אתמול ראיתי את הסרט האמריקאי המוצלח מאוד Sullivan's Travels (שרובנו מכירים, בלי לדעת שאנחנו מכירים, דרך ההומאז' של האחים כהן O Brother, Where Art Thou), ולמרות שמדובר בקולנוע, הצפייה הבהירה עניין שהטריד אותי כבר מזמן (גם) בספרות.
הדבר שהפתיע אותי בסרט, מלבד האיכות שלו כיצירת אמנות, היה התחושה הברורה שהוא נוצר מתוך ביטחון עצמי של הבמאי-תסריטאי פרסטון סטרג'ס (הראשון בהוליווד שעשה את המעבר מתסריטאות לבימוי ויצר סרטים אישיים במלוא מובן המילה) באיכות הזו. בכל רגע ורגע, הרגשתי שסטרג'ס יודע שהוא אמן גדול, ויוצר מתוך ודאות עצמית שיש לה כיסוי מוחלט באיכות האובייקטיבית של הסרט. ההרגשה הזו שלי רק התחזקה בעקבות צפייה בסרט תיעודי עליו ועל הקריירה המטאורית שלו.
במבט מ-2010 אפשר לומר שזה, בפשטות, מעורר קנאה. לא צריך להיות שמרן גדול כדי להסכים שהיום, בתקופת הפוסט-פוסט, ביטחון עצמי ביצירה שלך הוא דבר שאפשר רק לזייף. אין יותר התאמה ברורה בין תחושות פנימיות לבין איכות בפועל. ההבדל בין המצב היום למצב ששרר בחלקה הראשון של המאה ה-20 מזכיר את ההבדל שמתקיים בימי התיכון, בין מה שמכונה בטעות "ביטחון עצמי" לבין ביטחון עצמי בלי המרכאות. כלומר: הפער בין התנהגות מוחצנת ושתלטנית שנועדה לכסות על חרדה, לבין התנהגות נטולת-פחד באמת, שמתבטאת בכל מיני דרכים, לאו-דווקא הרועשות ביותר.
כמו שקורה היום בכל תחום הומניסטי, גם האמנות עומדת בסימן מיאוס ורוויה: תחושה שכל דבר בעל טעם כבר נעשה, והיעדר כל מושג לאן אפשר בכלל להמשיך. בדיוק כך: לא לאן רצוי להמשיך, אלא לאן אפשר. מעל כל אדם שמתיישב לכתוב, או עומד מול בד ציור, או יוצא לצלם סרט, מרחף צל שנקרא "אין יותר חידושים בעולם". לפני מאה שנה, המצב היה הפוך לגמרי: אמן היה כמעט שם נרדף לחדשן, למי ששואף קודם כל ללכת בדרך שעוד לא הלכו בה. אנחנו, לעומת זאת, כבר לא לגמרי מאמינים שיש דרכים כאלה.
המצב הזה לא אשלייתי; לא נפלנו במקרה לאיזה דיכאון בלתי-מוסבר, שאין לו אחיזה במציאות. אפילו אינטואיטיבית, נדמה לי שאווירת אחרית הימים של האמנות נובעת ממקורות אמיתיים מאוד. השיתוק הזה מתבקש, כי הוא חלק מאופי שלם של תקופה שבה הוצב סימן שאלה חסר-תקדים על רעיון הקדמה. נבלמה עצם האוטומטיות של המחשבה שאנחנו בהכרח הולכים קדימה, והבלימה מתבטאת בתהליכים רבים ומגוונים, כמו: פוסט-אלפביתיזם שהולך ומתברר כניאו-אנאלפביתיזם; שקיעת הדמוקרטיות מול עליית הדיקטטורה הסינית; הדכדוך וחוסר-הסיפוק מאורח החיים "האולטימטיבי" של חברת השפע; הפערים הכלכליים שמחזירים, בפועל, את ימי שלטון האצולה בצמיתים.
וכאן אולי נמצא ההסבר למה אני, אישית, מרגיש ניכור כלפי רוב הספרות שנכתבת עכשיו - כבר בעמוד הראשון של כל ספר, כמעט, שאני פותח, ואפילו לפני זה, ברגע ההתוודעות לגרעין העלילתי. את ההסבר אפשר לסכם בצירוף מילים פופולרי בארסנל קלישאות הכריכה האחורית: "יד בוטחת". (למשל: "ברומן רב-קולי מפעים זה, מתאר הסופר ביד בוטחת את ייסורי המעמד הבינוני ב…").
למה אני מתכוון? לעובדה המצערת שלמרות שהספרות, יחד עם כולנו, נמצאת בביצה של אי-ודאות ופקפוק בעצם היכולת להתקדם, היא עדיין מתנהלת כמשחק של אנשים בטוחים בעצמם. כמו האמנים לפני מאה שנה, סופרים כותבים גם היום מתוך אמונה ברורה בערך היצירה שלהם, ומתנהגים בכתיבה כמי שיודעים בדיוק מה הם עושים. ההבדל הקריטי הוא שהיום כבר אי-אפשר להאמין לזה. אם סופר מסוגל להיות בטוח לגמרי בעצמו, בתקופה שכולה מורעלת וספוגה בספקות משתקים, זה כשלעצמו סימן לאי-רלוונטיות, שלא לומר אחיזת עיניים חלולה.
לנקודה הזאת אין קשר לריאליזם, או לכל ניסיון אחר לייצג את המציאות העכשווית. כאן לא מדובר על תוכן היצירה, אלא על האופן שבו הסופר כותב, על העמדה שלו כלפי העיסוק שלו וכלפי מקומו בעולם. סרט של סטרג'ס הוא תוצר של תקופה שבה אמן היה מישהו שאמור לדעת מה הוא עושה, ולכן Sullivan's Travels עובד. אבל איך יעבוד ספר שנוצר בימים שבהם אמנים רק מגששים באפלה, אם הסופר שכתב אותו מעמיד פנים שהאור בחדר דולק?
בסופו של דבר, אני מאמין שיש לספרות, ולאמנות בכלל, עתיד. אבל העתיד הזה יבוא בדיוק כמו שבאו העתידים הקודמים שלהן - מתוך מבט ישיר בעולם הרגש של ההווה, וסירוב להסתיר אותו תחת קונבנציות ישנות. כלומר: רק מתוך ההתמוטטות שאנחנו חווים עכשיו, מתחושת הבלבול וקץ הדרך. כקורא, מה שאני מחפש הוא ספרות שאומרת את האמת הרגשית של מי שכותב אותה, ובספרות עכשווית זה לא יכול להיות שונה: סופרים שפועלים על תקן "אחד שיודע" ומתנהגים כמו ממשיכי דרכם של סופרים שבאמת ידעו, מתבררים לי מיד כמי שמנותקים מעצמם בהגדרה, ולכן לא מעניינים או רלוונטיים בשום צורה.
באיזשהו מקום, סופר בן-זמננו שלא מפקפק ברצינות רבה ביכולת שלו להוסיף משהו לספרות, מראש אין טעם לקרוא אותו. מי שמסוגל בימינו לכתוב ספר בלי נקיפות מצפון וספקות, ולהאמין במאה אחוז בנחיצותו ובחדשנותו, רק מעיד על הספר שאין בו לא בשורה מרעננת ולא צורך אמיתי. סופר שמתיימר לדעת לגמרי מה הוא עושה, פשוט משקר לעצמו ולקוראים שלו; ספרות עכשווית ראויה לשמה יכולה להיות רק כזו שנכתבת בהיסוס, בחוסר-ביטחון, במודעות מתמדת למבוכה הטוטלית שפקדה אותנו. צריך להבין שאנחנו בעידן של אי-דרך, ואת נקודת המוצא הרגשית הזו אפשר להכחיש רק במחיר ריקון הספרות מכל תוכן. "יד בוטחת" יש, נכון לעכשיו, רק בעבר או בעתיד; בהווה כל הידיים, בלי יוצא מן הכלל, רועדות בלי שליטה.
danext@gmail.com