ליבריסטאן

1.

השאלה שנשאלה כאן לפני שני פוסטים, בשביל מה צריך ספרות, מתחילה לקבל אצלי איזשהו מענה ראשוני, שמחכה עדיין לניסוח ברור. אבל בינתיים מתברר שיש בשטח עוד כיווני חקירה שמנסים להעלות תשובות אפשריות לשאלה הזו. למשל המגמה שעליה נכתב כאן, בגרדיאן - מחקר מדעי של ממש (מדעי במובן נוירוביולוגי), של השפעת הקריאה על מוחות הקוראים. איך? למשל בעזרת fMRI, שאמור להראות בזמן אמת מה בדיוק קורה מתחת למכסה המנוע של הקורא בזמן שהוא קורא.

המאמר בגרדיאן מתייחס לזה כאל כיוון חדש בביקורת הספרות, דבר שעשוי להישמע די מופרך ברגע הראשון (ובאמת, הכתבה היתה כל-כך חשודה שמיד בדקתי אם אכן קיים במציאות גוף מחקר תחת השם שהוזכר, וגם הסתכלתי ליתר ביטחון לראות שהעמוד לא עודכן ב-1 באפריל). אבל כשנזכרים בתהומות האבסורד שאליהן הגיעה ביקורת הספרות בכוחות עצמה, בלי עזרת הפקולטות הריאליות, אפשר בהחלט לדמיין את תמונות ה-MRI משתלבות נהדר באחת התוכניות הסהרוריות ללימודי מגדר-תורת-הספרות-ביקורת-רדיקלית-ושאר-גרוטאות-מנטליות-שאין-להן-קשר-כלשהו-לאינטלקטואליות-ו/או-לאקדמיה.

בכל אופן, כששאלתי "בשביל מה צריך ספרות", לא היתה לי שום כוונה להסתפק בתשובה מהסוג הריאלי. גם אם יוכיחו לי באותות ובמופתים שבזמן קריאת ספרות המוח מפריש חומרים מסוימים שאנחנו מפרשים בתור "התרגשות נשגבת" או משהו כזה, זה עדיין לא יספק את ההסבר הפנימי לחשיבות העניין. זו הבעיה הכללית של כל המבנים התיאורטיים, לפחות הרציונליים-מערביים: הם מתחילים ונגמרים ברמת התיאור, ולא נותנים שום מענה לצורך האנושי במשמעות. להגיד שמה שאנחנו מכנים "משמעות" הוא בסך הכל משוואה של חומרים כימיים, זה נכון עובדתית - אבל גם, באותה מידה, עקר מבחינה נפשית.

לכן נראה לי שהמדע הוא שותף בעייתי במערכה לבירור השאלה של חשיבות הספרות. לא רק המדע הריאלי (כלומר: האמיתי), אלא גם ובמיוחד הדיסציפלינות ההומניות, שמכנות את עצמן "מדע" במידה מועטה מאוד של צדק. חשיבות הספרות היא לא דבר שיכול להתברר במסגרת של שיטה בעלת יומרות לאוניברסליות, אלא רק במישור שבו הספרות נכתבת ונקראת - המישור האינדיבידואלי. ושם כבר צריך אינטואיציה, ובעיקר רגש. לא משהו ש-MRI יכול להחליף בקלות. עדיין.

2.

בזמן שיטוט מקרי בעמוד הזה (מאמר של גבריאל מוקד בבלוג של רן יגיל) נתקלתי בתמונה, והתמונה פתרה - לעניות דעתי! - בעיה קיומית מהמדרגה הראשונה. מתברר, חברים, שיש בספרות גלגול נשמות, ועוד כזה שמלווה בגלגול גופים.

לא מאמינים? בבקשה:

1. אקזיביט A: תמונה של איש בשם מנחם.

2. אקזיביט B: תמונה של איש בשם ז'אן-פול.

השוו - מקצה הראש ועד לתחתית הפריים - ותיווכחו.

danext@gmail.com

היום שבו ספרי כל העולם יתאחדו תחת השם גוגל מתקרב והולך, אבל בדרך יש עדיין לא מעט מכשולים, על אף שהחברה הגיעה די מזמן להסדר פשרה עם התאחדויות המו"לים והסופרים בארה"ב. הן ניהלו איתה קרב משפטי של שלוש שנים סביב זכותה להציע גרסאות אונליין של ספרים מוגנים בזכויות יוצרים - מה שיאפשר לה לכלול עוד מיליוני ספרים, שרבים מהם כבר לא מודפסים, בחיפוש שלה.

אבל עכשיו, לפי הדיווח בוול סטריט ג'ורנל, משרד המשפטים האמריקאי התחיל לבחון את ההסדר כדי לוודא שהוא לא מפר את חוקי ההגבלים העסקיים. אחרי הכל, ההסדר הזה עשוי לתת לגוגל בלעדיות בפועל על, איך לומר זאת, הספרות. כולה. בלי קשר, גם בית המשפט בוחן את ההסדר, ותאריך השימוע הבא נקבע ל-7 באוקטובר. עד אז, העניין הזה בטח יככב לא מעט בכל המקומות שבהם דברים מככבים.

מי שרוצה להבין על מה ולמה יכול לקרוא את ההסדר עצמו, בלינק הראשון. מאחר שמדובר במסמך של כמיליארד עמודים, זה אפשרי רק בתנאי שבמדפסת יש יותר מדי דיו, ובלו"ז יש פחות מדי אירועים. גרסה קצרה ופשוטה אפשר למצוא בהסבר של גוגל עצמה. אבל המדריך הכי טוב, והכי בלתי-תלוי, נמצא בבלוג של PC World, כאן. הנה עוד סימן לזמנים המשתנים: הסיקור הכי אינטנסיבי על נושאי ספרות מופיע פתאום בגופי תקשורת שמוקדשים לטכנולוגיה ומחשבים.

אנשי ה-PC World ריכזו חמישה יתרונות וחמישה חסרונות של ההסדר הגוגלי, עם פירוט על כל אחד מהם. היתרונות: יהיה קל יותר למצוא ספרים נדירים ושאינם מודפסים; גישה לטקסטים מלאים דרך ספריות; אפשרות לקנות ספרים שלמים דרך חשבון המשתמש ולקרוא אותם מכל מחשב; הטקסט בספרים עצמם יהיה נגיש לחיפוש; הסופרים יקבלו תשלום על השימוש בספריהם.

ועכשיו החסרונות, לפי הפוסט: בלעדיות לגוגל על השימוש האונלייני במיליוני ספרים; החברה תקבל יתרון משמעותי בשוק מנועי החיפוש (בארה"ב, למשל, בניגוד לישראל, הרבה אנשים עדיין משתמשים במנועי חיפוש אחרים); היוצרים מסתכנים באיבוד שליטה מסוים על יצירותיהם; לגוגל תהיה שליטה מוחלטת במה שמכונה "ספרים יתומים" - כאלה שלא ניתן לאתר את בעלי הזכויות עליהם; השפעות דרסטיות על ענף הספרים, שבו אף חברה לא תוכל להתמודד עם ריכוז כל הפונקציות החשובות (הפצה, זכויות לטקסטים וכדומה) בידי תשלובת ענק כזו.

בעיה אחרת, ואפילו גרועה יותר, שהוזכרה בבלוג Booksquare, היא ההשלכות המשמעותיות על פרטיות הקוראים. כל פעולה של המשתמשים ברשת ניתנת למעקב ורישום, וברגע שהדרך הנוחה והמהירה ביותר להגיע לספרים היא באמצעות האינטרנט, ורק דרך חברה אחת, זה נותן לה את הכוח לדעת מה כל אחד קורא, מתי וכמה. פרטים כאלה יכולים, כמובן, להגיע גם לגופים אחרים.

מה שבטוח, זה הופך את פעולת הקריאה לכזו שמותירה עקבות - מחשבה לא נעימה במיוחד. זה, פחות או יותר, מקביל למצב שבו צריך לקרוא ספרים (מודפסים) עם כפפות על הידיים, כי גורמים עלומים עוברים ואוספים מהם טביעות אצבעות. אבל כאן הרבה יותר קל, אפילו אגבי, לדעת מה אדם קרא, בעוד שכפפות - אין. הכל נעשה דרך חשבון מזוהה. ברירת המחדל היא שיודעים, והשאלה היא רק, מי בדיוק יודע.

בכל אופן, אם ההסדר יאושר, הוא יכול להתחיל מהפכה אדירה בנגישות שלנו לספרים, כזו שתעמיד בצל אפילו את זו של אמזון-&-קינדל. בקצב הזה, אם מתישהו יתחשק לגוגל לקחת על עצמה גם נושאים כמו ביוב וחשמל, עוד נקום יום אחד בבוקר ונגלה שהוקמה ממשלה עולמית וכל המדינות בוטלו. חברה אחת שמתפקדת בתור הדורמן שעומד בשער הספרות, ומחליט מי ייכנס ומי ייצא? פעם זה היה מוגבל רק למדפי המדע הבדיוני, אבל עכשיו כבר מדובר בכל החנות.

danext@gmail.com

מי צריך את כל ה"צריך" הזה, שמנקר בעורפנו וצורח באוזנינו פקודות התנהגות מטעם חברה מדומיינת? כנראה שהרבה מאוד אנשים לא יכולים בלעדיו. גם הפרופסור לספרות מאוניברסיטת אילינוי בשיקגו, וולטר בן מייקלס (אין קשר לוולטר בנימין), שדבריו מופיעים בכתבה של הניו יורק אובזרוור.

בפאנל בהשתתפותו, שנערך בספריה הציבורית של ניו יורק, מייקלס טען שסופרים צריכים לכתוב על נושאים חברתיים ואקטואליים על סדר היום הציבורי כדי להיחשב לאמנים טובים. הוא "האשים" שלושה סוגי סופרים - אלה שמתרכזים בעולמם האישי, אלה שממקמים סיפורים בתקופות קשות עבר ואלה ש, שומו שמיים, מתמקדים בדמויות אינדיבידואליות ולא בנסיבות החברתיות שמשפיעות על הדמויות האלה.

מייקלס טען, לפי הכתבה, שסופר שמשתייך לאחד הסוגים האלה לא יוכל ליצור אמנות גדולה, אלא אם ישנה את דרכו הנלוזה. בתור מודל חיובי הוא מביא את דייוויד סיימון, יוצר סדרת המשטרה The Wire שמתארת את המציאות המרה עד מאוד בעיר בולטימור. אגב, אני בדיוק בעיצומה של התמכרות קשה לסדרה הזו, והיא באמת מצוינת. כל אמן יכול ללמוד ממנה הרבה, אבל מכאן ועד לאמירה שכולם חייבים/צריכים/אמורים/רוצים-ולא-יודעים-שהם-רוצים לכתוב סיפורים שנראים כמו גרסה נרטיבית של תיאוריית האימפריאליזם של לנין, או משהו כזה, המרחק עוד רב.

בכל מקרה, הרעיון כאן הוא לא לנהל ויכוח על איזה "צריך" נקודתי, אלא רק להזכיר שאין, לא היה ולעולם לא יהיה באמנות שום בסיס שעליו אפשר לבנות "צריך" כלשהו. בסך הכל, שייתנו לאמנים לעשות את מה שהם רוצים (כל עוד זה לא פוגע בזכויות של אחרים), ומה שייצא טוב - טוב. מה שלא טוב - לא טוב. מאוד פשוט והגיוני.

זה גם המקום למחזר את העצה שלי לכל הצריכניקים עלי אדמות: מי שנדמה לו שמשהו צריך, פשוט מוכרח, להיעשות על-ידי אחרים, שיפסיק לכלות אנרגיה בכעס על כך שהם לא מבינים את זה - ופשוט יקום ויגשים את הרעיון בעצמו. פתאום זה לא כל-כך קל, מה?

ועוד הערה קטנה: תמיד מוזר לי לשמוע על ניסיונות קדחתניים ליצור אמנות שתיראה ותפעל כמו המציאות, תגיב עליה ותטפל בה. למה? כי אחרי הכל, גם האמנות עצמה היא חלק מהמציאות, כך שאפשר לומר שלא משנה מה עושים, היא תמיד תהיה ריאליסטית.

אפילו ציור אבסטרקטי נוצר במציאות, מתקיים בתוכה ומנהל איתה קשר - אפשר לומר בעל-כורחו. אז בעצם, מייקלס יכול להירגע: גם כשמישהו יושב בחדרו המחניק וכותב על מסעותיו החלליים בחברת מדוזות ממאדים, זה ריאליזם הארד-קור. אולי כשיהיה אפשר, מבחינה טכנית, ליצור אמנות מחוץ למציאות, ה"צריך" שהוא ניסח ייראה יותר מעניין.

danext@gmail.com

לא רק אצלנו עושים ניקיון כללי באפריל: וושינגטון פוסט פרסם פרויקט מיוחד תחת הכותרת "מה הדברים שאנחנו יכולים לחיות בלעדיהם?". בין עשרת הלא-נחוצים ביותר, לדעת הכותבים, אפשר למצוא את האקדמיה הצבאית ווסט פוינט, את מוסד נשף הסיום בבתי הספר, את משרת סגן הנשיא, את הטלוויזיה (כולה) ואפילו את הקביעוּת באקדמיה (לפחות לדעת פרנסיס פוקויאמה).

ועכשיו לחלק הספרותי: מארי אראנה, סופרת ולשעבר עורכת מוסף הספרים של הפוסט, תרמה לרשימה מאמר שמסביר "למה אנחנו צריכים להיפטר מפרס נובל לספרות". את המאמר אפשר לקרוא כאן, והסיבה שאין לינקים לפרויקט כולו היא ששם הקריאה דורשת רישום (אם אתם בכל זאת במצב הרוח המתאים למילוי טפסים והמצאת סיסמאות, אפשר להגיע לשאר חלקי הפרויקט בצד שמאל של המאמר).

אז למה צריך לבטל את פרס נובל לספרות? אראנה טוענת שזה מגיע לו כי מאז ייסודו, "הנובל הוכיח נטייה עוצרת נשימה לרומם כישרונות ספרותיים זניחים. מהראשון לאחרון - מסולי פרודום הנשכח (1901) ועד ז'אן מארי גוסטב לה קלזיו (2008) הגחמני והרגשני - הבחירות העידו על היעדר שיפוט ביקורתי ועל התפלשות בקנאות פוליטית". אגב, בועז כהן כתב כבר בסוף 2006 פוסט ארוך ומפורט, שמציג את הפרס במלוא עליבותו ועושה את זה בצורה משכנעת הרבה יותר מהאייטם הקצר של הפוסט.

"לפי הספירה שלי", אראנה כותבת לקראת הסוף, "15 מתוך 105 חתני הפרס אכן היו ראויים לו". והיא גם מזכירה כמה מאלה שלא נמצאו טובים מספיק על-ידי הוועדה בסטוקהולם במשך השנים: טולסטוי, ג'ויס, פרוסט, קפקא, הנרי ג'יימס, קונרד, בורחס, בולגקוב ועוד. רק "כמה ענקים" הצליחו לדבריה לזכות בפרס - ביניהם הרמן הסה, אנדרה ז'יד, ט"ס אליוט וויליאם פוקנר.

כשמסתכלים על השמות האלה, הטיעון של אראנה נעשה ברור לגמרי: מבחינתה, פסגת הספרות היא אזור מצומצם וגבוה מאוד, ורק כישרונות מהסוג הזה ראויים להיחשב כמי שהגיעו לשם. זו תזכורת חשובה בתקופה שבה ההר הספרותי הפך ממשולש שווה-שוקיים מחודד לטרפז קהה - להר שולחן בעל פסגה נמוכה ורחבה, מאופק לאופק, שבה יש מקום לכולם.

ועדת הנובל אמנם טורחת תמיד לבחור את הסופרים הכי אזוטריים, כנראה "כדי שלא יגידו" שהיא מתחנפת לטעם ההמון, אבל הבחירות שלה רק מוכיחות את העובדה העצובה באמת: אין שום קשר מחייב בין אליטיזם לבין טביעת עין לאיכות. כנראה שלהיות משכיל ומתוחכם זה תנאי הכרחי, אבל הוא רחוק מלהיות תנאי מספיק.

danext@gmail.com

ממש כמו פקקי התנועה של סוף החג, גם במפקדת הבלוג נוצר תור ארוך של עניינים חשובים יותר ופחות - קילומטרים על קילומטרים, פגוש אל פגוש מכאן ועד למקורות הנילוס. אז הפעם, כדי שאף אחד מהם לא יתייאש ויעשה יו-טרן, נחסוך במילים ונלך על רשימת לינקים כדאיים, שלא לומר מומלצים.

1. מכשירי קריאה אמורים להיות נעימים לעין בדיוק כמו ספרים רגילים, אבל המשתמשים של קינדל 2 מתלוננים עכשיו שהפונטים במכשיר הזה, בניגוד לקודמו, קופצים, רוטטים ומקשים על הקריאה. במיוחד במקרה של משתמשים שהראייה שלהם כבר לא 6/6.

2. לקרוא על מסך שעושה שימוש בדיו אלקטרונית זה דבר אחד, אבל איך זה לקרוא ספר על מסך של טלפון סלולרי? בגרדיאן דווקא נהנו מהחוויה, וצופים עתיד מזהיר, או אולי זוהר, לשיטת הקריאה המוזרה והמעיקה (והמסרטנת) הזאת.

3. מחירי האי-ספרים כנראה לא ימשיכו להיות כל-כך זולים: מדינות שונות בארה"ב מנסות להגדיל את הכנסותיהן, ומתכננות להטיל מסים על סוגי מדיה שנרכשים דרך הרשת, כולל מוזיקה, סרטים וספרים. מי שבוודאי לא יאהבו לשמוע על זה, חוץ מאמזון ודומותיה, הם הסופרים שעוברים, במספרים גדולים יותר ויותר, להוצאה דרך הרשת (לפי הכתבה הזו ב-CNN).

4. מי שנכנס לדיכאון מהתקדמות הטכנולוגיה, בוודאי ירצה להתיז על מכשיר הקריאה שלו את הספריי הזה - שמשחזר "ריח של ספרים" ומאפשר ליהנות מקריאה נוחה בלי לוותר על המרכיב החשוב הזה בחוויית הקריאה. טוב, ברגע שמתחילים לקרוא על סוגי הריח המוצעים - ביניהם אחד ש"זוקק מ-20,000 ספרים משומשים" של בעלי חתולים (!) - מבינים שזו רק מתיחה, אבל לפחות היא מוצלחת.

5. אחרי שיגורו המוצלח של קמפיין "קראו בזמן הארוחה", אפשר לעבור לשלב הבא: הבלוגרית מישל קרנס מציעה דרכים שיאפשרו לכם לנצח את בזבוז הזמן הגדול מכולם, ולקרוא תוך כדי העבודה. חוץ מזה, יש לה גם רשימה של עשרת הספרים המתאימים ביותר למחפפים על קידוש הספרות.

6. לוס אנג'לס טיימס מפרסם "ניסוי בסיפור סדרתי": 16 סופרים כותבים יחד סיפור, כל אחד פרק נפרד. הסיפור נמצא כרגע בפרק התשיעי, ומעניין לראות אם התוצאה הסופית תזכיר את הסיפורים שאנשים היו כותבים פעם בשיטת הניירות המקופלים, שורה אחרי שורה, כדי להעביר את הזמן בבית הספר (כלומר אי-קוהרנטיות מוחלטת, אבל מבדרת).

7. הכותרת בדף הזה היא "חנויות הספרים המעניינות ביותר בעולם", אבל הן לא רק מעניינות - הן גם יפות בצורה שערורייתית. בין היתר יש שם חנות שבנויה בתוך כנסייה גותית ישנה, אחת שהיתה פעם תיאטרון, ועוד כל מיני מקומות שעושים חשק לדהור לתוכם עם משאית ולהתחיל להעמיס ספרים עד אובדן חושים. בינתיים, אפשר בהחלט להסתפק בתמונות, שמזכירות שחנות ספרים טובה היא הרבה יותר מאשר סטנד רבי-מכר עם שיגעון גדלות.

danext@gmail.com