ליבריסטאן

התוכן שקם על יוצרו

אחד מאנשי הרוח האהובים עלי ביותר, ניל פוסטמן ז"ל, טען שוב ושוב שהטכנולוגיה המודרנית, עתירת הגירויים, מונעת בעצם קיומה את צורות המחשבה המעמיקות, והאיטיות יותר, שקדמו לה. הוא דיבר בעיקר על הטלוויזיה, שהגיעה לשיאה בזמנו, אבל הדברים נכונים פי כמה כשמדובר באינטרנט. הרבה דיברתי כאן על האפשרויות הטובות והרעות של יחסי רשת-ספרות, ומכל מה שנאמר אפשר בינתיים לסכם, שגם אם הראשונה תעזור לאחרונה, זה יהיה כנראה רק במחיר שינוי יסודי שהיא תחולל בה. האינטרנט אולי תביא את הספרות למקומות חדשים, רק שעצם המילה "ספרות" עלולה להשתנות מאוד, ולאו-דווקא בצורה חיובית.

אילוסטרציה לזה אפשר למצוא בפוסט בעל השם המפחיד "רומן 2.0 " בבלוג הזה, שאותו כותב אדוארד צ'מפיון. הוא מביא שם דוגמאות לפרויקטים, שבהם מתפרסמות יצירות ספרות ברשת, בצורה שמאפשרת לכל אחד הצמדת הערות ומחשבות לטקסט המקורי - כמו Power Moby Dick והבלוג שעושה דבר דומה ל-The Golden Notebook של דוריס לסינג. פרויקטים כאלה הופכים, בעצם, את הדיון שסביב היצירה לחלק מהיצירה, והטקסטים מתערבבים זה בזה - במקרה של מובי דיק, המילים המוערות מודגשות בצבע וההערות מופיעות בתיבות צבעוניות ליד הטקסט.

צ'מפיון טוען שהניסויים האלה לא שאפתניים מספיק, ומביע רצון בפורמטים שיאפשרו התערבות עמוקה ורחבה בהרבה, כאלה שלמעשה מטביעים את היצירה המקורית בים של הערות מכל הסוגים, המינים והגדלים. המודל שהוא מציע דומה לזה של Wikimapia, שבה כל אחד יכול לסמן מקומות ולתאר אותם כאוות נפשו. רק שכידוע, תמונות לוויין הן דבר אחד, וספרות היא דבר אחר לגמרי.

הרשת היא אמנם מדיום שיתופי, אבל שיתופיות היא לא דבר שמתאים בכל הנסיבות. למשל, כשנוהגים במכונית, לא יהיה חכם במיוחד לערוך הצבעה על כל פעולה שהנהג מבצע, שלא לדבר על לתת לנוסעים לדחוף ידיים ולהשפיע על הנסיעה כרצונם. זו כמובן סתם דוגמה טיפשית, אבל היא נועדה להראות שגם שיתופיות, כמו כל מילה שקיבלה איכשהו קונוטציה חיובית א-פריורי, היא דבר שלא יכול להתחמק מביקורת עניינית רק בגלל היותו טרנדי. וספרות, ממש כמו נהיגה, היא לדעתי מקום שבו השיתופיות פשוט לא מתאימה. יותר נכון, ברגע שיש שיתופיות, אין ספרות - לפחות לא כמו זו שאנחנו מכירים.

למה? מכל מיני סיבות. בעיקר כי הפיכת הטקסט שמייצרים הקוראים לשווה-ערך לטקסט שיצר המחבר מולידה רעש איום והיעדר מוקד, וספרות פועלת רק בתנאי ריכוז, שהם גם ככה נדירים כיום. דמיינו קונצרט שבו מותר לקהל להביא מהבית כלי נגינה וללוות את התזמורת כרצונו, ובלי להתייחס למנצח; הרעיון יפה, אבל התוצאה עשויה להיות בעייתית-משהו.

בקיצור, אנחנו, בתור קהל (במקרה הזה של קוראים), צריכים לטובת האמנות לשים קצת גבולות למידת ההתערבות והביטוי העצמי שאנחנו דורשים, אחרת נוליד כאן משהו שאולי יהיה מאוד דמוקרטי ותקין פוליטית, אבל חסר כל ערך אמיתי. רומן 2.0 זה נחמד, אבל לא כדאי לזרוק לפח את רומן 1.0 רק בגלל שקיימת טכנולוגיה שמאפשרת את החלפתו.

הפרסומת שהתעייפה

או שלפרסומאים נגמר הכוח, או שלהוצאות נגמר החשק, אבל מה שבטוח הוא שהפרסומות שאמורות לגרום לנו ללכת ולקנות ספר חדש פשוט הולכות ושוקעות לתהום הנשייה. הפעם זו פרסומת לאדם נכנס לחדר, הספר הראשון של ניקול קראוס. הפרסומת, שאותה ראיתי היום בהארץ, מורכבת מתמונה של הספר ולצדה, באותיות גדולות מאוד, פנינת הביקורת הבאה: "ספר מדהים". וזהו. את הציטוט משייכים שם לביקורת של ליאת אלקיים במוסף ספרים, אבל עיון קל במקור מעלה שהציטוט כמובן נחתך מתוך משפט של ממש, שלא היה עד כדי כך חד-משמעי.

מתחת לציטוט הזה מופיע באותיות קטנות ציטוט, דווקא יותר מעורר חשק, מתוך ידיעות אחרונות - כלומר, המודעה עוצבה בכוונה מתוך התפיסה שמשפט המחץ "ספר מדהים" יהיה בעיני הקוראים בעל משקל רב יותר מאשר טיעון מנומק ופחות קלישאי. עזבו קלישאי; כמו שהוא צוטט במודעה, הטיעון בכלל לא יכול לעשות רושם של ממש. "ספר מדהים" הוא משפט ששומעים מחבר רחוק בשיחה משעממת בבית קפה, לא בדברים שמפרסמת הוצאת ספרים על הספר שהיא עצמה הוציאה.

הביקורת המקורית שכתבה אלקיים אמנם אמביוולנטית במידה מסוימת, אבל דווקא יש בה מספיק שבחים אינטליגנטיים על הספר, שאפשר היה להשתמש בהם. וזה רק מחזק את החשד שמישהו כאן נרדם בשמירה, או שמא חשב שהקהל נרדם בשמירה. אם אפשר למכור ספר בעזרת שליפה אגבית ואוטומטית כמו "ספר מדהים", אולי בקרוב נתחיל לראות גם פרסומות מנומקות ומשכנעות למכוניות, שיזנחו את הפרטים הטכניים המשעממים ויפתו אותנו ישר ולעניין בעזרת המילים "בובה של אוטו". מי קונה?

danext@gmail.com

הבלוגרים המגויסים

מי יכול להיות מבקר ספרות? אם תשאלו את ראשי הוצאת תומס נלסון האמריקאית, התשובה תהיה "כל אחד". ונראה שהם לא היחידים שחושבים ככה, אלא רק הראשונים שמנסים לעשות מזה כסף. במקום להילחם על מקום בסדר העדיפויות של מבקרי הספרות הממוסדים, החליטו בהוצאה לגייס מבקרים משלהם: בלוגרים שיכתבו ביקורות קצרות, בנות 200 מילה, בתמורה לעותקים שאותם הם יקבלו בחינם ויקראו במסגרת תפקידם.

הבלוגר/מבקר הוא שיבקש ביוזמתו את הספר שהוא רוצה להעריך, ולא, כמו שמתרחש לעתים קרובות בכלי התקשורת, יקבל הוראה מגבוה לכתוב עליו. הביקורת, לא מיותר לציין, "יכולה להיות חיובית או שלילית", לפי התנאים שבאתר. בגרדיאן התעניינו ועקבו אחרי הצהרות של מנהל ההוצאה והוגה הרעיון, מייקל היאט, בבלוג שלו ובטוויטר: הוא לא מסתיר את כוונות הרווח שמאחורי התוכנית, מתכנן למשוך אליה 10,000 בלוגרים, ומספר על 605 מצטרפים כבר ביום הראשון להפעלתה.

האמת, הסוג הזה של דמוקרטיזציה ופופולריזציה בספרות דווקא לא מפחיד אותי. להפך, הוא רק ינקה את שאריות התדמית הבלתי-מבוססת, שלפיה טעמם הפרטי של אנשים בעלי השכלה רחבה הוא בעל ערך אוניברסלי. כשיש כמה טיפוסים שמציגים את עצמם בתור יודעי-כל, שדעתם מחייבת כל אדם תרבותי באשר הוא, עוד אפשר להתפתות ולהאמין להם; אבל כשיש אלפים כאלה, עם יומרה נמוכה בהרבה, האשליה נעלמת. ואז יקרה מה שצריך היה לקרות מזמן: כל אחד ינווט לבד בים הספרים באמצעות חשיבה ביקורתית משלו, ולא יקשיב לשום אדמו"ר מטעם עצמו.

חוב אמנותי

מצב כלכלי רעוע עשוי להיחשב למחסום כתיבה רציני, אבל מתברר שכשרוצים, הוא דווקא יכול להיות מקור השראה לא קטן. זה לפחות מה שעולה מתחרות השירה יוצא-הדופן הזאת, אותה יזם האתר הבריטי TalkAboutDebt.com, שמתמחה בטיפול באנשים שנקלעו לחובות.

לפי הכתוב באתר, התחרות נולדה בהשראת השיר The Debt, של המשורר האמריקאי בן המאה ה-19 פול לורנס דנבאר, ונושא השירים שהוגשו היה - לא טעיתם - חובות. לא פחות מ-100 שירים הוגשו לתחרות, ובמקום הראשון, עם פרס של 300 פאונד, זכה השיר Auf Wiedersehen, Debt, אותו כתב מייקל וייטמן (22) סטודנט מובטל לאמנות ולעיתונות מנורביטון, בדרום-מערב לונדון. אגב, שם השיר לא כל-כך אופטימי, כי משמעותו היא "להתראות, חוב" - אולי מתוך ציפייה לחזור ולהיפגש עם בן-הלוויה המטריד הזה בשלב מאוחר יותר.

את תגובתו של וייטמן לזכייה אפשר לקרוא כאן. לדבריו, המשבר הכלכלי העולמי מכניס אנשים למעגל שאין ממנו מוצא, ו"אנחנו נוטים לשכוח את מה שחשוב באמת, ומתרכזים רק בכסף". והנה, מתברר שאפילו בעיצומה של מצוקה כספית יומיומית, כמו זאת שוייטמן אכן נמצא בה, כדאי לפעמים להשקיע במשהו שנראה על פניו לא-כלכלי בעליל: המשורר הזוכה סיפר ש"הכסף מהפרס מאוד הועיל לי. אני נהנה לכתוב שירה, ומקווה שאנשים ייהנו מהשיר".

כל זה אולי נראה כמו גימיק, אבל בעצם מזכיר לנו שאמנות יכולה להיווצר דווקא מתוך קשיים, ומתוך אנרגיה שמתגברת עליהם. מצב של שפע ושובע מוליד הרבה מאוד כתיבה מפונקת ולא-הכרחית, אבל בתקופת מחסור וקושי, מה שנכתב למרות הכל הוא רק מה שחייב להיכתב. בדיוק כמו שבמדינות דיקטטוריות, למשל ברית המועצות לשעבר, מי שכתב הסתכן במאסר, הגליה או מוות - וכל מעשה של כתיבה היה חייב קודם כל להימדד מול האפשרויות האלה, ולהתקיים רק אם הוא חשוב מספיק כדי להסתכן בהן.

danext@gmail.com

צריך להודות בזה: אחד התחביבים הנפוצים בעולם הספרות הוא נקרופיליה. כולם יודעים שאין סופר אהוב כסופר מת, ואין דבר מועיל יותר שאדם יכול לעשות למען הכרה ביצירתו מאשר להיאסף אל אבותיו בהקדם האפשרי. כך בוודאי יקרה גם במקרה של מייקל קרייטון, שמת לפני יומיים, ואולי יזכה מתישהו למעט הכרה מאוחרת בתרומתו הספרותית, מצד אלה שראו בו לא יותר מאשר סופר שראוי לגינוי על הפשע הנורא של כתיבת רבי-מכר.

לאחרונה הגעתי למסקנה, שאין שום טעם אמיתי בביקורת תוקפנית - טובה או רעה - כלפי פועלם האמנותי של אנשים. אפשר להביע דעה אישית, כמובן, אבל לצאת בשצף-קצף כדי לפאר או כדי להשפיל מישהו אחר, שיצירתו מעוררת בך אמוציות גדולות, זה די טיפשי וחסר-תועלת. לכל דבר יש מקום משלו בעולם, ואת הביקורת צריך לשמור למקרים שבהם דברים מנסים לתפוס מקום שאינו שלהם. ספר קליל שמוצג ככזה - מצוין; ספר קליל שמוצג כיצירת מופת מפעימה - כאן כבר צריך להתערב ולהעמיד את הדברים על דיוקם. ורק כאן. ואותו דבר במקרה של ספר אזוטרי וניסיוני, שגם דורש במפגיע מהקהל הרחב לרכוש אותו בהמוני עותקים.

במילים אחרות, הביקורת טובה בעיניי רק כדי לשרטט גבולות ולהגדיר את מהותם של הדברים, ולא כדי לשפוט אותם ערכית. בטח שלא כדי לנגח אמנים על נושאים ערכיים. ואחד מהדברים שאולי, אחרי הכל, ימנעו בכל זאת מקרייטון את אהדת הנקרופילים הוא עמדותיו הלא-שגרתיות על הנושא של התחממות כדור הארץ.

לדבריו, שאפשר לראות בין היתר בראיון הוידאו הזה, מה שמכונה Environmentalism, כלומר האידיאולוגיה שמקדשת את הסביבה והאקולוגיה, הוא "אחת הדתות החזקות ביותר בעולם המערבי. זו עמדה שהוא ביטא גם בספרו State of Fear מ-2005. וכידוע, קובעי הטעם הספרותי לא רואים השקפת עולם כזאת בעין יפה (אני מצדי מסכים עם הטענה שלו לגבי המימד הכמו-דתי, אבל דווקא תומך בסביבתיות נמרצת ככל האפשר). גם את זה צריך לזכור: בדרך כלל, מאחורי מתקפה אישית ממניעים אמנותיים עומדת גם איזו טינה בנושא אחר לגמרי.

עוד דוגמה להבלים הרגשניים והקיטשיים שאליהם יכולות ביקורות כאלה להידרדר אפשר לראות כאן, בדיווח של טיימס על זעקתם של כמה סופרים צרפתים נגד זוכה פרס נובל לספרות השנה. כן, הם עדיין זוכרים את זה. במיוחד מדובר שם על סופר בשם פרדריק-איב ז'אנה, שכתב בלה מונד מאמר שכותרתו "ז'אן-מארי לה קלזיו או הנובל הבלתי-מוצדק" (אפשר לקרוא אותו כאן), שבו הוא מסביר, מפרט, מבאר ומנמק למה הפרס בשום אופן לא מגיע לאיש המסוים הזה.

יש לי שתי הצעות לסדר היום לכל מי שמרגיש צורך לגייס את כישרונו כדי להוקיע איזה אמן באמצעות רטוריקה מלוטשת. ההצעה הראשונה היא להניח את העט, להתקשר לחבר טוב ולהגיד לו בעל-פה את הדברים. רק שם, בין חברים, יש לרטינות כאלה מקום; הרי כולנו מתלוננים כל הזמן על דברים שמעצבנים אותנו, וזה לגיטימי. מדובר בדעה אישית - וככה בדיוק היא צריכה להישאר: לא פסיקה של בית המשפט הגבוה לצדק ספרותי, אלא אמירה שמביעה את העדפותינו האישיות בלבד, ולא צריכה לקבל שום מימד ציבורי.

ההצעה השנייה מיועדת למי שלא יכולים להסתפק בשיחה כזאת, ופשוט יודעים, עד עמקי נשמתם וקצות אצבעותיהם, איך צריך היה סופר X לבצע את עבודתו כדי להיות אמן ראוי לשמו. על ההצעה הזאת חשבתי אתמול, כשנתקלתי, במסגרת הלימודים שלי, במאמר שבו מדובר על "מתרגמות פמיניסטיות" מקנדה, שבשם הפמיניזם הקדוש שלהן, מרגישות חובה לשנות על דעת עצמן את הטקסטים המקוריים כדי "לחתור תחת ההגמוניה הפטריארכלית של השפה", ולהפוך אותה לנשית יותר.

ומה העצה? פשוט מאוד: אם כל-כך ברור למישהו מה צריך לעשות, שלא יצעק את זה על אחרים, אלא יאחוז מחדש בעט שאותה שמט בעצה הקודמת, ויתחיל לכתוב בעצמו איזו יצירה שתיישם כהלכה את עקרונותיו הנשגבים. הרי מובטח לו מראש שהוא גם יצליח.

danext@gmail.com

כותב שותף

יהושע קנז התראיין להארץ, וכידוע, במקרה שלו זה אירוע נדיר. התרגלנו כאן לראיונות חודרניים עם סופרים בכל הזדמנות, מוצדקת או פחות, אבל האמת היא שבמובן מסוים, דווקא סופר שלא מתראיין בקביעות יכול היה להיחשב לדמות טבעית יותר מאשר חברו חובב העיתונאים. וזה מסיבה פשוטה: סופרים אומרים את מה שיש להם לומר קודם כל בכתיבה, ולאו דווקא בדיבור. שיחה איתם יכולה להיות מעניינת, אבל מאחר שהם כבר מביעים את עצמם באופן מילולי דרך היצירות שלהם, הצורך בחילופי דברים נוספים רחוק מלהיות מובן מאליו.

עוד סיבה לבעייתיות בראיונות עם סופרים היא שיש בהם מין סלאלום בין מדיות שונות: אדם שמקצועו הוא כתיבה נפגש עם אדם שמקצועו הוא שילוב בין דיבור לבין כתיבה; הם מנהלים שיחה; והתוצאה הופכת שוב לטקסט, מבלי שלמקצוען הטקסטואלי המרכזי בכל ההתרחשות הזו יש יכולת להשפיע על ייצוגו הכתוב, אלא באמצעות הדיבור דווקא.

לכן לא התפלאתי בכלל על שיטת הראיון שבה בחר קנז, ושאותה מתארת המראיינת, שירי לב ארי, כך: "ראיון עם קנז הוא לא רק אירוע נדיר, הוא גם עניין לא פשוט. תחילה נפגשים ומשוחחים. אחר כך מעבירים לו שאלות בכתב, והוא עונה עליהן בטקסט כתוב, שרק מתוכו אפשר לצטט". זו לא שיטה נפוצה בראיונות עיתונאיים, אבל מנקודת מבטו של סופר, זו כן הצורה הטבעית ביותר לקיים ראיון: כמו שהוא לא מכתיב את ספריו לתוך מכשיר הקלטה כדי שמישהו אחר יכתוב אותם על בסיס מילותיו המדוברות, כך הוא מבקש לשלוט באופן זהה בטקסט של הכתבה, שגם בכתיבתו הוא משתתף בדרכו.

האפקט המיידי של שיטת ראיון כזו, שאפשר לקרוא לה גם כתיבה משותפת של המרואיין ושל המראיין, היא שבמידה והסופר יודע את עבודתו, הראיון הופך לייצוג נאמן ומעניין הרבה יותר שלו. וכך גם במקרה של קנז. למרות ניסיוני בתקשורת, שבה כאמור לא מקובל לאפשר למרואיין מידה כזאת של חופש והשפעה, נראה לי שכשזה מגיע לאנשי המילה הכתובה, במיוחד סופרים, כל שיטה אחרת להביא את דבריהם היא מעוותת בהכרח.

זאת בדיוק הסיבה שהראיון שקיימתי פה עם דרור בורשטיין ואסף שור התנהל גם הוא באופן הזה. נראה לי ששווה לכלי התקשורת לחשוב על ראיונות כאלה כאופציה שהם יוזמים מרצונם, ולא רק לבקשת המרואיין (שחייב כיום להיות דמות נחשבת למדי כדי שמישהו יסכים לבקשה כזאת). וזה גם בגלל הגורמים שכבר הוזכרו, וגם מפני שזה יוסיף איכות חדשה לטקסטים של המדיה השחוקה והעייפה, שלא תמיד מסוגלת לתת לסופר מוצלח סביבה טקסטואלית שתהלום את יכולותיו שלו.

פינוי כללי

והנה תוספת חדשה לבלוגיה הספרותית, הפעם בתחום השירה. תמר משמר, משוררת, מבקרת ועורכת, התחילה לפרסם בבלוג שלה מדור ביקורת שירה, והספר השלישי והנוכחי שהיא מבקרת הוא אנה מסתובבת לאט, של ענת לוין (הוצאת אחוזת בית). המדור הוא דו-שבועי, והוראות להעברת ספרים ושאר פרוצדורות אפשר למצוא בסוף הפוסט.

מדור הביקורת הזה הוא עוד סימן לתפקיד המבורך שהרשת, ובמיוחד הבלוגים, לוקחים במילוי החלל שנפער עם נסיגתם המתמשכת של כלי התקשורת הממוסדים, הגדולים, מזירות תרבותיות שונות. השירה היא טריטוריה נטושה אחת כזאת, ואחת אחרת היא האמנות הפלסטית. במקרה השני כבר נרשמה לאחרונה היסטוריה קטנה, כשרותי דירקטור, מבקרת האמנות שפעלה בידיעות אחרונות, העבירה את פעילותה הביקורתית לבלוג הצופה.

אם האינטרנט תמשיך לתת קרקע חדשה, גם אם (כרגע?) לא רווחית במיוחד, לפליטי השדות החרוכים שהותירה מאחוריה התקשורת בדהרתה אל התהום של עצמה, אז אולי יש תקווה. אני חושב, ומקווה, שהאדמות התרבותיות החדשות האלה גם יוכלו, יום אחד, לפרנס את בעליהן; בינתיים אפשר להסתפק בשמחה על כך שאנשים, עדיין, מהמרים לטובת כבודה של התרבות. ההימור הזה משתלם כבר בעצם קיומו.

שאלה מכשילה

כותרת משנה ביזארית פורסמה היום ב-ynet, במסגרת הביקורת על ספרו האחרון של ישראל סגל, זוגות בודדים (אגב, זה שם פשוט נהדר). הכותרת היא שכפול מדויק של תחילת הפסקה האחרונה בכתבה, וזו לשונה: "האם פטירתו של ישראל סגל מנעה ממנו לשקוד על עריכת ספרו ובתוך כך להביא לנו יצירה טובה יותר? קשה לקבוע".

ובכן, לדעתי דווקא קל מאוד לקבוע: כן, פטירתו של סגל מנעה ממנו לשקוד על עריכת ספרו. מה לעשות, עוד לא נמצא האדם המת שיישאר בסביבה כדי לערוך ספר, או לטפל בעניינים בלתי-גמורים אחרים. אפשר להניח שהכוונה כאן היא בעצם לשאול, אם במידה וסגל היה עדיין בחיים הוא היה בוחר לערוך את הספר עוד, או להשאיר אותו כך; אבל הניסוח הזה לא מוצלח במיוחד, בלשון המעטה.

מה גם שזה לא משנה הרבה: העובדה היא שזה הספר, ודי. בכל מקרה, קצת מוזר לדבר על מוות של אדם כעל מכשול מקרי בדרכה של עריכת ספר; חייו של הכותב עדיין יקרים מיוקרתו הספרותית. אישית, הייתי הרבה יותר שמח אם סגל היה כאן והספר לא, במקום להפך.

danext@gmail.com