ליבריסטאן

טקסטים מחיי העידן הפוסט-תרבותי

I.

בתוכנית של אתמול, שכנראה היתה האחרונה, התארחה חווה אלברשטיין, שיחד עם חשיפת הקעקוע על השד של אורנה בנאי, וטאלנטית הבית הלוהטת עומר גולדמן, אמורה להוות בסיס מוצק לתכנוני עונה שנייה.

(עכבר העיר אונליין, ביקורת על "דיבור חדיש", 28.5)

II.

Music mogul Simon Cowell is to receive a special prize at the Bafta TV awards next month, organisers have announced. The X Factor judge is being honoured for his "outstanding contribution… and for his development of new talent".

(BBC News, 28.5)

III.

Memorial Day marks the start of a special season: the time to stop lying about what you read for fun. Call anything a beach book, and suddenly you’ve got an excuse for being seen with it.

(New York Times.com, 28.5)

—

טקסטים מחיי העידן הפוסט-תרבותי

I.

האייפון הוא המכחול החדש

האייפון נהפך לכלי היצירה החדש של אמני ניו-מדיה, עוזר להם להפיץ את עבודותיהם ויוצר הסתעפות מעניינת במושג "אמנות"

(אתר הארץ, 25.5.2010)

II.

223 years ago today, the Constitutional Convention started meeting secretly in Philadelphia. Several months later, the meetings ended with the signing of the US Constitution. Starting today, the National Constitution Center will use Twitter to reenact the events of the Convention.

(openculture.com, 25.5.2010)

III.

זו לא תחרות, זה פסטיבל קריאייטיב

(שלט פרסומת, מאי 2010)

—

danext@gmail.com

טכנאי הזיהוי הפלילי דיבר במהירות. קהל הסקרנים שהקיף את הדוכן ההרוס שרק וגעה בניסיון לגרום לסטיל לסובב לעברו את פניו. תחתוני תחרה אדומים הושלכו לעבר סטיל ונחתו בשלולית מים עכורים, שבה צפו קשקשים כסופים.

"אתה יכול להגביר קצת את הקול?", ביקש פליישר. "הם צורחים שם כמו משוגעים".

"הדג היה חי כשזה קרה", אמר הטכנאי לסטיל, בלי להביט בפליישר ובלי להתייחס לדבריו. "אנחנו כמעט בטוחים שזה היה קרפיון. תוצאות המעבדה יגיעו רק מאוחר יותר, אבל כבר עכשיו אני יכול להגיד שחומר הנפץ היה בבטן והמרעום בראש. הקצב הנחית עליו את המקל, ככה – ואז המטען התפוצץ".

"זאת אומרת, עוד דג תופת. זה כבר השלישי החודש", אמר סטיל וקרץ לאחת הסקרניות, שניסתה לצלם אותו בעזרת הטלפון הנייד שלה. הסקרנית התחילה לצווח והתעלפה. אחרים דחקו אותה לאחור ותפסו את מקומה בחזית.

"כן, אבל הקודמים היו הרבה יותר גדולים. הפעם יש רק ארבעה הרוגים. אין מה להשוות את זה למקרים של הטונה האדומה. מה גם ששם הדגים היו קפואים, אתה הרי זוכר מה זה עשה".

ברמקולים העיליים נשמעה מנגינה קצרה, ואחריה הודעה: "הנהלת שוק הדגים משתתפת בצער המשפחות. לתשומת לב הלקוחות, השוק פועל כרגיל. בשעה הקרובה יינתנו הנחות של 30 אחוזים על כל דגי הים ו-20 אחוזים על כל דגי הבריכה. המבצע לא כולל פירות ים". כמה מהסקרנים הביטו ברמקולים, ומיהרו להיעלם במעמקי השוק.

"בכל מקרה, זה נראה לי כמו צירוף מקרים. הוא אפילו לא עמד בדוכן, אתה אומר? רק עבר פה?"

"כן, בדיוק באותו רגע. הוא והבת שלו. חבל עליה, איך שהיא נראתה. איזה רגליים, הא? אפילו בלי הגוף".

"אין לו בת. זאת בת של מישהו אחר", אמר סטיל, טפח על כתפו של הטכנאי ופנה ללכת. פליישר מיהר בעקבותיו. אחד מהשוטרים במדים, שהפריד בין קהל הסקרנים  לבין זירת הפיצוץ, דחף אותו ועיקם את זרועו לאחור. "זה בסדר, הוא איתי", הפטיר סטיל כששמע את הצרחות, והשוטר שחרר את פליישר לדרכו.

סטיל צעד באחד הרחובות הצדדיים שהתפצלו מהשוק. פליישר הלך כמה צעדים מאחוריו, עם ידיים בכיסים, וגרר את נעליו על האספלט. "לא חנית בצד השני?", שאל בקול רפה.

"כן".

"אה… טוב, שיהיה".

סטיל הסתובב והסתכל עליו. "מה קרה, התעייפת?"

"אולי".

"כי יש לך  פרצוף של מסכן. אני לא אוהב את הפרצוף הזה".

"לא… עזוב. הכל בסדר".

"אז תתחיל ללכת בקצב שלי".

פליישר טלטל את ראשו והדביק את סטיל, שזז ממקומו והמשיך ללכת, עדיין צעד או שניים קדימה. הרחוב הצר, שהבתים הנמוכים בו לא היו ממוספרים, הסתיים במדרכה ההומה של שדרות מגה ג'וס. סטיל פילס לעצמו דרך בין העוברים והשבים, ופליישר התאמץ לשמור איתו על קשר עין. הם חצו באלכסון את הכביש בפינת רחוב 58, חלפו על פני האנדרטה לזכר הסכם המיזוג בין יו-אר-אם משינרי ונשיונל אופטוגרמטיקס, ונכנסו  לסמטה קטנה ללא מוצא, שהיתה לא יותר מאשר כביש גישה אחורי לכמה בנייני משרדים. באחת הקומות העליונות נפתח חלון, ודרכו נשמעו כמה יריות. מיד אחר-כך החלון נסגר בחבטה.

בקצה הסמטה היה פתח צר, שמחציתו העליונה כוסתה בווילון אדום משוסע. סטיל התכופף ונכנס. פליישר המשיך בלי להתכופף, ומצחו נחבט במשקוף הנמוך שהיה מוסתר מאחורי הווילון. נערה שעמדה בפנים צחקקה ומיהרה לגשת אליו ולשאול אם הוא בסדר. סטיל כבר ישב על כרית באחד התאים, מול שולחן נמוך. שאר התאים היו ריקים. פליישר הצטרף אליו. הנערה באה אחריו, רכנה לעברם ושאלה: "מה אפשר להביא לכם?"

"אני – צלופח על אורז עם ביצה", אמר סטיל. "איזה צלופח אתה רוצה?"

"לא רוצה צלופח", אמר פליישר ופנה למלצרית. "מה עוד יש לכם?"

סטיל ענה במקומה. "אין כאן משהו אחר. רק צלופחים. בכל מיני צורות".

"מוזר. לא, אני ממילא לא רעב.  סודה יש כאן? או שאני צריך לשתות את המים מהאקווריום של הצלופח?"

סטיל עיווה את פניו. "אל תשימי לב אליו. תני לו סודה, שיירגע. ולי בירה. שני—"

"טרונדהיים לייט, מהחבית", קרצה הנערה, והלכה.

לא מוצא חן בעיניי איך שאתה מתנהג", אמר סטיל. "הם מכירים אותי פה. אם אתה עייף, קח רכבת וסע הביתה. זה יהיה יום ארוך, ואין לי זמן להתעסק גם איתך".

"לא, לא עייף. סתם, מצב רוח רע".

"בגלל השוּק?"

"גם. אבל זה התחיל עוד קודם, עם הגופות של השווייצרים".

"רק אל תגיד לי שלא ראית אף פעם בן אדם מת".

"אה, לא, בטח שראיתי. איך אפשר. רק לפני יומיים נסעתי בתחתית והיתה איזו זקנה עם רימוני הלם… לא משנה. סתם, פשוט נמאס לי כבר מהעבודה, מהחיים האלה—"

"אל תתחיל אפילו. אני לא סובל דיבורים דיכאוניים".

"לכולם יש ימים כאלה".

"לי לא".

"נו באמת. גם לך מותר להודות שלא תמיד הכי נעים בחיים".

"אין לי מושג למה אנשים אומרים את זה. בחיי שאין לי. מה יש להתלונן? אתה גבר, אל תתלונן. אני לא יכול לסבול שגברים מקטרים כמו בחורות".

הנערה חזרה עם המשקאות והניחה אותם על השולחן. כשהתכופפה, פליישר בהה לתוך המחשוף שלה. כשהתרחקה, אמר: "אתה צודק. באמת, להתלונן זה משהו שאני כבר לא יכול לעשות. מי שיש לו בעיה עם הפרטים הקטנים, מצבו עוד טוב. לי יש בעיה עם הכל ביחד".

"הכל ביחד?"

"כן. אני בסך הכל רוצה לא להיות פה".

"איפה זה פה?"

"פה, בעולם. אבל אני לא מסוגל לעשות כלום בקשר לזה. אין לי אומץ. ואפילו אם היה לי, אני לא יכול לעשות כזה דבר להורים שלי. תחשוב איך הם ירגישו".

—

לכן המשכיל בעת ההיא ידֹּם כי עת רעה היא. (עמוס ה יג)

[...] for the time being I gave up writing – there is already too much truth in the world – an overproduction which apparently cannot be consumed [...]. (Otto Rank, Modern Education, p.13)

The man of knowledge in our time is bowed down under a burden he never imagined he would ever have: the overproduction of truth that cannot be consumed. [...] there has been so much brilliant writing, so many genial discoveries, so vast an extension of and elaboration of these discoveries—yet the mind is silent as the world spins on its age-old demonic career. (Ernest Becker, The Denial of Death, p.x)

עשרים ושלושה גברים הקיפו את סטיל. הם עמדו במעגל, ברווחים שווים. כולם חבשו כובעי ברט חומים, ולכולם היו פרצופים טיפוסיים – נייטרליים עד כדי אנונימיות. רק דרגת הוורדרדות של הלחיים הבדילה ביניהם, אבל האפלולית במחסן העלימה גם את הפרט הזה.

אחד השווייצרים שלף סכין קומנדו והסתער על סטיל בשאגה. סטיל זינק הצדה, והשווייצרי חזר ותקף אותו בחמת זעם. ידיו של סטיל היו ריקות; המגנום היה, בעקבות צעד מוטעה שעשה קודם לכן, נעול בכספת בירכתי המחסן. אבל אחרי סדרה ארוכה ומייגעת של צעדי התחמקות, נפלה פתאום חרב סמוראים, שהיתה תקועה עד לניצב בגג האסבסט של המחסן והשתחררה, כנראה, בהשפעת הצרחות החזקות שהרעידו את המבנה.  החרב נחתה בדיוק ליד רגלו של סטיל, והוא, כאילו ציפה לה, הרים אותה ובתמרון מורכב חתך את ידו של השווייצרי מהמרפק ומטה, והסיר באותה אבחה גם את אחת מלחייו. השווייצרי הבא זעק ונכנס למעגל במקום קודמו, שנפל מחוסר-הכרה על רצפת הבטון. הקרב נמשך.

פליישר, באותו זמן, היה קשור בידיו וברגליו ונתון בתוך רשת דייגים שנתלתה כמה מטרים מעל פני הקרקע. הוא התבונן במהלך הקרב ועודד את סטיל בשריקות ובקריאות ביניים, עד שסטיל עצמו צרח לעברו, תוך כדי לחימה, שישתוק.

אחרי שסטיל הכריע חמישה שווייצרים בעזרת החרב, הצליח השווייצרי השישי, במכת סכין חזקה, לשבור את הלהב. לרגע, סטיל נראה אובד עצות; השווייצרי צחקק והתקרב אליו בצעדים מדודים כדי להנחית עליו את מכת המוות. אבל ברגע האחרון סטיל התכופף, שלף מתוך הגרב קוצץ ציפורניים שנשכח שם והחליד בזמן הכביסה, וטבח בעזרתו בכל המאפיונרים הנותרים. במחסן השתרר שקט מוחלט. סטיל הסדיר את נשימתו, צעד לעבר מכונת המשקאות שעמדה בפתח המוביל אל הרציף, ובעט בה. המכונה פלטה פחית מים מינרליים בטעם תות, וסטיל פתח אותה ושתה את תוכנה בלגימה אחת ארוכה.

"יש שם סודה אולי?", הדהדה קריאתו של פליישר מתוך הרשת. "אני צמא מאוד. הייתי נותן הכל בשביל סודה קרה".

"לא, אין סודה".

"מה? אני לא שומע אותך".

"אמרתי שאין סודה!"

"אין סודה כי אין כזה כפתור, או שיש כפתור אבל המנורה דולקת?"

"אין כי אין!"

"אז לא משנה".

סטיל נכנס למשרד המאולתר. הוא ניגש אל חוגת הכספת, חשב רגע, וסובב אותה לכאן ולשם. הדלת נפתחה בניסיון הראשון. הוא הוציא את האקדח, תחב אותו לחגורה וחזר לחלל המרכזי. בעזרת קוצץ הציפורניים החלוד הוא חתך את הרשת, גרר מתוכה את פליישר, והתיר את ידיו ורגליו מהחבלים.

"מאיפה לדעתך הגיעה החרב ההיא?", שאל פליישר.

"מהתקרה", אמר סטיל והדליק סיגריה.

"אבל מי תקע אותה דווקא שם, ומה הסיכוי שהיא תיפול בדיוק עכשיו ובדיוק לידך?"

"למה, היית מעדיף שהיא תיפול מחר? כדי שהיום הם יחתכו אותי לחתיכות?"

"לא, חס וחלילה, אבל—"

"אז מספיק עם הדיבורים".

"רק עוד משהו קטן ודי".

"נו?"

"למה הם באו אחד-אחד, במקום להתנפל עליך כולם יחד? ככה הם בטח היו הורגים אותך. אני לא מבין את הראש שלהם. כמה מטומטמים אפשר להיות?"

"למה ולמה ולמה. אתה ילד? כמה אפשר לשאול למה? אלה החיים. במקום לשמוח שהם היו טיפשים, יש לך הצעות לשיפורים. בצד של מי אתה?"

"אני עיתונאי. אנחנו לא בצד של אף אחד. אנחנו אובייקטיביים".

סטיל השליך את הסיגריה, תפס בצווארונו של פליישר והרים אותו באוויר. "תן לי להגיד לך משהו, פליישר. כאן יש רק שני צדדים. הצד שלי והצד השני. אתה רואה את האקדח הזה, כן? הוא לא יודע מה זה אובייקטיביות. אל תרגיז אותו, אחרת הוא יחשוב שאתה אחד מהם".

פליישר חרחר והנהן. סטיל הניח אותו על הרצפה ויצא אל הרציף. פליישר התקרב לאחד השווייצרים המתים ונגע בו בקצה הנעל. דרך פתח המחסן נשבה רוח קלה, ונשאה פנימה הדים של סירנות מרוחקות.

—