ליבריסטאן

לא בדיוק "מועקה", כי זה משהו יותר חזק ויותר מציק, אבל "מועקה" היא עדיין התחליף הכי טוב שמצאתי למילה היפנית Monmon (היא רק נראית חמודה). בכל אופן: "יומן מועקה" - עוד סיפור של דזאי, בעמוד התרגומים. כרגיל, סוג של אוטוביוגרפיה משוגעת, והפעם דזאי מתענה (גם מלשון עוני) במהלך כתיבת ספר.

את הסיפור גיליתי בזכות התרגום לאנגלית שמופיע באתר של המתרגם מאט טרייוו (Treyvaud). התרגום הזה גם עזר לי למצוא את הידיים והרגליים בכמה חלקים בעייתיים. אמנם תרגמתי הכל ישירות מהמקור, אבל בלעדיו, יש נקודות שבוודאי היו יוצאות פחות מדויקות. ככה שהתרגום בצורתו הנוכחית הוא גם בזכות מאט, שאישר לי להיעזר בידענותו במקומות הצרים והלוחצים. תודה לו.

–

עוד דזאי אחד ודי: במדור הספרות של טיים-אאוט הופיע השבוע התרגום שלי למכתב אישי, שפורסם קודם באתר הזה. זה כמובן משמח, אבל הופתעתי לגלות בטקסט כמה שינויים, ואפילו טעות דפוס אחת. אז זכות הציבור לדעת - הגרסה הנכונה והמוסמכת של התרגום היא זו שמופיעה כאן. הנה משחק לשבת: השוו בין הטקסטים וצבעו יפה את ההבדלים.

–

ועכשיו למשהו שונה לגמרי: כדאי לבקר בפרויקט הכתיבה רצח באוריון אקספרס, סיפור מד"ב בהמשכים שנכתב במשותף על-ידי סופרים שונים (כל אחד פרק נפרד). על מה הסיפור? תעלומת רצח שצריכה להיפתר תוך יומיים. לבלש שסונג'ר למשימה קוראים ארקל פרמל. אין קשר לארקל ההוא, אל דאגה. נסו ותיהנו.

danext@gmail.com

נמצאה האבידה: חיבור בין טוויטר לספרות, שלשם שינוי לא כרוך במעיכה וביזוי של שאריותיה העשנות והאומללות. ההמצאה המוצלחת היא ספר בשם The Little Book of Twitter, שכולו מורכב מתקצירים (בני 140 תווים כמובן) של עלילות ספרים ידועים.

אפשר לקרוא על הרעיון כאן, בדיווח של טלגרף, אבל כדאי יותר, ופשוט יותר, להיכנס לעמוד הטוויטר של הספר, בלינק הזה, ולקרוא בעצמכם את התקצירים שהמחבר, טים קולינס, מפרסם שם בתור פרומו (וזה עמוד הטוויטר האישי שלו). לפעמים הם קצת מתחכמים מדי, ובעיקר מנסים מדי להיראות עכשוויים, אבל עדיין, חייבים להעריך את האיש על ההומור. ומה שיותר מפתיע הוא שלפעמים, התקציר המקוצרר הזה בהחלט מספיק כדי להסביר את עיקרי הספר, אפילו כשיש בו מאות עמודים. הנה כמה דוגמאות:

Ulysses: Man walks around Dublin. We follow every minute detail of his day. He’s probably overtweeting.

Waiting for Godot Vladimir and Estragon stand next to tree and wait for Godot. Their status is not updated.

Wuthering Heights: Catherine Earnshaw marries Edgar Linton but really loves Heathcliff *sigh*

Hamlet: Danish guy’s mum marries his murdered father’s brother. He sees his dad’s ghost. Everyone dies.

עושה את העבודה, נכון? הרעיון עצמו, אגב, לא חדש, רק היישום שלו לספרות (ככל שידוע לי, לפחות). בתחום הקולנוע יש גרסה ותיקה יותר, מושקעת ומצחיקה במידה די גאונית: סרטי האנימציה של Angry Alien Productions. למי שלא מכיר, אלה תקצירים בני 30 שניות של סרטים מפורסמים, בכיכוב חבורה של ארנבים משוגעים עם קולות צווחניים. מומלץ להתחיל את הצפייה משני השחזורים המדהימים למת לחיות 1 ולהניצוץ, ולהתגלגל מצחוק הלאה אל האחרים.

במקרה של הסרטים האלה, במיוחד, אבל גם במקרה של ספר הטוויטר הנ"ל, התקצירים מצליחים להכיל ולהביע את המקור בצורה כל-כך טובה, שהיא מתחילה להיות מטרידה. והפעם האי-נוחות לא באה מהטכנולוגיה המשטיחה והמקצרת של הימים האלה, אלא דווקא מהתכונות שהיו שם כבר במקור, ואיפשרו לה לפעול ביעילות כזו. אולי לזה התכוון בורחס בדברים המפורסמים שכתב בהקדמה לגן השבילים המתפצלים:

Desvarío laborioso y empobrecedor el de componer vastos libros; el de explayar en quinientas páginas una idea cuya perfecta exposición oral cabe en pocos minutos. Mejor procedimiento es simular que esos libros ya existen y ofrecer un resumen, un comentario.

ובתרגום חופשי לעברית: "זהו מעשה טיפשות מפרך ומרוֹשש לחבר ספרים ענקיים; להרחיב על-פני חמש מאות עמודים רעיון שהצגתו המושלמת בעל-פה מסתכמת בדקות מעטות. שיטה טובה יותר היא להעמיד פנים שספרים אלה כבר קיימים ולהציע תקציר, ביקורת".

מי יודע, יכול להיות שזה מה שבורחס עושה שם למעלה בספרייה הגדולה: קורא אינסוף ספרים בשרשרת, ומתמצת אותם בהודעות טוויטר. זה בטח יהיה הרבה יותר מוצלח מהגרסה של קולינס, אבל לעת עתה, ניאלץ להסתפק בגרסה שלו.

danext@gmail.com

בזמן האחרון אני כותב עבודה סמינריונית בקורס על תרגום, שהחלק העיקרי בה כולל השוואת סיפור יפני לתרגום שלו לעברית, ובדיקת דרכי ההתמודדות של המתרגמ/ת (אני בכוונה לא מדייק בפרטים - זה במסגרת התוכנית להגנת מתרגמים) עם בעיות תרגומיות מסוימות.

כל תהליך העבודה, והלימוד שקדם לה, חיזק אצלי מאוד את ההבנה שאליה הגעתי עוד לפני כן: מי שמגלה שהוא אוהב הרבה ספרים/סופרים מתרבות מסוימת, שיעשה לעצמו טובה ויקרא אותם במקור. אם הוא לא יודע את השפה, אז מומלץ ביותר להתחיל ללמוד אותה - אפילו אם זה רק במטרה לקרוא ספרים, ולא למטרות נעלות כמו להסתדר בסופרמרקט או להטריד אנשים ברחוב ולשאול אותם איך מגיעים למוזיאון.

הסיבה שאני אומר את זה רחוקה מלהיות חדשה; כולם יודעים שתרגום, מטבעו, הוא פשרה אכזרית שלא יכולה להעביר את המקור בדייקנות. אבל עכשיו, עם ההתעמקות בנושא, אני מבין בפעם הראשונה כמה מוגבלת היכולת לתרגם משהו בצורה שתעשה איתו צדק. נכון, כל עוד מדובר בעובדות, ברוח הדברים, אין בעיה לתרגם. אבל דווקא הדקויות, האווירה, כל מה שבשבילו קיימת ספרות - אלה לא יעברו. בשביל להכיר אותם, צריך ללכת למקור.

אז מה, זה אומר שצריך ללמוד כל שפה בעולם? ממש לא. רק את אלה שנמצאות בשימוש בתרבויות שאוהבים ומעריכים מאוד, ושרוצים להכיר באמת את הספרות שלהן. הרי ספר מתורגם הוא, אפילו בידיים של מתרגמים מוכשרים ביותר, רק עיבוד מחדש - רימייק בשפה אחרת.

בקיצור, החלוקה היא כזאת: אם זה רומן של סופרת אילמת מבסרביה של שנות ה-20, שנתקלים בו וקוראים בהנאה, אבל בלי שניצת רומן עם התרבות הבסרבית לדורותיה, אפשר בהחלט להסתפק בתרגום. לעומת זאת, מי שמתמכר עד שורשי שיערותיו לספרות ארגנטינאית, למשל, ומבלה בחברתה את רוב זמן הקריאה שלו, כדאי לו לקום וללמוד ספרדית, ולהתחיל, כמה שיותר מהר, לקרוא במקור עם מילון.

מניסיון אני יכול לספר שקריאת ספרי מקור עם מילון עשויה בהחלט להיות חוויה מתישה, במיוחד בהתחלה, כשצריך כל הזמן לחפש מילים וביטויים, ובקושי מרגישים הנאה מהקריאה. מצד שני, יש לזה יתרון כפול: זאת הדרך היחידה לקרוא באמת ספרות שאוהבים, וזאת גם דרך נהדרת ללמוד שפה. עם חומרי לימוד משעממים (ע"ע "סליחה, כמה עולה הלפת הזו?") אי-אפשר להגיע רחוק, בעיקר כי כוח הרצון מידלדל מהר מאוד. ואיך אפשר להאשים אותו.

נכון, זה דורש הרבה משמעת עצמית. לא נעים, וגם די משפיל לאגו, לקרוא בחריקת שיניים עמודים ספורים ביום, כשיכולתם באותו זמן לקרוא את כל הספר המתורגם. אבל לאט-לאט המצב משתפר, תדירות השימוש במילון יורדת, ומה שנשאר הוא קשר אמיתי עם ספרות זרה, שמתגלה כמושכת, מורכבת ויפה הרבה יותר משהיה נדמה.

אגב, אפילו אז, הספרים המתורגמים יכולים לעזור: אם נתקלים בקטע קשה, אפשר להסתכל על התרגום ולראות איך פירשו אותו שם, ומזה ללמוד הרבה מאוד. לא תמיד זה מדויק - בספר היפני שאני קורא עכשיו (לא זה של העבודה), המתרגם לאנגלית מפספס די הרבה - אבל זה בהחלט נותן מושג על המשמעות.

טוב, ברור שללמוד שפה בשביל לקרוא זו הצעה כבדה למדי, במיוחד היום, כשלאנשים יש טווח קשב של נמלה רצוצה. אבל מי שיעשה את זה למרות הקושי, יגיד לעצמו תודה מאוחר יותר. ואם לא מרחיקים למחוזות אקזוטיים, אז הנה יוזמה קטנה לסדר היום: לפחות באנגלית, שרוב האנשים יודעים במידה כזאת או אחרת, אפשר לעשות מאמץ ולקרוא במקור. תופתעו לגלות כמה זה עולה על התרגום, וכמה ניואנסים הולכים לאיבוד במעבר - וכאן כמעט כל אחד יכול להשוות בעצמו ולראות.

ועוד שלושה דברים:

1. בפוטו-פיניש עם הטריילר של יואב אבני, שעליו סופר בראיון שהופיע כאן בשבוע שעבר, קבלו עוד טריילר מקומי חלוצי - להידרומניה של אסף גברון. מינימליסטי ומוצלח ביותר. שווה צפייה - תנו לו 25 שניות מזמנכם, לא תצטערו.

2. עלה גיליון 3, לחודש מאי, של כתב-עת אונלייני לשירה בשם שיר חדש. העורכת היא גבריאלה אלישע. כדאי להיכנס, יש הרבה שירים מעניינים, ובכלל, האכסניה יפה ועושה חשק להישאר ולקרוא הכל לאט ובסבלנות.

3. בהארץ התפרסם היום מאמר דעה של ליאור קודנר, שבו הוא מהלל את טוויטר ואומר, בין היתר, ש"את מהפכת התמצות כדאי להרחיב לתחום התרבות והאמנות", וש"ספרים ארוכים מרתיעים". אולי האג'נדה הטקסטופובית הזו היא שעומדת מאחורי תחרות סיפורי ה-SMS שמארגן מפעל הפיס, שגם בה, הפלא ופלא, קיימת מגבלה של 140 תווים (כמו בטוויטר, אבל למרבה הצער, פי שתיים מהודעת SMS בישראל, שאורכה הוא 50% מהנהוג בעולם).

בכל אופן, המאמר לא הכי משכנע. נכון, תמצות הוא בעיקרון דבר מבורך, אבל לקרוא ל-140 תווים "תמצות" זה מתאים בערך כמו לקרוא למלחמה גרעינית "סיכול ממוקד". ושימו לב במיוחד למשפט הבא שם: "המסגרת הנוקשה היא המהפיכה האמיתית של טוויטר, המחייב את הכותב להביע רעיונות בתמצות, לסנן את הטפל, לחשוב על כל מילה". כן: לסנן את הטפל. בטוויטר. מעניין מה אורוול היה אומר על זה.

danext@gmail.com

כמה קצר יכול להיות סיפור לפני שהוא מפסיק להיות סיפור? זה מה שמנסה סופר בשם רוברט סוורטווד לברר במאמר הזה, שמופיע ב-Flash Fiction Chronicles. אחד הדברים החכמים והנכונים שהוא כותב שם בזכות הקיצור, הוא שהמעטה בפרטים מאפשרת (או בעצם, מחייבת) לקורא להפעיל דמיון וחשיבה משלו. אני בכלל מאמין שכל מה שטוב בספרות מתרחש אצל הקורא ולא אצל הכותב, וששום יכולת כתיבה לא תשיג איכות אמנותית כמו זו שהמוח מסוגל להמציא על בסיס מידע חלקי.

אבל סוורטווד לא עוצר שם; הוא גם מתייחס לטוויטר ולהשפעותיו רוויות הפרעות-הקשב על קריאת ספרות. הוא אפילו חוזה שבעוד שנה-שנתיים יגיע היורש של טוויטר, שבו המקסימום להודעה יהיה רק 70 תווים, כי אנשים יחשבו ש"140 תווים זה פשוט יותר מדי".

כל זה גרם לו לטבוע את המונח הנסיוני Hint Fiction. אלה "סיפורים מאוד, מאוד, מאוד, מאודקצרים", שנקראים כך כי כל מה שהקוראים מקבלים בהם הוא "רק רמז. לא סצינה, לא מיקום, אפילו לא קווי דמות. הם מקבלים רמז ולא מעבר לזה, ומתבקשים - לא, מאולצים - למלא את המקומות הריקים".

מאחר שהוא זה שהמציא את המונח, מותר לו גם לקבוע את משמעותו. מגבלת המילים ב-Hint Fiction היא, לפי המאמר, 25 מילים בלבד. לא משאיר הרבה מקום לשטויות, אבל עדיין, ארוך בהרבה מהסיפור הנודע, בן שש המילים, שכתב המינגוויי (שגם הוא מוזכר - ואפילו מצוטט בשלמותו! - במאמר).

ואם זה לא מספיק לכם, סוורטווד גם הכריז בבלוג שלו על תחרות נושאת פרסים לכתיבת ה-Hint Fiction הראשונים בעולם. הדד-ליין הוא ה-30 באפריל, ואת הסיפורים צריך להגיש באמצעות הקלדם כתגובות לפוסט. מה שבטוח, זה חדשני: נכון שספרות קצרה רחוקה מלהיות חידוש בפני עצמה, אבל לא נראה לי שקרה אי-פעם בעבר שקיצור הפך לפופולרי בגלל סיבות טכנולוגיות (אפילו הטלגרף, שבו כל מילה עלתה כסף, לא גרם לאנשים לחשוב על ספרות בצורה טלגרפית).

עד היום, כתיבה בקיצור נעשתה כאקט חיובי (לא במובן הערכי, אלא הפעלתני), מתוך רצון לכתוב דווקא ככה - אבל נראה שכרגע היא מתחילה להפוך לאופציה קוסמת כאקט שלילי דווקא, כמעשה של ייאוש מכתיבה ומקריאה של טקסטים ארוכים. ובמיוחד, ייאוש מהרעיון שיהיו בכלל קליינטים לטקסטים שאינם באורך של SMS. או בשלוש מילים קצרות וממצות: Post Literate Society.

danext@gmail.com

ממש כמו פקקי התנועה של סוף החג, גם במפקדת הבלוג נוצר תור ארוך של עניינים חשובים יותר ופחות - קילומטרים על קילומטרים, פגוש אל פגוש מכאן ועד למקורות הנילוס. אז הפעם, כדי שאף אחד מהם לא יתייאש ויעשה יו-טרן, נחסוך במילים ונלך על רשימת לינקים כדאיים, שלא לומר מומלצים.

1. מכשירי קריאה אמורים להיות נעימים לעין בדיוק כמו ספרים רגילים, אבל המשתמשים של קינדל 2 מתלוננים עכשיו שהפונטים במכשיר הזה, בניגוד לקודמו, קופצים, רוטטים ומקשים על הקריאה. במיוחד במקרה של משתמשים שהראייה שלהם כבר לא 6/6.

2. לקרוא על מסך שעושה שימוש בדיו אלקטרונית זה דבר אחד, אבל איך זה לקרוא ספר על מסך של טלפון סלולרי? בגרדיאן דווקא נהנו מהחוויה, וצופים עתיד מזהיר, או אולי זוהר, לשיטת הקריאה המוזרה והמעיקה (והמסרטנת) הזאת.

3. מחירי האי-ספרים כנראה לא ימשיכו להיות כל-כך זולים: מדינות שונות בארה"ב מנסות להגדיל את הכנסותיהן, ומתכננות להטיל מסים על סוגי מדיה שנרכשים דרך הרשת, כולל מוזיקה, סרטים וספרים. מי שבוודאי לא יאהבו לשמוע על זה, חוץ מאמזון ודומותיה, הם הסופרים שעוברים, במספרים גדולים יותר ויותר, להוצאה דרך הרשת (לפי הכתבה הזו ב-CNN).

4. מי שנכנס לדיכאון מהתקדמות הטכנולוגיה, בוודאי ירצה להתיז על מכשיר הקריאה שלו את הספריי הזה - שמשחזר "ריח של ספרים" ומאפשר ליהנות מקריאה נוחה בלי לוותר על המרכיב החשוב הזה בחוויית הקריאה. טוב, ברגע שמתחילים לקרוא על סוגי הריח המוצעים - ביניהם אחד ש"זוקק מ-20,000 ספרים משומשים" של בעלי חתולים (!) - מבינים שזו רק מתיחה, אבל לפחות היא מוצלחת.

5. אחרי שיגורו המוצלח של קמפיין "קראו בזמן הארוחה", אפשר לעבור לשלב הבא: הבלוגרית מישל קרנס מציעה דרכים שיאפשרו לכם לנצח את בזבוז הזמן הגדול מכולם, ולקרוא תוך כדי העבודה. חוץ מזה, יש לה גם רשימה של עשרת הספרים המתאימים ביותר למחפפים על קידוש הספרות.

6. לוס אנג'לס טיימס מפרסם "ניסוי בסיפור סדרתי": 16 סופרים כותבים יחד סיפור, כל אחד פרק נפרד. הסיפור נמצא כרגע בפרק התשיעי, ומעניין לראות אם התוצאה הסופית תזכיר את הסיפורים שאנשים היו כותבים פעם בשיטת הניירות המקופלים, שורה אחרי שורה, כדי להעביר את הזמן בבית הספר (כלומר אי-קוהרנטיות מוחלטת, אבל מבדרת).

7. הכותרת בדף הזה היא "חנויות הספרים המעניינות ביותר בעולם", אבל הן לא רק מעניינות - הן גם יפות בצורה שערורייתית. בין היתר יש שם חנות שבנויה בתוך כנסייה גותית ישנה, אחת שהיתה פעם תיאטרון, ועוד כל מיני מקומות שעושים חשק לדהור לתוכם עם משאית ולהתחיל להעמיס ספרים עד אובדן חושים. בינתיים, אפשר בהחלט להסתפק בתמונות, שמזכירות שחנות ספרים טובה היא הרבה יותר מאשר סטנד רבי-מכר עם שיגעון גדלות.

danext@gmail.com