ליבריסטאן

הוסף לעגלת התינוק

זוכרים את ההצעה שלי משבוע הספר הקודם, למכור ספרים בשיטת הערימה הענקית והאנונימית באמצע הכיכר? טוב, אז מישהו בבריטניה הלך על רעיון דומה. לא מאותן סיבות, אבל עדיין.

הכל התחיל באזור תעשיה בבריסטול, כשספקית בריטית של ספרים משומשים לאמזון פינתה את המחסן ששימש אותה כבסיס לוגיסטי. או יותר נכון, "התפנתה" ולא "פינתה" - כי כמויות אדירות של ספרים נשארו שם אחריה. במקום לדאוג בעצמם להעברת הספרים למקום אחר, החליטו אנשי החברה לפעול בדרך הרבה יותר פשוטה: לפתוח את הדלתות ולקוות שההמונים יבואו, יצללו לתוך האנדרלמוסיה ויקחו בחינם מכל הבא ליד.

את התוצאה אפשר לראות כאן, בדיווח של הדיילי מייל. לא רק שההמונים אכן באו, הם גם היו יצירתיים. התיאורים הבאים מתוך הכתבה מזכירים שאחרי הכל, הבריטים ואנחנו לא כל-כך שונים כמו שנוטים לחשוב. אנשים הכניסו מכוניות לתוך המחסן והעמיסו בהתלהבות; לקחו ספרים בעגלות תינוקות; זוג אחד הגיע בקרוואן מתנייע, בילה במקום את הלילה, מילא את הרכב בספרים ונסע; ומישהו אפילו הגיע לצורך העניין עם טריילר על הגג של האוטו. נציגת החברה סיכמה במילים: "זה כמו נחיל ארבה".

לפי הכתבה, הספרים שהושארו במקום לא היו הכי מושכים שבעולם; את הספרים הטובים החברה לקחה איתה. אבל זה לא במיוחד הפריע למי שהגיע לשם. בכל מקרה, אם תהיה דרך לוודא שנחיל הארבה הזה גם יקנה ספרים, ולא רק יבזוז אותם - אולי עתידה של הספרות, אפילו בגרסת הנייר, עוד יפתיע לטובה.

קובץ להורדה

למצוא יצירות ספרות לקריאה ברשת זה לא קשה, בלשון המעטה, אבל רק כשמדובר בטקסטים ישנים יותר. בשביל סיפורים חדשים צריך להתאמץ, או לפחות לחכות עד שיגיע חידוש כמו האתר 52 סיפורים.

האתר הוא יוזמה של חטיבת הארפר פרניאל (חלק מהארפר-קולינס), והרעיון בו פשוט: לפרסם סיפור חדש בכל אחד מהשבועות בשנה הנוכחית. לפי התכנון, חלק מהסיפורים יהיו חדשים ממש, וחלק יגיעו משורות יצירות המופת, שגם הן (כל עוד לא פגו זכויות היוצרים) לא קלות למציאה ברשת. בינתיים כבר עברו שמונה שבועות מתחילת 2009, אז גם מבחינת התוכן האתר כבר מתחיל לצבור תאוצה.

נראה לי שהוצאות הספרים בארץ יעשו בחוכמה אם יקחו בהשאלה את הרעיון הזה, ויפרסמו גם אצלן - רובן הקימו לעצמן בשנה האחרונה אתרים די מושקעים - יצירות שלמות, ולא רק קטעים מתוכן. אולי זה כאב ראש מבחינת זכויות היוצרים, אבל זה נעשה לפעמים באתרים כמו ynet, אז הרעיון לא בלתי-אפשרי.

הבעיה היחידה היא שהשיטה הזאת, של פרסום סיפור מלא, נועדה למשוך קוראים לקובצי סיפורים קצרים - ובישראל הז'אנר הזה נדחק לפינה. כאן מעדיפים רומנים, עדיף מחו"ל, עדיף עבים, והכי עדיף, מתורגמים רע. ככה זה בוודאי יימשך, עד שיקום מישהו ויהפוך את הרשת לקו הקדמי של הסיפור הקצר. לחיבור ביניהם יש סיכוי, אם מנווטים אותו נכון, להפוך דווקא את ספרי הסיפורים הקצרים לצורה הפופולרית באמת בחנויות.

השגריר העצמאי

אמנם השבוע רק התחיל, אבל אני כבר חותם לכם שזה הסיפור הכי יפה ומחמם-לב שתקראו בו: מתרגם סיני בן 81 בשם יאו ייאן, שהקדיש את חייו לתרגום שלום עליכם (מרוסית, לא מיידיש) ולקידום היצירות שלו בסין. הוא עשה את זה במשך עשרות שנים, וממשיך בזה גם היום - מבלי לתת לסביבה הלא-ממש מפרגנת לעצור אותו. הראיון איתו מתקיים לרגל 150 שנה ללידת הגיבור הספרותי שלו (ב-2 במארס), ויש לו כמה דברים מעניינים מאוד לומר על הנושא הזה, ובכלל. לא בכל יום נתקלים בחיבור אוקסימורוני כמו ספרות ואלטרואיזם, אז כדאי להקשיב ליאו - ולהפנים.

danext@gmail.com

לפחות בתחומי הרשת, כל מה שקשור לקינדל נראה כמו סוג של הווה מתמשך. בתשעת החודשים שעברו מאז שהתחלתי לעקוב אחרי המכשיר, הגישה הבסיסית כלפיו ברוב המקורות נשארה בדיוק כשהיתה: מוזר, מעניין, נחכה ונראה. וזה למרות שתשעה חודשים, בטכנולוגיה, הם הרבה מאוד זמן. הרבה יותר מהתשעה שעוברים בין החלק הנעים והקצר של לעשות ילדים לבין החלק המסויט והבלתי-נגמר.

מהרגע הראשון, הזירה התחלקה לשניים: אלה שרואים במכשיר את האנטיכריסט שיביא למות הספרות כפי שאנחנו מכירים אותה, ואלה שרואים בו רק את הכריסט, בלי האנטי - כלומר המשיח הספרותי החדש בשכונה, שיהפוך את הקריאה להרבה יותר כיפית, נגישה ומה לא. והוויכוח סביב השאלה הזאת, האם קינדל הוא אויב או ידיד, ממשיך כאילו לא הגענו כבר לדור השני של המכשיר.

לפעמים הבדלי הגישות האלה מתאפיינים בקיצוניות כמעט קומית. והנה דוגמה אחת. בניו יורק טיימס הופיעה עכשיו כתבה על הקינדל 2, שבה נשאלת בין היתר השאלה ("האם זהו סופו של הספר המודפס?"), והתשובה היא "don't be silly". לפי הכותב, "שום דבר בארץ הטכנולוגיה לעולם לא מחליף שום דבר [...] כולם ישגשגו, וישרתו כל אחד את הקהל שלו". והוא מוסיף עוד טענה: יותר משהספר המודפס צריך לפחד מהקינדל, דווקא קינדל הוא שצריך לפחד - מהטלפונים הסלולריים.

והנה, במקום אחר באותו עיתון, אפשר לפגוש את נציגי המחנה הנגדי. נשיא ה-Author's Guild של ארה"ב, רוי בלאונט, ממשיך את הוויכוח סביב פונקציית ההקראה של המכשיר (שעליו כתבתי בשני פוסטים עוקבים בתחילת החודש, כאן וכאן), וטוען שהיא מפירה זכויות יוצרים ופוגעת בזכותם של אנשי תעשיית הספרים להתפרנס מעיסוקם. כמו שגם אני טענתי, בלאונט מאמין שהקול הסינתטי לא איכותי כמו קריינים אנושיים - אבל מספיק כדי שאנשים יתפשרו ויזנחו את ספרי האודיו, שאותם אפשר להשיג רק בתשלום נוסף. ואם לנסח את זה במילים שבהן השתמשתי פה: הקמצנות תכריע את הפינוק.

גם ב-Georgetown Independent הכינו לקינדל קבלת פנים צורבת, כיאה לשמו. המאמר הזה חוזה שהמכשיר אכן יביא, פשוט ככה, להרס הספרות. למה? כי המעבר להפצה דיגיטלית מטשטש, ולמעשה מעלים, את ההבדל בין קנייה לגניבה. כבר לא מדובר בהורדת עותק לא-חוקי ברשת לעומת רכישה של מוצר פיזי בחנות; כששתי האופציות כרוכות בהורדה של קובץ, האופציה היא "לשלם או לא לשלם". ואפשר לנחש במה יבחרו הרוב. ושוב, נסכם במילים שלי: במקרה הזה הקמצנות והפינוק יעשו ביניהם שלום, יאחדו כוחות ויכריעו צד שלישי - את הספרות.

עד עכשיו, היינו בתחומי הוויכוח המוכרים. מי שמחפש דעה חדשה באמת, יכול למצוא אותה במאמר של הטכנולוגיסט טים או'ריילי (מייסד O'Reilly Media), שפורסם בפורבס. לדבריו, "אם אמזון לא תאמץ סטנדרטים פתוחים של אי-ספרים כמו epub, שמאפשרים לקרוא ספרים על מגוון של מכשירים, הקינדל ייעלם תוך שנתיים-שלוש".

להצדקת העניין, או'ריילי מביא סיבות טכניות (הפורמט המוגן של אמזון לא תומך בתכונות מסוימות, שהפורמטים הפתוחים כן תומכים בהן) ותרבותיות (בעיית השימושיות של פורמטים שכבולים למכשירים מסוימים ונמצאים בבעלות בלעדית של חברות). הסיבות האלה, כמו שהוא מראה במאמר הארוך שלו, כבר יוצרות בשטח אלטרנטיבות אמיתיות, שעשויות/עלולות לאיים על מעמד הקינדל אם לא ישתלב בהן.

ובאמת, המאמר הזה מעלה סוגיה חשובה הרבה יותר מאשר זו של דפוס-מול-אלקטרוניקה. כי אם נראה היה שהאי-ספרים בעיקר מסירים מחסומים וגופים מתווכים בין היצירה לבין הקורא - עכשיו צריך להכיר בכך שהם גם מכניסים למשוואה גורם אחד משמעותי, שלא היה שם קודם: החברה שמחזיקה בזכויות על המכשיר שבו קוראים, ו/או על פורמט הטקסט שבו מופיעה היצירה.

במרחב המחיה של הספר המודפס, העכשווי, מעורבות שתי ישויות מסחריות שיש להן השפעה ישירה על מה שאנחנו קוראים: ההוצאה והחנות. אבל ביקום של האי-ספר, המקום המרכזי ייתפס על-ידי בעלי המדיום עצמו - בין אם המכשיר, הפורמט או שניהם. וכמו במקרה של תוכנות, מבחינת החוק המדיום הזה נשאר בבעלותם גם אם לכאורה קנינו אותו במיטב כספנו. כך שקינדל הוא לא רק תחליף היי-טקי לספר מנייר; הוא גם סוג חדש של ספר, שלעולם לא יימצא ברשותכם המלאה (אפילו לא מתחת לשמיכה).

וזה עוד משהו שגורם לספרים הנוכחיים להיראות מוצלחים במיוחד: כדי להשתמש בטכנולוגיה של מילוי דף בסימנים בעלי משמעות, אף אחד (עדיין) לא צריך לקבל רשות מגורמים עסקיים. ספר שקניתם הוא שלכם, אבל אי-ספר הוא תמיד רק קולוניה שמוחכרת לכם עד להודעה חדשה. ומנגד, הפורמטים החופשיים לא מאפשרים אפילו הגנה מינימלית על זכויות יוצרים, שזה עניין מעיק בפני עצמו. בנסיבות כאלה, ספרי הנייר נראים לא כמו הדור הקודם, אלא כמו הטכנולוגיה העתידנית של הספרות: הם פותרים באלגנטיות סבך שלם של בעיות, שקשה לדמיין אותן נעלמות בלעדיהם.

danext@gmail.com

כבר תקופה ארוכה אני שואל את עצמי אם לזכויות יוצרים יש עדיין מקום בעולם. לפעמים אני מרגיש שהן חשובות והכרחיות, ולפעמים שהן יותר מזיקות מאשר מועילות. יש הרבה סיבות לאמביוולנטיות הזו שלי, ואחת המרכזיות בהן היא העובדה, הדי אירונית, שקיים יחס הפוך בין מידת ההגנה על יצירות לבין מידת חשיבותן התרבותית.

למרות שהן מוזכרות תמיד בנשימה אחת עם המושג "קניין רוחני", זכויות יוצרים נועדו להגנה על קניין חומרני - על סטטוס אישי, לא תרבותי-חברתי. לכן יוצא שדווקא היצירות החדשות ביותר, אלה שמחבריהן (או יורשיהם הישירים, במשך פרק זמן כלשהו) עדיין בחיים, הן שמקבלות חסינות כמעט מוחלטת. לעומת זאת, יצירות המופת מהעבר היותר רחוק, שמעמדן התרבותי כבר מבוסס, מוכר ובלתי-מעורער - הן לא מוגנות בכלל, מרגע סיום תוקף ההגנה הקבוע בחוק.

אלא שבשיפוט איכותי של ספרות (ואמנות בכלל), האינטראקציה עם ציר הזמן מנוגדת לזו ב-180 מעלות: רק אם עבר מספיק זמן מאז פרסום הספר, אפשר להעריך באמת אם הוא טוב או לא. כך שבעצם, אם זכויות היוצרים היו קיימות משיקולים תרבותיים, הן היו צריכות להגן בראש ובראשונה על היצירות הוותיקות ולא על החדשות. מנקודת המבט הזו, הספרים החדשים הם כאלה שאי-אפשר עדיין להכריז עליהם כעל ראויים להגנה, כי הם לא הוכיחו עדיין את איכותם באמצעות עמידה במבחן הזמן.

נכון שזכויות היוצרים תורמות לאמנות בדרך עקיפה, בכך שהן מאפשרות (לפחות בתיאוריה) לאמנים להתפרנס מיצירותיהם, וכך להמשיך וליצור. אגב, עדיין לא הוכח שמצבה של האמנות משתפר ככל שעוסקים בה יותר אנשים - אני, מצדי, נוטה לחשוב את ההפך הגמור - אבל לא ניכנס לזה כרגע.

אז בעצם, המצב הוא כזה: הספרים המופתיים לא מוגנים, ולספרים המוגנים עדיין אי-אפשר לקרוא מופתיים. למי שרוצה להיות עקבי במעשיו, יש כאן שתי אפשרויות - או היתר כללי לשימוש חופשי, או איסור כללי. האפשרות הראשונה לא מתקבלת על הדעת, כי יצירות המופת הגדולות הן נכס כלל-אנושי, שלאף אחד אין זכות להגביל את השימוש בו. ולכן, האפשרות היחידה שנותרת היא, לכל הפחות, להטיל ספק רציני באקסיומה שלפיה יצירות חדשות כן ראויות להגנה כזאת.

והנה מצב אבסורדי שמדגים את הבעייתיות של כל העניין. באפריל עומדת להתפרסם בארה"ב פרודיה על הרומן של ג'יין אוסטן, גאווה ודעה קדומה. את הספר כתב תסריטאי טלוויזיה לוס אנג'לסי בשם סת גרהם-סמית, ושמו יהיה גאווה ודעה קדומה וזומבים (Pride and Prejudice and Zombies).

כמו שהשם מרמז בדרכו העדינה, העלילה החדשה הופכת את גיבורות הספר המקורי לציידות ערפדים נחושות, מאומנות (באדיבות מיסטר דארסי) בשיטות לחימה של נינג'ות, שנאבקות ביצורים מזוויעים במיטב מסורת הזוועתונים בקולנוע. ולמי שחשב שבזה מסתכם העניין: אולפני הוליווד כבר מתחרים על זכויות ההסרטה.

כל האקסטרווגנזה הזאת התאפשרה, כמובן, מפני שזכויות היוצרים על הספר המקורי פגו מזמן. גרהם-סמית אמר ש"בערך 85% [מהספר] הם הטקסט המקורי של אוסטן". אלא שכאן מומלץ להסתכל בעיקר על 15% האחוזים הנותרים, כי יש להם משמעות מרחיקת לכת: הספר החדש, תאמינו או לא, יהיה מוגן בזכויות יוצרים. גם הסרט שיווצר על-פיו. וזה כי יצירות נגזרות, שמשלבות גם תוכן מקורי, זוכות להגנה על-פי חוקי הקניין הרוחני המקובלים.

במילים פשוטות: אפשר לחלל בחופשיות כל יצירת מופת ספרותית שכבר אינה מוגנת, בעוד היצירות החדשות שחייבות לה את קיומן (ובמקרה הזה, אפשר גם להמר בשקט על אי-מופתיותן) יהיו מקודשות ואסורות בנגיעה.

אף אחד לא יוכל לתבוע אתכם על פגיעה בכבוד האמנותי של גאווה ודעה קדומה; אבל רק תנסו להתגרות בגאווה ודעה קדומה וזומבים, הספר או הסרט (למשל, על-ידי כתיבת פרודיה עליו) - ותראו איך צבא של עורכי דין מוריד אתכם מנכסיכם תוך יום. אם זה לא מוכיח שמשהו מעוות בכל השיטה הזאת, אז שום דבר אחר כבר לא יוכיח.

הקראת זכויות

ואם כבר מוזרויות של זכויות יוצרים: פונקציית הקראת הטקסט של קינדל 2, שעליה כתבתי בפוסט הקודם, עוררה מרבצם גם כמה שדים בתחום הקניין הרוחני. בכתבה של וול סטריט ג'ורנל על המכשיר החדש מצוטט מנכ"ל ה-Authors Guild האמריקאי, פול אייקן - והוא טוען שהפונקציה הזאת עוברת על חוקי הקניין הרוחני. למה? כי אלה "זכויות השמעה", שמוגנות תחת קריטריון היצירה הנגזרת. משכנע או לא, זה רק מוסיף לתחושה שמושג ה-Copyright מתחיל בזמן האחרון להיות מאוד Wrong.

danext@gmail.com

רק בשבוע שעבר דיברתי כאן על בעיית הטקסטופוביה, שגורמת לאנשים להימנע מקריאת המילה הכתובה ולהעדיף ספרים שמוקראים בקול רם, מונפשים, מומחזים, מוסרטים, חרוטים בעור ומה לא. והנה, אתמול חשפה אמזון את קינדל 2.0 (אני עדיין בדעה שצריך לשמור את המילה "השקה" לספינות, ובכל אופן לא להשתמש בה לדברים שקטנים ממשחתת ממוצעת) - ומתברר שידם הארוכה של הטקסטופובים הגיעה גם לשם.

רוב הפונקציות בקינדל 2.0 הן מסוג השיפורים המתבקשים: 25% יותר זמן סוללה, זיכרון שיכול להכיל 1,500 ספרים לעומת ה-200 בדור הראשון, מסך יותר מוצלח, מילון אוקספורד מובנה, וכדומה. ובנוסף לזה, מאחר שמדובר כאן באמריקאים, הרבה רטוריקה פומפוזית הוקדשה לתיאור ה"New Slim and Sleek Design" (אפשר לתרגם, אבל שום דבר לא יצליח להשתוות לחלקלקות התאגידית, האופיינית כל-כך לארה"ב, שבניסוח המקורי). גם בלוג הטכנולוגיה של ניו יורק טיימס, שסיקר את מסיבת העיתונאים שערך מנכ"ל אמזון, ג'ף בזוס, התעכב במיוחד על גאוות החברה: המכשיר דק יותר מאייפון.

אבל קינדל 2.0 הוא מכשיר קריאה ביותר ממובן אחד: הוא לא רק מאפשר לבעליו לקרוא בו - אלא גם עובד בכיוון ההפוך, וקורא לו בעצמו. במכשיר כלולה פונקציית הקראה ניסיונית, שמסוגלת להקריא בקול אנושי, גברי או נשי, כל טקסט שניתן להציג על המסך (לפי הפירוט באתר, זה כולל ספרים, עיתונים, מגזינים, בלוגים ומסמכים).

כן, זה אחד הדברים היפים בתקופה שבה אנחנו חיים: קצב ההתפתחות (או ההידרדרות) הטכנולוגי מואץ כל-כך, שמה שרק לפני כמה חודשים, בזמן אמת, נראה כמו תחתית החבית - נראה בהווה כמו העבר הזוהר, התמים והאיכותי, שראוי לכל הנוסטלגיה שבעולם.

תסתכלו, למשל, על כוכב נולד לעומת האח הגדול: עד שהתוכנית השנייה הגיעה, הראשונה נראתה כמו מסחרה וולגרית ועילגת, שלא יכול להיות גרוע ממנה. עכשיו, בהשוואה אליה, היא נראית כמעט מופתית (הכל יחסי, כן?). ואני חותם לכם שיום יבוא ותראו את בובליל מתראיין ואומר משהו בסגנון: "היום הטלוויזיה היא פשוט תת-רמה. בימים שלנו לפחות היתה עריכה, היה בימוי, היה סינון, בחרו את האנשים אחד-אחד. היום אלה סתם מצלמות מעקב בכל פינת רחוב, שמשדרות בלופ מעשי שוד, אונס ורצח".

והנה, אם עד עכשיו נראה היה שה-Audio Books הם לא יותר מאשר מפלט לטקסטופובים שמנסים לעקוף בכל מחיר את המילה הכתובה, יש סיכוי לא רע שבהשוואה לקינדל 2.0, הז'אנר הזה עוד ייראה כמו מופת ספרותית. לפחות, בספרי אודיו יש קריינים מקצועיים ומנוסים, עם אינטונציה וכל זה, שמגיבים לטקסט המסוים שהם קוראים: דמיינו את הספר האהוב עליכם כשהוא מוקרא בקול עצי ועקר של תוכנה אוטומטית, שמבחינתה המילים "רצח" ו"מצח" מעוררות רמת רגש זהה לגמרי, והנוסטלגיה לספרי האודיו כבר תבוא לבד.

בעצם, לא חייבים לדמיין. הנה קטע וידאו שצולם במסיבת העיתונאים, בזמן שבזוס הדגים את פונקציית ההקראה. כצפוי, זה נשמע חי ונעים בערך כמו מכונת כביסה שנושאת מונולוג מתוך תעודת האחריות של עצמה. כך שגם אם כרגע, אנשי ה-Audio Books לא צריכים עדיין לדאוג - די ברור שאם מכשירי הקריאה לאי-ספרים יכילו פונקציה כזאת כסטנדרט, אף אחד לא יטרח לקנות במיוחד גרסאות אודיו ייעודיות של ספרים. כולם יסתפקו בשמחה בהקראה האוטומטית, שכבר כלולה במכשיר (היקר למדי כשלעצמו) שבידיהם.

זה לא רק יביא את הטקסטופוביה לרף חדש בנמיכותו - נכונות לאבד את שארית האנושיות שנותרה בספר, העיקר לא לקרוא אותו בטקסט - אלא גם יפתח אפשרויות… מעניינות. אולי אנשים יישבו בחברת המכשיר במקומות ציבוריים וישמיעו ספרים בקולי-קולות, בלי להתחשב בסביבה, כמו שהם עושים היום עם הטלפונים הניידים שלהם. או שהורים יניחו את הקינדל ליד מיטת הילד שלהם, כדי שיקריא לו סיפור לפני השינה בזמן שהם רובצים מול הטלוויזיה. ואתם יכולים להמשיך את הרשימה. הטקסטופוביה מתחילה להיות קלה מדי, אבל כמו שזה נראה עכשיו, יש סיכוי לא רע שגם היא תתחיל בקרוב לעורר פוביות משלה.

danext@gmail.com

בפוסט הקודם דובר על מקומה של חנות הספרים העצמאית לעומת חנויות הרשת, ועל הסכנה שאדישות הקונים להבדלים המכריעים ביניהן תוביל להכחדתה. אבל האיום הגדול באמת על חנות הספרים העצמאית הוא, כמו שנאמר בסיום, האי-ספרים: ייתכן שבקרוב מאוד, המגע העיקרי בין הקוראים לבין הספרים כבר לא יתרחש בחנויות, אלא באינטרנט או ברשתות ייעודיות (כמו תשתית ההורדות הסלולרית שהקימה אמזון בשביל קינדל).

על פניו, נראה שהאי-ספרים מהווים אתגר קיומי לכל סוגי חנויות הספרים - גם לעצמאיות וגם לרשתות. אבל למעשה, החנויות העצמאיות, אלה שממילא מחזיקות מעמד בקושי רב, הן שניצבות לבדן מול הבעיה הזאת. למה? כי אפילו שהרשתות תלויות, לכאורה, באותה מידה בקיומו של המדיום המודפס בספרות - עצם הנוכחות שלהן דווקא בשוק הזה היא אופציונלית לחלוטין מבחינתן.

רשתות הספרים, וזה לא סוד, נמצאות בעסק אך ורק משיקולים כלכליים. וזאת כזכור גם הסיבה שהן נופלות מהחנויות העצמאיות בהון התרבותי שהן מציעות. אם וכאשר הספר המודפס יאבד באופן בלתי-הפיך את מקומו לטובת האי-ספר, רשתות הספרים לא ייפלו יחד איתו: כגופים עסקיים הן יתאימו את עצמן למצב החדש, ויהפכו בתוך חודש לרשתות אופנה, לסופרמרקטים, או לכל סוג אחר של נכס מניב. הספרים הן בשבילן רק אמצעי, לא מטרה.

מה שמשאיר אותנו עם חנות הספרים העצמאית, שכרגיל נמצאת במצב הרגיש ביותר. כיום היא מוכה ונרמסת על-ידי הרשתות והמבצעים, כמו גם על-ידי הקונים שלא מבינים את חשיבותה התרבותית והחברתית; ובעוד זמן לא רב היא עלולה להישאר גם בלי הסחורה העיקרית שהיא מוכרת - הספר כמוצר פיזי, שצריך לבוא לחנות כלשהי כדי לקנות אותו.

אמנם, די ברור שהספרים המודפסים לא ייעלמו לגמרי מהתמונה גם בתקופת האי-ספר. אבל בהתחשב בכך שהחנות העצמאית היא כבר עכשיו "חנות נישה", שדורשת מהקהל שלה אימוץ במודע של הרגלי קנייה חריגים, אפשר רק לדמיין לאיזו נישה שולית וצרה היא תידחק אז. זה כבר לא יהיה עניין של לשלם עוד כמה שקלים בתמורה לחוויית קנייה אחרת; חנות עצמאית שתציע רק ספרים מודפסים גם תחייב את הקונים לצורת קריאה שונה מהמקובל (בהנחה שהאי-ספרים ישיגו דומיננטיות על חשבון הדפוס). וזה עלול להתברר כדרישה אחת יותר מדי, אפילו בשביל קהל שמוכן לוותר על דרגה מסוימת של נוחות בתמורה לערך תרבותי גבוה יותר.

כך שהשאלה הגדולה היא זו: איך משמרים את הערך התרבותי והחברתי של חנות הספרים העצמאית, כמוסד פיזי שמאפשר קשר בין אנשים סביב ספרות,  גם בתקופה שבה הספרות תתנתק מהחפץ המוחשי שבו היא משולבת היום? ומה יגרום לאנשים להגיע לחנות במקום להוריד את הספר ברשת?

החלק האחרון של השאלה ממחיש עוד יותר את גודל הבעיה, כי כשחושבים על זה, אם מערכת המסחר הספרותית תתנהל רובה ככולה באמצעות מכשירי קריאה וקניות און-ליין - חנות פיזית לא תוכל בכלל למכור אי-ספרים. החנות תהיה תמיד "שם", לא כאן - לא בשום מקום ממשי. ואי-אפשר לדמיין מצב שבו חנות כלשהי תגבה תוספת תשלום ממי שיוריד ספרים בתחומה, או משהו בסגנון הזה. כל פעילות המסחר תהיה בשליטת גורמים מקוונים, ואם הרשת הסלולרית של אמזון היא דגם לעתיד, אז אפילו האלמנט הפיזי האחרון בשרשרת - ישיבה מול מחשב, איפשהו - ייעלם.

אז איך תיראה חנות הספרים העצמאית בתקופת האי-ספר? אפשר, כמובן, לשלוף מהשרוול את התשובה הצפויה מראש: החנות הזו תמשיך למכור ספרים מודפסים ותשמר בכל כוחה את מקומם בסדר היום התרבותי. אבל כאמור, קשיי ההישרדות הנוכחיים יתגמדו לעומת אלה שייגרמו לה בנסיבות כאלה. הרעיון הוא להעצים את תפקידה של חנות הספרים, לא לדחוק אותה למקום הכי נידח בתודעה (ולא להפוך אותה לשמורת טבע של אספנים ומשוגעים לדבר, כמו חנויות לתקליטי ויניל). ואת זה יהיה אפשר לעשות רק באמצעות דרך פעולה שתמצא לה מקום מרכזי גם בעולם הספרות הווירטואלית.

מה שבטוח, הסוגייה הזאת מעלה יותר שאלות מתשובות, ולא קל להציע לה פתרונות. אפשרות אחת היא שהחנות העצמאית תהפוך למין "מרכז מידע" על ספרות: הטעם האישי והידע המקצועי יובאו לקהל לא באמצעות המלצות על ספרים פיזיים בחנות, אלא באמצעות עשיית סדר בשיטפון הספרותי האלקטרוני. במקרה כזה, הצוות יוכל לבחור את הסופרים הטובים בעיניו, ולהציע לקריאה פרקים ראשונים מהספרים שלהם יחד עם מידע מעניין אחר עליהם.

אבל הבעיה היא שכל המקורות האלה יהיו זמינים גם באינטרנט, כי קשה להאמין שהוצאה כלשהי תסכים לתת רק לכמה חנויות קטנות בלעדיות על טקסטים להתרשמות. בעיה אחרת היא התשלום - איך הופכים צורת פעולה כזאת להכנסה? כבר היום, חנויות עצמאיות נשענות על בתי קפה צמודים (כמו תולעת ספרים בתל אביב) ועל אירועים ספרותיים שונים ומשונים שנערכים בהן. די ברור שהמגמה הזאת תצטרך להימשך, אבל מעניין איך זה יקרה מבלי שתיעלם הספרות ויישאר רק הקפה.

כך שיכול להיות שיהיה צורך בשדרוג של השיטה שהוצעה למעלה ושילוב שלה יחד עם השיטה הזו: חנות הספרים העצמאית תהפוך למין הוצאה זעירה, שתספק חומר קריאה איכותי על ספרות וסביבה, ותציע אותו במסגרת של בית קפה (שהוא, ממילא, בעצמו רק תירוץ למפגש אנושי).

במקרה כזה, הפרסומים של החנות יהיו ניתנים להשגה רק בה, ולא בשום מקום אחר - וכך יהיה תמריץ להגיע דווקא אליה. אפשר לראות את זה כמין כתב-עת ספרותי מקומי, של אותו מוסד בלבד, שיוצא לעתים קרובות ומשמר את ההון התרבותי של החנות בצורה שיכולה להיתרגם להכנסה כלשהי. ולא משנה כרגע איך, למה וכמה.

אלה, כמובן, רק רעיונות ראשוניים. אבל הנקודה החשובה היא שחנות הספרים העצמאית חייבת לשרוד. גם אם החפץ המכונה "ספר" ייהפך לדינוזאור תרבותי, והפונקציה שלו תישלט - לפחות במיינסטרים - על-ידי תחליפים אלקטרוניים, מקומות אמיתיים שמחוייבים לספרות אמיתית לא ניתנים להחלפה.

danext@gmail.com