אלא גם לא הכרחיים להנאה. במונחי מוזיקה, צפייה במשחק כדורגל היא כמו האזנה לאופרה של ואגנר: יש שם, פעם בהמון זמן, משהו שאפשר אולי להגדיר כ"אריה" נפרדת ומזוהה, אבל הקיום המוזיקלי האמיתי של היצירה הוא דווקא בזרימה המעורפלת, הבלתי-נגמרת והבלתי-מוגדרת, שמסביב לאותם רגעים. הדרמה, במובן החד והמספק, בקושי קיימת.

השאלה היא איך הקצב הוואגנרי הזה, שנראה כל-כך טבעי לקהל המיליארדים של הכדורגל, הפך בכל מקום אחר - כולל במחוזות הכי אליטיסטיים של התרבות - לדרישה אבסורדית ובלתי-אפשרית מבחינת "הקהל של היום", דרישה שרק מתי-מעט הירואיים מתוכו יכולים לעמוד בה בלי להימלט לזרועותיה של הטלנובלה הקרובה ביותר.

5.

במובן הקלאסי, "תרבות" היא תחום נעלה שבו פועלים בני אדם נעלים. במובן האנתרופולוגי, "תרבות" היא פשוט כל דבר שבני-אדם עושים. הקונפליקט הפוסט-תרבותי שבעיצומו אנחנו נמצאים הוא במידה רבה מאבק לחיים ולמוות בין שתי האפשרויות האלה להגדיר תרבות. הלגיטימציה שניתנת היום ביד רחבה, גם בתוך מעוזי התרבות המרכזיים ביותר, לנחיתות ולבינוניות היא תוצאה של מאמץ מכוון וממושך למשוך את השטיח מתחת לרגלי ההגדרה הקלאסית ולהשליט במקומה את ההגדרה האנתרופולוגית לתרבות.

אם כל תוצר של החברה האנושית הוא ממילא ביטוי תרבותי שראוי להתייחסות רצינית ומעמיקה, ברור שאין כבר מקום מועדף למצטיינים. אלא שהגישה האנתרופולוגית היא גישה תיאורית, אבחנתית, בעלת שאיפות מדעיות; הגדרות שנובעות מתוכה הן בהכרח חיצוניות למושא התיאור ונייטרליות לגביו. כדי לאמץ גישה כזו לתרבות, האדם היה חייב לצאת ממנה לגלות רגשית; נקודת המבט הסובלנית-כביכול, הנאורה-כביכול, פירושה זרות מרצון לתרבות של עצמנו. אחרי הכל, סובלנות היא לא יותר משם יפה לאדישות. אנחנו לא יכולים גם להיות סובלניים לתרבות וגם להרגיש משהו כלפיה, בדיוק כמו שאנחנו לא יכולים להיות "סובלניים" לבת/בן-זוג (נסו להציע להם את זה. הפרידה מובטחת). זאת גם הסיבה שאידיאל הרב-תרבותיות – גם במובן הפוליטי – הופך תמיד, במבחן המציאות, לשום-תרבותיות.

–

*

והודעה מטעם ההנהלה:

תחרות סיפורי המד"ב פרס עינת חוזרת לעוד סיבוב. אפשר להגיש עד ה-15 באוגוסט, והפרסים לשלושת המקומות הראשונים הם 1500, 1000, ו-500 שקלים. כל הפרטים - כאן.

*

תגים: ביבליומניה, תרבות

הפוסט הזה נכתב בתאריך יום שלישי, 29 ביוני, 2010 בשעה 13:49 תחת הקטגוריות כללי. אפשר לעקוב אחר התגובות לפוסט הזה באמצעות פיד RSS לתגובות. אפשר לכתוב כאן תגובה, או לכתוב בבלוג שלך פוסט כתגובה ולשלוח טראקבאק.