מיס אוקטובר / 3
22 במאי, 2010עשרים ושלושה גברים הקיפו את סטיל. הם עמדו במעגל, ברווחים שווים. כולם חבשו כובעי ברט חומים, ולכולם היו פרצופים טיפוסיים – נייטרליים עד כדי אנונימיות. רק דרגת הוורדרדות של הלחיים הבדילה ביניהם, אבל האפלולית במחסן העלימה גם את הפרט הזה.
אחד השווייצרים שלף סכין קומנדו והסתער על סטיל בשאגה. סטיל זינק הצדה, והשווייצרי חזר ותקף אותו בחמת זעם. ידיו של סטיל היו ריקות; המגנום היה, בעקבות צעד מוטעה שעשה קודם לכן, נעול בכספת בירכתי המחסן. אבל אחרי סדרה ארוכה ומייגעת של צעדי התחמקות, נפלה פתאום חרב סמוראים, שהיתה תקועה עד לניצב בגג האסבסט של המחסן והשתחררה, כנראה, בהשפעת הצרחות החזקות שהרעידו את המבנה. החרב נחתה בדיוק ליד רגלו של סטיל, והוא, כאילו ציפה לה, הרים אותה ובתמרון מורכב חתך את ידו של השווייצרי מהמרפק ומטה, והסיר באותה אבחה גם את אחת מלחייו. השווייצרי הבא זעק ונכנס למעגל במקום קודמו, שנפל מחוסר-הכרה על רצפת הבטון. הקרב נמשך.
פליישר, באותו זמן, היה קשור בידיו וברגליו ונתון בתוך רשת דייגים שנתלתה כמה מטרים מעל פני הקרקע. הוא התבונן במהלך הקרב ועודד את סטיל בשריקות ובקריאות ביניים, עד שסטיל עצמו צרח לעברו, תוך כדי לחימה, שישתוק.
אחרי שסטיל הכריע חמישה שווייצרים בעזרת החרב, הצליח השווייצרי השישי, במכת סכין חזקה, לשבור את הלהב. לרגע, סטיל נראה אובד עצות; השווייצרי צחקק והתקרב אליו בצעדים מדודים כדי להנחית עליו את מכת המוות. אבל ברגע האחרון סטיל התכופף, שלף מתוך הגרב קוצץ ציפורניים שנשכח שם והחליד בזמן הכביסה, וטבח בעזרתו בכל המאפיונרים הנותרים. במחסן השתרר שקט מוחלט. סטיל הסדיר את נשימתו, צעד לעבר מכונת המשקאות שעמדה בפתח המוביל אל הרציף, ובעט בה. המכונה פלטה פחית מים מינרליים בטעם תות, וסטיל פתח אותה ושתה את תוכנה בלגימה אחת ארוכה.
"יש שם סודה אולי?", הדהדה קריאתו של פליישר מתוך הרשת. "אני צמא מאוד. הייתי נותן הכל בשביל סודה קרה".
"לא, אין סודה".
"מה? אני לא שומע אותך".
"אמרתי שאין סודה!"
"אין סודה כי אין כזה כפתור, או שיש כפתור אבל המנורה דולקת?"
"אין כי אין!"
"אז לא משנה".
סטיל נכנס למשרד המאולתר. הוא ניגש אל חוגת הכספת, חשב רגע, וסובב אותה לכאן ולשם. הדלת נפתחה בניסיון הראשון. הוא הוציא את האקדח, תחב אותו לחגורה וחזר לחלל המרכזי. בעזרת קוצץ הציפורניים החלוד הוא חתך את הרשת, גרר מתוכה את פליישר, והתיר את ידיו ורגליו מהחבלים.
"מאיפה לדעתך הגיעה החרב ההיא?", שאל פליישר.
"מהתקרה", אמר סטיל והדליק סיגריה.
"אבל מי תקע אותה דווקא שם, ומה הסיכוי שהיא תיפול בדיוק עכשיו ובדיוק לידך?"
"למה, היית מעדיף שהיא תיפול מחר? כדי שהיום הם יחתכו אותי לחתיכות?"
"לא, חס וחלילה, אבל—"
"אז מספיק עם הדיבורים".
"רק עוד משהו קטן ודי".
"נו?"
"למה הם באו אחד-אחד, במקום להתנפל עליך כולם יחד? ככה הם בטח היו הורגים אותך. אני לא מבין את הראש שלהם. כמה מטומטמים אפשר להיות?"
"למה ולמה ולמה. אתה ילד? כמה אפשר לשאול למה? אלה החיים. במקום לשמוח שהם היו טיפשים, יש לך הצעות לשיפורים. בצד של מי אתה?"
"אני עיתונאי. אנחנו לא בצד של אף אחד. אנחנו אובייקטיביים".
סטיל השליך את הסיגריה, תפס בצווארונו של פליישר והרים אותו באוויר. "תן לי להגיד לך משהו, פליישר. כאן יש רק שני צדדים. הצד שלי והצד השני. אתה רואה את האקדח הזה, כן? הוא לא יודע מה זה אובייקטיביות. אל תרגיז אותו, אחרת הוא יחשוב שאתה אחד מהם".
פליישר חרחר והנהן. סטיל הניח אותו על הרצפה ויצא אל הרציף. פליישר התקרב לאחד השווייצרים המתים ונגע בו בקצה הנעל. דרך פתח המחסן נשבה רוח קלה, ונשאה פנימה הדים של סירנות מרוחקות.
—