ארכיון פוסטים מהקטגוריה "כללי"

הסניף החדש

יום שני, 8 במרץ, 2010

הפוסט הקודם שהעליתי היום אולי נראה רגיל, אבל בעצם הוא (עוד) התחלה של משהו חדש: ליבריסטאן פתח סניף במגזין בלוגים חדש בשם במחשבה שנייה, והפוסט הזה הועלה במקביל בשני האתרים.

הבלוג שם יהיה, בעצם, המשך ישיר של הימים ההארד-קוריים בבלוג הזה. כלומר, חזרה לימי ה"תעשייה" והדברים החשובים/מעניינים/מוזרים שקורים בעולם הספרות.

מה יקרה כאן? בינתיים, הפוסטים יעלו באופן זהה בשני המקומות. עדיין לא גיבשתי החלטה על חלוקת עבודה בין הבלוגים. ייתכן שכאן יופיעו גם פוסטים על נושאים אחרים, או אוף-טופיק - אין לי מושג עדיין. נראה בהמשך. בכל אופן, כולכם מוזמנים בהחלט לבקר גם שם:

הנה העמוד הראשי של הבלוג באתר במחשבה שנייה.

וזה עמוד הבית של האתר כולו.

לפחות בשביל מי שאהב יותר את האופי של הבלוג בשנה הראשונה, זו בוודאי בשורה טובה. מקווה שתבואו ותיהנו. אז בינתיים, להתראות שם, וגם כאן.

danext@gmail.com

כסף קטן

יום שני, 8 במרץ, 2010

למה סופר מן היישוב, שכתב ספר לגמרי לבד, מקבל עליו - במקרה הטוב - משהו כמו 15% מהמחיר הקטלוגי? למה לא, נגיד, 50%? כל מי ששואל את השאלה הזו, מקבל הסבר מן המוכן על שרשרת הייצור, ההפצה והשיווק שלוקחת את אחוזיה בדרך, עד שהסופר (שבלעדיו לא היה ספר) זוכה בשכר עבודה כמעט בחסד, במקרה, אם נשאר בסוף משהו בצלחת.

מכאן באה הנטייה לראות באי-ספרים (ספרים אלקטרוניים) את האביר הלבן שינתק את השרשרת האכזרית וישחרר ממנה את כל נדכאי הספרות: העול הכספי על המו"לים יקוצץ דרסטית, מחירי הספרים יירדו דרמטית, שכרם של הסופרים ישופר אקסטרווגנטית, וסדר חדש וצודק יקום שלא על מנת לחזור ולהירדם.

האמת, כרגיל, מלהיבה פחות מהתקוות הגדולות. מי שבודק מגלה שהמשוואה בין אי-ספר לבין אוטופיה כלכלית בענף הספרות לאו-דווקא מבוססת, כמו שאפשר לראות השבוע גם בכתבה הזו בניו יורק טיימס. להוצאות, מתברר, יש הוצאות. לא תמיד ההוצאות האלה קשורות לסוג הספרים שהן מחזיקות ומשווקות.

זאת, בין השאר, הסיבה שההוצאות בארה"ב הסכימו לקבוע מחיר של בין 12.99 ל-14.99 דולר לאי-ספרים שיימכרו, למשל, ב-iPad - מחיר גבוה יותר, והגיוני יותר בעיניהן, מהמחיר של 10 דולר לספרים שנמכרים באמזון לקריאה בקינדל. כלומר, המחירים לא בהכרח יירדו מעכשיו והלאה, ולא בהכרח יגיעו לרמה שנהוג לקרוא לה, באגפיו הפחות מתוחכמים של ענף הפרסום, "מצחיקה".

אבל הסיבה המעניינת באמת לרצון לשמור על מחירים גבוהים יחסית גם באי-ספר, מתחבאת איפשהו באמצע הכתבה: ההוצאות בארה"ב רוצות להימנע מפגיעה ברשתות הספרים הפיזיות, כלומר, אלה שמוכרות ספרים מנייר. אם המחיר יהיה נמוך מספיק, זה יעודד קוראים רבים מדי לעבור מהר מדי לאי-ספרים, ויערער את הפופולריות של הרשתות המסורתיות - שבהן, אחרי הכל, משווקות ההוצאות את רוב-רובם של הספרים שלהן.

אם החנויות יתרוקנו מקונים בקצב מהיר מספיק, גם ההוצאות יתרוששו. ולכן הקונים, בינתיים, יצטרכו לשלם יותר גם בשביל לקרוא על מסך. אוטופיה זה לא, אבל על דבר אחד אפשר להמר כבר עכשיו: הסופרים יישארו כרגיל עניים ובתחתית הפירמידה. או אולי - אם קלות ההעתקה של האי-ספר תביא בעקבותיה אידיאולוגיה נשגבת שמכשירה גניבת ספרים (כמו שקרה למשל במוזיקה ובקולנוע) - מתחת לפירמידה, יצוקים ביסודות.

danext@gmail.com

התרגיל המבריק

יום שישי, 26 בפברואר, 2010

בכל ביקור בחנות ספרים מולטי-קומתית בעולם, אני שואל את עצמי מתי, והאם, נזכה לראות אחת כזו גם בישראל. מה יש? למה הכל חייב להיות באותו מפלס? שיתחילו לרווח אנכית. שלוש קומות מינימום, עם מדרגות נעות. קומת כניסה עם גלריה עילית/מרתף זעיר של ספרים מוזלים - לא נחשב בכלל.

אחרי שיצא לי להיכנס לחנות הענק הברלינאית Dussmann (חמש קומות של ספרים + מוזיקה), השאלה עברה עדכון קל: האם נספיק לראות בארץ גרסה מקומית, לפני ש"חוויות" אחרות יתפסו את מקומן של חנויות ספרים כאלה. כי בקומה החמישית של החנות, ליד המדרגות, עומד לו בשקט סוני רידר עם מסך מגע, קשור באזיקים לסטנד לבן, ומציע את עצמו לניסיון חופשי. בשביל מצבים כאלה, אני מניח, נולד הביטוי "צלם בהיכל".

בינתיים, לפחות, אפשר לסכם את המצב בתיקו. אף אחד בישראל לא יטרח לפתוח חנות ספרים בגודל שעולה על קופסת נעליים, או לכל היותר קרטון אריזה של מקרר; אבל מצד שני, אם הרידר מייצג את עדת המכשירים שאמורים לאיים על הספר המודפס בהכחדה או באי-רלוונטיות, אפשר לשער ש-Dussmann ואחיותיה לא ייחרבו בקרוב.

נעזוב את השאלה, איפה כיף יותר לקנות ספר - באתר אינטרנט סתמי, או בבניין שמצויד באווירה, שקט, כורסאות ועותקים פיזיים שאפשר לדפדף בהם וללכת ביניהם לאיבוד (על השאלה הזו כבר עונים כאן, בבלוג הספרים של גרדיאן). כי אפילו מי שישמח, משום-מה, לוותר על מקדשים מהסוג הזה, יצטרך מתישהו לשאול את עצמו אם הוא באמת רוצה לקרוא ספר מבעד להילת אור מטרידה שמשתקפת מכל עמוד ועמוד.

כן: תודות למסך המגע של הרידר, כל מקור אור - נגיד, מנורת קריאה - יוצר ברק על המשטח שבו מופיע הטקסט. זו לא השתקפות צלולה, כמו במראה, אלא מה שנקרא באנגלית glare. וזו בעיה של כל מסכי המגע, בגלל השכבה הריאקטיבית שמאפשרת את תרגום הנגיעה לאות חשמלי. הרידר הראשון, הקינדל 1 ו-2, ועוד מכשירים שאין בהם מסך מגע, פטורים מהעניין - אבל נכון לעכשיו, ה"שוק" "מתקדם" כולו לכיוון הטכנולוגיה הזו. לפעמים קדמה היא סוג של הידרדרות.

זה לא מנע ממני לנסות את המכשיר ולגלות שיש לו פונקציות נוחות מאוד, אבל להשוות אותו לסוג החדות והקריאות של ספר מנייר? פשוט אי-אפשר. זה יכול להיות נכון רק במסכי לא-מגע, או במצב עתידי שבו בעיית ה-glare תיפטר איכשהו. בקיצור, אם ברגע הראשון נראה היה ש-Dussmann פתחו את הדלת בפני וירוס קטלני וערמומי, בפני האדווה הראשונה של הצונאמי - מאוחר יותר התברר שהם בסך-הכל הציעו לקונים אפשרות להתנסות באלטרנטיבה לא מלהיבה, כזו שלעומתה החנות והספרים הפיזיים שבתוכה חוזרים ומתגלים בעליונותם המוחלטת.

אנשי הספר המודפס יכולים רק לאחל ליצרניות מכשירי הקריאה שימשיכו כך. כי אם הצד הגאדג'טי של המכשירים האלה ימשיך לדחוק לשוליים את ההקפדה על מידת הקריאות, זה בוודאי יעשה רק טוב לקריירה של מדף הספרים המסורתי. אפילו במקומות שבהם אין צורך במדרגות נעות כדי להגיע אליו.

danext@gmail.com

מקדף 2

יום שלישי, 16 בפברואר, 2010

danext@gmail.com

מקדף 1

יום שישי, 12 בפברואר, 2010

הסברתי לו שאני לא יודע לצייר כמו שצריך, אבל זה לא עניין אותו. הוא דרש שאתן לו להתבטא, דווקא עכשיו ודווקא כאן, מכל המקומות.

ניסיתי להתנגד, אבל הוא דאג להבהיר לי שבתור ספר מכובד ומאובק בעולם אנאלפביתי, אין לו מה להפסיד. הוא לא מפחד מהחוק, הוא בז לחברה, ושום בלוגר מושתן לא יעצור אותו. ככה הוא אמר.

אז אין ברירה. קבלו את…

מקדף - לוגו

לפני הכל, הוא הסכים לענות על שאלון קצר, כדי לעזור לנו להכיר אותו טוב יותר:

גאדג'ט שנוא:

- "קינדל".

מילה שנואה:

- "קינדל".

מדינה שנואה:

- "קינדל".

צבע שנוא:

- "קינדל".

איפה אתה רואה את עצמך בעוד שנה?

- "בקבר, ושונא את אייפד כמו שאני שונא את קינדל".

ועכשיו, להופעת הבכורה. הוא יבצבץ פה מדי פעם, כשיהיה לו חשק.

מקדף 1

danext@gmail.com