אמת מבוקרת
כשאומרים שבעולם "אין אמת אחת", נראה לי שמתכוונים בעצם ל"אין דרך לתאר את האמת תיאור קבע". האמת היא אחת ויחידה, אבל היא לא ניתנת להעברה לאחרים בשום כלי. כל אחד חייב ללמוד אותה בעצמו, במגע ישיר ובלי יכולת לקבל עזרה מאחרים. מי שמקשיב לעולם קשב אמיתי, מגיע תמיד לאותה אמת; אבל בכל פעם שמנסים לרוץ ולספר לחבר'ה, מתברר שהסיפורים מנוגדים וסותרים. הדיבור על האמת מתפורר ומתערער מאליו, וזה מה שיוצר את הרושם שיש הרבה אמיתות. חוסר היכולת להעביר את האמת לאחרים דומה לחוסר היכולת לתאר ריח מסוים; כל אחד שהריח אותו יתאר אותו אחרת, ואף אחד מהתיאורים אפילו לא יתקרב לייצוג של הדבר עצמו. כדי לדעת אותו, האפשרות היחידה היא להריח אותו בעצמך.
לכל זה אין לי, כמובן, שום הוכחות. זו רק תחושה. אבל היעדר ההוכחות, וההכרח להסתמך על תחושות, אלה בדיוק התכונות המיוחדות לאמת של הרוח, שאליה, בעיקר, אני מתכוון כשאני אומר כאן "אמת". ואחת הפינות של ה-אמת האחת הזו של עולם הרוח היא ההיררכיה התרבותית. ההיררכיה הזו קיימת, וגם היא אחת. אבל אי-אפשר לדבר עליה - לא לכאן ולא לכאן: אלה שמנסים לנסח אותה בחוקים ובכללים תמיד ייכשלו, בדיוק כמו אלה שמנסים לטעון (שוב בשפה של חוקים וכללים) שהיא בכלל לא קיימת.
מה שמסכל את מאמציהם של הראשונים הוא העובדה שאת ההיררכיה הזו אפשר לזהות ולהרגיש רק על בסיס אישי, נטול סטנדרטים משותפים. לעומת זאת, האחרונים נופלים קורבן לפיתוי לראות באופי האינטואיטיבי והאינדיבידואלי של המגע עם ההיררכיה הוכחה להיעדרה הגמור של ההיררכיה עצמה. בשני המקרים, העיוות נובע מהחשיבה על האמת באמצעות השפה התיאורית, שהיא לאמת מה שדלי מחורר הוא למים. אלה מנסים להעביר את המים בדלי ולהעמיד פנים שאין בו חורים - ואלה רואים את החורים, ומגיעים למסקנה שאין דבר כזה מים.
וכאן נכנס עניין הביקורת. מה הופך מבקר - נניח, של ספרות - למבקר טוב או רע? רוב הזמן קשה לשים את האצבע על הנקודה הקובעת, אבל נדמה לי שהיא קשורה לעניין הזה של האמת. מבקר גרוע הוא מי שמתיימר לדבר על אמת רוחנית (במקרה הזה, של היצירה הכתובה) בשפה תיאורית, או טכנית, או מדעית, וכדומה. השאלה היא לא בעצם היכולת לראות את האמת, אלא באמונה שאפשר לתאר ולהעביר אותה לאחרים בשלמותה.
ולכן הכישלון הוא מנת חלקו ההכרחית של כל מי שמנסה ליישם את השפה התיאורית על האמת הרוחנית, לא משנה אם הוא מנסה למפות את האמת הזו או לקרוע לגזרים כל מפה קיימת. מהבחינה הזו, הכישלון משותף לביקורת המסורתית ולדקונסטרוקציה: שתיהן יוצרות שעטנז בין הרוח לבין השפה התיאורית, ושתיהן רואות אמת רוחנית רק במקום שבו קיימים סטנדרטים אוניברסליים לדבר עליה. ההבדל הוא רק שאחת מאמינה שהיא מוצאת את הסטנדרטים, ועל-פיהם את האמת - והשנייה מזהה את היעדר הסטנדרטים עם היעדר אמת.
אז מי הוא מבקר מוצלח? איך זה שעדיין, למרות מה שנראה כמו חוסר-התאמה מכוון בין אופן הפעולה של הביקורת לבין אופן הפעולה של מושא הביקורת, יש מבקרים שמצליחים להתעלות מעל לבעיה ולכתוב בצורה רלוונטית? יכול להיות שההסבר נמצא במילה "מבקר" עצמה, שיש לה בעברית שתי משמעויות: המבקר הטוב הוא לא critic, אלא קודם כל visitor. ה-critic הוא מי שמאמין שאפשר לתאר את האמת ולהעביר אותה במישרין לאחרים; ה-visitor הוא מי שמאמין שאפשר רק להרגיש אותה בעצמך.
אחת הטרגדיות של עולם הרוח היא ההצלחה של מוסד הביקורת להחליף את, ולשלול את הלגיטימיות מ, מוסד הביקור. למה? כי על אמת רוחנית אפשר לכתוב רק בעקיפין, בשפה של תחושות ורעיונות, ולא בשפה מדעית-כביכול (אגב, זאת גם הסיבה לקיומה של ספרות בדיונית בכלל). הכלי היחיד של המבקר האמיתי הוא האינטואיציה שלו, שאין לה הוכחות או סימוכין; הוא יכול רק לתאר מה הוא מרגיש אינטואיטיבית, כדי שהאינטואיציה של הקוראים תתעורר גם היא ותחפש בעצמה את הכיוון אל האמת. אי-אפשר להעביר תיאור ישיר, אבל אפשר להעביר התרשמות, שתעורר התרשמות אחרת אצל מי שיקבל אותה: ביקורת היא רק השלב השני, הפרטי לגמרי, של הביקור, כי הדיבור על האמת ייתכן רק בין אדם לבין עצמו.
ובגלל זה, ברגע שהוציאו את המבקר-visitor אל מחוץ לגדר המכובדות, שללו לו את הרישיון והחליפו אותו במבקר-critic, באה לסיומה היכולת (לפחות במישור החברתי) לכתוב משהו משמעותי על תרבות, אמנות או רוח. סוג הביקורת שמכונה בלעג "כתיבה אימפרסיוניסטית" - כתיבה שגם אם יש בה קביעות וטענות, אין בה הוכחות, הפניות, דיאגרמות מנטליות, וכדומה - הוא אמנם לא מדויק, לא ישיר ולא מדעי (ולא ניתן להפרכה מדעית), אבל דווקא בגלל זה, הוא היחיד שמסוגל להיות רלוונטי לאמת הרוחנית, שגם היא, מה לעשות, לוקה באותן סטיות מכעיסות מכללי האקדמיה.
כל זה נכון, כמו שאפשר לראות, גם לגבי המקום המסוים שבו הדברים האלה נכתבים. כמנהגי, כתבתי גם כאן לא מעט דברים שנראים כמו דבר והיפוכו, ושלא עומדים בשום סטנדרט של כתיבה תיאורית-מדעית; הטון הנחרץ לא נשען על הוכחות נחרצות, והטיעונים חשופים לכל בקשה פשוטה לנתונים עובדתיים. אלא שזה בדיוק העניין: רק ככה, אם בכלל, אפשר לדבר על נושאים כאלה. רק בכך שמסתכנים באמירת דברים מגוחכים, שמים על השולחן את התחושות כמו שהן, ומאפשרים לאחרים לשאול את עצמם שאלות לגביהן. המבקר יכול רק לתאר את רשמי הביקור - והביקורת היא משהו שמתעורר בתגובה לרשמים האלה אצל הקוראים, כל אחד בנפרד. מה שבטוח (בטוח? תוכיח! —לא, תרגישו לבד) הוא שבחיפוש אחר האמת, מראי המקום גורמים לנו בעיקר ללכת לאיבוד.
תגים: ביבליומניה, תרבות
30 ביולי, 2010 בשעה 2:29
דן, אתה תל אביבי? אני מריח את השמאלאני-היפיות שלך מקילומטרים.
לפעמים כתיבה מעורפלת, בניסיון לדבר על תחושות סובייקטיביות, היא סתם כתיבה גרועה שמדברת רק לאיש אחד, ומשמשת מפלט מאמירה ממשית. על הדרך היא גם נותנת חסינות, כי מי הטיפש שינסה לבקר רגש אישי?
דוגמא משעשעת מהביקורת של ניקול קראוס ל"אישה בורחת מבשורה" של דויד גרוסמן:
"Very rarely, a few times in a lifetime, you open a book and when you close it again nothing can ever be the same. Walls have been pulled down, barriers broken, a dimension of feeling, of existence itself, has opened in you that was not there before. To the End of the Land is a book of this magnitude,"
הספר כל כך טוב שהוא יפתח מימד חדש של רגש וקיום בפניי? וואו, מגניב. זאת לא ביקורת ברמה של ילדה בת 10, זה ניסיון לגעת באמת הרוחנית.
אם היא הייתה מנסה לנמק את הקביעה הזאת באיזה שהם כלים לוגיים, היה ברור כמה זה נשמע מטומטם. זה מה שמבדיל בעיני בין מבקר טוב לרע, היכולת להסביר ולנסח את הקביעות שלו (לפעמים במונחים מופשטים).
http://www.guardian.co.uk/books/booksblog/2010/jul/06/david-grossman-nicole-krauss-blurb
"סוג הביקורת שמכונה בלעג "כתיבה אימפרסיוניסטית" - כתיבה שגם אם יש בה קביעות וטענות, אין בה הוכחות, הפניות, דיאגרמות מנטליות, וכדומה - הוא אמנם לא מדויק, לא ישיר ולא מדעי (ולא ניתן להפרכה מדעית), אבל דווקא בגלל זה, הוא היחיד שמסוגל להיות רלוונטי לאמת הרוחנית, שגם היא, מה לעשות, לוקה באותן סטיות מכעיסות מכללי האקדמיה."
+
"כל זה נכון, כמו שאפשר לראות, גם לגבי המקום המסוים שבו הדברים האלה נכתבים. כמנהגי, כתבתי גם כאן לא מעט דברים שנראים כמו דבר והיפוכו, ושלא עומדים בשום סטנדרט של כתיבה תיאורית-מדעית"
אפשר לדבר בכלים לוגיים על רגשות, תחושות, מחשבות, והקיום האנושי. אולי התוצאה תהיה מעורפלת, לא ניתנת למדידה, לא תקפה בשום מבחן אמפירי, אבל זה לא אומר שאי-אפשר לנסות לנהל דיאלוג אינטיליגנטי בכלים אנליטיים.
סוג הביקורת שאתה מדבר עליה (אם הבנתי נכון כמובן) - היא ניסיון אינטיליגנטי למדר את תחום העיסוק שלך, ובכך להפוך אותו ליוקרתי יותר. כמו ששימוש בעגה צבאית לא מובנת נותן לדובר תדמית של מומחה בפוליטיקה, כך גם אינפלציה של מונחים פלצניים וחסרי משמעות בביקורת ספרות משמשת להאדרת המבקר. לערפול בכתיבת הביקורת אין קשר לנסיון לדבר על אמת רוחנית מסתורית כלשהי, יש כאן בסה"כ ניסיון להגדיל את האגו המקצועי.
לא זוכר לפני כמהה פוסטים זה היה -אתה ביקרת אומנות פוסט-מודרנית בגלל שאין לה ערך מונומטלי - כלומר, היא לא מסוגלת לעמוד בפני עצמה, ללא הסברים. אתה רואה את הציור, ואין לך שום דרך לפענח אותו, הוא להפיק ממנו משהו "מועיל".
צורת הביקורת שאתה דוגל בה היא זהה לאותו ציור, רק שפה למבקר אין את האיצטלה של אומנות, ובסך הכל הוא משאיר אותנו עם גיבוב שטויות חסר ערך.
30 ביולי, 2010 בשעה 10:43
זה רק נדמה לי, או שקראת את הפוסט הזה דרך מראה?
צורת הביקורת שעליה אני מדבר היא ההפך הגמור מהכתיבה המעורפלת שאליה אתה מתכוון. כשאתה כותב "אינפלציה של מונחים פלצניים וחסרי משמעות בביקורת ספרות משמשת להאדרת המבקר", הרי זה תיאור מדויק דווקא של המקום שאליו הגיעה הביקורת "הרגילה", האנליטית, הלוגית-לכאורה. זאת הביקורת שמידרה את עצמה באמת - גם מהקוראים וגם מהיצירות עצמן. רק תסתכל על לימודי הספרות באוניברסיטה ותראה עד כמה זה חמור, עד כמה הקיצוניות בלוגיקה הביאה את הביקורת למקום חסר-היגיון לגמרי.
הציטוט שהבאת מניקול קראוס רק ממחיש את מה שאני מנסה להראות: המבקר לא יכול להיות סתם "מאבחן" או "מתרגש". הוא צריך להיות בעל שיעור קומה רוחני משל עצמו. בסופו של דבר, התחושות של קראוס הן שטוחות בדיוק כמו אנליזה הגיונית של מבקר היפותטי אחר - כי לשניהם אין מה לומר על האמת הרוחנית. כתבת "אם היא הייתה מנסה לנמק את הקביעה הזאת באיזה שהם כלים לוגיים, היה ברור כמה זה נשמע מטומטם" - אבל שים לב שגם ככה, בלי התוספת הלוגית, עליבות הטיעונים שם גלויה וברורה לשנינו. אין לנו בעיה לראות את הביקורת הזו במערומיה, וזה (בניגוד למה שכתבת) מוכיח שטיעונים אי-רציונליים דווקא כן ניתנים לשפיטה, בדיוק כמו כל טיעון אחר - במקרה הזה, על-פי האמת הרגשית שלהם כמו שאנחנו תופסים אותה. ואם ככה, נשאלת השאלה: בשביל מה צריך את המעטה הלוגי, הפסוודו-מדעי? כדי להסתיר את הריקנות מאחורי משהו שנשמע יותר טוב, יותר מכובד, כזה שיכול לטשטש בהצלחה את היעדר ההבנה הטוטלי של הרמה הרגשית?
בכלל, הצורך בכתיבה הביקורתית שתיארתי פה נוצר, כן, בגלל שעולם הרוח הוא לא לוגי ולא רציונלי, וצריך להתמודד עם זה במקום לנסות לכפות עליו צורת דיון מלאכותית. מהסיבה הזו, הביקורת שעליה אני מדבר היא צורת כתיבה שיש לה ערך בפני עצמה, שאפשר לקרוא אותה אפילו בלי להכיר את היצירה המבוקרת בתוכה - רק בזכות היכולת שלה להיות רלוונטית לעולם הרגש. בדיוק כמו שספר טוב, ויצירת אמנות טובה בכלל, מכילים בתוכם את כל מה שצריך כדי להבין אותם, ולא תלויים בשום דבר חיצוני - ככה גם הביקורת האמיתית. מוזר שהצלחת (או התאמצת) להבין את זה כאילו אני מדבר על המקרה ההפוך, של ביקורת שמתחמקת מבהירות ומכל אפשרות של הבנה.
30 ביולי, 2010 בשעה 15:36
קראתי שוב את הפוסט, ומצטער, אנחנו כנראה חושבים על שני דברים שונים. אני מסכים עם התגובה שלך, מה שדיי מבלבל, כי נדמה שאני לא ממש מבין למה היא מתייחסת.
תוכל לתת דוגמאות לסוג הביקורות עליהן אתה מדבר?
31 ביולי, 2010 בשעה 11:19
הדוגמאות הכי טובות שאני מכיר הן המאמרים של ג'ורג' אורוול, שאפשר לקרוא את כולם כאן:
http://www.george-orwell.org/l_orwell-essay.html
למשל, "למה אני כותב".
1 באוגוסט, 2010 בשעה 1:25
שאלה לדן.
אתה בוגר/ מוסמך של הפקולטה לפילוסופיה?
1 באוגוסט, 2010 בשעה 11:05
לליבה:
אם הכוונה היא לחוג לפילוסופיה, אז לא. למדתי קורסים בפילוסופיה, אבל את התואר לא עשיתי בתחום הזה.
2 באוגוסט, 2010 בשעה 1:21
מעניין אם כך מה
2 באוגוסט, 2010 בשעה 10:29
טוב, זה כבר מסובך… הסבר באורך של פוסט, לפחות
אפשר לומר בכלליות שזה מאגף מדעי הרוח.