בזמן האחרון קצת הנחתי לענייני האי-ספרים ומכשירי הקריאה (חוץ מבדיקות אקראיות אם כבר יצא מכשיר ראוי לשימוש, בדיקות שהתשובה עליהן היא עדיין "ממש לא"), אבל קישור שקיבלתי השבוע למאמר הזה גרם לי לחשוב מחדש על אחת הסוגיות היותר חשובות שהטכנולוגיה הזו מעלה.
הסוגייה הזו היא, במשפט אחד, הניתוק התקדימי בין חוליות שרשרת המזון שמרכיבה כיום את ענף הספרות. ובמיוחד, האפשרות שמוסד ההוצאה ייתפס ככזה שהתרוקן מתוכן, בנסיבות שבהן סופרים יוכלו - בפעם הראשונה בהיקף עצום ובמדיום דומיננטי (או ה-דומיננטי, אם הטכנולוגיה תתפתח כמו שחוזים) - להפיץ ספרים ישירות לקהל בעזרת גופי מכירה, לכאורה בלי צורך בחותמת כשרות של מו"ל.
אפשר בהחלט לטעון שזו התפתחות חיובית, אבל כשחושבים על זה, כל הטיעונים בזכותה הם מהסוג החוץ-ספרותי: קלות ההגעה לקוראים, רווחים מועצמים לסופרים, ייעול התהליך, וכדומה. השאלה שצריכה לעניין אותנו באמת היא קודם כל, איזו השפעה תהיה לתנאים כאלה על מה שמתרחש בתוך הספרות, ובמיוחד, על עצם ההגדרה של הסופר כאמן.
גם אם מתפתים לראות את מוסד ההוצאה כאיזשהו אלמנט שהתפתח באופן מקרי בגלל אילוצים טכנולוגיים, ואפשר להסתדר בלעדיו ברגע שהאילוץ מוסר - משהו בסגנון משרדי הטלגרף בעידן הטלפון, או תאי הטלפון הציבורי בעידן הטלפון הסלולרי - יש לי הרגשה שהמרכזיות שלו במה שנקרא ספרות גדולה בהרבה מכפי שנראה. יכול מאוד להיות שרק אחרי שהעמוד הזה ינוסר כדי להגדיל את הסלון, נגלה שהוא היה זה שהחזיק את כל הבית.
הסיבה היא שספרות, כמו אמנות בכלל, מתקיימת בזכות מתח פרדוקסלי: מצד אחד, רק האינדיבידואל יכול להגדיר את עצמו כאמן בינו לבין עצמו, ודעותיהם של אחרים לא נחשבות לצורך ההגדרה הזו; מצד שני, רק הזולת יכול להגדיר מישהו כאמן בתחום הציבורי, ובמקרה הזה, דעותיו של האדם עצמו הן אלה שלא נחשבות.
המתח הזה עדין, ולפעמים מטושטש מאוד, אבל גם חותך ובלתי-ניתן לסיבון ולמניפולציות. כי היופי הוא שכל אחד משני הקטבים מהווה תנאי הכרחי, ואף אחד מהם לא מהווה תנאי מספיק. אדם יכול להיות משוכנע שהוא אמן, ולא להיות כזה, רק מפני שהיישות היוצרת שלו לא שורדת במעבר מהפנים לחוץ. ובאותה מידה, אפשר להכיר חיצונית באדם כאמן, והוא לא יהיה כזה - כי ההכרה מצד הזולת לא מגובה מבפנים באישיות ראויה (בין אם האדם עצמו מאמין למה שמספרים לו על אודותיו, או לא).
אגב, מקרה שלכאורה מקשה על המשוואה הזו הוא זה של האמן הגדול שאף אחד לא הכיר בו בחייו. אבל כנגד זה, אפשר לטעון שאותו אדם הפך למעשה לאמן רק אז, רק כשלהכרת הערך העצמית שלו התווספה הכרה תואמת מבחוץ. ההתאמה היא מילת המפתח כאן; ספק אם מישהו שיוצר במחשכים מרגיש, בינו לבין עצמו, שהוא אמן במלוא מובן המילה, כל עוד אין הד מבחוץ לתודעה הפנימית שלו.
ועכשיו הגיע הזמן לשאול למה הוצאות הספרים חשובות בכל התהליך הזה, שנראה ברגע הראשון דווקא ככזה שמייתר אותן (הרי לכאורה, מספיק שתאסוף כמה מאות קינדליסטים שיקראו אותך באדיקות ויחשבו עליך את מה שאתה חושב על עצמך, והנה אתה סופר מוצלח).
התשובה היא בדיוק באלמנט ההתאמה. ההוצאה היא, בספרות, הגוף היחיד שיכול גם להציב את סימן השוויון בין שני הצדדים הסותרים בפרסונה של האמן, וגם לערוב לכך שהשוויון אמיתי. סליחה על המטפורה מעולם הממון, אבל ההוצאות הן הבנק המרכזי שמבטיח שלשטרות שאנחנו מעבירים מיד ליד יהיה ערך מוסכם. בלי בנק מרכזי, שטרות הם סתם חתיכות נייר - ובלי הוצאות, זה עלול להיות המצב גם עם ספרים.
נכון, ההוצאות ממעטות לבצע את התפקיד שלהן, וכבר מזמן אי-אפשר לסמוך אוטומטית על סימן השוויון שהן מציבות. אבל הנקודה היא שרק ההוצאות מסוגלות לזה. בלעדיהן, כל מה שישנו הוא טעם חסר כיסוי - פלנגות של אנשים שמביעים את דעתם, ואפילו עומדים מאחוריה בלהט, אבל האמון בהם ובדבריהם נגמר במקום שבו מתחילה הפלנגה הבאה.
מה שמביא אותנו לבעיה הגדולה של הסופרים: איך אפשר לזכות במשפט, אם כל השופטים פוטרו? איך אפשר להשתכנע, שכנוע פנימי עמוק, שמה שאומרים עליך כאמן קשור למציאות ברורה, ולא לגחמות מקריות? השאלה הזו לא מוגבלת לספרות, כמובן, ואין לי עליה תשובה מוכנה. שוב, גם אם המוסדות הצנטרליסטיים שמעניקים ערך לדברים בוגדים בתפקידם, הם עדיין היחידים שבכלל מציעים את האפשרות לקיומו של התפקיד הזה מלכתחילה.
בואו נדמיין את העתיד הלא-רחוק - בלי הוצאות, כשפרסום ספרים והגעה לקהל אדיר קלים מאי-פעם. נראה שהכל אצל הסופר השתנה לטובה, מלבד דבר אחד קטן. הוא לא יכול יותר לדעת שהוא סופר. מי יגיד לו את זה? אמא שלו? סבא שלו? אשתו? התגובות הנלהבות והאנונימיות באתר המכירה? מי ייתן כיסוי לדמיון השטחי בין הפידבק לבין התחושות הפנימיות, מי יוכל לערוב לו שלא מדובר באיזה folie à deux (או à million)?
בתור מי שעשה ניסוי קטן של פרסום סיפורים של עצמו ברשת, קודם באתר מיוחד ומאוחר יותר במסגרת האתר הזה, אני יכול לומר שלרגע לא ראיתי בזה תחליף לקשר עתידי עם הוצאה. ההגעה הישירה לקהל היא בנוסף, לא במקום, ועצם המחשבה שאנשים קראו את הדברים והגיבו להם באופן שמספק אותי - לא די בה כדי להכיר, פנימית, בתקפות ההתאמה.
באיזשהו מקום, עידן בלי הוצאות הוא עידן שבו אף אדם לא יכול להיות סופר במאת האחוזים; תמיד יהיה שם ספק משמעותי, ולא יהיה מי שיפוגג אותו. כל אחד יוכל לקרוא לעצמו סופר, אבל אף אחד לא יוכל להאמין לעצמו שהוא אכן כזה. אם המניעים היו אנרכיסטיים, אנטי-הייררכיים ותו-לא, הייתי אומר שיש פה עקביות וגם סיכויי הצלחה גבוהים; אבל הפנטזיה כאן היא כפולה - גם לפרק את השיטה, וגם להמשיך ליהנות מההטבות שהיא מאפשרת. גם לבטל את החוקים, וגם לנצח במשחק. גם להתכחש לרעיון ההייררכיה של הערך, וגם לחשוב שאתה סופר יותר מוצלח מהשאר. וזה, לצערי - ובעיקר לשמחתי - לא אפשרי, ולעולם לא יהיה.
danext@gmail.com