ליבריסטאן

–

–

danext@gmail.com

הסברתי לו שאני לא יודע לצייר כמו שצריך, אבל זה לא עניין אותו. הוא דרש שאתן לו להתבטא, דווקא עכשיו ודווקא כאן, מכל המקומות.

ניסיתי להתנגד, אבל הוא דאג להבהיר לי שבתור ספר מכובד ומאובק בעולם אנאלפביתי, אין לו מה להפסיד. הוא לא מפחד מהחוק, הוא בז לחברה, ושום בלוגר מושתן לא יעצור אותו. ככה הוא אמר.

אז אין ברירה. קבלו את…

–

לפני הכל, הוא הסכים לענות על שאלון קצר, כדי לעזור לנו להכיר אותו טוב יותר:

גאדג'ט שנוא:

- "קינדל".

מילה שנואה:

- "קינדל".

מדינה שנואה:

- "קינדל".

צבע שנוא:

- "קינדל".

איפה אתה רואה את עצמך בעוד שנה?

- "בקבר, ושונא את אייפד כמו שאני שונא את קינדל".

–

ועכשיו, להופעת הבכורה. הוא יבצבץ פה מדי פעם, כשיהיה לו חשק.

–

danext@gmail.com

אתמול, בעקבות החזרת ספר שקיבלתי במתנה, מצאתי את עצמי בחברת זיכוי של אחת הרשתות. לא זיכוי קטן, התברר לי בקופה של הסניף שאליו נכנסתי לצורך ההחזרה. הסניף היה גדול, ולי היתה רשות לקחת מה שבא לי, והרבה מזה. נהדר, נכון?

אולי בשביל מישהו שרגיל לקנות בחנויות רשת. במקרה שלי - אחד שכבר שנים לא קנה ספר חדש, שרגיל לנבירה בחנויות משומשים, ושיחסיו עם ההיצע הנורמלי של הרשתות מסתכמים במשחק מזוכיסטי פה ושם - הזיכוי התגלה ככרטיס כניסה ללימבו.

כל מה שרציתי היה לקנות איזה ספר אמנות או שניים, כי גם הספר המקורי היה מאותו ז'אנר. אבל בסניף הראשון לא מצאתי כלום, אז הלכתי לסניף אחר. המלאי שם היה שונה רק במעט, ושוב לא מצאתי כלום. היום הלכתי לסניף הכי גדול בתל אביב - וגם שם, כל מה שחיכה לי היה פגישת מחזור עם הספרים מהסניפים הקודמים.

באיחור מסוים הבנתי שאין טעם להמשיך להסתובב בין סניפים, כי חנויות רשת הן, כולן, אותה חנות בדיוק. לא בדיוק תובנה חדשה, אבל רק ברגעים כאלה קולטים אותה באמת. רק הגודל קובע עד כמה המלאי יהיה מגוון, וברגע שביקרת בחנות הכי גדולה, החיפוש למעשה נגמר. בכל השאר יהיו לך סיכויים נמוכים יותר.

טוב, עכשיו אני מכיר את כל ספרי האמנות שעושים סירקולציה באותה רשת. אז בלית-ברירה צריך להתפשר על איזשהו ספר נורמלי, מה שמכונה "פרוזה". החלטתי, בעקבות מאמרים שהתוודעתי אליהם בזמן האחרון, שהגיע הזמן לקרוא רומן של ס. יזהר. חה! שניים מהסניפים בכלל לא החזיקו ספרים שלו, והשלישי החזיק אחד, בעותק בודד ומבויש, מה שגרם לי להתמלא צער ולוותר על הקנייה לגמרי.

וככה, ממדף למדף, מקטגוריה לקטגוריה, רק נעשה לי ברור יותר ויותר שאני לא באמת יכול לקנות שום ספר במקום כזה. אם הזיכוי היה לחנות משומשים, הייתי מנצל את כולו תוך שעה. כאן, איך לומר, זה קצת בלתי-אפשרי.

אל תבינו לא נכון; הרעיון הוא לא להשמיע תלונות מעצבנות על עודף-משאבים, כמו הנודניקים ש"כבר לא יכולים יותר לנסוע בכל המרצדסים האלה". הרי זיכוי אחד ביד עדיין טוב משני עצים-לשעבר ללא פתק החלפה. בסוף בטח אמצא משהו; אבל החוויה. ללכת בכל העיר, להיכנס שוב ושוב לחנויות רחוקות זו מזו, ולמצוא את עצמך באותו מקום עצמו, עם אותם ספרים שאתה לא רוצה ואותה חתיכת נייר רודנית שכופה עליך לבחור אך ורק מביניהם. The horror, the horror.

danext@gmail.com

כמה מהמשמעויות והקונוטציות של המילה האנגלית slush יכולות לפרנס רבעון מכובד למחשבה נגטיבית: שלג מלוכלך בבוץ; כינוי גנאי שמשלב ביצירתיות בין slut ו-lush; שומן שמתקבל מהרתחת בשר מומלח; סכומי כסף שמשולמים בסתר לפוליטיקאים מושחתים. אז בוודאי תשמחו לשמוע שדווקא המילה הזו הודבקה, בענף המו"לות האנגלופוני, לערימת כתבי היד הבלתי-מוכרים שנשלחים להוצאות ונקראים על-ידי לקטורים. השם הוא slush pile ,pile.

כשכתבי-יד שנשלחו ישירות להוצאה נחשבים מראש לממוצע קונספטואלי משוקלל של משקעים עכורים, פוסטמות, פסולת שומנית ושוחד, אין פלא שמגיע היום שבו מכריזים רשמית על "The Death of the Slush Pile", כמו בכתבה הזו בוול סטריט ג'ורנל. מתברר שההוצאות בארה"ב הפסיקו לגמרי לקבל כתבי-יד בשיטה הישנה, ועובדות רק עם סוכנים ועם "שמות מוכרים". לפי הכתבה, הפעם האחרונה שהוצאת רנדום האוס הוציאה ספר שהתגלה בערימת הדואר היתה ב…1991.

אבל לא היה צריך לחכות לתעודת הפטירה שהנפיקו בוול סטריט ג'ורנל כדי להרגיש את זה. גם אצלנו, למרות שלא קוראים (לפחות בפומבי) לכתבי-היד שמגיעים בדואר "ערימת טינופת", השורה התחתונה היא אותה שורה. מלבד במקרים חריגים, במו"לות כבר לא מעוניינים במציאת מה שנקרא פעם, בעידן נאיבי יותר, "קולות חדשים". הענף שינה כתובת, ועבר לתחום ההנצחה; אבל לא הנצחה של עבר, אלא של הווה. המשחק מתמקד בזיהוי הזרמים הרווחיים ביותר של הסטטוס-קוו, בשימורם ובשכפולם.

כן, מוסד ההוצאה תמיד שילב בין צד מסחרי לבין צד אמנותי, אבל זה נעשה באיזון מסוים מאוד: ספרים בעלי פוטנציאל מסחרי שימשו כמנוף להשקעה בספרים בעלי פוטנציאל אמנותי (שלא היו צפויים להכניס כסף בעצמם). עכשיו הגלגל מתהפך, והספרות הרצינית היא שמאפשרת, בכך שזורקים אותה מהסיפון ומשחררים את המשאבים שהופנו אליה, השקעה גוברת בספרות המסחרית.

במסגרת התהליך הזה, מותה של ערימת כתבי-היד מעיד לא רק על שינוי פרוצדורלי בנהלי ההוצאות אי-שם באמריקה הרחוקה, אלא גם ובעיקר על המשך ההתנערות מחידוש וממקוריות באמנות בכלל (תהליך שעליו דיברתי גם בפוסט הקודם). החידוש נתפס במקרה הטוב כבלתי-אפשרי, ובמקרה הרע כאיום של ממש: למעטים יש סבלנות למשהו חדש באמת, שמחכה ב-slush pile ומצריך בהגדרתו מחשבה ועבודה בפסים שאליהם ההוצאה לא מורגלת. הרי במקום "לבזבז כסף" עליו, אפשר להרוויח כסף בדפוסים שכבר הוכיחו את עצמם כמוצלחים מבחינה מסחרית וביקורתית (שני קטבים שבעבר נטו לרוב להיות מנוגדים, אבל הולכים ומתאחדים).

מפעל הנצחת ההווה, שאליו ההוצאות מידרדרות והולכות, יוצר מתחת לאף שלנו סוג חדש וביזארי של "קלאסיקה": הבינוניות מקובעת בתור הדגם הספרותי המרכזי, וסביבה נוצר בכוונה שטח סטרילי ומגודר, אזור מוות שמקשה יותר ויותר על מעבר מוצלח של יצירות שמתעלות על הבינוניות ומאיימות לטלטל את סירת הרווחיות (בכל מובניה). זה פועל גם אחורה, על העבר שמושכח ונדחק מהמדפים, וגם קדימה, על העתיד שהופך למסורב כניסה.

הוצאה שמוותרת, רשמית (כמו בארה"ב) או בפועל (כמו בישראל), על התקווה למצוא את דרכה בערימה, היא בעצם הוצאה שמאמינה שכל מה שדרוש לה כבר נמצא ברשותה, בתוך הבית, ולכן אין לה כביכול צורך לפתוח את הדלת בפני זרים שבאים מהרחוב.

אבל אפילו המגינים הנחושים ביותר של הספרות העכשווית לא יוכלו לטעון שזה באמת המצב. הרי אף פעם לא היתה בספרות נקודת זמן שהצדיקה את סגירת הדלתות, אפילו לא בתקופות יצירה קצת יותר מפוארות מזו; על אחת כמה וכמה שהעידן הנוכחי, הנרפה והדליל והמבולבל, הוא לא בדיוק הזמן המתאים להאלהת המצב הקיים.

בתקופה שלנו, יותר מאשר בקודמותיה, ברור במיוחד שהתשובה היא בכל מקום חוץ מאשר בתוך הבית, ולכן לא רק שהדלתות צריכות להיות פתוחות, אלא עדיף בכלל לעקור אותן מהצירים. אחרת נישאר נעולים בפנים בחברת "קלאסיקה מסחרית" מחניקה ודיקטטורית, שממנה אי-אפשר להמשיך ואי-אפשר לסגת. וזה כבר slush מסוג שאפילו המשמעויות הנוכחיות של המילה יתקשו לסבול בחברתן. הרבה כבר נאמר על "מות המחבר", אבל זה יקרה באמת רק ביום שבו יוציאו להורג את הלקטור האחרון.

danext@gmail.com

אתמול ראיתי את הסרט האמריקאי המוצלח מאוד Sullivan's Travels (שרובנו מכירים, בלי לדעת שאנחנו מכירים, דרך ההומאז' של האחים כהן O Brother, Where Art Thou), ולמרות שמדובר בקולנוע, הצפייה הבהירה עניין שהטריד אותי כבר מזמן (גם) בספרות.

הדבר שהפתיע אותי בסרט, מלבד האיכות שלו כיצירת אמנות, היה התחושה הברורה שהוא נוצר מתוך ביטחון עצמי של הבמאי-תסריטאי פרסטון סטרג'ס (הראשון בהוליווד שעשה את המעבר מתסריטאות לבימוי ויצר סרטים אישיים במלוא מובן המילה) באיכות הזו. בכל רגע ורגע, הרגשתי שסטרג'ס יודע שהוא אמן גדול, ויוצר מתוך ודאות עצמית שיש לה כיסוי מוחלט באיכות האובייקטיבית של הסרט. ההרגשה הזו שלי רק התחזקה בעקבות צפייה בסרט תיעודי עליו ועל הקריירה המטאורית שלו.

במבט מ-2010 אפשר לומר שזה, בפשטות, מעורר קנאה. לא צריך להיות שמרן גדול כדי להסכים שהיום, בתקופת הפוסט-פוסט, ביטחון עצמי ביצירה שלך הוא דבר שאפשר רק לזייף. אין יותר התאמה ברורה בין תחושות פנימיות לבין איכות בפועל. ההבדל בין המצב היום למצב ששרר בחלקה הראשון של המאה ה-20 מזכיר את ההבדל שמתקיים בימי התיכון, בין מה שמכונה בטעות "ביטחון עצמי" לבין ביטחון עצמי בלי המרכאות. כלומר: הפער בין התנהגות מוחצנת ושתלטנית שנועדה לכסות על חרדה, לבין התנהגות נטולת-פחד באמת, שמתבטאת בכל מיני דרכים, לאו-דווקא הרועשות ביותר.

כמו שקורה היום בכל תחום הומניסטי, גם האמנות עומדת בסימן מיאוס ורוויה: תחושה שכל דבר בעל טעם כבר נעשה, והיעדר כל מושג לאן אפשר בכלל להמשיך. בדיוק כך: לא לאן רצוי להמשיך, אלא לאן אפשר. מעל כל אדם שמתיישב לכתוב, או עומד מול בד ציור, או יוצא לצלם סרט, מרחף צל שנקרא "אין יותר חידושים בעולם". לפני מאה שנה, המצב היה הפוך לגמרי: אמן היה כמעט שם נרדף לחדשן, למי ששואף קודם כל ללכת בדרך שעוד לא הלכו בה. אנחנו, לעומת זאת, כבר לא לגמרי מאמינים שיש דרכים כאלה.

המצב הזה לא אשלייתי; לא נפלנו במקרה לאיזה דיכאון בלתי-מוסבר, שאין לו אחיזה במציאות. אפילו אינטואיטיבית, נדמה לי שאווירת אחרית הימים של האמנות נובעת ממקורות אמיתיים מאוד. השיתוק הזה מתבקש, כי הוא חלק מאופי שלם של תקופה שבה הוצב סימן שאלה חסר-תקדים על רעיון הקדמה. נבלמה עצם האוטומטיות של המחשבה שאנחנו בהכרח הולכים קדימה, והבלימה מתבטאת בתהליכים רבים ומגוונים, כמו: פוסט-אלפביתיזם שהולך ומתברר כניאו-אנאלפביתיזם; שקיעת הדמוקרטיות מול עליית הדיקטטורה הסינית; הדכדוך וחוסר-הסיפוק מאורח החיים "האולטימטיבי" של חברת השפע; הפערים הכלכליים שמחזירים, בפועל, את ימי שלטון האצולה בצמיתים.

וכאן אולי נמצא ההסבר למה אני, אישית, מרגיש ניכור כלפי רוב הספרות שנכתבת עכשיו - כבר בעמוד הראשון של כל ספר, כמעט, שאני פותח, ואפילו לפני זה, ברגע ההתוודעות לגרעין העלילתי. את ההסבר אפשר לסכם בצירוף מילים פופולרי בארסנל קלישאות הכריכה האחורית: "יד בוטחת". (למשל: "ברומן רב-קולי מפעים זה, מתאר הסופר ביד בוטחת את ייסורי המעמד הבינוני ב…").

למה אני מתכוון? לעובדה המצערת שלמרות שהספרות, יחד עם כולנו, נמצאת בביצה של אי-ודאות ופקפוק בעצם היכולת להתקדם, היא עדיין מתנהלת כמשחק של אנשים בטוחים בעצמם. כמו האמנים לפני מאה שנה, סופרים כותבים גם היום מתוך אמונה ברורה בערך היצירה שלהם, ומתנהגים בכתיבה כמי שיודעים בדיוק מה הם עושים. ההבדל הקריטי הוא שהיום כבר אי-אפשר להאמין לזה. אם סופר מסוגל להיות בטוח לגמרי בעצמו, בתקופה שכולה מורעלת וספוגה בספקות משתקים, זה כשלעצמו סימן לאי-רלוונטיות, שלא לומר אחיזת עיניים חלולה.

לנקודה הזאת אין קשר לריאליזם, או לכל ניסיון אחר לייצג את המציאות העכשווית. כאן לא מדובר על תוכן היצירה, אלא על האופן שבו הסופר כותב, על העמדה שלו כלפי העיסוק שלו וכלפי מקומו בעולם. סרט של סטרג'ס הוא תוצר של תקופה שבה אמן היה מישהו שאמור לדעת מה הוא עושה, ולכן Sullivan's Travels עובד. אבל איך יעבוד ספר שנוצר בימים שבהם אמנים רק מגששים באפלה, אם הסופר שכתב אותו מעמיד פנים שהאור בחדר דולק?

בסופו של דבר, אני מאמין שיש לספרות, ולאמנות בכלל, עתיד. אבל העתיד הזה יבוא בדיוק כמו שבאו העתידים הקודמים שלהן - מתוך מבט ישיר בעולם הרגש של ההווה, וסירוב להסתיר אותו תחת קונבנציות ישנות. כלומר: רק מתוך ההתמוטטות שאנחנו חווים עכשיו, מתחושת הבלבול וקץ הדרך. כקורא, מה שאני מחפש הוא ספרות שאומרת את האמת הרגשית של מי שכותב אותה, ובספרות עכשווית זה לא יכול להיות שונה: סופרים שפועלים על תקן "אחד שיודע" ומתנהגים כמו ממשיכי דרכם של סופרים שבאמת ידעו, מתבררים לי מיד כמי שמנותקים מעצמם בהגדרה, ולכן לא מעניינים או רלוונטיים בשום צורה.

באיזשהו מקום, סופר בן-זמננו שלא מפקפק ברצינות רבה ביכולת שלו להוסיף משהו לספרות, מראש אין טעם לקרוא אותו. מי שמסוגל בימינו לכתוב ספר בלי נקיפות מצפון וספקות, ולהאמין במאה אחוז בנחיצותו ובחדשנותו, רק מעיד על הספר שאין בו לא בשורה מרעננת ולא צורך אמיתי. סופר שמתיימר לדעת לגמרי מה הוא עושה, פשוט משקר לעצמו ולקוראים שלו; ספרות עכשווית ראויה לשמה יכולה להיות רק כזו שנכתבת בהיסוס, בחוסר-ביטחון, במודעות מתמדת למבוכה הטוטלית שפקדה אותנו. צריך להבין שאנחנו בעידן של אי-דרך, ואת נקודת המוצא הרגשית הזו אפשר להכחיש רק במחיר ריקון הספרות מכל תוכן. "יד בוטחת" יש, נכון לעכשיו, רק בעבר או בעתיד; בהווה כל הידיים, בלי יוצא מן הכלל, רועדות בלי שליטה.

danext@gmail.com