ליבריסטאן

כשאומרים שבעולם "אין אמת אחת", נראה לי שמתכוונים בעצם ל"אין דרך לתאר את האמת תיאור קבע". האמת היא אחת ויחידה, אבל היא לא ניתנת להעברה לאחרים בשום כלי. כל אחד חייב ללמוד אותה בעצמו, במגע ישיר ובלי יכולת לקבל עזרה מאחרים. מי שמקשיב לעולם קשב אמיתי, מגיע תמיד לאותה אמת; אבל בכל פעם שמנסים לרוץ ולספר לחבר'ה, מתברר שהסיפורים מנוגדים וסותרים. הדיבור על האמת מתפורר ומתערער מאליו, וזה מה שיוצר את הרושם שיש הרבה אמיתות. חוסר היכולת להעביר את האמת לאחרים דומה לחוסר היכולת לתאר ריח מסוים; כל אחד שהריח אותו יתאר אותו אחרת, ואף אחד מהתיאורים אפילו לא יתקרב לייצוג של הדבר עצמו. כדי לדעת אותו, האפשרות היחידה היא להריח אותו בעצמך.

לכל זה אין לי, כמובן, שום הוכחות. זו רק תחושה. אבל היעדר ההוכחות, וההכרח להסתמך על תחושות, אלה בדיוק התכונות המיוחדות לאמת של הרוח, שאליה, בעיקר, אני מתכוון כשאני אומר כאן "אמת". ואחת הפינות של ה-אמת האחת הזו של עולם הרוח היא ההיררכיה התרבותית. ההיררכיה הזו קיימת, וגם היא אחת. אבל אי-אפשר לדבר עליה - לא לכאן ולא לכאן: אלה שמנסים לנסח אותה בחוקים ובכללים תמיד ייכשלו, בדיוק כמו אלה שמנסים לטעון (שוב בשפה של חוקים וכללים) שהיא בכלל לא קיימת.

מה שמסכל את מאמציהם של הראשונים הוא העובדה שאת ההיררכיה הזו אפשר לזהות ולהרגיש רק על בסיס אישי, נטול סטנדרטים משותפים. לעומת זאת, האחרונים נופלים קורבן לפיתוי לראות באופי האינטואיטיבי והאינדיבידואלי של המגע עם ההיררכיה הוכחה להיעדרה הגמור של ההיררכיה עצמה. בשני המקרים, העיוות נובע מהחשיבה על האמת באמצעות השפה התיאורית, שהיא לאמת מה שדלי מחורר הוא למים. אלה מנסים להעביר את המים בדלי ולהעמיד פנים שאין בו חורים - ואלה רואים את החורים, ומגיעים למסקנה שאין דבר כזה מים.

וכאן נכנס עניין הביקורת. מה הופך מבקר - נניח, של ספרות - למבקר טוב או רע? רוב הזמן קשה לשים את האצבע על הנקודה הקובעת, אבל נדמה לי שהיא קשורה לעניין הזה של האמת. מבקר גרוע הוא מי שמתיימר לדבר על אמת רוחנית (במקרה הזה, של היצירה הכתובה) בשפה תיאורית, או טכנית, או מדעית, וכדומה. השאלה היא לא בעצם היכולת לראות את האמת, אלא באמונה שאפשר לתאר ולהעביר אותה לאחרים בשלמותה.

ולכן הכישלון הוא מנת חלקו ההכרחית של כל מי שמנסה ליישם את השפה התיאורית על האמת הרוחנית, לא משנה אם הוא מנסה למפות את האמת הזו או לקרוע לגזרים כל מפה קיימת. מהבחינה הזו, הכישלון משותף לביקורת המסורתית ולדקונסטרוקציה: שתיהן יוצרות שעטנז בין הרוח לבין השפה התיאורית, ושתיהן רואות אמת רוחנית רק במקום שבו קיימים סטנדרטים אוניברסליים לדבר עליה. ההבדל הוא רק שאחת מאמינה שהיא מוצאת את הסטנדרטים, ועל-פיהם את האמת - והשנייה מזהה את היעדר הסטנדרטים עם היעדר אמת.

אז מי הוא מבקר מוצלח? איך זה שעדיין, למרות מה שנראה כמו חוסר-התאמה מכוון בין אופן הפעולה של הביקורת לבין אופן הפעולה של מושא הביקורת, יש מבקרים שמצליחים להתעלות מעל לבעיה ולכתוב בצורה רלוונטית? יכול להיות שההסבר נמצא במילה "מבקר" עצמה, שיש לה בעברית שתי משמעויות: המבקר הטוב הוא לא critic, אלא קודם כל  visitor. ה-critic הוא מי שמאמין שאפשר לתאר את האמת ולהעביר אותה במישרין לאחרים; ה-visitor הוא מי שמאמין שאפשר רק להרגיש אותה בעצמך.

אחת הטרגדיות של עולם הרוח היא ההצלחה של מוסד הביקורת להחליף את, ולשלול את הלגיטימיות מ, מוסד הביקור. למה? כי על אמת רוחנית אפשר לכתוב רק בעקיפין, בשפה של תחושות ורעיונות, ולא בשפה מדעית-כביכול (אגב, זאת גם הסיבה לקיומה של ספרות בדיונית בכלל). הכלי היחיד של המבקר האמיתי הוא האינטואיציה שלו, שאין לה הוכחות או סימוכין; הוא יכול רק לתאר מה הוא מרגיש אינטואיטיבית, כדי שהאינטואיציה של הקוראים תתעורר גם היא ותחפש בעצמה את הכיוון אל האמת. אי-אפשר להעביר תיאור ישיר, אבל אפשר להעביר התרשמות, שתעורר התרשמות אחרת אצל מי שיקבל אותה: ביקורת היא רק השלב השני, הפרטי לגמרי, של הביקור, כי הדיבור על האמת ייתכן רק בין אדם לבין עצמו.

ובגלל זה, ברגע שהוציאו את המבקר-visitor אל מחוץ לגדר המכובדות, שללו לו את הרישיון והחליפו אותו במבקר-critic, באה לסיומה היכולת (לפחות במישור החברתי) לכתוב משהו משמעותי על תרבות, אמנות או רוח. סוג הביקורת שמכונה בלעג "כתיבה אימפרסיוניסטית" - כתיבה שגם אם יש בה קביעות וטענות, אין בה הוכחות, הפניות, דיאגרמות מנטליות, וכדומה - הוא אמנם לא מדויק, לא ישיר ולא מדעי (ולא ניתן להפרכה מדעית), אבל דווקא בגלל זה, הוא היחיד שמסוגל להיות רלוונטי לאמת הרוחנית, שגם היא, מה לעשות, לוקה באותן סטיות מכעיסות מכללי האקדמיה.

כל זה נכון, כמו שאפשר לראות, גם לגבי המקום המסוים שבו הדברים האלה נכתבים. כמנהגי, כתבתי גם כאן לא מעט דברים שנראים כמו דבר והיפוכו, ושלא עומדים בשום סטנדרט של כתיבה תיאורית-מדעית; הטון הנחרץ לא נשען על הוכחות נחרצות, והטיעונים חשופים לכל בקשה פשוטה לנתונים עובדתיים. אלא שזה בדיוק העניין: רק ככה, אם בכלל, אפשר לדבר על נושאים כאלה. רק בכך שמסתכנים באמירת דברים מגוחכים, שמים על השולחן את התחושות כמו שהן, ומאפשרים לאחרים לשאול את עצמם שאלות לגביהן. המבקר יכול רק לתאר את רשמי הביקור - והביקורת היא משהו שמתעורר בתגובה לרשמים האלה אצל הקוראים, כל אחד בנפרד. מה שבטוח (בטוח? תוכיח! —לא, תרגישו לבד) הוא שבחיפוש אחר האמת, מראי המקום גורמים לנו בעיקר ללכת לאיבוד.

1.
הביורוקרטיה מבוססת על עקרון הניתוק בין האדם למטרות שלו. המטרה מופרדת מהאדם, מטופלת כאילו היתה אוטונומית ממנו, ובסוף התהליך מופגשת איתו מחדש. את האפקט המטלטל והמפריד הזה, שחווים תמיד במגע עם ביורוקרטיה, אפשר להשוות להרדמה הכללית ברפואה – שמיועדת לא רק למנוע מהניתוח להפריע למטופל, אלא גם למנוע בכך מהמטופל להפריע לניתוח שמתבצע בגופו-שלו.

הטיפול הביורוקרטי ממוקד בבעיה, במטרה, והאדם נתפס (לא בלי צדק, מנקודת המבט הזו) כסוג של הפרעה פוטנציאלית לפתרון הבעיה של עצמו. זאת הסיבה שגם כשהמטרה מושגת, בעליה יתקשה לפעמים לזהות אותה. איחוד המשפחות בין האדם לבין המטרה לא תמיד עולה יפה, ומהבחינה הצרה של תפקוד מנגנונים מורכבים, זה רע הכרחי.

אבל ככל שהחיים עצמם – במישור החברתי, הבין-אישי, ואפילו הנפשי והרגשי – נעשים יותר ויותר דמויי-ביורוקרטיה, כך קשה לאדם להחזיק, בכל תחום שהוא, במטרות שהן באמת שלו. המטרות הפכו במידה רבה לאוטונומיות מאיתנו; גם אם הן בנות-השגה יותר מאי-פעם, התחושה שלהישג הזה יש נגיעה למשיג הולכת ונעלמת. הקשר בין הרוצים לבין הדברים הרצויים נעשה כמעט שרירותי: הוא דומה לציורים הגדולים האלה עם החור, שדרכו מכניסים את הראש כדי להצטלם בתפקיד שרירן שמחזיק ביד אחת חתיכה בביקיני וביד השנייה כידון של אופנוע קטלני.

בעידן הזה ההצלחות שלנו כמעט תמיד שייכות לנו בדיוק באותו אופן שהחתיכה והאופנוע האלה שייכים למי שמשאיל להם לרגע את פניו. כמו המבקרים באטרקציה המפוקפקת הזו, גם אנחנו עומדים בתור כדי להיראות כמו משהו שאנחנו לא, וכשמגיע תורנו אנחנו מחייכים לרגע, מצטלמים והולכים בלי להשאיר מעצמנו למבקר הבא אחרינו שום דבר מלבד חור עם שוליים קצת יותר חמים.

2.
אם אנחנו מצפים לגאולה רומנטית מאתרי היכרויות, שידוכים בנוהל שכן או סתם הסתערות חוזרת ונשנית על המטרה, אנחנו כנראה מבזבזים את הזמן שלנו. כי כדי להגיע להצלחה ודאית באהבה, הדרך היעילה היחידה היא להפוך לדמות – רצוי בסדרת טלוויזיה, רצוי אמריקאית. בסדרה שאני רואה עכשיו, ששמה שמור במערכת (על אף שהפיגור שלה קל בלבד), לא רק שכל הדמויות המרכזיות נמצאות בזוגיות, אלא שכשהזוגיות מתערערת, מופיע מיד פרטנר חדש – לפעמים עוד לפני שהקודם הספיק לצאת מהמחזור.

איך אפשר להסביר את הקלות הבלתי-נסבלת שהטלוויזיה מאפשרת לדמויות שלה במציאת אהבה, תוך האצה מיידית עד למערכת יחסים הדוקה ומחייבת? חוץ מעניין המין כמכנה המשותף הרחב ביותר, שאליו כבר התייחסתי, יש כאן עוד משהו. בסדרת טלוויזיה, דואגים מראש שהדמויות יתאימו אלה לאלה. הן נכתבות, מלוהקות ומבוימות במיוחד לצורך הזה, כדי ליצור אחדות מסוימת. ולכן, אפילו אם הן היו אנשים אמיתיים, היה קל להן להגיע להרמוניה עם אדם אחר. לעומת זאת, אנחנו, בני המציאות, לא זוכים לעולם להימצא בסביבה חברתית שכולה עוצבה במתכוון כדי לא לצרום לעין או לנפש של משתתפיה ושל הצופה מהצד.

אם התמונה החברתית בסדרת טלוויזיה עומדת במצב צבירה יציב של מוצק, התמונה החברתית במציאות עומדת במצב צבירה של גז – הקשר בין המולקולות רופף וקשה לחיזוי. בסדרה שתעבוד על העיקרון הזה, הדמויות יצטרכו להזיע בדיוק כמונו כדי למצוא אהבה (מצד שני, בטלוויזיה אפילו הזיעה באה בקלות). אבל אין מה לדאוג; סדרה שבה היחסים החברתיים לא מאורגנים מגבוה בדפוס הרמוני היא רעיון קשה מאוד לביצוע, כי אפילו כשהדמויות שונאות זו את זו, השנאה שלהן תמיד מעוגנת בעלילה, כלומר בכוונת מכוון, ולכן היא תמיד פוטוגנית ומסודרת היטב. סדרה כזו יכולה להיווצר רק בהיעדר תחושה של יעד או ארגון מסוים, וכאן כבר אפשר להבין מה סיכוייה להגיע לשלב ההפקה. והכי חשוב, היא כנראה תדחה את רוב הצופים, ולכן אין סכנה שמישהו יסכים לשדר אותה. מי רוצה לראות אנשים נאבקים כדי שיאהבו אותם? אף אחד. אחרת במקום מסך טלוויזיה, היתה מוצבת בסלון מראה.

3.
את האסון המתעצם שמביאים על עצמם מדעי הרוח מאז אמצע המאה ה-20 אפשר לסכם במלואו בעזרת המשפט הבודד (והארוך) הבא, שמופיע בהקדמה לספר שנפל לידיי בשבוע שעבר: "אנתולוגיה זו באה להציג בפני הקורא הישראלי מבחר טקסטים מרכזיים, שמרביתם טרם זכו לתרגום עברי, קשת של כתבים תיאורטיים שהכרתם הכרחית להבנת הספרות, הציור והקולנוע הסוריאליסטיים, וכן אותה יצירה ספרותית ענפה – שירה, כתיבה אוטומטית, משחקי-מילים, סיפורת ועוד – שצמחה מן העקרונות המונחים ביסוד המאמרים".

כל מי שרוצה להבין איך מדעי הרוח הצליחו לאבד כמעט כל קשר לרוח ולמדע בו-זמנית, צריך רק להסתכל על שתי האקסיומות המייצגות של התחום, שמופיעות כאן בגלוי: א. הכרה של טקסטים תיאורטיים הכרחית להבנה של יצירות אמנות. ב. יצירות אמנות צומחות מתוך עקרונות שמתוארים במאמרים. שתי הנחות יסוד שמנוגדות באופן בוטה גם לעובדות החיים של הרוח, כמו שמכיר אותן כל אחד שבא אי-פעם במגע עם יצירת אמנות אמיתית, וגם למהות המדע (כאילו הפיזיקה היתה טוענת שכוח הכבידה בא לעולם בזכות היכרות מוקדמת של הטבע עם החוק השלישי של ניוטון, או שידיעת המשוואות של ניוטון הכרחית מבחינתי כדי שצלחת תוכל להישמט מהיד שלי).

על הניתוק הרוחני עצמו אפשר היה להבליג ולעבור הלאה באדישות המתבקשת. אלא שגם האמנים עצמם התחילו להאמין בדוגמות האלה, ולנסות ליצור מהתיאוריה אל האמנות, שלא כדרך הטבע. וכך מדעי הרוח, שכשלו בתיאור הרוח האמיתית, גרמו להיווצרותה של רוח מעוותת שיוצרה רק כדי להתאים לסד האקסיומטי שלהם; התוצאה הברורה ביותר לעין היא השימוש הכללי, והכמעט מובן מאליו, בתיאוריות כדי ליצור ולהכשיר לא-אמנות או תת-אמנות.

המזל הוא שהעובדות עצמן לא השתנו: כל יצירה שאכן מתאימה לשתי האקסיומות המייצגות האלה מתגלה, במוקדם או במאוחר, במערומיה – ולגבי השאר, לגבי כל מה שהוא פרי הרוח האמיתית, חוסר הרלוונטיות של האקסיומות הוא מוחלט וסופי. מול המשפט הארוך והמפותל שצוטט בהתחלה, אפשר להציב משפט קצר ופשוט שאמר פרימו לוי בראיון שנערך ב-1982, ומופיע בספר אחר שאני קורא עכשיו: "אין חוק שאומר שרק בעל השכלה מוזיקלית יכול ליהנות ממוזיקה, ואבוי לנו אם היה חוק כזה". אני מניח, אם ככה, שכרגע אנחנו עונים להגדרה של "אבוי".

1.

שתי עובדות ברורות: א. האמנות מעולם לא היתה במשבר קיצוני וטוטלי כמו זה שבו היא נמצאת בשנים האחרונות. ב. החגיגה והשואו סביב האמנות מעולם לא היו חזקים וכל-נוכחים כמו עכשיו. במילים אחרות: אי-אפשר ללכת שני מטר ברחוב בלי להיתקל באמנות שאיבדה את דרכה, ואי-אפשר ללכת שלושה מטר בלי להיתקל בביטוי לחגיגה עליזה של מצב האמנות הזו בדיוק. התופעה הזו של אופוריה במעמקי הביבים מזכירה את ההתבטאות הידועה של גולדה, "מצבנו מעולם לא היה טוב יותר", קצת לפני מלחמת יום הכיפורים. רק שבמקרה של חגיגת האמנות האבודה, הלך הרוח הזה לא רק מוצג כלפי חוץ - אלא גם מורגש באמת; ולא לפני המלחמה, אלא ממש במהלכה. יש במצב הזה גם יתרון: מי שחוגג את האמנות, בעיצומו של המשבר הגדול בתולדותיה, חושף את עצמו מיד כמנותק לגמרי ממנה. אולי אפילו כמי שאף פעם לא היה באמת רלוונטי לה, ואף פעם לא יהיה. אבל איכשהו, מה שקל כל-כך להרגיש במקרה כמו שיט התענוגות של מנכ"ל BP בעיצומה של דליפת הנפט במפרץ מקסיקו (כלומר, הגועל האינסטינקטיבי מפני אטימות לנוכח אסון), מודחק לגמרי במקרה הזה, בלי שום סיבה נראית לעין. כן, היצירה עצמה יכולה, אולי צריכה, להימשך - אבל אם רוצים להיות כנים עם עצמנו, אסור לחגוג אותה ולשמוח בה. לבוא בימינו במיטב בגדיך וחיוכיך לערב שירה, זה רגיש ומתאים בערך כמו להגיע להלוויה עם שקית מתנות וכובע של ליצן.

2.

איכשהו נקלעתי לשרשרת בלתי-נגמרת של ספרים גרועים, שכולם מושכים אותי בעודם סגורים ומתגלים כאכזבות מהדהדות כבר בעמודים הראשונים. בספרים הראשונים זה היה מרגיז. עכשיו זה כבר מצחיק, כי ידיעת מצב החירום הספרותי הזה הופכת את הגלגל: כל עוד הספר מצליח לעניין ולעורר תקוות להמשך, אני מתוח ועצבני; ודווקא ברגע המדויק שבו הוא מתגלה ככישלון מהדהד ללא אפשרות גאולה, אני נרגע ומתרכך כאילו ראיתי חבר אהוב. "אה! עוד ספר גרוע! בוא, בוא, אל תעמוד ככה בחוץ. תיכנס ותצטרף לכל השאר. חיכינו רק לך".

3.

אחד ההבדלים המשמעותיים בין הקולנוע למציאות הוא שבמציאות אין פסקול. מוזיקת הרקע נותנת להתרחשויות בסרטים הילה של חשיבות, שלא קיימת בהתרחשויות דומות בחיים עצמם. מעט אנשים מסוגלים לסבול סרט (במיוחד אם הוא טיפשי) בלי מוזיקה שמכוונת מדי פעם את הרגש למקום המתאים, וזה נכון באותה מידה לצופים וליוצרים. הבעיה היא שעם החדירה של הקולנוע לתודעה האנושית, גם המציאות נטולת-הפסקול נראית יותר ויותר בנאלית וריקה. הקושי שלנו לחיות את החיים במערומיהם הוא אותו קושי שיש לאנשים לבוא במגע עם קולנוע "אמנותי", כזה שלא עוטף את עצמו בציפויים מסוכרים ומנחמים. וכאן, נדמה לי, נכנס עניין האייפוד ותואמיו. למה כל-כך קשה לאנשים להיפרד מהמוזיקה שלהם לשעה או שתיים, עד כדי כך שהם מקפידים ללכת ברחוב עם אוזניות צמודות? אלוהים יודע שרעשי הרחוב לא משעממים, בטח שלא בארץ. אז למה? אולי אפשר להסביר את זה פשוט כניסיון ליצור פסקול לחיים עצמם, לשחזר באמצעים מאולתרים את הפונקציה הקולנועית, ולהפיג מעט את הבנאליה הקיומית ואת הקהות האכזרית של הדברים כמו שהם. אם החיים של הדמות בסרט נראים זוהרים כי היא הולכת לעבודה על רקע יוהאנס פסיון, אולי שיר טוב באוזניות יגרום גם לסלאלומים המיוזעים שלי בין אגזוזי האוטובוסים בקינג ג'ורג' להיראות טיפה יותר הוליוודיים. תקווה שכנראה לא תמומש עד שימציאו מכשיר שגם יידע לעשות קאטים על חלקים נכבדים, ומאוד לא פוטוגניים, בסדר היום שלנו.

4.

זה כנראה יישמע מוזר בהתחשב במקום שבו הדברים נכתבים ונקראים, אבל אני חייב להתוודות: אין לי מה לעשות באינטרנט. חוץ ממייל וכאלה, יש פחות מעשרה אתרי תוכן שאני מבקר בהם באופן קבוע, וגם זה כסוג של ברירת מחדל. את רובם אני ממצה אחרי כמה דקות. כשאני צריך לחפש באופן מיוחד מידע על משהו, הכל בסדר; זו הנקודה החזקה של הרשת. אבל אתרים שהפכו לחלק בלתי-נפרד מהחיים שלי? אין כאלה. האמת היא, שאחרי משהו כמו שעה-שעתיים של חיבור, אני מתחיל לחפש סתם דברים כדי לגרד עוד כמה דקות לפני שאני מגרש את עצמי מהמחשב. אבל שום דבר לא באמת מעניין. אם לא באים עם רשימה (כתובה ביד!) של דברים מוגדרים שרוצים למצוא, פשוט אין מה לעשות באינטרנט. מי שמרגיש אחרת, שינסה תרגיל מחשבתי: א. לדמיין שמחר בבוקר, בעקבות סערת שמש חזקה, הרשת (יחד עם רוב ציוד המחשוב בעולם) נהרסת לגמרי. ב. לשים יד על הלב, ולכתוב חמישה שמות של אתרים שבאמת יהיו חסרים לנו. ואני מתכוון לחסרים עד כדי עצבות ודיכאון קליני. יש כאלה?

5.

הבעיה עם הימין: הוא נותן לאדם בשביל מה לחיות, ולא נותן איך. הבעיה עם השמאל: הוא נותן לאדם איך לחיות, ולא נותן בשביל מה.

–