ליבריסטאן

ב: שמעת שגוגל מתחילים בקרוב למכור ספרים? אולי כבר בחודש הבא. אני לא יכול לחכות.
א: אתה באמת לא יכול לחכות? מה כל-כך דחוף לך?
ב: מה קרה לך. זה מרגש. בכל זאת, מדובר פה בגוגל. גוגל. גוגללללל.
א: שמעתי אותך בפעם הראשונה. לא יודע, כל העסק הזה לא מוצא חן בעיניי. לקנות ספרים מגוגל זה קצת כמו לקנות פרחים מג'נרל מוטורס.
ב: ומה רע בזה? רק מי שלא החזיק אף פעם ביד את הכלנית אולטרה מג'נטה DLX יכול לדבר ככה על הפרחים שלהם. זה הכל מבורות.
א: שמע–
ב: אני יודע מה אתה הולך להגיד. אתה חושב שספרים צריך לקנות רק בחנות קטנה, עם מוכר נחמד שמכיר אותך.
א: בעיקרון כן, אבל גם לי ברור שגוגל לא הולכים למכור ספרים כאלה, אלא אי-ספרים. ואותם ממילא אי-אפשר לקנות בחנות רגילה.
ב: אז מה הבעיה?
א: אני פשוט מרגיש אי-נוחות מזה שגם הספרות הופכת לעוד איזה "ענף" אנונימי של חברה כל-יכולה. כזו שרואה בתרבות לא יותר מסוג של "תוכן", משהו שנמצא בסולם העדיפויות קצת אחרי, נגיד, מחשוב ענן. כבר היום יש רשתות ספרים עם אווירה תרבותית של חנות מקדחות; תאר לך איך החיים ייראו כשחנות המקדחות תהיה אותה אחת שגם תמכור את הספרים.
ב: נשמע לי טוב. הכל במקום אחד, לא צריך ללכת למיליון מקומות בכל העיר.
א: מתי בפעם האחרונה הלכת? כשההאמר שלך היה במוסך?
ב: השתגעת? קיבלתי רכב חלופי. אפילו צילמו אותי אז למדור רכילות, לוקח את המפתחות ועושה פרצוף מסכן. בכל אופן, אני לא מבין ממה אתה דואג. הוצאות ספרים תמיד היו גופים עסקיים שרצו להרוויח. זה תמיד היה השיקול העיקרי, וכל הדיבורים על תרבות, גם כשהם היו כנים, באו רק אחריו.
א: נכון, אבל שם לפחות היתה התמחות בתחום אחד. היתה הבנה שמכירת ספרים היא מקצוע בפני עצמו, ולא כדור אנונימי אחד מתוך עשרה בידיים של לוליין. מקצוע שדורש טמפרמנט מסוים, השקפת עולם. עכשיו נראה שההבנה הזו נעלמת. לא שזה קורה רק בספרות; כל דבר שאפשר למכור, נתפס ככזה שיכול וראוי להימכר בכל מקום. הכיוון הוא אחד: הכל זורם לידיים של מי ש"יודע למכור". זאת הסיבה שחברות אינטרנט מרשות לעצמן למכור ספרים, אבל שום הוצאת ספרים לא מעלה על דעתה להקים חוות שרתים ולהציע שירותי מייל בחינם.
ב: זה העולם. מה אפשר לעשות. החזקים שורדים, והחלשים – יצא לך לראות איזה חלש בזמן האחרון?
א: לפחות אל תיראה כל-כך שמח כשאתה אומר את זה.
ב: לא קשור. זה מהבוטוקס.
א: אה.
ב: כן. ואתה גם כן יכול לוותר על הפרצוף הטראגי הזה. הזמנים משתנים, האנושות מתפתחת, השמש זורחת. הבחורות ימשיכו ללכת ברחוב במכנסיים קצרים ולקנות את הספרים שלי, רק שהן יעשו את זה בסלולרי. טכנולוגיה זה דבר נהדר. איפה היינו היום בלי הטכנולוגיה.
א: מה שתגיד.
ב: אז קדימה, תתחיל לשמוח.
א: עזוב, אני בדיכאון בגלל שיש לי יום הולדת.
ב: מה, היום? נכון! יו, איך שכחתי! אני כל-כך מצטער.
א: שטויות. אני רק סופר את השעות עד שאלך לישון. לא משהו שצריך לחגוג.
ב: לא לחגוג? אין דבר כזה. אני לפחות חייב לשיר לך. זה המינימום שאני יכול לעשות.
א: שלא תעז.
ב: מוכן?
א: לא!
ב: אל תהיה כזה. אחרת איזה מין חבר אני?
א: טוב, רק תעשה את זה מהר, כולם מסתכלים.
ב:  שלוש, ארבע–
איום! יום הולדת
איום! יום הולדת
איום! יום הולדת
ל… ל ֶֶֶ…
בכל מקרה…
חג לא שמח
וזר לא פורח
איום! יום הולדת
ל…
איך אמרת שקוראים לך?

–

danext@gmail.com

באנגלית, כשרוצים לומר "אל תסתכלו בקנקן", אומרים "אל תשפטו ספר לפי הכריכה שלו". אבל מה יהיה גורלו של הביטוי הזה בעידן האי-ספר? הרי הדבר העיקרי שבו אי-ספר נבדל מספר מודפס הוא, כמובן, היעדרה של כריכה.

גם מי שמחכה בכליון עיניים להעביר את כל ספרייתו אל תוך מכשיר קריאה קטן, יכול לעצור רגע ולחשוב על המשמעויות. ספרים בלי כריכה הם ספרים בלי עיצובי כריכה; וספרים בלי עיצובי כריכה פירושם ספרות שהשליכה לפח את מעצבי הכריכות.

יש מו"לים (בעיקר אלה שעדיין לא למדו מהי תמונה ברזולוציה גבוהה ומהו פונט מכובד לכריכה) שבוודאי יעלזו רק ממחשבה על ה"חיסכון" הצפוי להם במצב כזה. אבל מעמד הספר, כחפץ שהוא יותר מאשר מה שנמצא בתוכו, בוודאי לא ירוויח מהעניין. בלי כריכה שהושקע בה מאמץ עיצובי, מיטשטש ההבדל בין סוגי טקסט שונים; יצירת ספרות הופכת לעוד קובץ אנונימי שנפתח ללא גינונים מיותרים ומוצג על המסך בתכליתיות קרירה. נסגר המעגל, המצטמצם והולך ממילא, בין ספר מוגמר וערוך לבין קובץ וורד בוסרי על שולחן העבודה.

מעניין מה יהיה סוג הקשר שירגישו קוראים כלפי ספרים ללא כריכה וללא עיצוב. זה יכול להיות נושא לא רע למחקר השוואתי בסוציולוגיה: האם הקוראים ירגישו שהספר פחות "שלהם", לעומת המצב כיום? (צריך יהיה לבודד את זה ממשתנים אחרים, כמו השפעת הפיזיות הכללית של הספר על התחושה הזו, וכדומה). האם תהיה להם הרגשה פחות נעימה בבית, בהיעדר הגלריה המקרית והלא-רשמית שנוצרת על מדף הספרים?

כך או כך, מעצבי עטיפות הם - לפחות לדעתי - בעלי תפקיד מכריע לא רק בהצלחה של ספר בחנויות, אלא בעצם היכולת של הספר לתקשר רגשית עם הקוראים שלו ברמה החוץ-ספרותית, כחפץ. אפשר לנחש שהיעדר העטיפה יוביל לסוג של אגביות ביחס לספרים, אגביות שלא קיימת היום. בי, למשל, עדיין צרוב האיסור מימי הילדות להפיל ספרים על הרצפה, מתוך כבוד אליהם. הכבוד הזה הוא לא רק כלפי הטקסט שבפנים, אלא גם כלפי המכלול. אני מניח שיהיה קשה הרבה יותר לחנך ילדים לא לזרוק קובץ אי-ספר לפח המחזור.

כמובן, כשמכשירי הקריאה יהיו קצת יותר משוכללים מאלה שקיימים היום, ויוכלו להציג צבע (יש כמה כאלה בפיתוח), הם ייתנו, טכנית, במה לא רעה בכלל לעיצובי כריכה. אבל כרגע, העיצובים האלה נותנים לספרים נוכחות בחיים הפיזיים שלנו; לא צריך להדליק מסך כדי לראות אותם, אלא הם מופיעים וצצים ספונטנית במקומות שלא חשבנו שנראה אותם. נגיד, אני מתיישב בבית של חבר, ורואה שם פתאום את עיצוב הכריכה המוכר-אבל-כמעט-נשכח של ספר שקראתי לפני שנים. זאת תחושה מסוימת של אינטימיות עם העולם; אבל גם אם העיצובים האלה ישרדו בגרסה אלקטרונית, הנוכחות של הספרים תהיה אחרת, הרבה יותר מצומצמת. ואפשר לומר, בלשון הטכנוקרטית המתאימה, "נוכחות ייעודית": רק מי שירצה לקרוא ספר יראה מול עיניו ספרים, בערך כמו שאפשר לחיות חיים שלמים בתל אביב בלי לדעת שיש בה ים.

אולי עיצובי הכריכות יצטרכו להפוך, בימים ההם, ליצירות אמנות עצמאיות, ולשוטט בעולם בלי הספרים עצמם. רק לשאוב מהם את העוצמה הספרותית, שהופכת את הכריכה הממוצעת למוצלחת יותר מיצירת האמנות הפלסטית הממוצעת (ראו, למשל, את האתר הזה). אנשים יוכלו לעצב כריכות לספרים שלא קיימים, או לספרי עבר, ופשוט להפיץ אותן בעולם. זה ישמור משהו מהנוכחות הבלתי-אמצעית של ספרים בסביבה האנושית, זו שמשתלבת בחיים, במקום לחכות מבוישת בפינה שמישהו יזכור ללחוץ על כפתור ההפעלה.

danext@gmail.com

למה סופר מן היישוב, שכתב ספר לגמרי לבד, מקבל עליו - במקרה הטוב - משהו כמו 15% מהמחיר הקטלוגי? למה לא, נגיד, 50%? כל מי ששואל את השאלה הזו, מקבל הסבר מן המוכן על שרשרת הייצור, ההפצה והשיווק שלוקחת את אחוזיה בדרך, עד שהסופר (שבלעדיו לא היה ספר) זוכה בשכר עבודה כמעט בחסד, במקרה, אם נשאר בסוף משהו בצלחת.

מכאן באה הנטייה לראות באי-ספרים (ספרים אלקטרוניים) את האביר הלבן שינתק את השרשרת האכזרית וישחרר ממנה את כל נדכאי הספרות: העול הכספי על המו"לים יקוצץ דרסטית, מחירי הספרים יירדו דרמטית, שכרם של הסופרים ישופר אקסטרווגנטית, וסדר חדש וצודק יקום שלא על מנת לחזור ולהירדם.

האמת, כרגיל, מלהיבה פחות מהתקוות הגדולות. מי שבודק מגלה שהמשוואה בין אי-ספר לבין אוטופיה כלכלית בענף הספרות לאו-דווקא מבוססת, כמו שאפשר לראות השבוע גם בכתבה הזו בניו יורק טיימס. להוצאות, מתברר, יש הוצאות. לא תמיד ההוצאות האלה קשורות לסוג הספרים שהן מחזיקות ומשווקות.

זאת, בין השאר, הסיבה שההוצאות בארה"ב הסכימו לקבוע מחיר של בין 12.99 ל-14.99 דולר לאי-ספרים שיימכרו, למשל, ב-iPad - מחיר גבוה יותר, והגיוני יותר בעיניהן, מהמחיר של 10 דולר לספרים שנמכרים באמזון לקריאה בקינדל. כלומר, המחירים לא בהכרח יירדו מעכשיו והלאה, ולא בהכרח יגיעו לרמה שנהוג לקרוא לה, באגפיו הפחות מתוחכמים של ענף הפרסום, "מצחיקה".

אבל הסיבה המעניינת באמת לרצון לשמור על מחירים גבוהים יחסית גם באי-ספר, מתחבאת איפשהו באמצע הכתבה: ההוצאות בארה"ב רוצות להימנע מפגיעה ברשתות הספרים הפיזיות, כלומר, אלה שמוכרות ספרים מנייר. אם המחיר יהיה נמוך מספיק, זה יעודד קוראים רבים מדי לעבור מהר מדי לאי-ספרים, ויערער את הפופולריות של הרשתות המסורתיות - שבהן, אחרי הכל, משווקות ההוצאות את רוב-רובם של הספרים שלהן.

אם החנויות יתרוקנו מקונים בקצב מהיר מספיק, גם ההוצאות יתרוששו. ולכן הקונים, בינתיים, יצטרכו לשלם יותר גם בשביל לקרוא על מסך. אוטופיה זה לא, אבל על דבר אחד אפשר להמר כבר עכשיו: הסופרים יישארו כרגיל עניים ובתחתית הפירמידה. או אולי - אם קלות ההעתקה של האי-ספר תביא בעקבותיה אידיאולוגיה נשגבת שמכשירה גניבת ספרים (כמו שקרה למשל במוזיקה ובקולנוע) - מתחת לפירמידה, יצוקים ביסודות.

danext@gmail.com

בכל ביקור בחנות ספרים מולטי-קומתית בעולם, אני שואל את עצמי מתי, והאם, נזכה לראות אחת כזו גם בישראל. מה יש? למה הכל חייב להיות באותו מפלס? שיתחילו לרווח אנכית. שלוש קומות מינימום, עם מדרגות נעות. קומת כניסה עם גלריה עילית/מרתף זעיר של ספרים מוזלים - לא נחשב בכלל.

אחרי שיצא לי להיכנס לחנות הענק הברלינאית Dussmann (חמש קומות של ספרים + מוזיקה), השאלה עברה עדכון קל: האם נספיק לראות בארץ גרסה מקומית, לפני ש"חוויות" אחרות יתפסו את מקומן של חנויות ספרים כאלה. כי בקומה החמישית של החנות, ליד המדרגות, עומד לו בשקט סוני רידר עם מסך מגע, קשור באזיקים לסטנד לבן, ומציע את עצמו לניסיון חופשי. בשביל מצבים כאלה, אני מניח, נולד הביטוי "צלם בהיכל".

בינתיים, לפחות, אפשר לסכם את המצב בתיקו. אף אחד בישראל לא יטרח לפתוח חנות ספרים בגודל שעולה על קופסת נעליים, או לכל היותר קרטון אריזה של מקרר; אבל מצד שני, אם הרידר מייצג את עדת המכשירים שאמורים לאיים על הספר המודפס בהכחדה או באי-רלוונטיות, אפשר לשער ש-Dussmann ואחיותיה לא ייחרבו בקרוב.

נעזוב את השאלה, איפה כיף יותר לקנות ספר - באתר אינטרנט סתמי, או בבניין שמצויד באווירה, שקט, כורסאות ועותקים פיזיים שאפשר לדפדף בהם וללכת ביניהם לאיבוד (על השאלה הזו כבר עונים כאן, בבלוג הספרים של גרדיאן). כי אפילו מי שישמח, משום-מה, לוותר על מקדשים מהסוג הזה, יצטרך מתישהו לשאול את עצמו אם הוא באמת רוצה לקרוא ספר מבעד להילת אור מטרידה שמשתקפת מכל עמוד ועמוד.

כן: תודות למסך המגע של הרידר, כל מקור אור - נגיד, מנורת קריאה - יוצר ברק על המשטח שבו מופיע הטקסט. זו לא השתקפות צלולה, כמו במראה, אלא מה שנקרא באנגלית glare. וזו בעיה של כל מסכי המגע, בגלל השכבה הריאקטיבית שמאפשרת את תרגום הנגיעה לאות חשמלי. הרידר הראשון, הקינדל 1 ו-2, ועוד מכשירים שאין בהם מסך מגע, פטורים מהעניין - אבל נכון לעכשיו, ה"שוק" "מתקדם" כולו לכיוון הטכנולוגיה הזו. לפעמים קדמה היא סוג של הידרדרות.

זה לא מנע ממני לנסות את המכשיר ולגלות שיש לו פונקציות נוחות מאוד, אבל להשוות אותו לסוג החדות והקריאות של ספר מנייר? פשוט אי-אפשר. זה יכול להיות נכון רק במסכי לא-מגע, או במצב עתידי שבו בעיית ה-glare תיפטר איכשהו. בקיצור, אם ברגע הראשון נראה היה ש-Dussmann פתחו את הדלת בפני וירוס קטלני וערמומי, בפני האדווה הראשונה של הצונאמי - מאוחר יותר התברר שהם בסך-הכל הציעו לקונים אפשרות להתנסות באלטרנטיבה לא מלהיבה, כזו שלעומתה החנות והספרים הפיזיים שבתוכה חוזרים ומתגלים בעליונותם המוחלטת.

אנשי הספר המודפס יכולים רק לאחל ליצרניות מכשירי הקריאה שימשיכו כך. כי אם הצד הגאדג'טי של המכשירים האלה ימשיך לדחוק לשוליים את ההקפדה על מידת הקריאות, זה בוודאי יעשה רק טוב לקריירה של מדף הספרים המסורתי. אפילו במקומות שבהם אין צורך במדרגות נעות כדי להגיע אליו.

danext@gmail.com

באמצע השבוע שעבר אמרתי לעצמי שאני מוכן, הפעם, לסבול בשקט את ההייפ ההולך ונבנה סביב הנאום על מצב האומה (הנאום של סטיב ג'ובס, כמובן - לא האובמה הזניח ההוא). בדרך כלל, קשה לי לשמור על שלווה כשאני רואה את עיתונאי הטכנולוגיה והכלכלה מריירים לקול הפעמון של אפל (והנה ניתוח של יובל דרור לתופעה הביזארית הזו); אבל במקרה הזה היה לי, מה לעשות, רבע עניין אמיתי במה שיתגלה בסוף כל השמועות. הרי הובטח שאפל יכו בתדהמה את עולם האי-ספרים, ויציגו חידוש שימשוך את השטיח מתחת לקינדל ושאר מכשירי הקריאה הקיימים.

נחתוך לסוף הסרט: לא תדהמה ולא שטיח. בניגוד להערכות האופטימיות, ובניגוד למה שאמר ג'ובס על הבמה, ובניגוד למה שחושבים גורמי המו"לות שעומדים עכשיו בתור למכרה הזהב החדש, מחשב הלוח המכונה iPad הוא לא מכשיר לקריאת אי-ספרים. אני חוזר - לא. הסיבה מאכזבת בפשטותה: יש לו מסך LCD רגיל, מהסוג שאי-אפשר לקרוא עליו ספר (ובקושי אפשר לקרוא עליו מסמך של שלושה עמודים מבלי שהעיניים יצרחו). וזה, צריך לזכור, המסך שבכלל הביא מלכתחילה לצורך בתחליף הקריא שמציעים מכשירי הנייר האלקטרוני.

אם בכלל שקלתי להעלים עין (אדומה ומגורה) מההיסטריה האינפנטילית שהקדימה את הצגת המכשיר, זה היה רק כי חשבתי שהמסך של iPad יתבסס על אותה טכנולוגיה של נייר אלקטרוני - רק בצבע. כלומר, מסך שאפשר גם לקרוא עליו ספרים, וגם להשתמש בו לצרכי התצוגה השונים לגמרי של מחשב רגיל. אגב, טכנולוגיה כזו כבר קיימת (עדיין לא כמוצר מסחרי), ופיתחה אותה חברה בשם פיקסל צ'י. אני חשבתי שאפל עשו בחוכמה, הלכו לחברה הזו ושיתפו איתה פעולה. מתברר שלא.

חוץ מזה, יש גם את עניין הסוללה. בעמוד הזה, באתר CrunchGear, מופיעה  טבלת השוואה בין iPad לבין קינדל, ולפיה, בעוד שהסוללה בראשון מספיקה לעשר שעות, הסוללה של השני מספיקה ל… שבועיים. אולי זו בעצם שיטה מתוחכמת להגן על עיני הקוראים: אם מישהו יצליח לאמץ את הראייה כדי לקרוא ב-iPad במשך כמה שעות, צריך יהיה לעצור אותו איכשהו כדי שלא יתעוור.

כך שנשארה רק התקווה האחרונה שלי, שהמכשיר של אפל לפחות יגרום לירידת מחירים בכל מכשירי הקריאה האמיתיים. אבל לא נראה לי. החברות האלה יבינו יפה מאוד, ש-iPad לא באמת מאיים עליהן, ולא מציע חוויית קריאה שמשתווה לנייר רגיל. אפילו לא לחיקוי מוצלח של נייר, שאליו הגיעו המכשירים האלה.

השאלה היחידה היא אם גם הציבור יבין את זה. בהתחשב בזה שאנשים קוראים כבר היום ספרים על מסך של אייפון - שהוא גם קטן, גם רע לעיניים וגם בא בעסקת חבילה עם קרינה אלקטרומגנטית בלתי-פוסקת - יש סיכוי לא קטן שאנשים עוד יחשבו על ה-iPad בתור… שיפור משמעותי.

אם ספרי נייר יידחקו הצדה לטובת מכשירי נייר אלקטרוני מהסוג של קינדל, זה יהיה חבל מכל מיני סיבות. אבל לזרוק אותם למען טכנולוגיה שאפילו לא מתאימה לקריאה - זה כבר לא סתם מצער, אלא אידיוטי עד כדי אבסורד. אני רוצה להאמין שיש גבול גם לדטרמיניזם טכנולוגי, גבול שעובר במקום שבו השיפור הופך לקלקול. עוד נראה אם האמונה הזו עומדת במבחן המציאות.

לא צריך לייחס משמעויות הרות-גורל לחתיכת פלסטיק עם מסך מגע, אבל הנכונות של קוראים - וגרוע מזה, של הוצאות מרכזיות וחשובות - לראות באייפון ובחיקוייו, ועכשיו ב-iPad (ובחיקוייו העתידיים) פלטפורמה לגיטימית ורצויה לקריאת ספרים, רחוקה מלבשר טובות. רק תדמיינו עתיד שבו ספרי נייר הפכו כבר לחפצים נכחדים שנמצאים בעיקר בידי אספנים ומשוגעים לדבר, ופינו את הבמה לא למכשירי קריאה טובים, אלא למכשירי LCD שכוללים גם מחשב, חיבור סלולרי, טלפון וכדומה. אני בהחלט יכול לראות איך אמהות מודאגות ירחיקו באותם ימים את ילדיהן מספרים - הרי "הם מסרטנים" (בגלל הקרינה), "עושים לילד סחרחורות" (בגלל המסך) ו"מפריעים לו להתרכז בלימודים" (בגלל המיילים).

הספר כסכנה בריאותית, שצריך להגביל את זמן השהות בקרבתה? הספר כאוקסימורון, שלא מאפשר לקרוא את מה שכתוב בו? המפץ האוטופי של הספרות הזמינה מעולם לא התקרב יותר להיות הקדמה לדיסטופיה אנטי-ספרותית, שהרבה מאוד גורמים היו שמחים לעזור לה להתגשם. בקיצור, בואו נחכה לפני שאנחנו זורקים את ספרי הנייר למגרסה. כי אם הם לא יוחלפו בטכנולוגיה הולמת (ויש כזו), רוב הסיכויים שהם יישארו, בדיוק כמו שהיו עד עכשיו, הספרים היחידים בעולם.

danext@gmail.com