מפעל האשליות
יום שני, 7 ביוני, 2010כמו שיש משוגעים לדבר אחד, וגברים של אישה אחת, ונשים של גבר אחד - ככה יש ברוסיה ערים של מפעל אחד. בהרבה מקרים, אלה ערים שהוקמו במיוחד בימי ברית המועצות כדי לשכן את כוח העבודה של מפעל-ענק באזור נידח שבו אין אפשרויות תעסוקה אחרות. כל העיר עובדת רק במפעל הזה. ומה קורה כשהמפעל נסגר? בעיה.
לפני משהו כמו שנה, קראתי בטיים (נדמה לי) על מפעל כזה שנסגר בגלל המשבר הכלכלי. כל אוכלוסיית העיר הפכה, פחות או יותר, למובטלת או למובטלת-לעתיד. אבל קרה משהו מוזר: העובדים המשיכו להגיע לעבודה במפעל הסגור, למרות שההזמנות בוטלו והיה ברור שאף אחד לא ישלם להם על העבודה. למה? כי השבתת המפעל (והחום שהוא מייצר תוך כדי פעילות) השאירה את הצינורות והמכונות חשופים לנזקי החורף הרוסי. הקור התחיל לחסל את הציוד, ולכן הפועלים החליטו להמשיך להפעיל את המכונות על ריק, ללא ייצור, כדי שהמפעל לא ייהרס מעצמו תוך זמן קצר - ותימנע כל אפשרות לחזור לעבודה אמיתית כשהכלכלה תבריא.
כשאני מנסה שוב ושוב להבין מה השתבש בספרות העולמית מאז תחילת מחצית השנייה של המאה ה-20, אני לא יכול שלא לחשוב על המפעל הזה. בסופו של דבר, מחלת הבינוניות שתקפה את התרבות והאמנות בכלל, והספרות בפרט, היא הרי תולדה של פרקטיקה כמעט זהה: האקסיומה שלפיה מפעל התרבות חייב לעבוד ללא הרף; החרדה מפני הרגע שבו פס הייצור התרבותי יעמוד באפס-מעשה, ולכמה דקות, שעות, ימים או חודשים, שום "מוצר" חדש לא ייפלט בקצהו.
הסיבה שלספרות אין כיום, למעט במקרים נדירים במיוחד, משהו משמעותי להציע לאדם היא שהמפעל הספרותי מופעל באופן מלאכותי לגמרי - לא במטרה לייצר משהו בעל ערך, אלא מתוך פחד שאם המפעל יושבת, אי-אפשר יהיה להפעיל אותו מחדש לעולם. ובדיוק כמו במקרה של הפועלים הרוסים ההם, כל זה קורה תוך התכחשות לעובדה הבסיסית שהמפעל כבר פשט רגל. גם בספרות, פס הייצור מוחזק במצב פעיל על-ידי אנשים שמתכחשים למובטלותם, כבר לא כדי לייצר משהו, אלא רק כדי למנוע את התפוררות המכניזם - אולי כדי שיהיה, בעתיד הרחוק, לאן לחזור בכוחות מחודשים, ואולי מתוך נאמנות למוסד ותיק שחוץ מקליפתו החיצונית לא נשאר כמעט כלום.
השאלה כאן היא לא שאלה של "ספרים טובים", "יכולת כתיבה" וכדומה. כאלה יש, עדיין, פה ושם. ההכללה היא תמיד גסה מטבעה, אבל בלאו-הכי, זה לא העניין. העניין הוא שתרבות, אמנות, ספרות, כל אלה עברו קריסה פנימית טוטלית. במקום להיות מוכרעות, לפי הנבואה השגורה, על-ידי כוחות השוק מכאן וכוחות הניאו-בערות מכאן, הן נפלו לגמרי בכוחות עצמן. המפעל, אם נחזור למטפורה, לא נשרף, לא הופצץ, לא חובל, לא הושבת על-ידי פועלים זועמים - אלא פשט רגל. האויבים החיצוניים הם הסיפור המשני, השולי בהתמוטטות הזו.
חשוב להבחין: המפעל הספרותי הוא שפשט רגל, לא הספרות עצמה. הבעיה היא שהמפעל הזה - כמו שעושות כל מיני חברות אמריקאיות שרושמות על שמן, נגיד, את הצבע הכחול ואת המילה "ים" ואז תובעות את מי שמשתמש בהם בלי רשות - רשם אותה כסימן מסחרי שלו ונעשה מזוהה איתה עד כדי כך, שאבדה למעשה היכולת לקיים ספרות מחוצה לו. אמנם, רוב הסיכויים הם שזה מצב זמני, אבל כרגע, הזיהוי האוטומטי בין השניים מוביל מטבע הדברים לחרדה לשלומו של המפעל. זה המקור למגמה, שכמעט הושלמה, להעביר את כל המשאבים והחשיבות למפעל עצמו, כגוף פיזי שהישרדותו עומדת מעל לכל.
זו גרסת המאה ה-21 להתבטאות הקולעת "המדינה זה אני"; נראה שבעינינו, אנשי העידן הזה, הממסד התרבותי הוא התרבות. התוצאה המיידית היא התפיסה הבלתי-מודעת שהשתרשה עמוק כל-כך: העיקר הוא להפעיל את המכונות, ולא מה יוצא מהן. קיומה של תרבות נמדד היום רק בעוצמת הרעש הלבן שהיא מייצרת. ההיפר-אינפלציה של פסטיבלים, אירועים, שווקים, קונצרטים, תערוכות, מיצגים, מיזמים, הפקות, וכמובן יצירות מכל הסוגים, התחילה את חייה בתור תנאי הכרחי לתחושה שקיימת תרבות, ובהמשך התרחבה והפכה גם לתנאי מספיק. כתוצאה מכך, נכון לעכשיו אנחנו חיים במין הצגה אינסופית, נטולת-תוכן, שכל מה שיש בה הוא אנשים שעולים לבמה וצורחים על הקהל במגאפון "ההצגה חייבת להימשך".
חייבת? בתור מישהו שהולך כל הזמן לחנויות כדי לראות את הספרים החדשים, לבדוק במה הם עוסקים ולקרוא (בקושי רב) את העמודים הראשונים שלהם, אין לי ספק שהיא לא רק לא חייבת, אלא גם לא יכולה. הבינוניות הגיע לדרגה כזו שרק לולייני הכחשה מדופלמים יוכלו להתעלם ממנה. הבינוניות הממארת והמתגברת של הספרות בעשרות השנים האחרונות היא הביטוי המוחשי לפעולה על ריק, והסובלנות (הממארת והמתגברת לא פחות) לבינוניות הזו היא הביטוי לאובדן היכולת והרצון לייצר. כמו מצלמה שעושים לה white balance לא נכון, כל השיח הספרותי נעכר כתוצאה של כיול-מחדש לפי מידותיה של הבינוניות בהתגלמותה, כך שאפשר יהיה לדבר על הבינוניות, ורוב הזמן אפילו לשבח אותה, כאילו היא מחויבת המציאות; משהו הרי חייב להיווצר, כביכול, ומאחר שהדגש הוא על הייצור עצמו ולא על מה שנוצר, הבינוניות היא הדרך הזולה והפשוטה ביותר לשמר את המשכיות האשליה. היא האוויר שתפס את מקום חומרי הגלם בפס הייצור של המפעל השורד.
אבל דווקא בגלל המצב הזה, אין באמת מקום לבינוניות היום. בעבר, הבינוניות היתה חלק מפרישׂה טבעית של איכויות - אבל היום היא ביטוי של עיוות בלתי-טבעי, מעשה ידי אדם, שכולו נועד להכחשת הקלקול הטוטלי במנגנון התרבותי. ספרות מהמאה ה-19, או תחילת המאה ה-20, יכולה להיות טובה, רעה או בינונית - ועדיין להיות ספרות. אבל היום הלוקסוס הזה לא קיים. היום רק הקצוות הם הספרות (רעה, כזו שמעזה ולא מצליחה; או טובה, כזו שמעזה ומצליחה), בעוד שהמרכז הוא המפעל (שלעולם לא מעז, ולכן תמיד מצליח). המרכז הזה התנפח למימדי ענק, עד כדי דחיקת הספרות עצמה לשוליים עלובים וצרים של טריטוריה רחבה שהיתה פעם כולה שלה.
המפעל הספרותי הצליח, תוך כדי פשיטת הרגל, להביא את הרלוונטיות שלו לאדם החושב והמרגיש למצב של דעיכה כמעט גמורה. הוא רלוונטי רק לאנשים שתלויים בו לפרנסתם, במקרה הטוב, ולניפוח מניותיהם החברתיות במקרה הרע. שבוע הספר, שבמהלכו נכתבים הדברים האלה, הוא חגיגה רק במובן הצר הזה - חגיגת ההשכחה (הזמנית) של פשיטת הרגל (הסופית) של המפעל. אבל קל מדי ללעוג לאווירת ההפנינג המסחרי של שבוע הספר. הלעג הזה נפוץ, אבל גם הוא נובע מסירוב לראות את האמת הקשה יותר: העובדה שלא רק פסטיבלי הספרים והמבצעים, ולא רק האלמנטים המסחריים והביקורתיים, אלא גם לב המנגנון הספרותי עצמו פועל על ריק. ברגע ההיסטורי שבו אנחנו חיים, המפעל הספרותי חייב את קיומו המלאכותי בעיקר לעובדה שהסופרים (לא המו"לים, לא הרשתות, לא הקפיטליזם, אלא האנשים היוצרים עצמם) ממשיכים בכתיבה מסיבה אחת גרועה: הם שכחו איך מפסיקים לכתוב.
אחרי עשרות שנים של כתיבה "כי צריך", כמילוי עקר ומשועמם של רובריקה תרבותית שקמה על יוצריה, אין בזה שום פלא. לכן נדמה לי שהמעשה הספרותי הכי נועז שאפשר לעשות היום הוא להימנע מכתיבה. לא מאונס, בגלל מחסום כתיבה מקרי, אלא מתוך ניסיון מודע לנתק את הספרות מהמפעל שבלע אותה. הכתיבה מתוך אינרציה, מתוך הכרח מדומה, היא זו שמאפשרת את קיומה של האשליה הגדולה - האשליה שהספרות בת-זמננו היא המשך ישיר לספרות שקדמה לה, בזמן שכל קשר ביניהן מקרי בהחלט. ההבדל הקריטי הוא שעד תחילת תור הזהב של דמוקרטיית ההמונים המודרנית (כלומר, עד סוף מלחמת העולם השנייה), המפעל ייצר את הספרות; ומאותו זמן, הספרות התחילה לייצר את המפעל.
עכשיו, כשפשיטת הרגל ברורה כל-כך, ולא נותר כלום מלבד רעש המכונות והחיוכים הכפויים של הפועלים שמעמידים פנים שהם מייצרים משהו - הדבר הכי משמעותי שאפשר לעשות בשביל הספרות (והתרבות בכלל) הוא להבין שאכן כן, נכון לעכשיו אנחנו מובטלים. ולכן אפשר, מדי פעם, גם לא לכתוב; אפשר לא "להתבטא"; לא חובה להרעיש מדי רגע כדי להוכיח שאנחנו קיימים. אפשר אפילו לשחרר את הספרות ממסיבות ההשקה ולהחזיר אותן למקומן הטבעי בענף הספנות. ואז, כשנפסיק להיות משועבדים לפס הייצור, ונשים לב שגם בלעדיו שום דבר רע לא קורה ושום אפוקליפסה תרבותית לא מתרחשת, נדע - אולי - מה צריך באמת להיכתב, וגם איך, למה ומתי. את כל השאר אפשר להשאיר למזג האוויר, כי מפעלים בדויים לא צריכים סופה סיבירית כדי להתמוטט; בעידן שבו האוויר עומד מרוב אנשי רוח, יכול להיות שדי במשב אחד קטן.
danext@gmail.com