ליבריסטאן

1.

השאלה שנשאלה כאן לפני שני פוסטים, בשביל מה צריך ספרות, מתחילה לקבל אצלי איזשהו מענה ראשוני, שמחכה עדיין לניסוח ברור. אבל בינתיים מתברר שיש בשטח עוד כיווני חקירה שמנסים להעלות תשובות אפשריות לשאלה הזו. למשל המגמה שעליה נכתב כאן, בגרדיאן - מחקר מדעי של ממש (מדעי במובן נוירוביולוגי), של השפעת הקריאה על מוחות הקוראים. איך? למשל בעזרת fMRI, שאמור להראות בזמן אמת מה בדיוק קורה מתחת למכסה המנוע של הקורא בזמן שהוא קורא.

המאמר בגרדיאן מתייחס לזה כאל כיוון חדש בביקורת הספרות, דבר שעשוי להישמע די מופרך ברגע הראשון (ובאמת, הכתבה היתה כל-כך חשודה שמיד בדקתי אם אכן קיים במציאות גוף מחקר תחת השם שהוזכר, וגם הסתכלתי ליתר ביטחון לראות שהעמוד לא עודכן ב-1 באפריל). אבל כשנזכרים בתהומות האבסורד שאליהן הגיעה ביקורת הספרות בכוחות עצמה, בלי עזרת הפקולטות הריאליות, אפשר בהחלט לדמיין את תמונות ה-MRI משתלבות נהדר באחת התוכניות הסהרוריות ללימודי מגדר-תורת-הספרות-ביקורת-רדיקלית-ושאר-גרוטאות-מנטליות-שאין-להן-קשר-כלשהו-לאינטלקטואליות-ו/או-לאקדמיה.

בכל אופן, כששאלתי "בשביל מה צריך ספרות", לא היתה לי שום כוונה להסתפק בתשובה מהסוג הריאלי. גם אם יוכיחו לי באותות ובמופתים שבזמן קריאת ספרות המוח מפריש חומרים מסוימים שאנחנו מפרשים בתור "התרגשות נשגבת" או משהו כזה, זה עדיין לא יספק את ההסבר הפנימי לחשיבות העניין. זו הבעיה הכללית של כל המבנים התיאורטיים, לפחות הרציונליים-מערביים: הם מתחילים ונגמרים ברמת התיאור, ולא נותנים שום מענה לצורך האנושי במשמעות. להגיד שמה שאנחנו מכנים "משמעות" הוא בסך הכל משוואה של חומרים כימיים, זה נכון עובדתית - אבל גם, באותה מידה, עקר מבחינה נפשית.

לכן נראה לי שהמדע הוא שותף בעייתי במערכה לבירור השאלה של חשיבות הספרות. לא רק המדע הריאלי (כלומר: האמיתי), אלא גם ובמיוחד הדיסציפלינות ההומניות, שמכנות את עצמן "מדע" במידה מועטה מאוד של צדק. חשיבות הספרות היא לא דבר שיכול להתברר במסגרת של שיטה בעלת יומרות לאוניברסליות, אלא רק במישור שבו הספרות נכתבת ונקראת - המישור האינדיבידואלי. ושם כבר צריך אינטואיציה, ובעיקר רגש. לא משהו ש-MRI יכול להחליף בקלות. עדיין.

2.

בזמן שיטוט מקרי בעמוד הזה (מאמר של גבריאל מוקד בבלוג של רן יגיל) נתקלתי בתמונה, והתמונה פתרה - לעניות דעתי! - בעיה קיומית מהמדרגה הראשונה. מתברר, חברים, שיש בספרות גלגול נשמות, ועוד כזה שמלווה בגלגול גופים.

לא מאמינים? בבקשה:

1. אקזיביט A: תמונה של איש בשם מנחם.

2. אקזיביט B: תמונה של איש בשם ז'אן-פול.

השוו - מקצה הראש ועד לתחתית הפריים - ותיווכחו.

danext@gmail.com

Disclaimer: פוסט זה נכתב תוך כדי האזנה לחלקים מהוולקירה של ואגנר (אל תשאלו למה). לא נראה לי שזה השפיע על התכנים, אבל מצד שני, מוזיקה ללא התחלה, אמצע, סוף, הנאה, עניין או מבנה הוכרה באמנת האינטרפול כ-Mind Altering Substance, אז אין לדעת.

טוב, זיגמונדיי וזיגלינדותיי, נתחיל. במדור הספרים של ynet נתנו בסוף השבוע כבוד מיוחד לעמוס עוז (אפילו אם הכותרת "האם העוז נגוז" לא הכי חביבה שיש): הספר החדש שלו, תמונות מחיי הכפר, זכה שם לא לביקורת אחת אלא לשתיים. למה? כותרת המשנה הסבירה: "האם 'תמונות מחיי הכפר' של עמוס עוז הוא ספר חשוב המספק הצצה למרתפים האפלים בנשמתו, או שמא הדבר הכי מרענן בו הוא תמונת העטיפה. נסים קלדרון ודורון קורן חלוקים".

את הביקורת החיובית (ע"ע "ספר חשוב" וגו') כתב קלדרון, ואת השלילית (שמשפט מייצג מתוכה הוא "דמויות קצרות-טווח שלא הולכות לשום מקום") כתב קורן. בתור מישהו שלא קרא את הספר, חשבתי ששתי הביקורות כתובות טוב ומעניינות לקריאה, והראשונה שכנעה אותי יותר. אבל לא זאת הסיבה שאני מתעכב על הטקסט הזה. אגב, על הביקורת הביזארית של מנחם בן ב-nrg אני מוותר לכם, גם ברמת הלינק.

מאמר כזה, שבו מובאות בפני הקוראים שתי ביקורות מנוגדות, מעורר - לפחות אצלי - את השאלה, מה בדיוק אני אמור לעשות איתו. הרי אם יש בכלל צורך בביקורת ספרות, הוא נובע מתוך העמדה שננקטת לגבי היצירה. העמדה הזאת היא לא רק של הכותב, אלא של העורכים ושל הבמה שמפרסמת את הביקורת. בסופו של דבר, כל ביקורת (ספרותית או אחרת) מבוססת על דעה סובייקטיבית לחלוטין, ולכן, אם יש לה סמכות וכוח שכנוע מיוחדים, זה בעיקר בזכות ההסכמה שמאחוריה. אחרת מדובר בעוד מישהו שמביע בפומבי את דעתו הפרטית, בדיוק כמו כל אדם אחר בעולם.

לעומת זאת, כשמוצגות יחד שתי ביקורות סותרות, יש בזה משהו שמנטרל כמעט לגמרי את האמירה של כל אחת מהן. דווקא במאמר הביקורת המקובל, החד-כותבי והחד-דעתי, הייחוד והמיקוד הופכים את הטקסט לייצוג של דעה, שהיא יותר מאשר אישית גרידא (אגב, אני שונא את המילה "גרידא", שמעלה אצלי אסוציאציה של גיניקולוג מתקופת בית שני, אלא שלצערי אין לה תחליף בנסיבות האלה). ומנגד, דווקא הבמה השוויונית, עם הסתירה הפנימית שבה, מבודדת את הכותב ואפילו מתנערת מדעתו.

הביקורת הכפולה תובעת מהקוראים לבחור לעצמם צד כאוות נפשם, ומסירה מעצמה את האחריות. כל אחת מהביקורות כוללת אמנם נימוקים לדעה שהיא מייצגת; אבל מאחר ששתיהן מופיעות יחד, נוצרת רמיזה די ברורה כאילו אף צד לא הצליח להביא נימוקים מספקים. כאילו הבמה עצמה, זו שמפרסמת את הדברים, נותרה שוות-נפש ובלתי-משוכנעת.

בנסיבות כאלה נשאלת שוב השאלה, מה בכלל הטעם בביקורת. כשיש יותר ממבקר אחד, זה משדר יחס כאילו כל הכותבים הם במעמד של טוקבקיסטים, שמתעמתים ביניהם בלי שהאתר יתיימר להכריע ביניהם. את ההרגשה הזו מחזק ה"סקר" שמופיע מתחת לטקסט ובראש הטוקבקים, שבו הגולשים עונים על השאלה, אם ירצו, בעקבות המאמרים, לקרוא את הספר של עוז או לא.

אציין שוב, שלדעתי אין דבר כזה "מבקר אובייקטיבי" - מישהו שפשוט יודע, בזכות כישוריו האלוהיים, אם הספר טוב או רע, וסמכותו אינה ניתנת לערעור. עצם העובדה ששני מבקרים חלוקים בדעותיהם לגבי אותו ספר היא הוכחה מספיקה. אבל כמו שאמרתי, כששתי ביקורות מנוגדות מופיעות בצמידות, זה לאו-דווקא מעיד על פתיחות, אלא על סוג של אדישות. זה שומט את הקרקע מתחת למעט היומרה שחייבת להיות בביקורת: היומרה לדעה מבוססת, שכדאי לפחות להתחשב בה, גם אם לא להסכים איתה.

וזאת, כאמור, יומרה שתלויה בהסכמה מעט יותר רחבה מאשר זו שבין האונה השמאלית לאונה הימנית בראש הכותב; בהסכמה שמתקיימת מעצם ההחלטה לפרסם דווקא ביקורת מסוימת, ולא את היפוכה הגמור. אחרי הכל, אם מפרסמים יותר מביקורת אחת על אותה יצירה, כאילו אומרים בזה שכל דעה נכונה באותה מידה, ואפילו שיש בעצם הדעתנות משהו מקרי ושרירותי (מה שעשוי בהחלט להיות נכון, אבל לא ממש מתיישב עם כל רעיון הביקורת).

בהיעדר קביעה מערכתית ברורה כזאת, מעניין לדעת מה הציפייה מקוראי הביקורת הדואלית: אם הגוף המפרסם לא החליט מי מבין השתיים משכנעת יותר בעיניו, איך הם אמורים להחליט? אולי זה אמור לעבוד בדומה לבחירות אחרות, שגם הן נותרות לפעמים בלתי-מוכרעות - הבחירות לכנסת.

כי בדיוק כמו בבחירות ההן, כך גם כאן: אם באותה מפלגה נשמעים קולות סותרים על דרכה הפוליטית, אין לה יכולת לנסח טיעון אחיד ועקבי ולשכנע בעזרתו בוחרים באופן שכלתני. הסתירה הפנימית מחייבת אותנו להחליט באופן אמוציונלי, מהבטן, ומעבירה אותנו למחוזות האמונה, לא העובדות: אני פשוט מאמין, משום מה, שהמפלגה תלך בדרך שעליה דיבר פוליטיקאי A, ולא בזו של פוליטיקאי B. ומבקר X "נראה לי יותר צודק", אז אאמין לו ולא למבקר Y. סתם ככה, מסיבות עלומות של התת-מודע, או אלוהים יודע למה.

זה אמנם מה שקורה גם בהכרעה בין ביקורות מנוגדות שמתפרסמות במקומות שונים, אבל במקרה כזה, בגלל עניין ההסכמה המערכתית, לפחות יש עימות בין תפיסות עולם ולא רק בין יחידים. כשהדברים קורים באותו מקום עצמו, העניינים נעשים קצת אבסורדיים מדי.

לא המבקרים אשמים, אשמה השיטה האו"מניקית שנוטשת ומגמדת אותם, ובמקום לצדד בהשקפתם כלפי הספר, שולחת אותם לחבוש קסדות גלדיאטורים ולהילחם זה בזה להנאת הקהל. בנסיבות כאלה אין ברירה אלא לעזוב את הביקורת, ולחזור למבקר היחיד שאף אחד לא יכול לכפות עליו מלמעלה את היפוכו המוחלט: הקורא עצמו.

danext@gmail.com

מה, בעצם, כל-כך רע בספרות גרועה? הכוונה היא לא למה שהופך אותה לרעה, אלא למה שרע בה כתופעה. ברגע הראשון זה עשוי להיראות כמו שתי צורות לומר אותו דבר. אבל בעצם, כשחושבים על זה, את ה"רוע" של הספרות הגרועה אפשר למצוא רק באיכויותיה העצמיות, ולא בתפקיד שלה בעולם החיצוני. ההבדל הוא בדיוק בניואנס הדק שבין המילים "גרוע" ו"רע".

מקובל לחשוב שספרות גרועה, כזו שמתאפיינת בנחיתות איכותית, היא באופן אוטומטי גם רעה - כלומר, "גורמת משהו לא טוב" לעולם, לדברים שמחוצה לה, וכדומה. ומכאן, אולי, הזיהוי של כישלון יצירתי עם חוסר לגיטימיות. ספר רע נתפס כמשהו שעצם קיומו אמור לעורר בנו לפחות אי-נעימות, ובדרך כלל גם רצון להגשים אידיאל טהרני: לשאוף לעולם שבו לא יהיו ספרים רעים, רק ספרים טובים.

אחד מביטויי התפיסה הזאת הוא ספרי הדרכה שאמורים "להציל" את הסופרים מהאסון הנורא של כתיבת ספרות גרועה. מצטרף טרי לז'אנר הוא הספר בעל השם החד-משמעי How Not to Write a Novel: 200 Mistakes to Avoid at All Costs If You Ever Want to Get Published, שתקציר מתוכו מופיע באתר הטיימס. שוב, המטרה ברורה: ספרות גרועה היא, כביכול, עשב שצריך לשרש ולהילחם נגדו כל הזמן מתוך שאיפה להכחיד אותו לגמרי.

אבל שווה לחשוב על האפשרות - המוזרה, אבל לא בלתי-נתפסת - שספרות גרועה היא לא בהכרח גם רעה. במילים אחרות: אם יש בה משהו רע, הוא נמצא רק במישור החווייתי, הפנימי, ולא במישור האוניברסלי, החיצוני, בעל ההשפעה השלילית על העולם.

אפשר לומר אפילו שאין כל צורך להילחם עד חורמה נגד ספרות גרועה ואין כל סיבה לרצות בהיעלמותה מעל פני האדמה, וזה בגלל סיבה אחת פשוטה מאוד: הספרות הגרועה הכרחית לקיומה של הספרות הטובה. למה? כי כמו בכל תחום אחר, גם כאן דבר מוגדר במידה רבה על-ידי היפוכו. אם משהו לא נתחם בגבול מסוים, ומעומת עם ניגודו, אין שום משמעות להגדרתו על סקאלה שיש בה שני קטבים. כדי שיהיה ספר "טוב", צריך שיהיה ספר "לא טוב"; אחרת, יש רק ספר ותו-לא. אפשר להשוות את זה למעלית: הספרות הגרועה היא המשקולת שיורדת כדי שתא הנוסעים יוכל לעלות. בלי המשקולת, אי-אפשר היה להגיע לקומות העליונות.

כשמבינים את זה, נוכחים לדעת שאפילו עצם המלחמה נגד ספרות גרועה היא משחק כפול: דווקא אלה שעושים קריירה מהמאבק למיגורה, הם אלה שגם תלויים בה לשם הגדרתם העצמית. הרי כל המשמעות של עמדות כמו "קובע הטעם", "המבקר הספרותי" או "הסמן האיכותי" חייבת את קיומה לקוטב ההפוך שמהווה רקע לפעילותה. זה עוד מקרה של אויב שחייב להישמר כל הזמן בחיים, על אש קטנה, כי ניצחון מוחלט עליו יביא איתו גם את סופו של המנצח.

ופתאום מתברר שלא רק שהספרות הגרועה היא לא רעה, כלומר, לא גורמת נזק סביבתי בעצם קיומה - אלא שקרוב לוודאי שבמערכת האקולוגית של הספרות, היא אפילו הכרחית כדי לאפשר את קיומה של ספרות טובה. בלי הספרות הגרועה אין יצירות מופת, אין היררכיה ספרותית, אין הבחנה בין טעמים שונים, וכדומה.

החלק הכי משונה, והמעט פרדוקסלי, הוא שהספרות הגרועה חייבת להתקיים כל הזמן במקביל לרצון - מתון אבל ממשי - להילחם בה: מי שהספרות הטובה יקרה לו צריך להתנגד מטבעו לספרות הגרועה, ובו-זמנית להגן עליה מתוך אותו טבע. ואין לזה ביטוי מוצלח יותר מאשר העובדה שהספרות הגרועה ביותר היא דווקא זו שנכתבת לפי הוראות ההרכבה של ספרות טובה.

בקיצור, בפעם הבאה שנתקלים בספר לא טוב, שווה לחשוב לרגע ולהבין שאפילו אם התגובה הנזעמת כלפיו היא כשלעצמה טבעית, היא גם לא יכולה למצוא סיפוק בעולם הממשי. להילחם בספרות גרועה אפשר רק בתור משחק, בתור הצהרת כוונות שלא מתיימרת להביא להכחדה טוטלית, ורק מתוך הבנה שבמערכת אקולוגית אי-אפשר להסיר גורם מסוים מבלי להרוס לחלוטין את ההרמוניה והשלמות. הספר הגרוע הוא מחויב המציאות, מתוקף היותו משקל-הנגד שרק בזכותו יכול להתרומם הספר הטוב - מה שאולי מראה שגם לספרים, לא רק לבני אדם, יש חטא קדמון.

danext@gmail.com

כאילו אין לנו מספיק שסעים פנימיים, לאחרונה גם התחילה כאן מלחמת לשון חדשה. והכל בגלל הספר ישראלית שפה יפה של גלעד צוקרמן, שהוא, כמו שאומרים בפולנית מדוברת, "שנוי במחלוקת". לא קראתי את הספר, אבל קראתי לא מעט תגובות נסערות על טענתו המרכזית - שלפיה השפה שנמצאת בשימוש היא לא עברית, אלא תערובת בין עברית לשפות אחרות (כמו יידיש) שהפכה כבר לשפה בפני עצמה, הלא היא "ישראלית". אחת מהביקורות האלה הופיעה בהארץ, כאן.

אז למרות ש- ושוב אגיד זאת דווקא בניב פולני אותנטי - "טרם הספיקותי", נראה לי שבתור דובר ישראלית, או עברית, שגם מכיר ממקורות אחרים טענות ברוח דומה, מותר לי להתערב בוויכוח. כבר כתבתי בעבר את דעתי (אגב תרגום התנ"ך של אברהם אהוביה) שהעברית של היום היא ממש לא העברית של פעם, ואולי אפשר אפילו לכנות אותה שפה נפרדת. אבל מכאן ועד לטענתו של צוקרמן, שלפיה אין דבר כזה טעויות לשוניות מפני שדוברים ילידיים הם בהגדרתם כאלה שלא טועים בשימוש בשפתם, יש מרחק רב. במיוחד כשחושבים על המשמעויות שלה בספרות.

לפני הכל, חשוב להזכיר את נקודת המוצא, שעליה אי-אפשר לערער: לפי ההגדרה הבלשנית, הדקדוק של השפה הוא תיאור של אופן השימוש בה על-ידי דובריה, ולא להפך. חוקי הלשון נכתבו על-פי האופן שבו אנחנו מדברים, ואין אפילו טעם להתחיל בוויכוח בסגנון הביצה והתרנגולת. ועכשיו תשאלו בצדק: איך, בנסיבות כאלה, אפשר לא להסכים עם צוקרמן, שטוען שאם אנשים אומרים "שלוש כיסאות" זה לגמרי תקין? פשוט מאוד: השאלה היא לא מה נכון, אלא מה רוצים.

כן, על פי ההגדרה הטכנית, התיאורית, אם דובר ילידי משתמש בשם המספר בצורה לא מקובלת, זו לא טעות. אבל נראה לי שהתומכים בטענה והמתנגדים לה משתמשים במילה "טעות" בשתי צורות נפרדות, מבלי לשים לב שהם לא מתווכחים על אותו הדבר. כשמגיני השפה אומרים "טעות", הם מתכוונים ל"חריגה מדמותה של השפה כמו שאנחנו מעדיפים לראות אותה". לעומת זאת, כשהבלשנים אומרים "לא טעות", הם מתכוונים לומר "המציאות היא מה שהיא, ואין בה טעויות, רק עובדות".

אפשר אפילו לומר שבעצם אין כאן ויכוח: כי אם "דוברים ילידיים אינם טועים", מן הסתם זה חל לא רק על אלה מביניהם שאומרים "חמש שקל", אלא גם על אלה מהם שמתעקשים על "שלושה שקלים" וטוענים שזו הצורה הנכונה היחידה. אלה צודקים ואלה צודקים - אבל רק מנקודת המבט המדעית, זו שמנסחת כללים מתוך תצפית על המציאות.

אלא שנקודת המבט המדעית, שעניינה באיתור עובדות, לא באמת יכולה לשרת אותנו בוויכוח בנושא תרבותי כמו דמותה של השפה שלנו. למה? כי כאמור, הבעיה היא בכלל לא במישור העובדתי (האם יש או אין דבר כזה, "טעות לשונית") אלא במישור הרוחני, הנפשי. השאלה היא לא מה קורה באופן ספונטני, אלא מה אנחנו רוצים שיקרה. במילים אחרות, זו לא שאלה של התבוננות סבילה, אלא של בחירה פעילה.

רק אם תופסים את המציאות כמשהו שמתבוננים בו ללא יכולת להשפיע עליו, יש ערך למסקנה הכוללנית של צוקרמן שממנה משתמע שכל תופעה שמתרחשת בשפה שלנו חייבת להיתפס כלגיטימית. והנה דוגמה מתחום אחר. אם, למשל, אני הולך ביער ונתקל באריה רעב - אין ספק שזה אך נכון, טבעי ומתבקש שהוא יטרוף אותי: הוא חזק ומהיר ממני, לי אין דרך להתגונן ולהבריח אותו, ובטבע החזקים טורפים את החלשים. במישור העובדתי, אם איטרף על-ידי האריה - אי-אפשר יהיה לקרוא לזה "טעות" או "אסון". לעומת זאת, אם תשאלו אותי, אני ממש לא מעוניין להיטרף על-ידו. מבחינתי, אם לא ארוץ כמו מטורף ואנסה לברוח ממנו, דווקא זו תהיה טעות פטאלית.

אותו דבר עם השפה העברית. לעובדה שמשהו קורה באופן טבעי, במקרה זה שימוש גובר בצורות לשוניות דיבוריות ו/או לא סטנדרטיות שמעלים צורות אחרות, אין שום נגיעה לשאלה איך אנחנו רוצים לראות את השפה שלנו.

המחשבה על ספרות שכתובה ב"ישראלית", כלומר בשפה משובשת ועילגת, מעבירה בי צמרמורת לא מפני שזו "טעות" לכתוב ככה, אלא בגלל התפיסה שלי את התרבות, במיוחד הטקסטואלית, כמשהו שאמור לשאוף להרבה יותר מזה. מתן הכשר לצורות כמו "שתי שקל" מכעיס רבים לא כי זה מתנגש עם משהו שאומרים באקדמיה ללשון, אלא בגלל הרצון שהשפה לא תהיה רדודה, פשוטה ושטחית.

הרצון הזה, לשמור על שפה עשירה ולא להיכנע למגמות שמחסלות את יכולת ההבעה שלה, לא שונה בכלום מניקוי של בית כשהוא מתמלא באבק, מתיקון של כביש כשנפער בו בור, מחינוך למניעת אלימות נגד הזולת - ומאותו סירוב "לזרום" ולהפוך לארוחה הבאה של טורף מזדמן.

כל התופעות האלה - שהמאמץ המתמיד להתנגד להן הוא מה שמגדיר את הציוויליזציה - הן טבעיות לגמרי, והדבר הלפני-אחרון שאפשר לומר עליהן הוא שהן "טעויות". אלא שהדבר האחרון שאפשר לומר עליהן, הוא שאנחנו שמחים לחיות בחברתן ולהשלים איתן כמו שהן. מי שאומר "שתי שקל" לא טועה; הוא סתם הורס בגסות משהו יקר. היחידים שיכולים לקבל את זה בשוויון נפש הם אלה שמאמינים שמחובתם להיטרף על-ידי האריה רק מפני שהוא שם.

danext@gmail.com

"הספרות היא נוכחות הולכת ודועכת בחברה המודרנית שלנו, והופכת יותר ויותר לעיסוק אקדמי. אנשים צעירים ואינטליגנטיים קוראים ספרות באוניברסיטה, וכשהם מסיימים אותה, הם מפסיקים. כשהם מרגישים צורך להזין את הדמיון, הם מדליקים טלוויזיה".

כך, במילים שמעטים יוכלו להכחיש את נכונותן, כותב דייוויד פרם (Frum) בבלוג שלו, בפוסט שמשוטט מהמשפט של קפקא ועד להידלדלותה של הספרות ככוח מרכזי בתרבות העכשווית. פרם מתחיל בתיאור איכויותיו ונפלאותיו של המשפט, ומביע חשש שהתכונות האלה, שהפכו אותו לחלק חשוב כל-כך בקאנון הספרותי, מושכות פחות ופחות אנשים כיום.

הוא אפילו ערך ניסוי קטן בעזרת Google Blogsearch, כדי לבדוק איך זה משתקף בתחומי העניין של הבלוגרים. חיפוש של Franz Kafka ו-The Trial הניב 7900 תוצאות. לעומת זאת, חיפוש של HBO ו-The Wire הראה 59,000 תוצאות; HBO ו-The Sopranos הראה 79,000; ו-Battlestar Galactica, תחזיקו חזק - 399,000. בבלוגוספירה, אם ככה, המשפט לא אהוד במיוחד על המושבעים.

פרם לא מתנגד לסדרות טלוויזיה, וגם אומר במפורש, ובצדק, שהן מסוגלות למלא חלק מהתפקידים המסורתיים של הספרות. אבל, וזה אבל גדול, לא את כולם - ולא באופן המעמיק שהיא מסוגלת לו. "אני מרגיש שאנחנו חיים בעולם שנעשה עיוור צבעים או כבד שמיעה, מנותק מקשרים עמוקים שהיו פעם נחלת הכלל", הוא אומר, ואפשר להזדהות עם התחושה.

כשהוא מנסה לאתר את הסיבות לאיבוד מעמדה של הספרות, הוא מגיע כמובן לכל החשודים המיידיים - שינויים טכנולוגיים, חברתיים, תרבותיים וגם חינוכיים. בפוסט המשך שפורסם השבוע, הוא גם מביא תגובה מעניינת של קורא שבעיניו, דעיכת הספרות קשורה בדעיכת המחויבות החברתית של הפרט.

נכון שאם לספרות היה שקל על כל פעם שהספידו אותה, היה אפשר כבר מזמן לשלם שכר סופרים מופקע לכל המעוניין. ובכל זאת, הפעם נראה שיש סיבות אמיתיות לחשוש לגורלה; מעולם לא היינו קרובים יותר לחזון של האקסלי בעולם חדש מופלא, על אנושות מסוממת ומעוקרת שמכורה לגירויים חושיים חסרי פשר ומובן.

אבל אולי דווקא הדעיכה הזאת, החזרה למימדים טבעיים - מצורת אמנות בתפוצה המונית לצורת אמנות אינטימית ואפילו שולית - אולי דווקא היא תציל את הספרות ותשיב אותה לזרועות עצמה. אולי, כש"הספרות" תקרוס מעודף משקלה ומעטים יקנו ספר, שלא לדבר על לקרוא אותו, נקבל במקומה סוף-סוף ספרות - בלי ה"א הידיעה ובלי מרכאות, בלי כלום חוץ ממחויבות ליושר אמנותי של ממש.

אחרי הכל, בואו לא נשכח, המעטים והטובים תמיד היו ותמיד יהיו, והם לא פעלו בשום "שדה", "מילייה" או "זירה תרבותית". הם רק עשו את שלהם, ישירות על חומר המציאות ובלי תיווך של הגדרות מכלילות, והגשימו עולם ומלואו. בודהה לא היה בודהיסט, ישו לא היה נוצרי, וכשקוראים בקשב אמיתי מגלים, למרבה ההפתעה, שקפקא בכלל לא כתב סיפורים קפקאיים.

danext@gmail.com