ליבריסטאן

אחת הדרכים הקטנות והלא-יעילות, שבעזרתן אנשים מנסים להעביר את 12 שנות המאסר שלהם במערכת החינוך, היא לכתוב סיפור משותף. אתם בטח זוכרים את זה: אחד כותב שורה ומקפל את הדף כך שלא יראו אותה, השני כותב ומקפל שוב, וכך הלאה. בסוף פותחים וקוראים את התוצאה, והנה, עוד 19 דקות עברו.

אבל עכשיו נראה שגם בעולם האנשים המבוגרים והחופשיים השיטה הזאת עלולה לתפוס. לפחות מבחינת סופר המתח האמריקאי והרב-מכרי ג'יימס פטרסון, שעומד להשתתף בפרויקט שמתואר כ"ספר המוני". לספר קוראים Airborne, ופטרסון אחראי רק לשני פרקים מתוכו - הראשון והאחרון. שאר 28 הפרקים נכתבו על ידי, טוב, איך לומר זאת… האספסוף.

הרעיון הוא של החטיבה האוסטרלית ברשת הספרים Borders, שהכריזה על תחרות: שלחו פרק של עד 750 מילה, ואם הוא יהיה טוב מספיק, הוא יוכנס לספר. תהליך השיפוט מתקיים בימים אלה, והספר אמור להתפרסם בהדרגה, ברשת, פרק חדש בכל שבוע, החל ב-20 במארס. כל פרק, מלבד השניים של פטרסון, יהיה של כותב אחר. אחרי פרסום כל הפרקים, הספר יודפס בגרסה פיזית, שעל-פי האתר הראשון שאליו קישרתי כאן, לא תופץ באופן מסחרי. כלומר, מבחינת הקהל הרחב, Airborne יהיה אי-ספר בלבד.

אגב, אצל פטרסון העניין הזה הוא כבר טרנד אישי: הוא ידוע בשיתופי הפעולה שלו עם סופרים אחרים, ורק בתחילת פברואר נודע שהוא כותב רומן עם הסופרת השוודית ליזה מארקלונד, שגם היא מתמחה כמוהו בז'אנר הפשע-אנד-קו. אבל עדיין, זה דבר אחד לכתוב ספר עם עוד מישהו, ודבר אחר לגמרי לכתוב אותו עם עוד 28 מישהוים, שאפילו אין היכרות בינם לבינך או לבין עצמם.

במקרה של האספסופספר, אפשר די בקלות לראות את התועלת (המסחרית בעיקר) שתצא מזה לכל הצדדים המעורבים: רשת Borders תקבל פרסום, ועוד איזה; פטרסון יגיע להרבה מאוד אנשים שלא שמעו עליו, ורבי-המכר שלו יימכרו אפילו יותר; וכמובן, 28 המשתתפים האחרים בפרויקט יקבלו במה בולטת ונצפית במיוחד להציג עליה את כישורי הכתיבה שלהם.

שאלת האיכות היא כמובן עניין אחר, אבל אפילו יותר ממנה, מעניין מה פרקטיקות כאלה יעשו לתפיסה שלפיה אחריות על ספר היא משהו שטוב שיימצא בידיים של אדם אחד. האחריות, במקרה הזה, היא שם אחר ל"קוהרנטיות", לאיזשהו רעיון שהיצירה כולה אמורה לשרת כגוף אורגני. ולעומת זאת, ספר שנכתב על-ידי 29 אנשים הוא, לכל היותר, 29 רעיונות שנכלאו יחד באותו תא.

נכון, קשה להאמין שאנשים יתחילו לכתוב בחבורות כעניין שבשגרה. אבל פרויקטים מהסוג הזה בהחלט יכולים לרופף עוד קצת את המחויבות האישית, של כל אחד בנפרד, למעשה יצירה שהוא יותר מאשר השפרצה ספורדית של מילים מנותקות מאיזשהו הקשר. ומצד שני, אם השיטה הזאת כן תתפוס, וספרים יתחילו להיכתב בשיטת הקומונה, לפחות דבר אחד חיובי יכול לצאת מזה: לכל גרפומן יהיה פחות מקום להתבטא. ככה זה כשאתה בצינוק, ויש לך 750 מילים במקום 75,000.

danext@gmail.com

כרוכים אחריהן

בשלב הזה, אני מניח, כולם כאן כבר יודעים מה דעתי הרגילה על עיצוב ספרים: לא Less, אלא Nothing is More. אבל לכל כלל יש יוצא מהכלל, וכשמדובר בעיצוב כריכה מוצלח באמת, אפשר בהחלט לרשום גם אותי בצד של התומכים (ואפילו המתלהבים). חבל רק שהמקום שבו אפשר למצוא עיצובים כאלה הוא כבר מזמן לא רשת הספרים הממוצעת, אלא פשוט ה-רשת.

לא מזמן סיפרתי כאן על בלוג עיצוב הספרים הזה (שלמרות שמו, אין לו שום קשר לניו יורק טיימס), אבל הפעם נתקלתי באתר עם יעד דומה, שמשאיר אותו רחוק מאחורה. קבלו את ארכיון כריכות הספרים (הנה הקישור): פרויקט שמזכיר למה טוב שיש אינטרנט, וכזה שצריך לקנות כובע רק כדי להסיר אותו בפניו.

אין הרבה מה לומר על הרעיון - תצוגה מתרחבת בהתמדה של המוני עיצובי עטיפה גאוניים. כבר העמוד הראשון יגרום לכם להזיל ריר, ונכון לעכשיו מחכים בהמשך, אחרי 50 הכריכות הראשונות, עוד 802. זה הרבה יופי בבת אחת, אבל אני מאמין שתוכלו להסתדר. לי, לפחות, הביקור באתר הזה הזכיר שהכי טוב, בסופו של דבר, בלי More ובלי Less, אלא - כמה קשה ונדיר - Exactly Right.

ובכל זאת, בואו לא נשכח שרוב בני האדם - והמעצבים בתוכם - לא גאונים כמו האנשים שיצירותיהם מככבות באתר הזה. כל עיצוב שנופל בצד הלא-נכון של עקומת הפעמון, כבר עדיף שיוחלף במשהו פשוט ככל האפשר, גולמי ולא מתיימר. זה כנראה מה שחושבים גם באוסטרליה, שם היתה הצלחה מסחרית אדירה לסדרת קלאסיקות בעיצוב נוסטלגי (כלומר, עם כמה שפחות ממנו) שיצאה ביוזמת הזרוע המקומית של פינגווין. הנה לכם עיצוב שלא יגיע לארכיון הכריכות, אבל בהחלט ייראה טוב במקום חשוב הרבה יותר: המדף בבית.

תופת מסוגננת

והנה עוד פרויקט שמציג את הרשת ברגעיה הטובים, ובדרך גם מסמן דרך שבה מוסדות אקדמיים יכולים לממש את הידע שלהם בצורות לא שגרתיות. את האתר הזה הקימה אוניברסיטת טקסס באוסטין, והוא נקרא עולמות דנטה. המטרה היא להציע פרשנות, עם ליווי ויזואלי, לקומדיה (האלוהית) - בחלוקה לשלושת העולמות שמרכיבים את העלילה. האתר עמוס בציורים ששאבו השראה מהיצירה, וההסברים מסודרים כל אחד לפי הקאנטו הרלוונטי. אפשר לבלות שם שעות - וזאת אולי ההזדמנות היחידה שתהיה לרובנו ליהנות מביקור נעים, וזמני, בגיהינום.

danext@gmail.com

יוחזרו מכונות הכתיבה

כשנתקלתי באתר הזה, של המעצב ג'רמי מאייר, רציתי בהתחלה להמליץ עליו רק בגלל האסתטיקה: מאייר יצר סדרה של יצורים, חלקם כמו-אנושיים וחלקם כמו-מוזרויות-אחרות, מחלקים של מכונות כתיבה ישנות והפך את התמונות למין מצגת פלאש יפה (צריך ללחוץ על התמונה כדי להתקדם הלאה). אם תסתכלו מקרוב, תוכלו לראות את כל החלקים המוכרים והפחות מוכרים של מכונות הכתיבה הישנות והטובות.

אחר-כך חשבתי על גלגוליהן הקודמים של הישויות הרובוטיות שבאתר, והרגשתי געגוע לימים שבהם כתיבה נעשתה על מכשירים ייעודיים ומיוחדים לה ולא על מחשבים, שבהם הכתיבה היא רק פונקציה אחת, אגבית וכמעט מקרית, מבין מספר אינסופי של אפשרויות. אמנם מקובל לומר שהמחשבים, ובמיוחד תוכנות כמו וורד, הם שפתחו את התחתית הכפולה של תיבת פנדורה, גירדו מתוכה כמה מוזות גרפומניות במיוחד והציפו את העולם בטקסטים איומים - אבל, ואולי זה לא ניגוד בכלל, אותם מחשבים הם גם האויב מספר אחת של כתיבה רצינית ומתמסרת באמת.

במחשבים יש, פשוט מאוד, יותר מדי אפשרויות מסיחות-דעת, והגדולה שבהן היא החיבור לאינטרנט. כשנמצאים מול עמוד ריק, וצריכים להתחיל לכתוב, הדבר האחרון שצריך הוא לונה-פארק חסר גבולות, עמוס ודחוס בגלקסיות שלמות של מידע חסר-ערך אך מפתה עד מאוד, שיציץ מעבר לגבולות החלון הפתוח ויקרא לנו לערוק אליו. וזה בדיוק מה שהאינטרנט עושה לנו: "רק לבדוק שוב את המייל", "רק לראות את המבזקים", וכל תירוץ אחר שמפורר את הכתיבה לפירורים ראשוניים, קוואנטיים, בלתי-קוהרנטיים בעליל.

כשזה מגיע לספרות, הדיאגנוזה היא ברורה: האינטרנט, עם כל גדולתו (ויש גדולה), מתפקד היום בו-זמנית גם כחומר המשלשל של הכתיבה הטיפשית, וגם כ-Writer's Block האולטימטיבי של הכתיבה האמיתית. אבל גם אם, לטובת רצינות הכתיבה, מטפלים בו בשיטות קשוחות (אני, למשל, פתחתי לצורך זה משתמש נפרד שאין לו חיבור לאינטרנט), עדיין נשאר המחשב. מה יש לעשות עם מחשב בלי אינטרנט? או, תתפלאו כמה ששולה המוקשים יכול להיות אטרקטיבי כשצריך להזיע על פרק חדש בעלילה מסובכת.

אי לכך ובהתאם לזאת, אני קורא כאן ועכשיו להחזרתן של מכונות הכתיבה, או לפחות להיווצרותה יש-מאין של פופולריות אדירה ליורשותיהן (הכמעט-נכחדות), מכונות עיבוד התמלילים. לכתוב ביד, טוב, זה כבר באמת בלתי-אפשרי - רק המחשבה על ההקלדה המענגת שמחכה בסיום צריכה להבהיר את הנקודה. אבל לא משנה איך תקראו לזה, חייבים לנתק את הכתיבה מהמחשב. הלוואי שהיה מכשיר כמו קינדל, רק הפוך - לכתיבה בלבד (אפשר לקרוא לו כתיבדל - שילוב של כתיבה ושל delete). בהחלט, הסחות הדעת מוכרחות להיפסק. איפה, איפה הימים שהבריחה היחידה האפשרית בזמן כתיבה היתה לנשוך את העיפרון.

שדות הדיו

הנפט, ובמיוחד הכסף שנוצר ממנו, לא נמצאים במקום גבוה במדד התדמיות הקולקטיבי. אבל מהדיווח הזה ב-MarketWatch עולה שאפילו הם יכולים, פה ושם, לממן דברים טובים, למשל יוזמה שאפתנית שמקורה באיחוד הנסיכויות הערביות, שמטרתה לתרגם מדי שנה 100 ספרים קלאסיים וחדשים לשפה הערבית. היוזמה, שאני לפחות לא הכרתי עד עכשיו, נקראת כָּלִמָה (Kalima -בכ"ף ובתנועת i קצרה. הניקוד שמופיע פה בעברית אינו מציית להבחנות בין פתח לקמץ ושאר ירקות רקובים כאלה, ונעשה לפי כללי שיטת ליבריסטאן לכתיב חסר מעצורים).

כָּלִמָה (שזה אתר הבית שלה) נולדה כבר בשנה שעברה, באבו דאבי, כתוצאה מהעובדה שיצירות ספרות מעטות מאוד מהעולם תורגמו לערבית. עד כה היא פרסמה תשעה ספרים, ביניהם קפקא על החוף (מורקמי), עתידו של טבע האדם (הברמאס), ועוד כמה ספרים  צפויים הרבה פחות. עכשיו פורסמה קריאה מטעמה שמיועדת לתושבי ארה"ב, במטרה לעודד אותם להציע ספרים אמריקאיים לתרגום.

היוזמה המרשימה היא עוד דוגמה לחריגות של איחוד האמירויות בנוף המדינות הערביות בכלל, ומדינות הנפט בפרט: היא היחידה מביניהן שמפתחת באופן אינטנסיבי, ובמסגרת תכנון מגבוה, תחומים שאינם כרוכים בתלות במעיינות השחורים והרווחיים, מתוך הבנה שיום יבוא והברז הזה ייסגר.

מה שיפה הוא שבמסגרת המדיניות הזו המדינה משקיעה לא רק בתחומים כמו תיירות ומסחר, אלא גם בהשכלה ובתרבות - למשל סניפים של אוניברסיטאות מחו"ל (כמו מישיגן סטייט) או של מוזיאונים (גוגנהיים, הלובר). עכשיו נשאר רק להרהר בשאלה, מה יקרה לכל זה כשהנפט ייגמר - במיוחד לכל מה שקשור בספרות, שהיא הראשונה להיפגע במצבים כאלה. אבל לא משנה; כל עוד זה נמשך, אפשר ורצוי לשמוח. קרא ותרגם, כי מחר נחזור לתקופת האבן.

פינת הפולו-אפים

1. בשבוע שעבר גייסתי כאן את מיטב זעמי בפוסט על התנגדותם של מורי אנגלית אוסטרליים ללימוד ספרות מקומית, או ספרות בכלל. עכשיו מפרסם האתר שדיווח על כך, theAustralian, מאמר תגובה חריף נגד המורים האוויליים, שמכריז בין היתר שטענותיהם "נגועות לעומק בסרטן האינטלקטואלי של הפוסטמודרניזם".

2. בעקבות הבקשה שלי למידע על גורלו של מדור חדשות הספרות מהעולם, שהתפרסם לרגע ב-ynet ונעלם, מסר לי מקור אמין שהמדור אכן הורד סופית ולא יחזור עוד. ההורדה היתה פתאומית, מהרגע להרגע, ולא נראה שהיה מאחוריה איזשהו שיקול דעת מעורר השראה. נתפלל לעילוי נשמתו של המדור - ואולי אחרי שהנשמה הזאת תגיע לגובה המתאים, כדאי לה להתחיל לעופף לכיוון אבו דאבי. שם בוודאי יידעו להעריך אותה יותר מאשר פה.

danext@gmail.com

רק בשבוע שעבר עסקתי פה בהתנגשות פטאלית בין לימודי ספרות לבין צווחנות אידיאולוגית, והנה, גם האוסטרלים לקו בתסמונת הזו - אלא שאצלם כל העניין נשמע כמו מערכון מוצלח במיוחד של מונטי פייתון. ארגון המורים לאנגלית של מדינת ניו סאות וויילס, שהיא המאוכלסת ביותר באוסטרליה (ובה נמצאת גם העיר סידני), מתנגד לכוונת ממשלת מדינת-המחוז לשנות את תוכנית הלימודים כדי להגביר את נוכחות הספרות האוסטרלית במסגרתה. אני חוזר: מורים לאנגלית באוסטרליה מתנגדים ללימוד ספרות אוסטרלית.

למה? אוי, אתם תאהבו את זה. המורים הנכבדים טוענים שחיובם ללמד את הספרות המקומית משמעו, לא פחות, טענה לעליונות הספרות הזו על פני ספרות של תרבויות אחרות. מי אמר פלורליזם נאור ולא קיבל? ועכשיו נעבור לכמה ציטוטים ישירים מתלונותיו של הארגון, כפי שמדווח עליהם theaustralian.com. נותר רק לשים את המשפטים האלה בפה של ג'ון קליז ולהתרווח בכורסה מול מונולוג הנונסנס המשובח שייווצר (המסמך המלא - בכתובת הזו).

• "כל הגדרה של 'אוסטרלי' צריכה לראות את אוסטרליה בהקשר גלובלי, ולקחת בחשבון זוויות ילידיות ורב-תרבותיות".
• בתי הספר מחויבים "לרעיון ולמימוש של רב-גוניות, ולא רוצים לראות פירוש צר או אקסקלוסיבי של 'אוסטרלי' ושל דאגות אוסטרליות".

ארגון המורים לא הסתפק בהתמרמרות נגד המונח "אוסטרלי", אלא גם הביע התנגדות לעצם הרעיון - המוזר כל-כך! - של מתן קדימות לספרות מודפסת על-פני צורות אחרות, כמו קולנוע, טלוויזיה ואינטרנט. וכה אמרו החכמים:

• "הגדרה של ספרות תוך הגבלה למדיום המודפס היא נמהרת, משטיחה, קצרת-רואי, וחשוב יותר מכל, מחבלת ביושרה [integrity] של תוכניות הלימודים הנוכחיות באנגלית".
• "הארגון מתנגד להכללה הסלקטיבית של טקסטים מסוג מסוים [בתוכנית הלימודים], מפני שזה מניח הייררכיות כלליות בצורה ובמדיום במקום באיכות הטקסטים עצמם".

זה מה שתמיד קורה כששגעת הנאורות המזויפת מגיעה לחלקים חיוניים במוח: מרוב רגשות אשם ותשוקה לעשיית צדק כללי, טהור ומהיר עם העולם כולו, מגיעים לבוז ולביטול עצמי; מרוב רצון להסיר כל רמז לכפייה ולדיכוי, שומטים את עצם הלגיטימציה להשתמש במושגים שמגדירים משהו קונקרטי. פתיחות היא דבר מצוין ונהדר, אבל כמו במקרה של "קירוב הלבבות" בין חרדים לחילונים, לפעמים אלה שנשבעים בשמה רואים אותה בצורה חד-צדדית לגמרי, כמכשיר שמאלץ צד אחד להתנצל לנצח על קיומו, ובו-בזמן נותן לצד השני חסינות מכל ביקורת שהיא.

הרי אפשר בקלות להמשיך את הטיעון של המורים האוסטרלים ולשאול: למה בכלל ללמד "טקסטים"? למה הנמהרות וקוצר-הרואי האלה? מיהו הפטרנליסט הקולוניאלי שאמר שספרות היא רק טקסטים - מודפסים, משודרים או כל דבר אחר? אולי גם משב רוח בים הוא ספרות? ואגב, למה דווקא ספרות? מה הדיכוי הזה? מי נתן למורים את הרשות לקבוע באופן כוחני ופטריארכלי את עדיפות הנרטיב על פני שאר המציאות? ומי בכלל שם את המורים ללמד את התלמידים, ולא להפך? באיזו זכות הם מעזים "לנסח" מסמכים כל-כך פסקניים, כאילו הם טובים יותר ויודעים יותר מכל עובר אורח מקרי?

אמרתי את זה בפוסט הנ"ל מה-9 בספטמבר, ואגיד את זה שוב בצורה יותר מודגשת: ברגע שמורים מתחילים להסתחרר ככה, בניסור יבבני ומתבטל של הענף שעליו הם יושבים, המסקנה המיידית היא שאין בכלל טעם בבתי ספר באשר הם, לשום נושא שבעולם. אם אין הייררכיה תרבותית, אין מערכת חינוך. נקודה. ואם טוענים בלהט בזכות פלורליזם עד אין קץ, אז כל מקרה, שבו מורה נכנס לכיתה ותובע הקשבה מהתלמידים, הוא לא פחות מאשר פשע איום ונורא נגד האנושות.

כך ששתי הברירות ההגונות הן אלה: או שמורים, באוסטרליה ובמקומות אחרים, יתנערו מרגשות הבושה המוזרים על עצם היותם לבנים, מערביים, בעלי רמת חיים גבוהה יחסית וכו'; יפסיקו לראות בכל שיפוט ערכי המשך ישיר של צווי מלך בריטניה לנתיני המושבות בהודו המזרחית; ויבינו שאין לעבודתם משמעות אלא בהצבת הייררכיות - או שיתפטרו לאלתר מתפקידם המקרבן, יכריזו שכל צורה של חינוך מנוגדת למצפונם, וישלחו את הילדים לשחק בחצר בלי צלצול שיחזיר אותם לכיתה. לעשות את השניים יחד, להורות ולבכות - זה דבר שאין בו יושר מחשבתי מינימלי.

לא משנה מה יעשו המורים, ככל שמדובר בספרות, יש הייררכיה והבדלי מעמדות ברורים: הסופר הוא שליט טוטליטרי שמחליט, על דעת עצמו בלבד, מה יקרה בסיפור, וכותב אותו על-פי רצונו הבלעדי; הקורא קורא בשתיקה בלי לבוא בטענות על קיפוח והדרה חברתית של הדמויות האהובות עליו, ובלי למחות על היותו פסיבי לגמרי ביחס ליצירה. קוראים שייצאו להפגנה כדי לשאול למה המשרתת היא דווקא האישה הזאת, ויתבעו מהסופר סדר חברתי צודק שיחליף אותה עם בעלת האחוזה - ייראו לנו די תמהונים. ובצדק.

אם מורים שאמורים ללמד ספרות מתחילים לאבד את האמון בזכותו של מישהו לקבוע סדר עדיפויות ולנמק אותו, הם למעשה מפסיקים להבין את טבעו הפנימי ביותר של הדבר שהם מלמדים. מילא שהמורים באוסטרליה כבר לא מוכנים להתחייב אפילו על פירוש המילה "אוסטרלי", אבל כשתפיסת העולם הזו עושה שפטים בספרות, די ברור שההשפעות שלה לא יישארו מבודדות אי-שם למטה, בממלכת הקנגרו.

danext@gmail.com

חרב לעת

כתבי העת הספרותיים בארץ אוהבים בדרך כלל לפנות לקהל מצומצם, ולהתגאות בזה. במעין המשך לוגי של האמירה "אני לא מוכן להיות חבר במועדון שמוכן לקבל אותי", ככל שמועדון הקוראים זעיר יותר, כך אנשי המערכת מרגישים שהם עושים עבודה טובה יותר. הבעיה היא שכתבי העת נסוגים כך מזירת היומיום והופכים למוצר למשוכנעים בלבד, שיש לו השפעה על האדם המצוי רק דרך היחשפות מקרית - כמו ציטוט בביקורות בכלי תקשורת מרכזיים. גם אני, שרואה בקריאה ובמה שמסביבה עניין חשוב ביותר, לא מרגיש צורך להניח את ידיי על כתבי העת העבריים בנושא. כמו בכל תחום אחר, גם כאן אני לא חושב שצריך להשקיע זמן בקידוח שריונותיהם של מסתגרים כרוניים.

לכן, זו היתה הפתעה נעימה לגלות שיש כתבי עת ספרותיים עם גישה שונה לחיים. אמנם מדובר בכתב עת מרומניה, ולא מישראל, אבל אולי הדוגמה הזו תשפיע גם עלינו ביום מן הימים. כתב העת, ששמו Observator Cultural, הודיע על תחילתו של פרויקט שאצלנו אפילו גופים כבדי-ארנקים מהססים ליזום: סדרת תרגומים של סופרים רומניים חשובים לשבע שפות - אנגלית, גרמנית, צרפתית, ספרדית, הולנדית, פולנית ואיטלקית. באתר הבית של הפרויקט מצוין, שהוא רואה אור במסגרת כתב עת נפרד שיוקדש באופן בלעדי למטרה הזו. הכל ביוזמת ה-Observator ובמימונו.

כתב עת ספרותי שלוקח על עצמו משימה הירואית כזו, בקנה מידה בינלאומי, נראה - ממעמקי הלחות של מזרח הים התיכון - כמו מיראז' בלתי-אפשרי. הרי כתבי עת כאלה אמורים לכלות את כל כוחותיהם ומרצם על מלחמות כיתתיות שיביישו את אלה של שכונת סאדר סיטי בבגדאד, הלא כן? ובכן, מתברר שגם הסוגה הזאת יכולה כנראה לעשות משהו לטובת הכלל, לשחק תפקיד תרבותי אמיתי, כל עוד היא לא מתרכזת בהצבת צלפים מילוליים בכל עמוד ובשיגור טילי אגו-אגו מדי גיליון. שווה לנסות.

יובש ביבשת

גם במורד כדור הארץ מתנהלות מלחמות של מו"לים נגד התפתחויות מסחריות שמאיימות עליהן. ממשלת אוסטרליה מתכוונת לשנות את החוק המקומי, שמגביל ייבוא מחו"ל של ספרים שמודפסים גם על-ידי מו"לים מקומיים - והתאחדות הוצאות הספרים האוסטרלית מתארגנת למחאה כללית.

החוק הנוכחי קובע, שהוצאה אוסטרלית שמחזיקה בזכויות לספר זר כלשהו חייבת לספק אותו לחנויות תוך 30 יום מצאתו לאור במדינת המקור. אם היא לא עושה זאת, זכויות היוצרים של ההוצאה מתבטלות וכל גורם מסחרי רשאי לייבא את הספר ישירות ולמכור אותו באוסטרליה (אם היא מקיימת את התנאי, רק לה מותר למכור אותו). עכשיו מתכוונת הממשלה לבטל את תקופת האיסור על ייבוא מקביל כזה, ולאפשר אותו ללא הגבלה. הטענה העיקרית בעד השינוי היא, כמובן, שהדבר יוזיל את הספרים וישפר את חיי הצרכנים. נשמע מוכר? המתנגדים, לעומת זאת, מסבירים שהשינוי יגרום נזק כבד לתעשיית הספרים האוסטרלית.

מאחר שאוסטרליה שייכת לעולם דובר האנגלית, ההוצאות המקומיות נמצאות למעשה בתחרות ישירה עם הוצאות בארה"ב, ובשאר המדינות שזו שפתן. הרציונל מאחורי החוק המקורי הוא לאפשר להן הזדמנות הוגנת להתחרות על חלקן בשוק, ופתיחת השערים לייבוא ללא הגבלה תציב אותן בנחיתות קשה מול מקבילותיהן האמריקאיות, במיוחד עכשיו, כשהדולר האמריקאי בשפל ומתקרב בערכו לדולר האוסטרלי.

אל מחאת ההוצאות הצטרפו גם סופרים ידועים במדינה, כמו ניק ארלס וגארת ניקס, שאת טענותיהם אפשר לקרוא במלואן בבלוג Talking Squid. ארלס כתב מכתב פתוח שנשלח לראש ממשלת אוסטרליה, קווין ראד, ולבעלי תפקידים בכירים אחרים בממשלה, ושם הוא טען בין היתר: "באמצעות האינטרנט וחנויות מוזלות, הגישה של אוסטרלים לספרים זולים יותר כבר השתפרה במשך הזמן, והמחיר התרבותי של התרת ייבוא מקביל הוא פשוט גבוה מדי". עוד הוא מוסיף: "זה יהיה תמריץ שלילי חזק נגד פרסום סיפורים אוסטרליים, ולחשיפתם ולטיפוחם של כישרונות חדשים".

אוסטרליה היא כמובן לא המקום היחיד שבו ספרות מקומית מאוימת על-ידי כוחות השוק, אבל בגלל היעדר הקו הלשוני המפריד בינה לבין התעשייה האמריקאית, הבעיה שלה חמורה במיוחד. ניקס טוען, שביטול האיסור על ייבוא מקביל יבטל למעשה את אוסטרליה כטריטוריית זכויות יוצרים עצמאית, וייצור מצב שלסופרים המקומיים לא יהיה מה למכור להוצאות במדינה - כי הוצאות מחו"ל יוכלו למוטט אותן או להשתלט עליהן, ולהעמיד ספרים מארה"ב או מבריטניה בתחרות ישירה עם ספרים אוסטרליים.

בעצם, ייבוא מקביל זהה במקרה הזה לביטול ההבחנה שבין ספרות מקומית לבין ספרות מחו"ל: למה שהצרכן המצוי יטרח להטריד את עצמו בשאלה, אם את הספר שבידו כתב מישהו ממלבורן או מישהו מלוס אנג'לס? העיקר שהוא באנגלית, ושהוא נמכר בזול. אין מה לומר, הספרות צריכה להתמודד כיום עם הרבה איומים על חייה, וזה ללא ספק אחד הבלתי-צפויים שבהם.

כתיבה בדיבור

זו כבר הפעם השנייה החודש שאני מגלה שהתקיים עם יעקב בוצ'ן ראיון, שברור לי שאמעל בתפקידי אם לא אציין את קיומו. בפעם הקודמת זה היה ראיון קצר בגלובס והפעם זו כתבה במוסף הארץ, שבה הוא מדבר באריכות עם אביבה לורי על חייו ועל עבודתו. לא אגזים אם אומר שכבר שנים לא קראתי יצירת ספרות ישראלית טובה כמו הראיון הזה. זו לא טעות: הדברים שבוצ'ן אומר שם, הצורה שבה הוא מספר, המילים עצמן - זה אולי נראה כמו ראיון, אבל משום מה, תוך כדי הקריאה, הרגשתי שזה בכלל אחד הסיפורים הקצרים המצוינים שנתקלתי בהם. כאילו בוצ'ן לא יכול שלא לכתוב בצורה מופתית, גם כשהוא יושב בחצר ומדבר, גם כשהכתיבה עצמה נעשית על-ידי לורי. כך שזו תהיה גם הפעם השנייה שאגיד: אם תשאלו אותי מה זה סופר, כל מה שאעשה הוא לשתוק ולהצביע עליו.

danext@gmail.com