ליבריסטאן

בכל ביקור בחנות ספרים מולטי-קומתית בעולם, אני שואל את עצמי מתי, והאם, נזכה לראות אחת כזו גם בישראל. מה יש? למה הכל חייב להיות באותו מפלס? שיתחילו לרווח אנכית. שלוש קומות מינימום, עם מדרגות נעות. קומת כניסה עם גלריה עילית/מרתף זעיר של ספרים מוזלים - לא נחשב בכלל.

אחרי שיצא לי להיכנס לחנות הענק הברלינאית Dussmann (חמש קומות של ספרים + מוזיקה), השאלה עברה עדכון קל: האם נספיק לראות בארץ גרסה מקומית, לפני ש"חוויות" אחרות יתפסו את מקומן של חנויות ספרים כאלה. כי בקומה החמישית של החנות, ליד המדרגות, עומד לו בשקט סוני רידר עם מסך מגע, קשור באזיקים לסטנד לבן, ומציע את עצמו לניסיון חופשי. בשביל מצבים כאלה, אני מניח, נולד הביטוי "צלם בהיכל".

בינתיים, לפחות, אפשר לסכם את המצב בתיקו. אף אחד בישראל לא יטרח לפתוח חנות ספרים בגודל שעולה על קופסת נעליים, או לכל היותר קרטון אריזה של מקרר; אבל מצד שני, אם הרידר מייצג את עדת המכשירים שאמורים לאיים על הספר המודפס בהכחדה או באי-רלוונטיות, אפשר לשער ש-Dussmann ואחיותיה לא ייחרבו בקרוב.

נעזוב את השאלה, איפה כיף יותר לקנות ספר - באתר אינטרנט סתמי, או בבניין שמצויד באווירה, שקט, כורסאות ועותקים פיזיים שאפשר לדפדף בהם וללכת ביניהם לאיבוד (על השאלה הזו כבר עונים כאן, בבלוג הספרים של גרדיאן). כי אפילו מי שישמח, משום-מה, לוותר על מקדשים מהסוג הזה, יצטרך מתישהו לשאול את עצמו אם הוא באמת רוצה לקרוא ספר מבעד להילת אור מטרידה שמשתקפת מכל עמוד ועמוד.

כן: תודות למסך המגע של הרידר, כל מקור אור - נגיד, מנורת קריאה - יוצר ברק על המשטח שבו מופיע הטקסט. זו לא השתקפות צלולה, כמו במראה, אלא מה שנקרא באנגלית glare. וזו בעיה של כל מסכי המגע, בגלל השכבה הריאקטיבית שמאפשרת את תרגום הנגיעה לאות חשמלי. הרידר הראשון, הקינדל 1 ו-2, ועוד מכשירים שאין בהם מסך מגע, פטורים מהעניין - אבל נכון לעכשיו, ה"שוק" "מתקדם" כולו לכיוון הטכנולוגיה הזו. לפעמים קדמה היא סוג של הידרדרות.

זה לא מנע ממני לנסות את המכשיר ולגלות שיש לו פונקציות נוחות מאוד, אבל להשוות אותו לסוג החדות והקריאות של ספר מנייר? פשוט אי-אפשר. זה יכול להיות נכון רק במסכי לא-מגע, או במצב עתידי שבו בעיית ה-glare תיפטר איכשהו. בקיצור, אם ברגע הראשון נראה היה ש-Dussmann פתחו את הדלת בפני וירוס קטלני וערמומי, בפני האדווה הראשונה של הצונאמי - מאוחר יותר התברר שהם בסך-הכל הציעו לקונים אפשרות להתנסות באלטרנטיבה לא מלהיבה, כזו שלעומתה החנות והספרים הפיזיים שבתוכה חוזרים ומתגלים בעליונותם המוחלטת.

אנשי הספר המודפס יכולים רק לאחל ליצרניות מכשירי הקריאה שימשיכו כך. כי אם הצד הגאדג'טי של המכשירים האלה ימשיך לדחוק לשוליים את ההקפדה על מידת הקריאות, זה בוודאי יעשה רק טוב לקריירה של מדף הספרים המסורתי. אפילו במקומות שבהם אין צורך במדרגות נעות כדי להגיע אליו.

danext@gmail.com

וומן בוקר

פרסים ספרותיים, כמו בשורות איוב (וזה מה שהם בשביל רוב הנוגעים בדבר, מלבד בר-מזל בודד), נוהגים על-פי העיקרון של "עוד זה מדבר וזה בא". בקושי הספקנו לשכוח את פרס נובל, אותו מיזם פנים-שוודי שהפך משום מה לפסטיבל עולמי, וכבר מגיע פרס מאן בוקר הבריטי, שיחולק הערב. בניגוד לנובל, שם לא ידוע אפילו מי הם הסופרים שנלקחים בחשבון על-ידי ועדת הפרס, במקרה הזה יש רשימה מוכרזת וידועה - אבל מי שמצפה לשמות קצת יותר מוכרים מהחבר לה קלזיו (שמומלץ בזאת לעיריית תל אביב לקרוא על שמו את סמטה אלמונית), יתאכזב.

בינתיים, כדי שיהיה מעניין עד רגע ההכרזה, יצאה אחת משופטות הפרס, הסופרת לואיז דאוטי, נגד סוג מסוים של שופטים בפרסים ספרותיים: אנשי אקדמיה ממין זכר, שבמקרה או לא, אינם מיוצגים השנה בוועדה של מאן בוקר. לדבריה, "אנשי אקדמיה תמיד מודאגים מהמוניטין שלהם, ותמיד יש להם אינטרס לבחור מישהו שיהיה ספרותי ובלתי-מוכר ככל האפשר". אפשר את זה בשוודית בבקשה?

דאוטי ממשיכה ואומרת, ש"יש אנשי אקדמיה שלדעתם עצם קריאותו של ספר פוסלת אותו מגדולה ספרותית, ואלה שטויות מוחלטות, כשלוקחים בחשבון סופרים כמו ג'יין אוסטן וצ'רלס דיקנס. לדעתי, באקדמיה הנשים הן הרבה פחות סנוביות מהגברים. הן נאבקו כדי להגיע לשם, והן יותר פתוחות ופחות חרדות למוניטין שלהן".

בין אם מסכימים עם האמירות האלה או לא, הן מחזירות אותנו למקום שאין דרך להימנע ממנו: בשביל מה הפרסים האלה קיימים מלכתחילה? הרי ברור, מעצם הגדרתם, שהם נועדו כדי להפוך טעם אישי מסוים ומקרי להלכה תרבותית מחייבת. יותר מלהפריד בין המינים בתוך הוועדות ולומר מי מהם צודק יותר, עדיף פשוט להפריד את עצמנו מהוועדות האלה, לא משנה מי יושב בהן, ולהכיר באחריות של כל אחד מאיתנו על גיבוש טעם ושיפוט איכותי.

מרסל המחסל

והנה מישהו שמראה איך עדיף להתייחס לפרסים וליוקרות מכל מיני סוגים: מרסל רייך-רניצקי, מבקר הספרות הגרמני המשפיע ביותר, קלקל בשידור חי טקס פרסים שערכה רשת הטלוויזיה הציבורית ZDF, וסירב לקבל את הפרס שניתן לו על תוכנית הביקורת רביעייה ספרותית, בה השתתף במשך 13 שנים כאחד המנחים.

בזמן שרניצקי בן ה-88 חיכה לתורו לעלות לבמה, והיה עד לשורת פרסים שניתנו לתוכניות אחרות שלא ממש מצאו חן בעיניו, הוא כנראה צבר תסכול רציני. כשעלה לקבל את הפרס שלו, הוא התפרץ וכינה את הטלוויזיה בשמות כמו "זבל" ו"דוחה", אמר ש"מדהים שדברים כאלה משודרים", וסירב בשל כך לקחת את הפרס.

אבל מה שמדהים באמת הוא שהמנחה, תומס גוטשלק, הציע בתגובה לרניצקי לקיים תוכנית מיוחדת באורך של שעה, שתוקדש לדיון במצב הטלוויזיה הגרמנית ותשודר כנראה השבוע. רניצקי הסכים להשתתף, ובינתיים דווח שהוא גם נרגע והחליט לקבל את הפרס למרות הכל. המקרה עורר בגרמניה דיון ציבורי על איכות השידורים המידרדרת, כך שכעסו של רניצקי היה רק לטובה: מתברר שגם כשמבקר הספרות מנחית את השוט שלו על הטלוויזיה, יש מי שמקשיבים.

מה שמעודד כאן הוא לא רק הגילוי, שלאישיות ספרותית מהדור הישן יש עדיין אמירה משפיעה כל-כך, אלא גם העובדה שבתוך קדחת הפרסים הבלתי-נגמרת, מישהו מזכיר שעוד יש אופציה כזאת - לדחות את הפרס, בנימוס או פחות בנימוס. מי מסרב היום לקבל פרס? ועוד בטלוויזיה?

בעניין הזה אין מה לעשות, חייבים להודות שבדורות הקודמים היתה הרבה יותר יושרה מקצועית ואמנותית, ונכונות לוותר על מנעמים כדי לשמור על אמת פנימית. תיקון: לא "הרבה יותר" מאשר בימינו, כי כיום זה לא קיים בכלל. כל הצעירים ה"מרדנים" עומדים למכירה, ונשאר רק לסגור את המחיר - והנה, הזקנים מזכירים לנו איך נראה מרד אמיתי.

danext@gmail.com

פרח נובל

הפרס הגדול מכולם בשטח, ותאבי הכבוד והליקוקים במתח: ביום חמישי יוכרז שמו של חתן פרס נובל לספרות לשנת 2008, וכאילו שהעניין לא מרגש מספיק (את אלה מבינינו שמתים לזכות), עורר המזכיר הקבוע של האקדמיה השוודית, המחלקת את הפרס, שערוריה בראיון שנתן לסוכנות איי-פי (הנה לינק לדיווח בדיילי טלגרף הבריטי). נכון, שוודים בדרך כלל לא הולכים טוב עם שערוריות, או כל דבר מעניין אחר - אבל ככה זה, כל הספרותיות הזו מולידה אוקסימורונים לרוב.

המזכיר, הוראס אנגדאל, שהוא גם מבקר והיסטוריון ספרות, הצטרף לטרנד הלכלוכים על אמריקה ואמר: "ארה"ב יותר מדי מבודדת. הם לא מתרגמים מספיק ולא משתתפים בדיאלוג הגדול של הספרות. הבורות הזו מגבילה". הוא הוסיף וטען, ש"אי-אפשר להתחמק מהעובדה שאירופה היא עדיין מרכז העולם הספרותי, לא ארה"ב". למה? מפני ש"אירופה מכבדת את עצמאות הספרות" - "סופרים רבים מאוד ששורשיהם במדינות אחרות פועלים באירופה, כי רק כאן אתה יכול להיעזב לנפשך ולכתוב, מבלי להיות מוכה למוות. מסוכן להיות סופר בחלקים גדולים של אסיה ואפריקה".

אמנם, אנגדאל ניסה לטעון מאוחר יותר שדבריו לא הובנו כהלכה, אבל הוא כמובן כבר הצליח להרגיז הרבה אנשים בתעשיית הספרות האמריקאית, שחלקם מצוטטים בכתבה הנ"ל בדיילי טלגרף. אחד מהם הוא דייוויד רמניק, עורך הניו יורקר, שאמר: "אפשר היה לצפות שהמזכיר הקבוע של אקדמיה שמתיימרת לחוכמה, אבל התעלמה בעברה מפרוסט, ג'ויס ונבוקוב, אם להזכיר רק כמה סופרים שלא זכו בנובל, יחסוך לנו את ההרצאות הפסקניות האלה".

אבל למה להתעסק בפרס נובל, כשאפשר להתעסק בתאומו הרשע והמעניין בהרבה, האיג-נובל? הפרס, למי שלא מכיר, הוא פרודיה על הדבר האמיתי ומחולק בכל שנה לעשרה הישגים ש"קודם גורמים לאנשים לצחוק, ואז גורמים להם לחשוב". הפרס לשנת 2008 חולק ביום חמישי האחרון (ה-2 באוקטובר), וחתן האיג-נובל לספרות הוא ד"ר דייוויד סימס, מ-Cass Business School בלונדון (ברשימה הזאת אפשר למצוא גם זוכים קודמים, וסהרוריים במיוחד, בקטגוריית הספרות בשנים קודמות).

סימס זכה בכבוד על מחקרו, העונה לשם You Bastard: A Narrative Exploration of the Experience of Indignation within Organizations (הנה האבסטרקט שלו), ואף כיבד את הטקס בנוכחותו. במקרה או שלא במקרה, נראה שהמחקר שזכה באיג-נובל מתאים בדיוק כדי להסביר את השטויות שאמר הבוס של הנובל האמיתי.

שילר, שלם חובך

ומאלה שנאבקים כדי להשיג מקום על מדפי ספריית הנצח, נעבור לאלה שכבר מזמן שוכנים שם בשמחה. או שלא כל-כך בשמחה, אם לשפוט לפי המקרה של המשורר הגדול פרידריך שילר, שנרדף לאחרונה על-ידי אגרת הטלוויזיה הגרמנית. מה לענק הספרותי שילר, שמת לפני 203 שנים בדיוק, בתחילת המאה ה-19, ולמכשיר טמטום המוני שהומצא רק במאה ה-20? לא ברור, אבל גוף הגבייה של אגרות השידור בגרמניה, GEZ, שלח לו שתי הודעות ובהן איום לנקוט נגדו בפעולה משפטית, אם לא ישלם מיד את חובו בסך 17 אירו.

ההודעות נשלחו לבית ספר יסודי על-שם שילר בווייגסדורף-קבליץ, עיר במדינת סקסוניה. ההודעה השנייה הגיעה למרות שמנהל בית הספר שלח ל-GEZ מכתב אחרי קבלת ההודעה הראשונה, ובו הסביר ש"המכותב כבר אינו במצב שמאפשר האזנה לרדיו או צפייה בטלוויזיה". הוא נענה על-ידי GEZ, ששילר יזכה לפטור מהאגרה רק אם יוכיח שאין בבעלותו מכשיר רדיו או טלוויזיה.

בינתיים העניין כבר סודר, והחברה התנצלה והבטיחה לעדכן במחשביה את פרטיו של המשורר כדי שהטעות לא תישנה. שילר, שכתב את מילות האודה לשמחה (או המנון לשמחה - שמוכר כיום יותר מכל בזכות הפרק הרביעי בסימפוניה ה-9 של בטהובן), יכול עכשיו לשמוח שוב: לא רק על שנמלט מציפורני האגרה, אלא גם ובעיקר על כך שהמכשירים הרלוונטיים בכלל לא היו קיימים בתקופתו.

נוטות החסד 2

ועכשיו לרעיון מבריק, או מזוויע - תלוי בדעתכם האישית. העיתון הצרפתי לה מונד החליט לברר מה המצב בגאורגיה, שהוכתה על-ידי רוסיה במלחמה באוגוסט, ובקרוב אמורים הכוחות הרוסיים לצאת משטחה (אשרי המאמין). ואת מי שלח העיתון לדווח מזירת הטיהור האתני ההדדי והשנאה הגזעית הלוהטת? את ג'ונתן ליטל, מחבר נוטות החסד. והנה כתבת הענק שהוא שלח משם.

ליטל כבר הראה שהוא יודע להיות פרובוקטור, או ליתר דיוק, לא יודע שלא להיות כזה. אבל בפעם הקודמת הוא עשה את זה למלחמה שכבר מזמן נגמרה - ואני לא יודע אם כדאי לתת לו לחזור על התרגיל במלחמה שהדם בה עדיין לא יבש. נקווה שהוא יתגבר לפחות על נטייתו לחירות יצירתית גדולה (מדי?) בעיסוק באירועים היסטוריים. זו תקווה שגם המרואיינים שלו שותפים לה; באורח פרוידיאני עד מאוד, ליטל פותח את הכתבה בציטוט הבקשה שהופנתה אליו שוב ושוב, ברוסית, בעת שסייר באזורי הקרבות: "כתוב בדייקנות, כתוב את מה שבאמת קרה".

danext@gmail.com