ליבריסטאן

1.

השאלה שנשאלה כאן לפני שני פוסטים, בשביל מה צריך ספרות, מתחילה לקבל אצלי איזשהו מענה ראשוני, שמחכה עדיין לניסוח ברור. אבל בינתיים מתברר שיש בשטח עוד כיווני חקירה שמנסים להעלות תשובות אפשריות לשאלה הזו. למשל המגמה שעליה נכתב כאן, בגרדיאן - מחקר מדעי של ממש (מדעי במובן נוירוביולוגי), של השפעת הקריאה על מוחות הקוראים. איך? למשל בעזרת fMRI, שאמור להראות בזמן אמת מה בדיוק קורה מתחת למכסה המנוע של הקורא בזמן שהוא קורא.

המאמר בגרדיאן מתייחס לזה כאל כיוון חדש בביקורת הספרות, דבר שעשוי להישמע די מופרך ברגע הראשון (ובאמת, הכתבה היתה כל-כך חשודה שמיד בדקתי אם אכן קיים במציאות גוף מחקר תחת השם שהוזכר, וגם הסתכלתי ליתר ביטחון לראות שהעמוד לא עודכן ב-1 באפריל). אבל כשנזכרים בתהומות האבסורד שאליהן הגיעה ביקורת הספרות בכוחות עצמה, בלי עזרת הפקולטות הריאליות, אפשר בהחלט לדמיין את תמונות ה-MRI משתלבות נהדר באחת התוכניות הסהרוריות ללימודי מגדר-תורת-הספרות-ביקורת-רדיקלית-ושאר-גרוטאות-מנטליות-שאין-להן-קשר-כלשהו-לאינטלקטואליות-ו/או-לאקדמיה.

בכל אופן, כששאלתי "בשביל מה צריך ספרות", לא היתה לי שום כוונה להסתפק בתשובה מהסוג הריאלי. גם אם יוכיחו לי באותות ובמופתים שבזמן קריאת ספרות המוח מפריש חומרים מסוימים שאנחנו מפרשים בתור "התרגשות נשגבת" או משהו כזה, זה עדיין לא יספק את ההסבר הפנימי לחשיבות העניין. זו הבעיה הכללית של כל המבנים התיאורטיים, לפחות הרציונליים-מערביים: הם מתחילים ונגמרים ברמת התיאור, ולא נותנים שום מענה לצורך האנושי במשמעות. להגיד שמה שאנחנו מכנים "משמעות" הוא בסך הכל משוואה של חומרים כימיים, זה נכון עובדתית - אבל גם, באותה מידה, עקר מבחינה נפשית.

לכן נראה לי שהמדע הוא שותף בעייתי במערכה לבירור השאלה של חשיבות הספרות. לא רק המדע הריאלי (כלומר: האמיתי), אלא גם ובמיוחד הדיסציפלינות ההומניות, שמכנות את עצמן "מדע" במידה מועטה מאוד של צדק. חשיבות הספרות היא לא דבר שיכול להתברר במסגרת של שיטה בעלת יומרות לאוניברסליות, אלא רק במישור שבו הספרות נכתבת ונקראת - המישור האינדיבידואלי. ושם כבר צריך אינטואיציה, ובעיקר רגש. לא משהו ש-MRI יכול להחליף בקלות. עדיין.

2.

בזמן שיטוט מקרי בעמוד הזה (מאמר של גבריאל מוקד בבלוג של רן יגיל) נתקלתי בתמונה, והתמונה פתרה - לעניות דעתי! - בעיה קיומית מהמדרגה הראשונה. מתברר, חברים, שיש בספרות גלגול נשמות, ועוד כזה שמלווה בגלגול גופים.

לא מאמינים? בבקשה:

1. אקזיביט A: תמונה של איש בשם מנחם.

2. אקזיביט B: תמונה של איש בשם ז'אן-פול.

השוו - מקצה הראש ועד לתחתית הפריים - ותיווכחו.

danext@gmail.com

בכל ביקור בחנות ספרים מולטי-קומתית בעולם, אני שואל את עצמי מתי, והאם, נזכה לראות אחת כזו גם בישראל. מה יש? למה הכל חייב להיות באותו מפלס? שיתחילו לרווח אנכית. שלוש קומות מינימום, עם מדרגות נעות. קומת כניסה עם גלריה עילית/מרתף זעיר של ספרים מוזלים - לא נחשב בכלל.

אחרי שיצא לי להיכנס לחנות הענק הברלינאית Dussmann (חמש קומות של ספרים + מוזיקה), השאלה עברה עדכון קל: האם נספיק לראות בארץ גרסה מקומית, לפני ש"חוויות" אחרות יתפסו את מקומן של חנויות ספרים כאלה. כי בקומה החמישית של החנות, ליד המדרגות, עומד לו בשקט סוני רידר עם מסך מגע, קשור באזיקים לסטנד לבן, ומציע את עצמו לניסיון חופשי. בשביל מצבים כאלה, אני מניח, נולד הביטוי "צלם בהיכל".

בינתיים, לפחות, אפשר לסכם את המצב בתיקו. אף אחד בישראל לא יטרח לפתוח חנות ספרים בגודל שעולה על קופסת נעליים, או לכל היותר קרטון אריזה של מקרר; אבל מצד שני, אם הרידר מייצג את עדת המכשירים שאמורים לאיים על הספר המודפס בהכחדה או באי-רלוונטיות, אפשר לשער ש-Dussmann ואחיותיה לא ייחרבו בקרוב.

נעזוב את השאלה, איפה כיף יותר לקנות ספר - באתר אינטרנט סתמי, או בבניין שמצויד באווירה, שקט, כורסאות ועותקים פיזיים שאפשר לדפדף בהם וללכת ביניהם לאיבוד (על השאלה הזו כבר עונים כאן, בבלוג הספרים של גרדיאן). כי אפילו מי שישמח, משום-מה, לוותר על מקדשים מהסוג הזה, יצטרך מתישהו לשאול את עצמו אם הוא באמת רוצה לקרוא ספר מבעד להילת אור מטרידה שמשתקפת מכל עמוד ועמוד.

כן: תודות למסך המגע של הרידר, כל מקור אור - נגיד, מנורת קריאה - יוצר ברק על המשטח שבו מופיע הטקסט. זו לא השתקפות צלולה, כמו במראה, אלא מה שנקרא באנגלית glare. וזו בעיה של כל מסכי המגע, בגלל השכבה הריאקטיבית שמאפשרת את תרגום הנגיעה לאות חשמלי. הרידר הראשון, הקינדל 1 ו-2, ועוד מכשירים שאין בהם מסך מגע, פטורים מהעניין - אבל נכון לעכשיו, ה"שוק" "מתקדם" כולו לכיוון הטכנולוגיה הזו. לפעמים קדמה היא סוג של הידרדרות.

זה לא מנע ממני לנסות את המכשיר ולגלות שיש לו פונקציות נוחות מאוד, אבל להשוות אותו לסוג החדות והקריאות של ספר מנייר? פשוט אי-אפשר. זה יכול להיות נכון רק במסכי לא-מגע, או במצב עתידי שבו בעיית ה-glare תיפטר איכשהו. בקיצור, אם ברגע הראשון נראה היה ש-Dussmann פתחו את הדלת בפני וירוס קטלני וערמומי, בפני האדווה הראשונה של הצונאמי - מאוחר יותר התברר שהם בסך-הכל הציעו לקונים אפשרות להתנסות באלטרנטיבה לא מלהיבה, כזו שלעומתה החנות והספרים הפיזיים שבתוכה חוזרים ומתגלים בעליונותם המוחלטת.

אנשי הספר המודפס יכולים רק לאחל ליצרניות מכשירי הקריאה שימשיכו כך. כי אם הצד הגאדג'טי של המכשירים האלה ימשיך לדחוק לשוליים את ההקפדה על מידת הקריאות, זה בוודאי יעשה רק טוב לקריירה של מדף הספרים המסורתי. אפילו במקומות שבהם אין צורך במדרגות נעות כדי להגיע אליו.

danext@gmail.com

הנה עוד פיסת הוכחה לכך שאנחנו חיים, בין אם שמנו לב ובין אם לא, בעולם שמשהו רע מאוד קרה למודעותו האמנותית.

בגרדיאן התפרסמה ידיעה, שעל הכותרת שלה כדאי להתעכב לרגע (רצוי תוך מצמוץ משתאה):

Walt Whitman wins celebrity endorsements from Rowling and Ross

קראתם? קראתם שוב?

כי קשה להאמין שזה באמת נכתב:

וולט ויטמן, המשורר הגדול של ארה"ב, אחת הדמויות המיתיות של השירה המודרנית, "זכה" ב"עידוד מסלבריטאים" -

מענקי הרוח ג'יי-קיי רולינג (כותבת של סדרת סוחטי-הורמונים מצליחה לתחילת גיל ההתבגרות) וג'ונתן רוס (מעין "אושיית תרבות" בבריטניה של ימינו).

מה שקרה הוא שהוד רולינגיותה בחרה בשיר שלו, Of the Terrible Doubt of Appearances (מתוך האוסף Leaves of Grass), בתור השיר האהוב עליה - לצורך אנתולוגיה שנועדה לאסוף כספים לארגון צדקה.

רוס, מצדו, הכניס בדיוק את השיר הזה למועדון הספרות הטוויטרי שלו.

וכך נגאל המשורר האלמוני ויטמן מתהומות השיכחה, וקיבל סוף-סוף את ההכרה האמנותית שלה הוא היה ראוי.

.NOT

הבעיה היא כמובן לא ברולינג-&-רוס, אלא בגרדיאן, ובתקשורת בכלל: היא זו שמודדת הכל דרך חריר זעיר וצר-מוח שנקרא "סלבריטאים". היא זו שרוחב אופקיה נמדד במילימטרים וקנה המידה ההיסטורי שלה נמדד בננו-שניות.

לפחות בזירה התקשורתית, שום מגע ישיר עם אמנים גדולים מהעבר לא מתקיים ולא עולה על הדעת.

רק אם "מישהו ידוע" מההווה - משהו כמו נערת מים שעלתה לגדולה - "גילה" אותם פתאום, או חשף את היכרותו איתם, רק אז יש סיבה להזכיר את שמם, וגם זה בצורה שמדגישה הרבה יותר את הסלב העכשווי.

ובאמת שלא משנה כמה פעמים קוראים את כותרת הידיעה הזו, זה לא מפסיק להדהים.

כי מישהו שם, בגרדיאן, באמת חושב שוויטמן צריך טובות מגמדי תרבות שאף אחד לא יזכור את שמם בעוד עשרים שנה. (ואני מדבר בדרך משל, לאו-דווקא לגבי שני הסלבריטאים המסוימים שהוזכרו בידיעה).

כי מישהו שם, בגרדיאן, באמת חושב שהדבר היחיד שמזכה סופר/משורר בכבוד הוא התלהבות של אדם מוכר בהווה.

כאילו שום דבר לא קרה אי-פעם, ושום דבר לא חשוב, אלא אם הוא עולה מתוך מה שאנשים רואים היום - הרגע, השנייה - בעיתון, באינטרנט ובטלוויזיה.

וזו כמובן לא רק מחלת גרדיאן. כל כלי התקשורת נגועים בה.

זה מה שקורה כשעיתונאים חסרי תרבות מניחים אוטומטית שגם הקוראים הם בהכרח כאלה, ולאט-לאט, או מהר-מהר, באמת מעצבים אותם בדמותם.

אז אולי צריך לומר במפורש: ויטמן לא צריך גאולה דרך הביבים.

הוא צריך רק אנשים שיודעים מה קרה לפני יותר מחמש דקות, ומוכנים להקשיב לדברים אמיתיים בלי תיווך מפוקפק של דברים מזויפים.

אתם בעניין? הוא מחכה לכם פה.

danext@gmail.com

למבקרים, עורכים, קוראים וכל מי שקשור איכשהו לספרים יש הרבה קלישאות אהובות. אחת מהפופולריות שבהן היא הביטוי "ספר ששינה את חיי". טוב, נעזוב את העובדה שהדבר שנקרא "חיים" הוא פשוט רצף בלתי-פוסק של שינויים, כך שמוזר לדבר על "שינוי" שלו; אבל מי, באמת, רוצה לקרוא ספרים מתוך שאיפה שהם יעשו דבר כזה?

בבלוג הספרים של גרדיאן עלה פוסט חדש שמדבר בדיוק על שאלת הקלישאות האלה והאימפקט שיש לספר על הקורא. המסקנה שם היא:

What all this is really about is trying to sidestep the reality that books are pretty useless to us. They don't keep us warm (unless you finally fling that unputdownable freak in the fire), they don't feed us, they wreck our environment by costing trees, and sometimes they're plain poisonous. Sure, they're enjoyable, but can that be justified?

וזה, עד כמה שקשה להודות, נכון: אם מה שמחפשים הוא אפקט קבוע ודרמטי, לספרים אין ולא יכולה להיות חשיבות אמיתית בחיים שלנו. עוד לא נולד הספר שאם רק נקרא אותו, ייחצה איזה סף אבולוציוני משמעותי בתולדותיו של הקורא, והדברים לא ישובו להיות כשהיו. או ליתר דיוק, כל דבר בעולם "משנה" אותנו באותה מידה, בין אם זה ספר של 700 עמודים או מבול שנחת עלינו באמצע הדרך לעבודה.

הפעם האחרונה שהבנתי את זה היתה לא מזמן, כשרציתי מאוד לסיים ספר שקראתי במשך תקופה ארוכה ולהגיע כבר לספר הבא שתכננתי לקרוא. אז לקחתי את הסטרואידים הביבליומניים, קראתי בקצב מהיר יותר ויותר, ובשעה טובה הספר נגמר. והנה, התחלתי את הספר החדש - ושוב אותה תחושה. שוב הרצון הזה, לגמור אותו בהקדם האפשרי כדי להגיע לספר הבא.

באותו רגע קלטתי: מה, בעצם, עשיתי? אם זאת הגישה, אם אנחנו רק דוהרים בתקווה להגיע לאיזו נקודה קריטית שאחריה יתחיל עולם חדש מופלא, אז אפשר לעצור ולהודות כבר עכשיו שהנקודה הזאת לא תגיע. אין שום סיבה למהר בקריאה, כי בספר הבא כל העסק יתחיל מחדש מאותה נקודה בדיוק, כאילו הספר הקודם לא התקיים מעולם. או במילים אחרות, הספר שאנחנו קוראים ברגע זה, ומתים לסיים - הוא למעשה כבר הספר הבא (של הספר הקודם).

כשמבינים את זה, אפשר לשם שינוי להתחיל ליהנות מהספר שנמצא מול העיניים, במקום לפנטז כל הזמן על הספר שעומד עדיין על המדף. כי בעצם, הקריאה היא לא "כדי" - במישור הפרקטי, היא לא "נותנת משהו", ואין סיבה לצפות ממנה שתיתן. מי שגמר לקרוא יצירת מופת נשאר אותו אדם, אולי עם שניים-שלושה זיכרונות חדשים, אבל לא מעבר לזה. אז אין טעם להתייחס לקריאה כאל ניתוח פלסטי רוחני, שאחריו יהיה לנפש שלנו פרצוף יפה יותר. לא יהיה לה.

אז בשביל מה לקרוא? למה לא לישון, למשל? זה יותר קל ולא פחות כיפי. הסיבה שאני קורא היא שמבחינתי, ספרים הם חברים. לא כמו חברים - אלא חברים ממש. ובחברות, כשהיא אמיתית, אין ציפייה לרווח או לתועלת כלשהי שתופק מהחבר. הדבר היחיד שברור הוא שההימצאות בחברתו היא הדבר הטוב והנכון לעשות, לא "כדי", אולי גם לא "בגלל", אלא פשוט ככה.

וכשרואים את הספר בתור חבר קרוב, הקריאה מפסיקה להיות סוג של טיפול ביורוקרטי שצריך להיגמר במהירות האפשרית כדי שהתור יתקדם כסדרו. כבר לא רוצים לגרש את הספר הנוכחי לטובת מחליפו, אלא דווקא להשאיר אותו בסביבה כמה שיותר זמן. ממילא, אחרי שתיגמר הקריאה לא תתרחש שום רעידת אדמה אישיותית. כדאי ליהנות מהעניין כל עוד הוא נמשך, כי בהרבה מובנים, רק אז הוא בכלל מתקיים.

danext@gmail.com

אם רוברטו בולניו לא היה מת, אפשר היה לומר שהקריירה הספרותית שלו פשוט מושלמת. השם שלו כל הזמן בכותרות, המבקרים משתפכים, והעולם הספרותי כמרקחה. עכשיו, לפי דיווח בעיתון ספרדי (שמצוטט גם בגרדיאן) התגלו בספרד שני רומנים לא ידועים שלו, והשאלה אם לפרסם אותם או לא נראית כמעט תלושה. ברור מאליו שהם יפורסמו.

רק מה? יכול מאוד להיות שהקריירה הזאת בכלל לא היתה נראית ככה, אם האיש שבמרכזה עדיין היה איתנו. בתיכון, המעמד הנעלה מכולם נקרא "המקובלים"; בענף המו"לות אלה "המתים". למות זה, בלי ספק, הצעד המקצועי החכם ביותר שסופר יכול לעשות כדי להגיע לגדולה - ובולניו הוא רק הדוגמה העכשווית, והמצערת, לנקרופיליה הזו של עולם הספרות.

לא מאמינים? הנה, אחת ולתמיד, המדריך המרוכז ליתרונות העיקריים, ומעוררי-הקנאה, שמהם נהנה הסופר המת לעומת הסופר החי. אין לראות ברשימה הזאת תחליף לייעוץ מקצועי מוסמך, או עידוד להתאבדות. אגב, זה שמישהו מת עוד לא אומר שהקריירה שלו תזנק בהכרח; הוא גם צריך באמת לדעת לכתוב. אבל לבעלי הכישרון, אין ספק שזאת הדרך הקצרה ביותר להצלחה. ובכל זאת, אל תנסו את זה בבית.

טוב, אז הנה הם - עשרת היתרונות של הסופר המת:

1. אף אחד לא מתווכח איתך על מה שכתבת. גם העורך הגדול ביותר יהסס לגעת בכתב-יד, אם היד שכתבה אותו נמצאת בעולם הבא. במילים אחרות: ככה זה כתוב, וככה זה יופיע בספר. פיתרון מושלם לאנשים שלא יכולים לשאת את המחשבה על כך שמישהו אחר מקצץ להם את הטקסט.

2. בוננזה של הקדמות, הערות ואחריות-דבר. יצירה של אדם מת היא כר הגידול הנוח ביותר לכל מי שרוצה להסתפח איכשהו לשמו של הנפטר, והדרך הנפוצה ביותר לעשות את זה היא להצמיד ליצירה טקסטים מקדימים, מבהירים, מבארים ומפרשים. אל תגידו סתם צ'רלס דיקנס - הגידו "צ'רלס דיקנס עם הקדמה מאת המתרגמת X, עם הערות בגוף הטקסט מאת חוקר הספרות הנודע פרופ' S, ועם אחרית דבר מאת נכדתו של הסוכן הספרותי של הסופר". אין כמו כל הספחת הזו כדי ללטף את הסופר ולהתפיח את תחושת החשיבות העצמית שלו.

3. המוות מרסן את המבקרים. חלק גדול מההנאה בכתיבת ביקורות ספרות נובע מהידיעה שהסופר קורא את הדברים ולוקח אותם ללב. זה גורם למבקר להרגיש חשוב מאוד. אבל כשהסופר לא במצב צבירה שמאפשר קריאה, פתאום נעלם כל הערך המוסף, ונשארת רק היצירה. מה שמכריח את המבקרים לכתוב לגופו של עניין. הרי אף אחד לא יבזבז ארס יקר על מי שכבר לא יכול למות ממנו.

4. כל מה שכתבת, אי פעם, הופך למחצב נדיר ויקר-ערך, שההוצאות מוכנות למכור את אימא שלהן כדי לפרסם. גם אם אלה שירים מגיל 16, או סיפורים שהתחלת ולא גמרת, או סיפורים שגמרת ולא התחלת. הרי לא תכתוב יותר כלום, לעולם, וזה מקפיץ מיד את ערך המניות של מה שכן הספקת לעשות. אותו דבר בדיוק קרה עם הנפט: באיזשהו שלב החיות הפרהיסטוריות הענקיות הפסיקו להתקיים, ומאותו רגע מיץ הדינוזאורים, שיש כמות מוגבלת וסופית ממנו, רק עולה בערכו.

5. פטור מוחלט מיח"צנות. סופרים מתים לא צריכים לשבת מול כתב פעור ושחצן, ששואל אותם שאלות חטטניות על חיי המין שלהם. הם גם לא צריכים לנדב את מגוון הפרטים האישיים האחרים שמקובלים בראיונות כאלה - לא הסכיזופרניה של השכנה ממול בבית הוריהם, לא הסכיזופרניה של הדודה ניצולת השואה, לא הסכיזופרניה של התוכי הזקן בכלוב שבחדר העבודה, לא הסכיזופרניה של האח הצעיר שנהרג במלחמת פורים השלישית. כשאתה מת, אף צלם לא יצלם אותך על המרפסת בפוזה דמוית-הרצל, כי כתבת ספר שקשור איכשהו לבאזל במאה ה-19. ואף סעיף בחוזה לא יכריח אותך למכור את נשמתך למנהלי הקרקס התקשורתי בתמורה לפרסום. ראיון+צילום שער+בלעדיות? על גופתך.

6. הקוראים אוהבים הרבה יותר את מי שנמצא במצב מאוזן-תמידית מתחת לפלטת שיש. סופר מת הוא סופר שלא עושה בושות, שלא חותם על עצומות פוליטיות מטופשות, שלא מופיע במדורי רכילות כשהוא דוחף עגלת תינוק בנמל תל אביב ונראה הכי לא ספרותי שרק אפשר. סופר מת מפסיק להיות בן-אדם, על כל המועקה הכרוכה בהגדרה הזו, והופך לאידיאה, להפשטה, או בקיצור - לדמות ספרותית בעצמו. כשהקוראים יפתחו את הספרים שלו, שום דבר בו לא יפריע להם להאמין למה שהוא אומר.

7. התמלוגים עדיין מעליבים, אבל לפחות מישהו אחר סובל מזה. הסופר המת לא צריך להטריד את עצמו במצב חשבון הבנק, ולא נאנס להידרדר לעבודות שמאפשרות לו קיום דחוק לצד הכתיבה. מתי בפעם האחרונה ראיתם שלד מנחה סדנת כתיבה?

8. אין יותר שעבוד לפרסים ספרותיים ולפוליטיקות שמאחוריהם. אם מישהו רוצה לתת פרס לספרו של מנוח, שייתן - אבל לעולם לא תראו את המנוח עצמו עושה משהו בשביל זה. אולי זה בגלל סעיף 7, כי הכסף כבר לא משנה לו; ואולי זה בגלל שתאוות פרסים מיועדת בעיקר לאגו שמתקשה להעביר את הזמן עד המוות בצורה פרודוקטיבית יותר.

9. תרגומים לשפות זרות נראים הרבה יותר מוצדקים. מי בכלל רוצה להכיר את מיטב ספרי הביכורים של פינלנד ב-2008? למה שנבזבז את הזמן על ספר של איזה פליט סומלי שממש מצליח עכשיו בקנדה? מה, לא מספיק לנו שקודחים לנו בראש עם העלק-כישרונות העכשוויים פה, שאנחנו צריכים גם את אלה מחו"ל? בשביל לתרגם ספר, צריך קודם כל שהרוחות יירגעו, ושלא ידחפו לנו את האיש בתור סלבריטי. מצבה יצוקה היטב היא תנאי הכרחי לתרגום שאפשר לקחת אותו ברצינות.

10. מאחר שערכה של ספרות נמדד לא בהווה אלא רק בדיעבד, מותו של הסופר הוא הצעד ההכרחי הראשון בביטול הבלי העכשיו. רק אחרי שכבודו התפוגג מהשטח, אפשר להתחיל לבדוק אם הוא באמת ראוי לכבוד. ברוב המקרים, תעודת הפטירה של האדם היא גם תעודת הפטירה של היצירה שלו. מי שמצליח להישאר רלוונטי גם בלי לדווש בכף רגלו הפעלתנית על המפוח שממלא את תדמיתו באוויר חם, רק הוא סופר של ממש.

danext@gmail.com