ליבריסטאן

בכל ביקור בחנות ספרים מולטי-קומתית בעולם, אני שואל את עצמי מתי, והאם, נזכה לראות אחת כזו גם בישראל. מה יש? למה הכל חייב להיות באותו מפלס? שיתחילו לרווח אנכית. שלוש קומות מינימום, עם מדרגות נעות. קומת כניסה עם גלריה עילית/מרתף זעיר של ספרים מוזלים - לא נחשב בכלל.

אחרי שיצא לי להיכנס לחנות הענק הברלינאית Dussmann (חמש קומות של ספרים + מוזיקה), השאלה עברה עדכון קל: האם נספיק לראות בארץ גרסה מקומית, לפני ש"חוויות" אחרות יתפסו את מקומן של חנויות ספרים כאלה. כי בקומה החמישית של החנות, ליד המדרגות, עומד לו בשקט סוני רידר עם מסך מגע, קשור באזיקים לסטנד לבן, ומציע את עצמו לניסיון חופשי. בשביל מצבים כאלה, אני מניח, נולד הביטוי "צלם בהיכל".

בינתיים, לפחות, אפשר לסכם את המצב בתיקו. אף אחד בישראל לא יטרח לפתוח חנות ספרים בגודל שעולה על קופסת נעליים, או לכל היותר קרטון אריזה של מקרר; אבל מצד שני, אם הרידר מייצג את עדת המכשירים שאמורים לאיים על הספר המודפס בהכחדה או באי-רלוונטיות, אפשר לשער ש-Dussmann ואחיותיה לא ייחרבו בקרוב.

נעזוב את השאלה, איפה כיף יותר לקנות ספר - באתר אינטרנט סתמי, או בבניין שמצויד באווירה, שקט, כורסאות ועותקים פיזיים שאפשר לדפדף בהם וללכת ביניהם לאיבוד (על השאלה הזו כבר עונים כאן, בבלוג הספרים של גרדיאן). כי אפילו מי שישמח, משום-מה, לוותר על מקדשים מהסוג הזה, יצטרך מתישהו לשאול את עצמו אם הוא באמת רוצה לקרוא ספר מבעד להילת אור מטרידה שמשתקפת מכל עמוד ועמוד.

כן: תודות למסך המגע של הרידר, כל מקור אור - נגיד, מנורת קריאה - יוצר ברק על המשטח שבו מופיע הטקסט. זו לא השתקפות צלולה, כמו במראה, אלא מה שנקרא באנגלית glare. וזו בעיה של כל מסכי המגע, בגלל השכבה הריאקטיבית שמאפשרת את תרגום הנגיעה לאות חשמלי. הרידר הראשון, הקינדל 1 ו-2, ועוד מכשירים שאין בהם מסך מגע, פטורים מהעניין - אבל נכון לעכשיו, ה"שוק" "מתקדם" כולו לכיוון הטכנולוגיה הזו. לפעמים קדמה היא סוג של הידרדרות.

זה לא מנע ממני לנסות את המכשיר ולגלות שיש לו פונקציות נוחות מאוד, אבל להשוות אותו לסוג החדות והקריאות של ספר מנייר? פשוט אי-אפשר. זה יכול להיות נכון רק במסכי לא-מגע, או במצב עתידי שבו בעיית ה-glare תיפטר איכשהו. בקיצור, אם ברגע הראשון נראה היה ש-Dussmann פתחו את הדלת בפני וירוס קטלני וערמומי, בפני האדווה הראשונה של הצונאמי - מאוחר יותר התברר שהם בסך-הכל הציעו לקונים אפשרות להתנסות באלטרנטיבה לא מלהיבה, כזו שלעומתה החנות והספרים הפיזיים שבתוכה חוזרים ומתגלים בעליונותם המוחלטת.

אנשי הספר המודפס יכולים רק לאחל ליצרניות מכשירי הקריאה שימשיכו כך. כי אם הצד הגאדג'טי של המכשירים האלה ימשיך לדחוק לשוליים את ההקפדה על מידת הקריאות, זה בוודאי יעשה רק טוב לקריירה של מדף הספרים המסורתי. אפילו במקומות שבהם אין צורך במדרגות נעות כדי להגיע אליו.

danext@gmail.com

הנה עוד פיסת הוכחה לכך שאנחנו חיים, בין אם שמנו לב ובין אם לא, בעולם שמשהו רע מאוד קרה למודעותו האמנותית.

בגרדיאן התפרסמה ידיעה, שעל הכותרת שלה כדאי להתעכב לרגע (רצוי תוך מצמוץ משתאה):

Walt Whitman wins celebrity endorsements from Rowling and Ross

קראתם? קראתם שוב?

כי קשה להאמין שזה באמת נכתב:

וולט ויטמן, המשורר הגדול של ארה"ב, אחת הדמויות המיתיות של השירה המודרנית, "זכה" ב"עידוד מסלבריטאים" -

מענקי הרוח ג'יי-קיי רולינג (כותבת של סדרת סוחטי-הורמונים מצליחה לתחילת גיל ההתבגרות) וג'ונתן רוס (מעין "אושיית תרבות" בבריטניה של ימינו).

מה שקרה הוא שהוד רולינגיותה בחרה בשיר שלו, Of the Terrible Doubt of Appearances (מתוך האוסף Leaves of Grass), בתור השיר האהוב עליה - לצורך אנתולוגיה שנועדה לאסוף כספים לארגון צדקה.

רוס, מצדו, הכניס בדיוק את השיר הזה למועדון הספרות הטוויטרי שלו.

וכך נגאל המשורר האלמוני ויטמן מתהומות השיכחה, וקיבל סוף-סוף את ההכרה האמנותית שלה הוא היה ראוי.

.NOT

הבעיה היא כמובן לא ברולינג-&-רוס, אלא בגרדיאן, ובתקשורת בכלל: היא זו שמודדת הכל דרך חריר זעיר וצר-מוח שנקרא "סלבריטאים". היא זו שרוחב אופקיה נמדד במילימטרים וקנה המידה ההיסטורי שלה נמדד בננו-שניות.

לפחות בזירה התקשורתית, שום מגע ישיר עם אמנים גדולים מהעבר לא מתקיים ולא עולה על הדעת.

רק אם "מישהו ידוע" מההווה - משהו כמו נערת מים שעלתה לגדולה - "גילה" אותם פתאום, או חשף את היכרותו איתם, רק אז יש סיבה להזכיר את שמם, וגם זה בצורה שמדגישה הרבה יותר את הסלב העכשווי.

ובאמת שלא משנה כמה פעמים קוראים את כותרת הידיעה הזו, זה לא מפסיק להדהים.

כי מישהו שם, בגרדיאן, באמת חושב שוויטמן צריך טובות מגמדי תרבות שאף אחד לא יזכור את שמם בעוד עשרים שנה. (ואני מדבר בדרך משל, לאו-דווקא לגבי שני הסלבריטאים המסוימים שהוזכרו בידיעה).

כי מישהו שם, בגרדיאן, באמת חושב שהדבר היחיד שמזכה סופר/משורר בכבוד הוא התלהבות של אדם מוכר בהווה.

כאילו שום דבר לא קרה אי-פעם, ושום דבר לא חשוב, אלא אם הוא עולה מתוך מה שאנשים רואים היום - הרגע, השנייה - בעיתון, באינטרנט ובטלוויזיה.

וזו כמובן לא רק מחלת גרדיאן. כל כלי התקשורת נגועים בה.

זה מה שקורה כשעיתונאים חסרי תרבות מניחים אוטומטית שגם הקוראים הם בהכרח כאלה, ולאט-לאט, או מהר-מהר, באמת מעצבים אותם בדמותם.

אז אולי צריך לומר במפורש: ויטמן לא צריך גאולה דרך הביבים.

הוא צריך רק אנשים שיודעים מה קרה לפני יותר מחמש דקות, ומוכנים להקשיב לדברים אמיתיים בלי תיווך מפוקפק של דברים מזויפים.

אתם בעניין? הוא מחכה לכם פה.

danext@gmail.com

למבקרים, עורכים, קוראים וכל מי שקשור איכשהו לספרים יש הרבה קלישאות אהובות. אחת מהפופולריות שבהן היא הביטוי "ספר ששינה את חיי". טוב, נעזוב את העובדה שהדבר שנקרא "חיים" הוא פשוט רצף בלתי-פוסק של שינויים, כך שמוזר לדבר על "שינוי" שלו; אבל מי, באמת, רוצה לקרוא ספרים מתוך שאיפה שהם יעשו דבר כזה?

בבלוג הספרים של גרדיאן עלה פוסט חדש שמדבר בדיוק על שאלת הקלישאות האלה והאימפקט שיש לספר על הקורא. המסקנה שם היא:

What all this is really about is trying to sidestep the reality that books are pretty useless to us. They don't keep us warm (unless you finally fling that unputdownable freak in the fire), they don't feed us, they wreck our environment by costing trees, and sometimes they're plain poisonous. Sure, they're enjoyable, but can that be justified?

וזה, עד כמה שקשה להודות, נכון: אם מה שמחפשים הוא אפקט קבוע ודרמטי, לספרים אין ולא יכולה להיות חשיבות אמיתית בחיים שלנו. עוד לא נולד הספר שאם רק נקרא אותו, ייחצה איזה סף אבולוציוני משמעותי בתולדותיו של הקורא, והדברים לא ישובו להיות כשהיו. או ליתר דיוק, כל דבר בעולם "משנה" אותנו באותה מידה, בין אם זה ספר של 700 עמודים או מבול שנחת עלינו באמצע הדרך לעבודה.

הפעם האחרונה שהבנתי את זה היתה לא מזמן, כשרציתי מאוד לסיים ספר שקראתי במשך תקופה ארוכה ולהגיע כבר לספר הבא שתכננתי לקרוא. אז לקחתי את הסטרואידים הביבליומניים, קראתי בקצב מהיר יותר ויותר, ובשעה טובה הספר נגמר. והנה, התחלתי את הספר החדש - ושוב אותה תחושה. שוב הרצון הזה, לגמור אותו בהקדם האפשרי כדי להגיע לספר הבא.

באותו רגע קלטתי: מה, בעצם, עשיתי? אם זאת הגישה, אם אנחנו רק דוהרים בתקווה להגיע לאיזו נקודה קריטית שאחריה יתחיל עולם חדש מופלא, אז אפשר לעצור ולהודות כבר עכשיו שהנקודה הזאת לא תגיע. אין שום סיבה למהר בקריאה, כי בספר הבא כל העסק יתחיל מחדש מאותה נקודה בדיוק, כאילו הספר הקודם לא התקיים מעולם. או במילים אחרות, הספר שאנחנו קוראים ברגע זה, ומתים לסיים - הוא למעשה כבר הספר הבא (של הספר הקודם).

כשמבינים את זה, אפשר לשם שינוי להתחיל ליהנות מהספר שנמצא מול העיניים, במקום לפנטז כל הזמן על הספר שעומד עדיין על המדף. כי בעצם, הקריאה היא לא "כדי" - במישור הפרקטי, היא לא "נותנת משהו", ואין סיבה לצפות ממנה שתיתן. מי שגמר לקרוא יצירת מופת נשאר אותו אדם, אולי עם שניים-שלושה זיכרונות חדשים, אבל לא מעבר לזה. אז אין טעם להתייחס לקריאה כאל ניתוח פלסטי רוחני, שאחריו יהיה לנפש שלנו פרצוף יפה יותר. לא יהיה לה.

אז בשביל מה לקרוא? למה לא לישון, למשל? זה יותר קל ולא פחות כיפי. הסיבה שאני קורא היא שמבחינתי, ספרים הם חברים. לא כמו חברים - אלא חברים ממש. ובחברות, כשהיא אמיתית, אין ציפייה לרווח או לתועלת כלשהי שתופק מהחבר. הדבר היחיד שברור הוא שההימצאות בחברתו היא הדבר הטוב והנכון לעשות, לא "כדי", אולי גם לא "בגלל", אלא פשוט ככה.

וכשרואים את הספר בתור חבר קרוב, הקריאה מפסיקה להיות סוג של טיפול ביורוקרטי שצריך להיגמר במהירות האפשרית כדי שהתור יתקדם כסדרו. כבר לא רוצים לגרש את הספר הנוכחי לטובת מחליפו, אלא דווקא להשאיר אותו בסביבה כמה שיותר זמן. ממילא, אחרי שתיגמר הקריאה לא תתרחש שום רעידת אדמה אישיותית. כדאי ליהנות מהעניין כל עוד הוא נמשך, כי בהרבה מובנים, רק אז הוא בכלל מתקיים.

danext@gmail.com

אם רוברטו בולניו לא היה מת, אפשר היה לומר שהקריירה הספרותית שלו פשוט מושלמת. השם שלו כל הזמן בכותרות, המבקרים משתפכים, והעולם הספרותי כמרקחה. עכשיו, לפי דיווח בעיתון ספרדי (שמצוטט גם בגרדיאן) התגלו בספרד שני רומנים לא ידועים שלו, והשאלה אם לפרסם אותם או לא נראית כמעט תלושה. ברור מאליו שהם יפורסמו.

רק מה? יכול מאוד להיות שהקריירה הזאת בכלל לא היתה נראית ככה, אם האיש שבמרכזה עדיין היה איתנו. בתיכון, המעמד הנעלה מכולם נקרא "המקובלים"; בענף המו"לות אלה "המתים". למות זה, בלי ספק, הצעד המקצועי החכם ביותר שסופר יכול לעשות כדי להגיע לגדולה - ובולניו הוא רק הדוגמה העכשווית, והמצערת, לנקרופיליה הזו של עולם הספרות.

לא מאמינים? הנה, אחת ולתמיד, המדריך המרוכז ליתרונות העיקריים, ומעוררי-הקנאה, שמהם נהנה הסופר המת לעומת הסופר החי. אין לראות ברשימה הזאת תחליף לייעוץ מקצועי מוסמך, או עידוד להתאבדות. אגב, זה שמישהו מת עוד לא אומר שהקריירה שלו תזנק בהכרח; הוא גם צריך באמת לדעת לכתוב. אבל לבעלי הכישרון, אין ספק שזאת הדרך הקצרה ביותר להצלחה. ובכל זאת, אל תנסו את זה בבית.

טוב, אז הנה הם - עשרת היתרונות של הסופר המת:

1. אף אחד לא מתווכח איתך על מה שכתבת. גם העורך הגדול ביותר יהסס לגעת בכתב-יד, אם היד שכתבה אותו נמצאת בעולם הבא. במילים אחרות: ככה זה כתוב, וככה זה יופיע בספר. פיתרון מושלם לאנשים שלא יכולים לשאת את המחשבה על כך שמישהו אחר מקצץ להם את הטקסט.

2. בוננזה של הקדמות, הערות ואחריות-דבר. יצירה של אדם מת היא כר הגידול הנוח ביותר לכל מי שרוצה להסתפח איכשהו לשמו של הנפטר, והדרך הנפוצה ביותר לעשות את זה היא להצמיד ליצירה טקסטים מקדימים, מבהירים, מבארים ומפרשים. אל תגידו סתם צ'רלס דיקנס - הגידו "צ'רלס דיקנס עם הקדמה מאת המתרגמת X, עם הערות בגוף הטקסט מאת חוקר הספרות הנודע פרופ' S, ועם אחרית דבר מאת נכדתו של הסוכן הספרותי של הסופר". אין כמו כל הספחת הזו כדי ללטף את הסופר ולהתפיח את תחושת החשיבות העצמית שלו.

3. המוות מרסן את המבקרים. חלק גדול מההנאה בכתיבת ביקורות ספרות נובע מהידיעה שהסופר קורא את הדברים ולוקח אותם ללב. זה גורם למבקר להרגיש חשוב מאוד. אבל כשהסופר לא במצב צבירה שמאפשר קריאה, פתאום נעלם כל הערך המוסף, ונשארת רק היצירה. מה שמכריח את המבקרים לכתוב לגופו של עניין. הרי אף אחד לא יבזבז ארס יקר על מי שכבר לא יכול למות ממנו.

4. כל מה שכתבת, אי פעם, הופך למחצב נדיר ויקר-ערך, שההוצאות מוכנות למכור את אימא שלהן כדי לפרסם. גם אם אלה שירים מגיל 16, או סיפורים שהתחלת ולא גמרת, או סיפורים שגמרת ולא התחלת. הרי לא תכתוב יותר כלום, לעולם, וזה מקפיץ מיד את ערך המניות של מה שכן הספקת לעשות. אותו דבר בדיוק קרה עם הנפט: באיזשהו שלב החיות הפרהיסטוריות הענקיות הפסיקו להתקיים, ומאותו רגע מיץ הדינוזאורים, שיש כמות מוגבלת וסופית ממנו, רק עולה בערכו.

5. פטור מוחלט מיח"צנות. סופרים מתים לא צריכים לשבת מול כתב פעור ושחצן, ששואל אותם שאלות חטטניות על חיי המין שלהם. הם גם לא צריכים לנדב את מגוון הפרטים האישיים האחרים שמקובלים בראיונות כאלה - לא הסכיזופרניה של השכנה ממול בבית הוריהם, לא הסכיזופרניה של הדודה ניצולת השואה, לא הסכיזופרניה של התוכי הזקן בכלוב שבחדר העבודה, לא הסכיזופרניה של האח הצעיר שנהרג במלחמת פורים השלישית. כשאתה מת, אף צלם לא יצלם אותך על המרפסת בפוזה דמוית-הרצל, כי כתבת ספר שקשור איכשהו לבאזל במאה ה-19. ואף סעיף בחוזה לא יכריח אותך למכור את נשמתך למנהלי הקרקס התקשורתי בתמורה לפרסום. ראיון+צילום שער+בלעדיות? על גופתך.

6. הקוראים אוהבים הרבה יותר את מי שנמצא במצב מאוזן-תמידית מתחת לפלטת שיש. סופר מת הוא סופר שלא עושה בושות, שלא חותם על עצומות פוליטיות מטופשות, שלא מופיע במדורי רכילות כשהוא דוחף עגלת תינוק בנמל תל אביב ונראה הכי לא ספרותי שרק אפשר. סופר מת מפסיק להיות בן-אדם, על כל המועקה הכרוכה בהגדרה הזו, והופך לאידיאה, להפשטה, או בקיצור - לדמות ספרותית בעצמו. כשהקוראים יפתחו את הספרים שלו, שום דבר בו לא יפריע להם להאמין למה שהוא אומר.

7. התמלוגים עדיין מעליבים, אבל לפחות מישהו אחר סובל מזה. הסופר המת לא צריך להטריד את עצמו במצב חשבון הבנק, ולא נאנס להידרדר לעבודות שמאפשרות לו קיום דחוק לצד הכתיבה. מתי בפעם האחרונה ראיתם שלד מנחה סדנת כתיבה?

8. אין יותר שעבוד לפרסים ספרותיים ולפוליטיקות שמאחוריהם. אם מישהו רוצה לתת פרס לספרו של מנוח, שייתן - אבל לעולם לא תראו את המנוח עצמו עושה משהו בשביל זה. אולי זה בגלל סעיף 7, כי הכסף כבר לא משנה לו; ואולי זה בגלל שתאוות פרסים מיועדת בעיקר לאגו שמתקשה להעביר את הזמן עד המוות בצורה פרודוקטיבית יותר.

9. תרגומים לשפות זרות נראים הרבה יותר מוצדקים. מי בכלל רוצה להכיר את מיטב ספרי הביכורים של פינלנד ב-2008? למה שנבזבז את הזמן על ספר של איזה פליט סומלי שממש מצליח עכשיו בקנדה? מה, לא מספיק לנו שקודחים לנו בראש עם העלק-כישרונות העכשוויים פה, שאנחנו צריכים גם את אלה מחו"ל? בשביל לתרגם ספר, צריך קודם כל שהרוחות יירגעו, ושלא ידחפו לנו את האיש בתור סלבריטי. מצבה יצוקה היטב היא תנאי הכרחי לתרגום שאפשר לקחת אותו ברצינות.

10. מאחר שערכה של ספרות נמדד לא בהווה אלא רק בדיעבד, מותו של הסופר הוא הצעד ההכרחי הראשון בביטול הבלי העכשיו. רק אחרי שכבודו התפוגג מהשטח, אפשר להתחיל לבדוק אם הוא באמת ראוי לכבוד. ברוב המקרים, תעודת הפטירה של האדם היא גם תעודת הפטירה של היצירה שלו. מי שמצליח להישאר רלוונטי גם בלי לדווש בכף רגלו הפעלתנית על המפוח שממלא את תדמיתו באוויר חם, רק הוא סופר של ממש.

danext@gmail.com

איך אנשי המילה הכתובה אמורים לשרוד את המשבר הכלכלי, שמכה קודם כל ב(מה שנשאר מ)תחומי התרבות? דבר ראשון, צריך רגליים חזקות ולב אמיץ כדי לקפץ בלי פגע בין הריסות ההוצאות המתמוטטות, החוזים המוקפאים, התמלוגים הצונחים ושאר הדברים שגורמים לחיי הסופרים להיראות כמו שלב אכזרי במיוחד בסופר מריו.

מי שמחפש כמה עצות קונקרטיות יכול להיעזר ברוברט מק'קראם, שכתב בגרדיאן טור שאפשר לקרוא לו בקיצור "מדריך הסופר לחור השחור". העצות, כיאה לז'אנר ולאהבה הבריטית לאירוניה שקשה להבחין בה, נעות בין הנשגב (לכתוב בשביל עצמכם ולא בשביל השוק; להפחית את מינון ההאדרה העצמית ושימור הסטטוס) למגוחך ("כתבו באנגלית, בבריטית או באמריקאית - כי אם אתם רוצים קהל בינלאומי, אין שום היגיון לכתוב בנורווגית"). בכל אופן, יש שם כמה ששווה להפנים, למרות שעצה מספר 7 היא "התעלמו מטורי עצות".

אבל בעיניי, יכול להיות שהשאלה שהוצגה בטור החמיצה מלכתחילה את הנקודה. יש לי תחושה שמי שמגדיר את עצמו כסופר, או רוצה יום אחד להיות ראוי לתואר הזה, לא צריך להתגונן מפני המשבר הכלכלי ולא צריך לחפש דרכים לעקוף אותו, אלא להפך: כדאי לו לשמוח על קיומו. למה? כי אין דבר שהאמנות צריכה היום יותר מאשר קשיים שיעמדו בדרכם של האמנים.

בשבוע שעבר כתבתי משהו בעניין הזה, בתשובה שלי לאחת התגובות לפוסט, ועכשיו אחזור עליו כאן בפירוט רב יותר (גנבתי כמה משפטים מעצמי, עם קוראי התגובה המקורית הסליחה). כידוע לכולנו, בעשורים האחרונים, ובמיוחד נכון להיום, הבינוניות היא שם המשחק בספרות. לזה יש קשר הדוק לתרבות הדמוקרטית, שעם כל מעלותיה, גם אותה אפשר למצות בדיוק במילה האחת הזו (ולא, אני לא חושב שיש שיטה יותר טובה מהדמוקרטיה. רק, ברוח צ'רצ'יל, שהיא הפחות גרועה מכל השיטות הקיימות).

עוד משהו שידוע לכולנו הוא שאמנות, בבסיסה, היא לא דבר דמוקרטי. כולם יכולים להחליט שהם אמנים, כולם יכולים להחליט שהשכנה מלמטה היא אמנית, אבל כשזה מגיע לאיכות, שום הצבעת רוב לא תיצור אותה יש מאין. אלא שבאקלים הדמוקרטי שמסביב, שמדגיש את זכויות הפרט, קרה כאן עיוות רציני: האמנות הפכה מחובה, שאותה מרגישים רק כמה אנשים אחוזי-קדחת, לזכות כללית שאותה מרגיש, בעצם, כל אדם שני.

במקביל, היצירה עצמה נעשתה היום קלה מאי-פעם. צריך רק להיזכר בקשיים שניצבו בעבר בפני מי שרצה לעשות סרט, להקליט אלבום או אפילו לכתוב ספר במו-עטו. הקשיים האלה שימשו בתור תהליך סינון טבעי, שהבטיח שרק משוגעים לדבר יעזו לצאת לדרך מלכתחילה. ברור שתמיד היתה אמנות גרועה, אבל היום ההתפלגות נוטה בלי פרופורציה לצד הרע. אפילו אם יצירות טובות נוצרות גם בימינו באותו מספר אבסולוטי, השיעור שלהן מתוך הסך-הכל נעשה מבוטל עד לא קיים, כי קלות היצירה מביאה להצפה של יצירות גרועות.

כל זה קורה בגלל סיבה אחת מרכזית. כשמסירים את המסנן ששמו "קושי טכני", נעלמת הנקודה הקריטית שבה אדם צריך לקבל החלטה: האם מה שיש לי להגיד מספיק חשוב בשביל שאנסה להתגבר למענו על המכשולים האדירים שעומדים בפניי? חשוב לזכור שבסיטואציות כאלה, אנשים נוטים לקבל החלטה לגמרי אנוכית - כזו שמנסה להשיג איזון בין השקעה מעטה ככל האפשר לבין רווח רב ככל האפשר. אם המאמץ גדול באופן לא-פרופורציונלי לעומת התועלת שתופק ממנו, מעטים יטרחו לקחת אותו על עצמם.

הספרות היא אמנם האמנות שבה הקושי הטכני תמיד היה הקטן ביותר בהשוואה לאחרות, אבל נראה שאפילו בה, קו פרשת המים הזה היה יעיל במידה כלשהי. זה בדיוק היופי של המכשולים האמנותיים: הם פוקחים את עיניו של מי שהמניעים שלו אנוכיים בלבד, ודואגים שהאנוכיות הזו תישאר מחוץ לפילטר. לא כולה, כי תמיד יש אנשים שיקריבו את עצמם כדי שאחרים יאהבו אותם, אבל בהחלט רובה.

היום, כמובן, הנקודה הקריטית כבר לא קיימת, ולכן, בכל שיקול של רווח והפסד, הפרמטר של "מה יש לי להגיד" ינצח את "כמה קשה יהיה לומר את זה". אפילו אם למישהו אין בכלל משהו מעניין או חשוב לומר, רק רצון כללי "להתבטא" - האמירה עדיין תהיה קלה במידה כזאת שאין שום סיבה להסס לגביה.

טוב ויפה, אבל איפה נכנס כאן המשבר הכלכלי? פשוט מאוד: הוא יכול לתפוס את מקום הקושי הפנים-האמנותי, וככה לקיים מחדש את נקודת השיקול הקריטית שבה תלויה מערכת הסינון.

בשנים האחרונות לא היה שום מעצור טכני בפני מי שרצה לכתוב ספר, אבל עכשיו, בתעשיית הספרות ובכלל, יש גלי פיטורים, קשה יותר לחיות בנוחות, התשלומים מתקצצים וכל עבודה שמשלמים בה משהו הופכת למצרך יקר-ערך. וככה, הזמן שמושקע בכתיבה הופך למותרות, לזמן שיורד ישירות מהזמן שמוקדש ליצירת הכנסה (או לחיפוש עבודה חדשה…). בקיצור, כל הבסיס הכלכלי שתדלק את הגרפומניה מתערער, ויש תנאים כלכליים נגדיים שמכבידים עליה עוד יותר.

לשבת בזמנים כאלה ולכתוב זה כבר לא כל-כך פשוט כמו לפני שנה-שנתיים. ובגלל גובה המכשול, מעטים יותר מוכנים לטפס עליו. זה עד כדי כך פשוט, אבל שוב, אני לא טוען שהסינון הזה מושלם. הוא רק הרבה יותר מוצלח מאשר המצב שבו קו פרשת המים לא קיים בכלל. המשבר הכלכלי אולי לא יחזיר את הגלגל אחורה ויהפוך שוב את האמנות מזכות כללית לחובה פרטית, אבל הוא יאפשר לנו לראות יותר בבירור מי נמצא בעסק ברצינות ומי שם רק כי הוא יכול.

עוז השני

בשישי האחרון התפרסם בידיעות אחרונות ראיון עם עמוס עוז, שבו הוא נמנע ככל יכולתו מדיבורים על פוליטיקה, מה שאיפשר לו לשם שינוי לדבר רק על תהליך היצירה - ולעשות את זה בצורה מעמיקה ויפה.

אבל יום אחר-כך התפרסם בגרדיאן עוד ראיון איתו, ושם, באופן לא מפתיע, הפוליטיקה היא כמעט הנושא היחיד שעולה לדיון. מעניין מתי יתבגרו שם, ויתחילו להבין שישראלי מסוגל להיות גם "סתם" אמן וירטואוז ולא רק פרשן של איזה "מצב" לוונטיני סבוך. גרדיאן היה יכול להרוויח מעוז דיון מרתק על ספרות, אם רק היה טורח לשאול אותו ברצינות.

danext@gmail.com