מפעל האשליות
כמו שיש משוגעים לדבר אחד, וגברים של אישה אחת, ונשים של גבר אחד - ככה יש ברוסיה ערים של מפעל אחד. בהרבה מקרים, אלה ערים שהוקמו במיוחד בימי ברית המועצות כדי לשכן את כוח העבודה של מפעל-ענק באזור נידח שבו אין אפשרויות תעסוקה אחרות. כל העיר עובדת רק במפעל הזה. ומה קורה כשהמפעל נסגר? בעיה.
לפני משהו כמו שנה, קראתי בטיים (נדמה לי) על מפעל כזה שנסגר בגלל המשבר הכלכלי. כל אוכלוסיית העיר הפכה, פחות או יותר, למובטלת או למובטלת-לעתיד. אבל קרה משהו מוזר: העובדים המשיכו להגיע לעבודה במפעל הסגור, למרות שההזמנות בוטלו והיה ברור שאף אחד לא ישלם להם על העבודה. למה? כי השבתת המפעל (והחום שהוא מייצר תוך כדי פעילות) השאירה את הצינורות והמכונות חשופים לנזקי החורף הרוסי. הקור התחיל לחסל את הציוד, ולכן הפועלים החליטו להמשיך להפעיל את המכונות על ריק, ללא ייצור, כדי שהמפעל לא ייהרס מעצמו תוך זמן קצר - ותימנע כל אפשרות לחזור לעבודה אמיתית כשהכלכלה תבריא.
כשאני מנסה שוב ושוב להבין מה השתבש בספרות העולמית מאז תחילת מחצית השנייה של המאה ה-20, אני לא יכול שלא לחשוב על המפעל הזה. בסופו של דבר, מחלת הבינוניות שתקפה את התרבות והאמנות בכלל, והספרות בפרט, היא הרי תולדה של פרקטיקה כמעט זהה: האקסיומה שלפיה מפעל התרבות חייב לעבוד ללא הרף; החרדה מפני הרגע שבו פס הייצור התרבותי יעמוד באפס-מעשה, ולכמה דקות, שעות, ימים או חודשים, שום "מוצר" חדש לא ייפלט בקצהו.
הסיבה שלספרות אין כיום, למעט במקרים נדירים במיוחד, משהו משמעותי להציע לאדם היא שהמפעל הספרותי מופעל באופן מלאכותי לגמרי - לא במטרה לייצר משהו בעל ערך, אלא מתוך פחד שאם המפעל יושבת, אי-אפשר יהיה להפעיל אותו מחדש לעולם. ובדיוק כמו במקרה של הפועלים הרוסים ההם, כל זה קורה תוך התכחשות לעובדה הבסיסית שהמפעל כבר פשט רגל. גם בספרות, פס הייצור מוחזק במצב פעיל על-ידי אנשים שמתכחשים למובטלותם, כבר לא כדי לייצר משהו, אלא רק כדי למנוע את התפוררות המכניזם - אולי כדי שיהיה, בעתיד הרחוק, לאן לחזור בכוחות מחודשים, ואולי מתוך נאמנות למוסד ותיק שחוץ מקליפתו החיצונית לא נשאר כמעט כלום.
השאלה כאן היא לא שאלה של "ספרים טובים", "יכולת כתיבה" וכדומה. כאלה יש, עדיין, פה ושם. ההכללה היא תמיד גסה מטבעה, אבל בלאו-הכי, זה לא העניין. העניין הוא שתרבות, אמנות, ספרות, כל אלה עברו קריסה פנימית טוטלית. במקום להיות מוכרעות, לפי הנבואה השגורה, על-ידי כוחות השוק מכאן וכוחות הניאו-בערות מכאן, הן נפלו לגמרי בכוחות עצמן. המפעל, אם נחזור למטפורה, לא נשרף, לא הופצץ, לא חובל, לא הושבת על-ידי פועלים זועמים - אלא פשט רגל. האויבים החיצוניים הם הסיפור המשני, השולי בהתמוטטות הזו.
חשוב להבחין: המפעל הספרותי הוא שפשט רגל, לא הספרות עצמה. הבעיה היא שהמפעל הזה - כמו שעושות כל מיני חברות אמריקאיות שרושמות על שמן, נגיד, את הצבע הכחול ואת המילה "ים" ואז תובעות את מי שמשתמש בהם בלי רשות - רשם אותה כסימן מסחרי שלו ונעשה מזוהה איתה עד כדי כך, שאבדה למעשה היכולת לקיים ספרות מחוצה לו. אמנם, רוב הסיכויים הם שזה מצב זמני, אבל כרגע, הזיהוי האוטומטי בין השניים מוביל מטבע הדברים לחרדה לשלומו של המפעל. זה המקור למגמה, שכמעט הושלמה, להעביר את כל המשאבים והחשיבות למפעל עצמו, כגוף פיזי שהישרדותו עומדת מעל לכל.
זו גרסת המאה ה-21 להתבטאות הקולעת "המדינה זה אני"; נראה שבעינינו, אנשי העידן הזה, הממסד התרבותי הוא התרבות. התוצאה המיידית היא התפיסה הבלתי-מודעת שהשתרשה עמוק כל-כך: העיקר הוא להפעיל את המכונות, ולא מה יוצא מהן. קיומה של תרבות נמדד היום רק בעוצמת הרעש הלבן שהיא מייצרת. ההיפר-אינפלציה של פסטיבלים, אירועים, שווקים, קונצרטים, תערוכות, מיצגים, מיזמים, הפקות, וכמובן יצירות מכל הסוגים, התחילה את חייה בתור תנאי הכרחי לתחושה שקיימת תרבות, ובהמשך התרחבה והפכה גם לתנאי מספיק. כתוצאה מכך, נכון לעכשיו אנחנו חיים במין הצגה אינסופית, נטולת-תוכן, שכל מה שיש בה הוא אנשים שעולים לבמה וצורחים על הקהל במגאפון "ההצגה חייבת להימשך".
חייבת? בתור מישהו שהולך כל הזמן לחנויות כדי לראות את הספרים החדשים, לבדוק במה הם עוסקים ולקרוא (בקושי רב) את העמודים הראשונים שלהם, אין לי ספק שהיא לא רק לא חייבת, אלא גם לא יכולה. הבינוניות הגיע לדרגה כזו שרק לולייני הכחשה מדופלמים יוכלו להתעלם ממנה. הבינוניות הממארת והמתגברת של הספרות בעשרות השנים האחרונות היא הביטוי המוחשי לפעולה על ריק, והסובלנות (הממארת והמתגברת לא פחות) לבינוניות הזו היא הביטוי לאובדן היכולת והרצון לייצר. כמו מצלמה שעושים לה white balance לא נכון, כל השיח הספרותי נעכר כתוצאה של כיול-מחדש לפי מידותיה של הבינוניות בהתגלמותה, כך שאפשר יהיה לדבר על הבינוניות, ורוב הזמן אפילו לשבח אותה, כאילו היא מחויבת המציאות; משהו הרי חייב להיווצר, כביכול, ומאחר שהדגש הוא על הייצור עצמו ולא על מה שנוצר, הבינוניות היא הדרך הזולה והפשוטה ביותר לשמר את המשכיות האשליה. היא האוויר שתפס את מקום חומרי הגלם בפס הייצור של המפעל השורד.
אבל דווקא בגלל המצב הזה, אין באמת מקום לבינוניות היום. בעבר, הבינוניות היתה חלק מפרישׂה טבעית של איכויות - אבל היום היא ביטוי של עיוות בלתי-טבעי, מעשה ידי אדם, שכולו נועד להכחשת הקלקול הטוטלי במנגנון התרבותי. ספרות מהמאה ה-19, או תחילת המאה ה-20, יכולה להיות טובה, רעה או בינונית - ועדיין להיות ספרות. אבל היום הלוקסוס הזה לא קיים. היום רק הקצוות הם הספרות (רעה, כזו שמעזה ולא מצליחה; או טובה, כזו שמעזה ומצליחה), בעוד שהמרכז הוא המפעל (שלעולם לא מעז, ולכן תמיד מצליח). המרכז הזה התנפח למימדי ענק, עד כדי דחיקת הספרות עצמה לשוליים עלובים וצרים של טריטוריה רחבה שהיתה פעם כולה שלה.
המפעל הספרותי הצליח, תוך כדי פשיטת הרגל, להביא את הרלוונטיות שלו לאדם החושב והמרגיש למצב של דעיכה כמעט גמורה. הוא רלוונטי רק לאנשים שתלויים בו לפרנסתם, במקרה הטוב, ולניפוח מניותיהם החברתיות במקרה הרע. שבוע הספר, שבמהלכו נכתבים הדברים האלה, הוא חגיגה רק במובן הצר הזה - חגיגת ההשכחה (הזמנית) של פשיטת הרגל (הסופית) של המפעל. אבל קל מדי ללעוג לאווירת ההפנינג המסחרי של שבוע הספר. הלעג הזה נפוץ, אבל גם הוא נובע מסירוב לראות את האמת הקשה יותר: העובדה שלא רק פסטיבלי הספרים והמבצעים, ולא רק האלמנטים המסחריים והביקורתיים, אלא גם לב המנגנון הספרותי עצמו פועל על ריק. ברגע ההיסטורי שבו אנחנו חיים, המפעל הספרותי חייב את קיומו המלאכותי בעיקר לעובדה שהסופרים (לא המו"לים, לא הרשתות, לא הקפיטליזם, אלא האנשים היוצרים עצמם) ממשיכים בכתיבה מסיבה אחת גרועה: הם שכחו איך מפסיקים לכתוב.
אחרי עשרות שנים של כתיבה "כי צריך", כמילוי עקר ומשועמם של רובריקה תרבותית שקמה על יוצריה, אין בזה שום פלא. לכן נדמה לי שהמעשה הספרותי הכי נועז שאפשר לעשות היום הוא להימנע מכתיבה. לא מאונס, בגלל מחסום כתיבה מקרי, אלא מתוך ניסיון מודע לנתק את הספרות מהמפעל שבלע אותה. הכתיבה מתוך אינרציה, מתוך הכרח מדומה, היא זו שמאפשרת את קיומה של האשליה הגדולה - האשליה שהספרות בת-זמננו היא המשך ישיר לספרות שקדמה לה, בזמן שכל קשר ביניהן מקרי בהחלט. ההבדל הקריטי הוא שעד תחילת תור הזהב של דמוקרטיית ההמונים המודרנית (כלומר, עד סוף מלחמת העולם השנייה), המפעל ייצר את הספרות; ומאותו זמן, הספרות התחילה לייצר את המפעל.
עכשיו, כשפשיטת הרגל ברורה כל-כך, ולא נותר כלום מלבד רעש המכונות והחיוכים הכפויים של הפועלים שמעמידים פנים שהם מייצרים משהו - הדבר הכי משמעותי שאפשר לעשות בשביל הספרות (והתרבות בכלל) הוא להבין שאכן כן, נכון לעכשיו אנחנו מובטלים. ולכן אפשר, מדי פעם, גם לא לכתוב; אפשר לא "להתבטא"; לא חובה להרעיש מדי רגע כדי להוכיח שאנחנו קיימים. אפשר אפילו לשחרר את הספרות ממסיבות ההשקה ולהחזיר אותן למקומן הטבעי בענף הספנות. ואז, כשנפסיק להיות משועבדים לפס הייצור, ונשים לב שגם בלעדיו שום דבר רע לא קורה ושום אפוקליפסה תרבותית לא מתרחשת, נדע - אולי - מה צריך באמת להיכתב, וגם איך, למה ומתי. את כל השאר אפשר להשאיר למזג האוויר, כי מפעלים בדויים לא צריכים סופה סיבירית כדי להתמוטט; בעידן שבו האוויר עומד מרוב אנשי רוח, יכול להיות שדי במשב אחד קטן.
danext@gmail.com
תגים: ביבליומניה, שבוע הספר, תרבות
7 ביוני, 2010 בשעה 13:51
ספרות מהמאה ה-19, או תחילת המאה ה-20, יכולה להיות טובה, רעה או בינונית - ועדיין להיות ספרות. אבל היום הלוקסוס הזה לא קיים. היום רק הקצוות הם הספרות (רעה, כזו שמעזה ולא מצליחה; או טובה, כזו שמעזה ומצליחה), בעוד שהמרכז הוא המפעל (שלעולם לא מעז, ולכן תמיד מצליח). המרכז הזה התנפח למימדי ענק, עד כדי דחיקת הספרות עצמה לשוליים עלובים וצרים של טריטוריה רחבה שהיתה פעם כולה שלה.
מבריק ומדויק
8 ביוני, 2010 בשעה 11:46
טוב שהבלוג חזר למסלולו הרגיל ; )
אשתמש בהזדמנות זו להמליץ על ספר בנושא מאת פרדריק ג'יימסון - "פוסטמודרניזם או ההגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר". וכמו כן, לשבח את הוצאת הספרים "רסלינג" על פועלה במציאות כפי שתוארה במסגרת הפוסט של דן.
9 ביוני, 2010 בשעה 11:42
ראשית בתגובה לאורי אני מתקשה להבין (ייתכן מאוד שמתוך בורות, אני חי בחו"ל ולא כ"כ מעודכן בפועלו של מאן דהוא כזה או אחר) איך הוצאת ספרים יכולה להוציא מן הכוח אל הפועל יוזמה שקוראת להשבית ספרות.
אני מסכים במאה אחוז שהמפעל הספרותי נהיה מעוות בשנים האחרונות אך לקרוא לו מנוון הווה אומר שכפועל יוצא גם הספרות התנוונה והעובדה היא שהוצאות ספרים מצליחות לפעמים לאתר ספרות איכותית ולהביאה לכלל הציבור.
אכן ה"תיעוש" הספרותי פיתח ושיכלל את הז'אנר ספרות זולה למען המטרה (האירונית) של העשרת ההוצאות אך בל לנו לחשוב שהוא המציא אותה, כלומר: הבינוניות היכתה את שורשיה הרבה קודם… אולי בשנים האחרונות הוטתה הכף לכיוון הלא נכון בגלל הטעם הפשוט של "יותר הרבה יותר מהר" אבל תודה לאל, אנשים מוכשרים פחות היו תמיד ובל לנו להתייחס אליהם בציניות (…) שכן הם עוזרים לנו לגבש ביתר בהירות מהו יופי ומהי איכות.
ייתכן שההבדל בין מה שאתה מגדיר כספרות חשובה לבין ספרות טובה נובע מהעובדה שהדור הנוכחי הוא יותר מפוכח ופחות תמים ובשביל לעורר מהפכות דרוש מעט יותר מסופר שמעיז ומצליח
אני חייב לציין שהפוסט הוא מעט אפוקליפטי ואף עשה לי ייסורי מצפון שכן אני מאמין באמת ובתמים שישנה ספרות בת זמננו שעומדת בכל הגדרה שהיא לאיכות ואם יורשה לי להפנות את קוראי השורות הללו לזוכי הפרס הכי פחות פוליטי (הכי פחות כרע במיעוטו) לספרות (בין השאר) והוא פרס פוליצר… כן, כן ספרות אמריקאית, ועל אף 'פחיתות הכבוד' כביכול שבייחצון אמריקניזציה אני רוויתי רוב נחת מהפינה הספציפית הזאת.
דן, ברכות על מיס אוקטובר. היה כיף לקרוא
9 ביוני, 2010 בשעה 21:23
…ואיך רסלינג קשורים לספרות, בהגדרה המוכרת שלה? הסדרה שלהם שאמורה להציע ספרות יפה היא לא חזקה במיוחד מהמעט שראיתי
sago: אילו סופרים היית נותן כדוגמא?
לגבי הבינוניוּת: נכון שכותבים גרועים שמוציאים ספריהם לאור היו ויהיו תמיד (אפשר להתווכח על האחוז שלהם בספרות הכוללת, אבל זה לא ממש העניין), אבל - היומרה נעדרת, כלומר, "יומרה" היא לא בדיוק המילה, תעוזה באמת יותר מתאימה, ואולי היא שגורמת להיעלמותה של הספרות הרעה על חשבון זו הבינונית. אני אומרת "תעוזה" ולא "יומרה" כי לא חסרים ספרים שהתיימרו מבחינה רעיונית (אחוזת דג'אני?) ונדמה לי שזה רחוק מלהספיק. העצלות (חוסר היכולת?) המחשבתית והרגשית לצאת אל מעבר לארבעת הנושאים המוכרים היא הבסיס לשיעמום שמטיל עלי כמעט כל ספר חדש שיוצא - וזה העניין - שיעמום, לא כעס, לא סלידה, לא סקרנות שמתבדה, אפילו לא גילטי פלז'ר.. אם כעס אז רק כעס על הזמן שבוזבז..
9 ביוני, 2010 בשעה 22:12
Sago, בהתייחס אלי כתבת פחות משלוש שורות ועדיין הצלחתי לאבד אותך
בפוסט הזה, ובשלל פוסטים אחרים, דן תיאר מצב עגום של הספרות העולמית והספרות בביצה המקומית שלנו, ואילו הוצאת הספרים רסלינג http://www.resling.co.il במציאות טרגית זו, מדפיסה רק ספרי איכות (כך לפחות לטעמי - אחד שרוכש וקורא אותם). ספרים, כך נדמה לי, שעליהם היא כנראה רק מפסידה כסף.
10 ביוני, 2010 בשעה 11:42
ל-sago: גם אני חושב שאין, כעיקרון, מניעה שתתקיים בהווה ספרות אמיתית. אבל "המפעל" לא רק מחסל ספרות, אלא גם, אפשר לומר, מאגף ומנתק אותה: אפילו אם יש משהו טוב באמת, הוא מבודד ונעשה זניח בפועל, בגלל הנסיבות התרבותיות. הכוונה שלי היא, ששיח הבינוניות שומט את הקרקע מתחת לאפשרות לדבר ולהרגיש - קולקטיבית, ומכאן גם אישית - משהו יציב ומנומק בנוגע ליצירה שאינה בינונית. אני אישית שם לב לזה במיוחד במקרה של מבקרים ואנשי ספרות ששחקו את הקרדיט שלהם בכל-כך הרבה חנופה לבינוניות (חלקה של מקורביהם), עד כדי כך שגם אם הם יזהו יצירה אמיתית בתור שכזו, לא אוכל בשום אופן להאמין להם. ברגע שהבינוניות מתפשטת מהכותבים (שתמיד היו ביניהם טובים יותר ופחות) אל שומרי הסף, בעיית האיכות עוברת למישור אחר, אולי באופן בלתי-הפיך. זה דומה למה שקרה בעיתונות, שבה כתבים עילגים ובורים רוסנו בעבר על-ידי עורכים שהיוו משקל נגד ל"כישורים" שלהם, עד שגם העורכים נדבקו במחלה, ועכשיו אין מי שיעצור אותה.
ואני שמח שנהנית מהסיפור. ההעלאה שלו לכאן גרמה לי להבין כל מיני דברים בקשר אליו, והתחלתי לכתוב אותו מחדש בצורה די שונה. אולי הוא עוד ישוב.
לאפרת: אולי זה באמת אחד הדברים שבהם הספרות היום פשוט לא דומה לספרות בשום עידן קודם: ההשתרשות של השעמום כדבר לגיטימי, ראוי, ש"מותר" לסופר לעשות לקהל שלו אם בא לו. המעשה הספרותי בא היום, יותר מתמיד, לשרת את הכותבים - על חשבון הקוראים. חוץ מאשר הכתיבה הסתומה הנהוגה בצרפת מאז שנות ה-60, השעמום אף פעם לא היה דבר לגיטימי או נסבל בספרות כמו שהוא היום.
לאורי: אני לא חושב שרסלינג מפסידים כסף, אחרת הם פשוט לא היו שורדים עד עכשיו. הספרים שלהם אולי לא פונים לקהל הרחב, אבל יכול להיות שהם מתקיימים לא רע מהקשר עם האקדמיה - מכירת ספרים לספריות האוניברסיטאיות, או כספרי חובה לקורסים, וכדומה. בכל מקרה, בפוסט התכוונתי בעיקר לספרות יפה; בספרות מחקרית ומדעית המצב הכללי דווקא די טוב, ויש מה לקרוא שם.
12 ביוני, 2010 בשעה 11:59
דן, הכוונה שלי הייתה שהמפעל הספרותי הוא תוצר של הזמן הנוכחי בו יש יותר מדי גירויים ועשרות אם לא מאות ערוצי תקשורת (מה שמסביר אולי את הנקודה של עיתונאים בינוניים) שמתחרים על זממנו המוקצב והמועט ומנסים למשוך את תשומת ליבנו בקומקום יותר מאשר ממה שיש בתוכו. הם פשוט מסגלים את עצמם לנסיבות שהביאו עלינו העידן הנוכחי, אני לא יכול לומר שזה דבר חיובי אבל זה בהחלט מובן וכך גם סופרים אופורטוניסטים שיכתבו כל המלצה שהיא כל עוד הם יוכלו ללכת איתה מאוחר יותר לסופר מרקט.
אורי, מיי אפולוג'יז, אכן בורותי הייתה לי לרועץ…חשבתי שהגבת לאמירה של השבתת ספרות זמנית בפוסט. עם זאת, אני עדיין לא חושב שישנה הגדרה כלשהי לאיכות (ואכן ציינת "לטעמי")
אפרת,
1.Michael Chabon
2. Cormac McCarthy
3. Junot Diaz (ספר אחד… חייו הקצרים והמדהימים של אוסקר וואו)
4.Frank McCourt
אלו החביבים עליי אבל מספיק לחפש בגוגל את זוכי הפרס ולמצוא את מה שמדבר אלייך
24 ביוני, 2010 בשעה 16:07
קודם כל תודה על הרשימה.
אני נאלצת שלא להסכים. אבל היה נחמד לראות שהוזכר "פוסטמודרניזם או ההגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר" של ג'יימסון. זה ספר מוצלח אבל לא הייתי מצמידה אותו לשיח על ספרות.
אמנות מגיעה מתוך צורך, תחושה של בני אדם, שיש להם משהו לומר , וחשים שהדרך היחידה או הבלעדית היא באמצעות היצירה. אין להם ברירה. זו בכלל לא בחירה. הדחפים שממלאים את באר היצירה יחיו תמיד. לפעמים הערת שוליים מניעה גל עצום ששוטף מאוחר יותר. השיפוט האמנותי הוא שלב מאוחר יותר, שתובע מספר הנחות יסוד שאני לא בטוחה שהתקופה שלנו עוד מקיימת.
קשה לנתק את הסופרים מהתקופה בה הם חיים. ולשפוט אותם לחומרה כזו מבלי להתייחס לתמונה בכללותה. באופן כללי זוהי תקופה נמוכה לרוח. מערכות היחסים האינטימיות שעמדה בעבר בין הספרות להסטוריה והפילוסופיה ומדעי החברה התערערו, משום שאלה האחרונות שינו מאוד את פניהן. המשבר לא התחיל בספרות, אלא במדעי הרוח.
פרדריק ג'יימסון הוזכר למעלה, זה נכון, אבל הוא שריד מאמצע המאה העשרים. אין כיום הוגי דעות בסדר גודל משמעותי, כפי שהיו בתקופתם של המטאורים בתחילת ואמצע המאה העשרים. אין כיום שיח תרבותי אינטלקטאולי על סדר היום של העתונות. אין דמויות מפתח בחברה, שהנם אנשי רוח. זה לא קיים. המוסדות הישנים אינם, ולכן גם הספרות ההיא, הולכת ונמוגה. כמו גם המוזיקה, דרך אגב.
אבל נראה לי שכאן גם אפשר להיות אופטימיים, כי דברים ממין זה נאמרו לא מעט בעבר. וזה כמעט מוכרח להגיע לנקודה כזו. זה החלק שחסר לי בביקורת (המדוייקת) שלך. חייבת להיות צמיחה כי (כמו שציינת) ממשיכה להתקיים אמנות. אנשים כותבים, מלחינים ומצלמים. אותי מסקרן מאיפה לדעתך היא תנבע. מה המקורות שלה. אולי זה חומר לעוד רשימה?
25 ביוני, 2010 בשעה 13:09
זה נכון - גם אני חושב שזו סיבה לאופטימיות, העובדה שהגענו למקום שעם כל היותו מתסכל ועלוב, גם מאלץ אותנו (את מי שמוכן לזה) להסתכל על הדברים בצורה הרבה יותר בהירה. זה בדיוק מה שמונע ממני לאבד אמון בכל הדבר הזה שנקרא אמנות: היום, בשביל להיות אמן רציני, אתה פשוט חייב ללכת למקומות שעוד לא היו בהם. אפשר רק או לצמוח או לא להיות. העובדה שמשהו כמו 100% (פלוס מינוס
) מהאמנים לא מצליחים בזה היא רק פועל יוצא של גודל האתגר. זה הצד החיובי של היעדר המקום לבינוניות; במשבר אמנותי ותרבותי כזה, נעשה ברור מאליו שבינוניות היא לא הדבר שלשמו התכנסנו.
זו באמת שאלה מעניינת, מאיפה בדיוק יכולה לבוא הצמיחה. כי באיזשהו מקום, אני מרגיש שהבעיה כאן נרחבת הרבה יותר מסתם מבוי סתום תרבותי; יש כאן אלמנט חזק מאוד של אישיות, של קלקול ערכי. אולי פשוט יהיה צריך לדלג על הדור הזה, ועל עוד כמה…
26 ביוני, 2010 בשעה 20:02
"היום, בשביל להיות אמן רציני אתה פשוט חייב ללכת למקומות שעוד לא היו בהם. אפשר רק או לצמוח או לא להיות" - זו אמירה שנכונה בעיני לכל מעשה אמנותי.
ליידי גאגא היא בשורה מעניינת במוזיקה. בספרות, "נוטות החסד" הייתה יצירה חשובה שנעשתה על השואה ממרחק חצי מאה. גם הכתיבה של מישל וולבק. אבל לאן הם מובילים?
לדלג על דור? הו, מאיפה הפסימיות ? אי אפשר, כי כל דור שיבוא אחריו הוא גם תוצאה שלו. נצטרך להתמודד עם מה שיש