ליבריסטאן

הן שוב ניצחו, הפחמימות המאורגנות היטב. האוכל של פסח בהחלט יודע איך להכניע עם שלם בשלושה צעדים קלים. אז עכשיו, ביום שאחרי הפצצה הקלורית, אסתפק במיקרו-פוסט דל-שומן, שיוביל אתכם למקום שכולו טוב.

שלשום קיבלתי הזמנה מפתה לאתר בשם זוטא: כתב-עת ספרותי חדש, אינטרנטי לחלוטין, שעלה ממש עכשיו. הביקור באתר הוכיח שהפיתוי היה לגמרי מוצדק. זוטא מצטיין במודעות גבוהה במיוחד למדיום: במקום להעמיס מידע ולינקים אין-סופיים, מהסוג שגורם לאתרים דומים בחו"ל להיראות כמו ספר טלפונים מקוון, המינון הוא שלושה טקסטים קצרים בלבד בכל גיליון - ומצד שני, תדירות פרסום גבוהה (במיוחד יחסית למקובל בכתבי עת) של פעם בשבוע, בימי שלישי.

את זוטא עורכים רונן אלטמן-קידר וענת אבישר, והגיליון הראשון כולל שיר של רוני סומק ושני סיפורים, של קרן ארחה וחנה ליבנה. חוץ מזה, העיצוב הנעים, ההתאמה המוצלחת לאופי הרשת והאווירה נטולת הפוזה ומלאת ההתלהבות - כל אלה גורמים לי, לפחות, לשמוח מאוד על הגעתו של החבר החדש.

יהיה מעניין לעקוב אחריו, ואני ממליץ לכם ללחוץ על הלינק ולנסוע לבקר שם. מה גם שאת זה, אתם יכולים לעשות בלי לעמוד בפקקים תוך הרהורים נוגים על ליל אמש. אז קדימה.

danext@gmail.com

אם הייתי כותב ספר מתח שהעלילה שלו קשורה איכשהו לבלוג, הייתי קורא לו השרת אחוז הדיבוק. מאז אתמול בצהריים ועד לפני כמה שעות בקושי הצלחתי להיכנס לאתר בגלל תקלה בלתי-מוסברת - ואם זה קרה גם לכם, אני מתנצל בשם חברת ה-hosting, ומבטיח לכל מי שירצה תלוש לצפייה חינם בפוסט אהוב לבחירתו.

ואם כבר התחלנו בענייני שמות לספרים: אולי רק נדמה לי, אבל בכל ביקור בחנות אני מרגיש יותר ויותר שנגמרו לסופרים הרעיונות המוצלחים איך לקרוא ליצירות שלהם (רעיונות טובים לסיפורים עצמם כבר מזמן קשה למצוא). וזה חבל, כי בעיניי, השם הוא אחד החלקים הכי חשובים בספר: זו הצהרת הכוונות הראשונה והבולטת ביותר, ואפשר ללמוד ממנה הרבה על מה שמחכה מאחורי הכריכה.

בדרך כלל, אם השם גרוע, מעטים הסיכויים שהספר עצמו יהיה טוב. לי, בכל אופן, זה עוד לא קרה. השם הוא גם מדד טוב לאופי הכתיבה: אם הוא יומרני, או מתנשא, או מנסה מדי למצוא חן, או שואף בכל הכוח להיראות "ספרותי" בלי שזה מצליח לו - אפשר להמר די בשקט שהבעיה לא מוגבלת לשתיים-שלוש המילים האלה, אלא משקפת משהו שמאפיין גם את הרבבות שבאות בעקבותיהן.

בגלל זה שמחתי כשנתקלתי בבלוג של גארי דקסטר, שנקרא בפשטות איך ספרים קיבלו את שמותיהם. דקסטר הוא סופר בריטי, שכתב בין היתר ספר שלם באותו נושא (ששמו, המוצלח בפני עצמו, הוא למה לא מלכוד-21?). הבלוג, שמבוסס על הספר וגם על מידע שלא הופיע בו, מתעדכן מדי יום - והוא התחיל לפעול לא מזמן, ב-6 במארס. הנה הפוסט הראשון.

לא רק שהסיפורים באתר מעניינים כשלעצמם, אלא שלפעמים כל השתלשלות העניינים שמאחורי שמו של הספר מעניינת הרבה מהספר עצמו. אפילו במקרים שבהם ההסבר לשם נראה מתבקש, מתברר שיש מאחוריו משהו לא ידוע. האמת היא שכל-כך כיף לקרוא את זה, שאני לא רוצה לצטט משם כדי לא להרוס לכם: המידע לא מופיע בצורת פרטי טריוויה, אלא כסיפור ממש, וסיפור טוב לא מקלקלים.

אבל יש נקודה עוד יותר חשובה: כשקוראים את העובדות האלה מגלים עד כמה השם היה, בימים עברו, חשוב לסופרים. אנשים התחבטו והתלבטו והקיזו דם עד שמצאו את השם הנכון לספר שלהם, בעוד שכיום נראה שמי שנותן את השמות האלה הוא בן-דודו הפחות כישרוני של המחשב הצה"לי, שממציא (לפי המיתוס) את השמות למבצעים הצבאיים.

בכל אופן, גם אם לא מתחשק לכם להיכנס לאתר, דבר אחד אפשר ללמוד מהעסק - והוא שלמי שכותב ספר יש רק שתי אפשרויות: לבחור לו שם טוב, או לפחות לדאוג שתהליך הבחירה יהיה כרוך בפרשה מוזרה כלשהי, שתספק קצת גב ספרותי במקרה שהשם יהיה בנאלי.

danext@gmail.com

הוסף לעגלת התינוק

זוכרים את ההצעה שלי משבוע הספר הקודם, למכור ספרים בשיטת הערימה הענקית והאנונימית באמצע הכיכר? טוב, אז מישהו בבריטניה הלך על רעיון דומה. לא מאותן סיבות, אבל עדיין.

הכל התחיל באזור תעשיה בבריסטול, כשספקית בריטית של ספרים משומשים לאמזון פינתה את המחסן ששימש אותה כבסיס לוגיסטי. או יותר נכון, "התפנתה" ולא "פינתה" - כי כמויות אדירות של ספרים נשארו שם אחריה. במקום לדאוג בעצמם להעברת הספרים למקום אחר, החליטו אנשי החברה לפעול בדרך הרבה יותר פשוטה: לפתוח את הדלתות ולקוות שההמונים יבואו, יצללו לתוך האנדרלמוסיה ויקחו בחינם מכל הבא ליד.

את התוצאה אפשר לראות כאן, בדיווח של הדיילי מייל. לא רק שההמונים אכן באו, הם גם היו יצירתיים. התיאורים הבאים מתוך הכתבה מזכירים שאחרי הכל, הבריטים ואנחנו לא כל-כך שונים כמו שנוטים לחשוב. אנשים הכניסו מכוניות לתוך המחסן והעמיסו בהתלהבות; לקחו ספרים בעגלות תינוקות; זוג אחד הגיע בקרוואן מתנייע, בילה במקום את הלילה, מילא את הרכב בספרים ונסע; ומישהו אפילו הגיע לצורך העניין עם טריילר על הגג של האוטו. נציגת החברה סיכמה במילים: "זה כמו נחיל ארבה".

לפי הכתבה, הספרים שהושארו במקום לא היו הכי מושכים שבעולם; את הספרים הטובים החברה לקחה איתה. אבל זה לא במיוחד הפריע למי שהגיע לשם. בכל מקרה, אם תהיה דרך לוודא שנחיל הארבה הזה גם יקנה ספרים, ולא רק יבזוז אותם - אולי עתידה של הספרות, אפילו בגרסת הנייר, עוד יפתיע לטובה.

קובץ להורדה

למצוא יצירות ספרות לקריאה ברשת זה לא קשה, בלשון המעטה, אבל רק כשמדובר בטקסטים ישנים יותר. בשביל סיפורים חדשים צריך להתאמץ, או לפחות לחכות עד שיגיע חידוש כמו האתר 52 סיפורים.

האתר הוא יוזמה של חטיבת הארפר פרניאל (חלק מהארפר-קולינס), והרעיון בו פשוט: לפרסם סיפור חדש בכל אחד מהשבועות בשנה הנוכחית. לפי התכנון, חלק מהסיפורים יהיו חדשים ממש, וחלק יגיעו משורות יצירות המופת, שגם הן (כל עוד לא פגו זכויות היוצרים) לא קלות למציאה ברשת. בינתיים כבר עברו שמונה שבועות מתחילת 2009, אז גם מבחינת התוכן האתר כבר מתחיל לצבור תאוצה.

נראה לי שהוצאות הספרים בארץ יעשו בחוכמה אם יקחו בהשאלה את הרעיון הזה, ויפרסמו גם אצלן - רובן הקימו לעצמן בשנה האחרונה אתרים די מושקעים - יצירות שלמות, ולא רק קטעים מתוכן. אולי זה כאב ראש מבחינת זכויות היוצרים, אבל זה נעשה לפעמים באתרים כמו ynet, אז הרעיון לא בלתי-אפשרי.

הבעיה היחידה היא שהשיטה הזאת, של פרסום סיפור מלא, נועדה למשוך קוראים לקובצי סיפורים קצרים - ובישראל הז'אנר הזה נדחק לפינה. כאן מעדיפים רומנים, עדיף מחו"ל, עדיף עבים, והכי עדיף, מתורגמים רע. ככה זה בוודאי יימשך, עד שיקום מישהו ויהפוך את הרשת לקו הקדמי של הסיפור הקצר. לחיבור ביניהם יש סיכוי, אם מנווטים אותו נכון, להפוך דווקא את ספרי הסיפורים הקצרים לצורה הפופולרית באמת בחנויות.

השגריר העצמאי

אמנם השבוע רק התחיל, אבל אני כבר חותם לכם שזה הסיפור הכי יפה ומחמם-לב שתקראו בו: מתרגם סיני בן 81 בשם יאו ייאן, שהקדיש את חייו לתרגום שלום עליכם (מרוסית, לא מיידיש) ולקידום היצירות שלו בסין. הוא עשה את זה במשך עשרות שנים, וממשיך בזה גם היום - מבלי לתת לסביבה הלא-ממש מפרגנת לעצור אותו. הראיון איתו מתקיים לרגל 150 שנה ללידת הגיבור הספרותי שלו (ב-2 במארס), ויש לו כמה דברים מעניינים מאוד לומר על הנושא הזה, ובכלל. לא בכל יום נתקלים בחיבור אוקסימורוני כמו ספרות ואלטרואיזם, אז כדאי להקשיב ליאו - ולהפנים.

danext@gmail.com

קוצר נשימה

איזה מין ספרים יראו אור ב-2009? שאלה קצת רטורית, אפילו בשנת משבר. הספרים שייצאו ב-2009 הם בדיוק אלה שיצאו ב-2008; בספרות, כמו בגיאולוגיה או בזואולוגיה, שנה בודדת רחוקה מלהיות יחידת הזמן הרלוונטית הקטנה ביותר. מה שלא הפריע לעריכת המשאל הצנוע הבא, שבו התבקשו עורכים מכמה הוצאות בריטיות גדולות להתנבא בנושא הזה.

קשה לומר שהתחזיות שלהם מפתיעות - לא לטובה ולא לרעה. אבל מאחר שהדיבור על שנה כעל תקופה בעלת משמעות בספרות הוא די עקר מלכתחילה, במקרה הזה די קל לזכור שיותר משהנשאלים מנסים לנבא מה יקרה, הם למעשה מכתיבים את מהלך האירועים.

כשעורך מסוים אומר, לדוגמה, ש"ספרי סלבריטאים ימשיכו לשגשג במחצית השנייה של השנה" - אפשר להיות בטוחים שהוא ידאג אישית לכך שזה יתרחש. יותר מהכל, הדברים שאמרו העורכים מזכירים את אופי "הנבואה המחזורית" שנפוץ בתחום עיתונות האופנה: "בקיץ הזה יחזרו לאופנה החותלות הוורודות עם הפונפונים הירוקים (כי כבר התחלנו לייצר אותן בהמוניהן!)".

בכל מקרה, כשחושבים על זה, לא ממש משנה מה יהיו "האירועים החמים" בספרות ב-2009, וגם לא ב-2019 או ב-2099. מה שמשנה הוא שיהיו ספרים טובים בסביבה, ולא חשוב מאיזו שנה. אני מסתכן בחזרה על עצמי, אבל אגיד שוב את דעתי בנושא: ספרות לא מתקיימת בהווה. סופר טוב, בעיניי, הוא מישהו שנשען רק על העבר, וכותב רק בשביל העתיד.

בחזרה מהנשייה

לא צריך להיות ממעריצי הספרות המסורבלת, מלאת היומרה והנפיחות, כדי לאהוב את אבן הבניין הקטנה והחביבה שמשמשת בה ביד רחבה: המילים הנדירות. זה הצד החיובי של העובדה, המצערת כשלעצמה, שמילים יוצאות כעניין שבשגרה מהשימוש היומיומי ובעקבותיו מהשימוש הספרותי; ככה הן נעשות יותר ויותר נדירות, ומידת הכיף שבפגישה איתן עולה בהתאם.

בשביל מי שמרגיש מוכן להיפגש עם הרבה מילים כאלה בבת-אחת, וגם חושב שהגיע הזמן להחזיר אותן לנוכחות מכובדת בשפה (האנגלית, במקרה הזה) - האתר Word Warriors הוא יעד כדאי במיוחד. הוא הוקם על-ידי אוניברסיטת Wayne State בדטרויט, ומטרתו היא לספק מאגר של מילים ש"ראויות לשימוש נרחב יותר".

את המילים מציעים המשתמשים באתר, ואיכשהו, לצד יצורים יקרי-ערך כמו ,Folderol, Fubsy, Mome, Chelonian ו-Buncombe, יש שם גם כמה מילים די מוכרות. ואם אפילו Fortnight, Eschew, Salient, Thwart ו-Covet כבר מתחילות לצאת משימוש במידה כזאת שהן נכללות באתר, אולי הפונקציה שהוא ממלא חשובה יותר משנדמה.

danext@gmail.com

כרוכים אחריהן

בשלב הזה, אני מניח, כולם כאן כבר יודעים מה דעתי הרגילה על עיצוב ספרים: לא Less, אלא Nothing is More. אבל לכל כלל יש יוצא מהכלל, וכשמדובר בעיצוב כריכה מוצלח באמת, אפשר בהחלט לרשום גם אותי בצד של התומכים (ואפילו המתלהבים). חבל רק שהמקום שבו אפשר למצוא עיצובים כאלה הוא כבר מזמן לא רשת הספרים הממוצעת, אלא פשוט ה-רשת.

לא מזמן סיפרתי כאן על בלוג עיצוב הספרים הזה (שלמרות שמו, אין לו שום קשר לניו יורק טיימס), אבל הפעם נתקלתי באתר עם יעד דומה, שמשאיר אותו רחוק מאחורה. קבלו את ארכיון כריכות הספרים (הנה הקישור): פרויקט שמזכיר למה טוב שיש אינטרנט, וכזה שצריך לקנות כובע רק כדי להסיר אותו בפניו.

אין הרבה מה לומר על הרעיון - תצוגה מתרחבת בהתמדה של המוני עיצובי עטיפה גאוניים. כבר העמוד הראשון יגרום לכם להזיל ריר, ונכון לעכשיו מחכים בהמשך, אחרי 50 הכריכות הראשונות, עוד 802. זה הרבה יופי בבת אחת, אבל אני מאמין שתוכלו להסתדר. לי, לפחות, הביקור באתר הזה הזכיר שהכי טוב, בסופו של דבר, בלי More ובלי Less, אלא - כמה קשה ונדיר - Exactly Right.

ובכל זאת, בואו לא נשכח שרוב בני האדם - והמעצבים בתוכם - לא גאונים כמו האנשים שיצירותיהם מככבות באתר הזה. כל עיצוב שנופל בצד הלא-נכון של עקומת הפעמון, כבר עדיף שיוחלף במשהו פשוט ככל האפשר, גולמי ולא מתיימר. זה כנראה מה שחושבים גם באוסטרליה, שם היתה הצלחה מסחרית אדירה לסדרת קלאסיקות בעיצוב נוסטלגי (כלומר, עם כמה שפחות ממנו) שיצאה ביוזמת הזרוע המקומית של פינגווין. הנה לכם עיצוב שלא יגיע לארכיון הכריכות, אבל בהחלט ייראה טוב במקום חשוב הרבה יותר: המדף בבית.

תופת מסוגננת

והנה עוד פרויקט שמציג את הרשת ברגעיה הטובים, ובדרך גם מסמן דרך שבה מוסדות אקדמיים יכולים לממש את הידע שלהם בצורות לא שגרתיות. את האתר הזה הקימה אוניברסיטת טקסס באוסטין, והוא נקרא עולמות דנטה. המטרה היא להציע פרשנות, עם ליווי ויזואלי, לקומדיה (האלוהית) - בחלוקה לשלושת העולמות שמרכיבים את העלילה. האתר עמוס בציורים ששאבו השראה מהיצירה, וההסברים מסודרים כל אחד לפי הקאנטו הרלוונטי. אפשר לבלות שם שעות - וזאת אולי ההזדמנות היחידה שתהיה לרובנו ליהנות מביקור נעים, וזמני, בגיהינום.

danext@gmail.com