ליבריסטאן

פרסים ספרותיים הם, לפחות לדעתי, המקום הראשון - מלמטה - ברשימת המקומות בעלי ההסתברות הגבוהה ביותר להימצאותה של ספרות אמיתית. נכון, ספר טוב עלול, לגמרי בטעות, גם לקבל פרס, וזה לא הופך אותו לגרוע. אבל אין מתאם הכרחי בין איכות לפרסים, וזה בלשון המעטה.

בכל אופן, השמועה אומרת שהסופרים של פעם לא היו צריכים פרסים כדי לכתוב יצירות מופת. (ובתור הוכחה מוחצת, אני ממליץ על התשובה ב-WikiAnswers לשאלה האלמותית "כמה פעמים היה דוסטויבסקי מועמד לפרס נובל לספרות?". כן, מישהו באמת שאל את זה, ומישהו באמת ענה לו).

אבל פרסים ספרותיים דווקא יכולים לתרום פה ושם לספרות בדרכים מוזרות, מקריות. קחו למשל את Costa Awards בבריטניה, שהשבוע הוכרזה בהם רשימת המועמדים הסופית. לא קראתי אף אחד מהספרים ברשימה, ובכל זאת, בדבר אחד אני בטוח. הכותרת שנתנו ב-Independent לידיעה שעסקה בנושא - היא יצירה ספרותית שראויה לפרס יותר מכל אלה שמתמודדות עליו:

Two dead authors in line for Costa Prize

רק תנסו לדמיין את התמונה הזאת, ותגלו שיש לכם בראש ספר שלם (ובלי כל הדיאלוגים המיותרים). שופטים, לטיפולכם.

danext@gmail.com

"To Siberia–Cedar Island!"

"Yes, mother. From what I can make out, father is there, a prisoner of some people called the Svlachkys, and all on account of a wonderful stone chest, said to be filled with gold and silver."

"It cannot be true, Bob."

"I think it is. This dead sailor's name was Ruel Gross—-"

"Ruel Gross!" Mrs. Cromwell started. "I heard of him before. Your father said he possessed a wonderful secret."

"He did–about the stone chest. The whole truth is, so far as I can understand, he got father to go up there in search of it. After it was found they got into some trouble with the natives, and Ruel Gross abandoned father to his fate. Here is a handmade map of the locality."

"Pray Heaven your father still lives," murmured Mrs. Cromwell. "But you say you are going up there. How?"

—

מתוך: ג"א הנטי (1832-1902), תיבת האבן (1899), פרק 2

G.A. (George Alfred) Henty, The Stone Chest, Chapter II: Off For Zaruth

—

1. הטקסט המלא

2. מידע על ג"א הנטי

3. עוד יצירות של הסופר

4. אתר הבית של Henty Society

5. פריוויו ב-Google Books של הספר Narrating Africa: George Henty and the Fiction of Empire, שבוחן את הסיפורים של הנטי כמקרה מייצג של הספרות הקולוניאלית בכלל וזו של האימפריה הבריטית בפרט.

—

danext@gmail.com

רק ביום ראשון סופר כאן על תקצירי הטוויטר לספרי מופת, ועכשיו מגיע סוג של המשך: אותו קיצור בן תווים ספורים, רק לא במדיום האינטרנטי, אלא בפרסומות לספרים.

לפי הדיווח של marketingmagazine.co.uk, הוצאת פנגווין הבריטית תתחיל בקרוב בקמפיין חדש שנועד "למצב מחדש" את סדרת Penguin Classics הידועה שלה ("למצב מחדש" = "להפוך למשהו שצעירים אנאלפביתים עשויים, כנגד כל הסיכויים, לשלם עליו כמה פאונדים ואולי, אם יום בהיר אחד חוקי ההסתברות יתנפצו כולם ברעש אדיר, אפילו לקרוא").

הספר הראשון שיככב במודעות האלה הוא עיבוד מודרני של הסופר פיטר אייקרויד לסיפורי קנטרברי של צ'וסר - שנכתב במקור (במאה ה-14) באנגלית אחרת לגמרי מהאנגלית של בני-זמננו.

הקמפיין יתחיל בהמשך החודש, אבל בינתיים, אפשר כבר לראות את המודעה לספר הזה באתר של משרד הפרסום, כאן. חובבי הקולנוע בטח ישימו לב שהטקסט שמופיע בה מזכיר קצת את ה-Taglines ההוליוודיים - אולי אחת ההמצאות הטיפשיות ביותר שיצאו מעיר הסרטים.

אני מתכוון לשורות המחץ העילגות והנבובות האלה שמופיעות במודעות של שוברי קופות ושאר סרטי פח, בסגנון: "הוא ידע שהוא חייב להימלט. מה שהוא לא ידע זה שאין לאן" (ניסיתי לגרום לזה להישמע כמו עברית מתורגמת מילולית מאנגלית, כדי להעביר את התחושה המדויקת).

במודעה לעיבוד של סיפורי קנטרברי יש ניסיון דומה לסכם את האווירה והרעיון הכללי של הספר - רק עם הומור בריטי מסוים, שמעורב בחנופה הבלתי-נמנעת לסטיגמת הצעיר הממוצע, חובב האלכוהול והשיגועים. אני לא מביא כאן את התוכן, כי הוא קצר מאוד, ואני לא רוצה שיאשימו אותי בציטוט שעולה בהיקפו על 32.65% מהמקור, או עבירה דומה על חוקי זכויות היוצרים שבטח נמצאים בתוקף באיזשהו מקום בעולם.

בסך הכל, מודעות כאלה לא שונות מי יודע מה מהנורמה הפרסומית; הרי תמיד משתמשים במודעות במעט מילים עם מקסימום אפקט. החידוש הוא שכאן, מיעוט המילים אמור לגרום לאנשים לקרוא ספר של ממש, עם הרבה מילים, משפטים וכיוצא בזה. כמה הרבה? בואו רק נאמר שבגרסת ה-PDF, הספר תופס יותר מ-600 עמודים (וזה עוד בפורמט A4). העיבוד בטח קצר יותר, אבל עדיין - ארוך מעט יותר מאפוס טוויטרי ממוצע.

בקיצור, אם הקמפיין הזה יצליח להפוך את סדרת הקלאסיקות לחביבת הצעירים השתויים של הממלכה המאוחדת, זה יהיה נס - אבל רק חצי נס. החצי השני יהיה לגרום להם לקרוא, כן, ממש לקרוא את הספרים עצמם. אבל זה כבר לא במנדט של הפרסומאים, שתפקידם הוא רק להביא אנשים לקופה ולגרום להם להוציא את הארנק.

danext@gmail.com

אלה מבינינו שהיו במצב צבירה מוצק בשנות ה-90 המוקדמות בוודאי זוכרים את ההארד-דיסקים הראשונים. הם היו בנפחים מדהימים של 10, 20 או 30 מגה, ואף אחד לא הבין למה צריך כאלה כמויות אדירות של מקום: אחרי הכל, כולנו הסתדרנו יפה מאוד גם עם פיסות פלסטיק בנפח היסטרי של 720K. אבל עם האוכל בא התיאבון, והשאר הוא היסטוריה. ככל שהנפחים גדלו, כך עלתה בהתאמה גם היכולת למלא אותם עד אפס מקום וגם לדרוש עוד.

זה, כנראה, מה שעומד לקרות עכשיו גם עם טכנולוגיית האי-ספר. כולם שואלים "מי, בשם אלוהים, צריך מכשיר קריאה עם זיכרון שיכול להחזיק מאות ואלפי ספרים?", אבל לא לוקחים בחשבון שהזיכרון הזה הוא פרצה בגודל מדבר סהרה, שקוראת לפורצים בגודל זהה. הטכנולוגיה הרי כבר שם, ואם נסתמך על ניסיון העבר, היא תימתח עד קצה גבול היכולת שלה. אבל איך? קבצי טקסט הם הרי הקטנים ביותר בדרישות הנפח שלהם. התשובה היא, כנראה, שהספר עצמו יגדל וישתנה לבלי הכר. בדיוק כמו שמשחקי המחשב נכנסו פעם בקלות לדיסקט עלוב, והיום אפשר בקושי להכניס אותם לדיסק DVD.

את הכיוון הזה מסמנת הוצאת רנדום האוס, שהכריזה בפסטיבל הספרים בלונדון על "השקת" "אי-ספרים משודרגים" (ההפרדה במרכאות מכוונת; אני פשוט לא מוכן לתת לגיטימציה למילה "השקה"). שיווקם של עשרה כותרים כבר התחיל, בינתיים בבריטניה. מה פירוש "משודרגים"? לפי ההודעה לעיתונות, הספרים האלה "מציעים מגוון של תוכן נוסף כמו סרטי וידאו, משחקים, חידונים, תמונות, ראיונות עם סופרים, גרפיקה אינטראקטיבית ובחירה בקריאה או בשמיעת הטקסט בתחילת כל פרק".

היוזמה הזאת נקראת Book and Beyond, ובאתר הבית שלה אפשר ללמוד עוד על התוכניות של ההוצאה לשינוי פניהם של האי-ספרים. כבר בעמוד הראשי נכתב ש"התוספות מגדילים את נפחו של קובץ האי-ספר, עד פי 300 מהנפח הרגיל". כתוצאה מכך, ההוצאה ממליצה לקרוא את הספרים במחשב ולא במכשירי קריאה. ממילא, כל התוכן הנוסף פועל רק במחשב, כי הוא מצריך תוכנת קריאה מיוחדת של אדובי.

להתנפחות הזו יש השלכות מרחיקות-לכת. לדוגמה, אחד הספרים שמוצעים למכירה הוא בנפח כולל של 496 מגה, בעוד שהזיכרון הזמין של סוני רידר הוא רק 420 מגה (ניתן להרחבה עד 32 ג'יגה עם כרטיסי זיכרון), ושל קינדל 2 - 1.4 ג'יגה (אין אפשרות הרחבה). כשמדובר בקבצי אי-ספר רגילים, של טקסט בלבד, קינדל 2 יכול להחזיק 1,500 ספרים - אבל כשזה מגיע לאי-ספר "משודרג" בגודל כזה, המספר יורד ל… פחות משלושה.

אם אגיד שההבדל הוא דרמטי, זה יהיה חתיכת אנדרסטייטמנט. נכון, לא כל ה"משודרגים" גדולים כל-כך, אבל גם בשאר, הנפח הממוצע הוא כמה עשרות מגה-בייטים. מה שמעמיד באור קצת אירוני את המשפט הבא, שמופיע (באתר של אמזון) ברשימת השיפורים שהוכנסו לקינדל 2 לעומת קודמו: "…אתם יכולים להחזיק 1,500 כותרים, כך שכבר אין צורך בחריץ הרחבה לזיכרון נוסף". כן, החברה הסירה את אופציית ההרחבה בדור החדש של המכשיר, מתוך התפיסה המוצדקת (לשעבר) שהנפח הזה הוא די והותר לכל קורא נורמלי.

אם היוזמה של רנדום האוס תתפוס ותסחוף אחריה את שאר הענף, והאי-ספרים יהפכו לממותות מולטימדיה, אפשר לצפות למירוץ חימוש של נפחי זיכרון במכשירי הקריאה. הבעיה היא שברגע שהנפחים האדירים יהפכו לנורמה, גם הציפייה למילוים תיעשה אלמנטרית. בדיוק כמו שהיום, סרט בעותק DVD שאין בו תוספות זוכה לגינוי מהמבקרים, שלמדו לקחת כמובן מאליו את קיומו של "ערך מוסף". או שמשחק מחשב עם דרישות נפח שמתאימות ל-1998, על משמעויותיהן התוכניות, ייתפס היום כמיושן ואבוד מראש.

בקיצור, יכול להיות שאנחנו על סף שלב טכנולוגי שיגרום לשינוי גדול במהותו של הדבר שנקרא "ספר". גם להתפתחות טכנולוגית קטנה כזו יכולה להיות השפעה נרחבת, במיוחד במישור התודעתי - זה קרה בלי סוף פעמים בעבר, כך שאין לדעת.

מוזר, אבל נראה שהאיום הראשי על הספר כיצירה טקסטואלית טהורה הוא, כרגע, דווקא בעובדה שטקסט תופס מעט מקום בזיכרון, מה שגורם לו להיראות כמי שלא מצדיק את קיומו של זיכרון בנפח עצום. ככה זה: ברגע שהשבילים יורחבו כדי שהממותות יוכלו לעבור בנוחות, לא בטוח שהעכברים יוכלו למצוא בהם את דרכם.

danext@gmail.com.

הוסף לעגלת התינוק

זוכרים את ההצעה שלי משבוע הספר הקודם, למכור ספרים בשיטת הערימה הענקית והאנונימית באמצע הכיכר? טוב, אז מישהו בבריטניה הלך על רעיון דומה. לא מאותן סיבות, אבל עדיין.

הכל התחיל באזור תעשיה בבריסטול, כשספקית בריטית של ספרים משומשים לאמזון פינתה את המחסן ששימש אותה כבסיס לוגיסטי. או יותר נכון, "התפנתה" ולא "פינתה" - כי כמויות אדירות של ספרים נשארו שם אחריה. במקום לדאוג בעצמם להעברת הספרים למקום אחר, החליטו אנשי החברה לפעול בדרך הרבה יותר פשוטה: לפתוח את הדלתות ולקוות שההמונים יבואו, יצללו לתוך האנדרלמוסיה ויקחו בחינם מכל הבא ליד.

את התוצאה אפשר לראות כאן, בדיווח של הדיילי מייל. לא רק שההמונים אכן באו, הם גם היו יצירתיים. התיאורים הבאים מתוך הכתבה מזכירים שאחרי הכל, הבריטים ואנחנו לא כל-כך שונים כמו שנוטים לחשוב. אנשים הכניסו מכוניות לתוך המחסן והעמיסו בהתלהבות; לקחו ספרים בעגלות תינוקות; זוג אחד הגיע בקרוואן מתנייע, בילה במקום את הלילה, מילא את הרכב בספרים ונסע; ומישהו אפילו הגיע לצורך העניין עם טריילר על הגג של האוטו. נציגת החברה סיכמה במילים: "זה כמו נחיל ארבה".

לפי הכתבה, הספרים שהושארו במקום לא היו הכי מושכים שבעולם; את הספרים הטובים החברה לקחה איתה. אבל זה לא במיוחד הפריע למי שהגיע לשם. בכל מקרה, אם תהיה דרך לוודא שנחיל הארבה הזה גם יקנה ספרים, ולא רק יבזוז אותם - אולי עתידה של הספרות, אפילו בגרסת הנייר, עוד יפתיע לטובה.

קובץ להורדה

למצוא יצירות ספרות לקריאה ברשת זה לא קשה, בלשון המעטה, אבל רק כשמדובר בטקסטים ישנים יותר. בשביל סיפורים חדשים צריך להתאמץ, או לפחות לחכות עד שיגיע חידוש כמו האתר 52 סיפורים.

האתר הוא יוזמה של חטיבת הארפר פרניאל (חלק מהארפר-קולינס), והרעיון בו פשוט: לפרסם סיפור חדש בכל אחד מהשבועות בשנה הנוכחית. לפי התכנון, חלק מהסיפורים יהיו חדשים ממש, וחלק יגיעו משורות יצירות המופת, שגם הן (כל עוד לא פגו זכויות היוצרים) לא קלות למציאה ברשת. בינתיים כבר עברו שמונה שבועות מתחילת 2009, אז גם מבחינת התוכן האתר כבר מתחיל לצבור תאוצה.

נראה לי שהוצאות הספרים בארץ יעשו בחוכמה אם יקחו בהשאלה את הרעיון הזה, ויפרסמו גם אצלן - רובן הקימו לעצמן בשנה האחרונה אתרים די מושקעים - יצירות שלמות, ולא רק קטעים מתוכן. אולי זה כאב ראש מבחינת זכויות היוצרים, אבל זה נעשה לפעמים באתרים כמו ynet, אז הרעיון לא בלתי-אפשרי.

הבעיה היחידה היא שהשיטה הזאת, של פרסום סיפור מלא, נועדה למשוך קוראים לקובצי סיפורים קצרים - ובישראל הז'אנר הזה נדחק לפינה. כאן מעדיפים רומנים, עדיף מחו"ל, עדיף עבים, והכי עדיף, מתורגמים רע. ככה זה בוודאי יימשך, עד שיקום מישהו ויהפוך את הרשת לקו הקדמי של הסיפור הקצר. לחיבור ביניהם יש סיכוי, אם מנווטים אותו נכון, להפוך דווקא את ספרי הסיפורים הקצרים לצורה הפופולרית באמת בחנויות.

השגריר העצמאי

אמנם השבוע רק התחיל, אבל אני כבר חותם לכם שזה הסיפור הכי יפה ומחמם-לב שתקראו בו: מתרגם סיני בן 81 בשם יאו ייאן, שהקדיש את חייו לתרגום שלום עליכם (מרוסית, לא מיידיש) ולקידום היצירות שלו בסין. הוא עשה את זה במשך עשרות שנים, וממשיך בזה גם היום - מבלי לתת לסביבה הלא-ממש מפרגנת לעצור אותו. הראיון איתו מתקיים לרגל 150 שנה ללידת הגיבור הספרותי שלו (ב-2 במארס), ויש לו כמה דברים מעניינים מאוד לומר על הנושא הזה, ובכלל. לא בכל יום נתקלים בחיבור אוקסימורוני כמו ספרות ואלטרואיזם, אז כדאי להקשיב ליאו - ולהפנים.

danext@gmail.com