ליבריסטאן

ב: שמעת שגוגל מתחילים בקרוב למכור ספרים? אולי כבר בחודש הבא. אני לא יכול לחכות.
א: אתה באמת לא יכול לחכות? מה כל-כך דחוף לך?
ב: מה קרה לך. זה מרגש. בכל זאת, מדובר פה בגוגל. גוגל. גוגללללל.
א: שמעתי אותך בפעם הראשונה. לא יודע, כל העסק הזה לא מוצא חן בעיניי. לקנות ספרים מגוגל זה קצת כמו לקנות פרחים מג'נרל מוטורס.
ב: ומה רע בזה? רק מי שלא החזיק אף פעם ביד את הכלנית אולטרה מג'נטה DLX יכול לדבר ככה על הפרחים שלהם. זה הכל מבורות.
א: שמע–
ב: אני יודע מה אתה הולך להגיד. אתה חושב שספרים צריך לקנות רק בחנות קטנה, עם מוכר נחמד שמכיר אותך.
א: בעיקרון כן, אבל גם לי ברור שגוגל לא הולכים למכור ספרים כאלה, אלא אי-ספרים. ואותם ממילא אי-אפשר לקנות בחנות רגילה.
ב: אז מה הבעיה?
א: אני פשוט מרגיש אי-נוחות מזה שגם הספרות הופכת לעוד איזה "ענף" אנונימי של חברה כל-יכולה. כזו שרואה בתרבות לא יותר מסוג של "תוכן", משהו שנמצא בסולם העדיפויות קצת אחרי, נגיד, מחשוב ענן. כבר היום יש רשתות ספרים עם אווירה תרבותית של חנות מקדחות; תאר לך איך החיים ייראו כשחנות המקדחות תהיה אותה אחת שגם תמכור את הספרים.
ב: נשמע לי טוב. הכל במקום אחד, לא צריך ללכת למיליון מקומות בכל העיר.
א: מתי בפעם האחרונה הלכת? כשההאמר שלך היה במוסך?
ב: השתגעת? קיבלתי רכב חלופי. אפילו צילמו אותי אז למדור רכילות, לוקח את המפתחות ועושה פרצוף מסכן. בכל אופן, אני לא מבין ממה אתה דואג. הוצאות ספרים תמיד היו גופים עסקיים שרצו להרוויח. זה תמיד היה השיקול העיקרי, וכל הדיבורים על תרבות, גם כשהם היו כנים, באו רק אחריו.
א: נכון, אבל שם לפחות היתה התמחות בתחום אחד. היתה הבנה שמכירת ספרים היא מקצוע בפני עצמו, ולא כדור אנונימי אחד מתוך עשרה בידיים של לוליין. מקצוע שדורש טמפרמנט מסוים, השקפת עולם. עכשיו נראה שההבנה הזו נעלמת. לא שזה קורה רק בספרות; כל דבר שאפשר למכור, נתפס ככזה שיכול וראוי להימכר בכל מקום. הכיוון הוא אחד: הכל זורם לידיים של מי ש"יודע למכור". זאת הסיבה שחברות אינטרנט מרשות לעצמן למכור ספרים, אבל שום הוצאת ספרים לא מעלה על דעתה להקים חוות שרתים ולהציע שירותי מייל בחינם.
ב: זה העולם. מה אפשר לעשות. החזקים שורדים, והחלשים – יצא לך לראות איזה חלש בזמן האחרון?
א: לפחות אל תיראה כל-כך שמח כשאתה אומר את זה.
ב: לא קשור. זה מהבוטוקס.
א: אה.
ב: כן. ואתה גם כן יכול לוותר על הפרצוף הטראגי הזה. הזמנים משתנים, האנושות מתפתחת, השמש זורחת. הבחורות ימשיכו ללכת ברחוב במכנסיים קצרים ולקנות את הספרים שלי, רק שהן יעשו את זה בסלולרי. טכנולוגיה זה דבר נהדר. איפה היינו היום בלי הטכנולוגיה.
א: מה שתגיד.
ב: אז קדימה, תתחיל לשמוח.
א: עזוב, אני בדיכאון בגלל שיש לי יום הולדת.
ב: מה, היום? נכון! יו, איך שכחתי! אני כל-כך מצטער.
א: שטויות. אני רק סופר את השעות עד שאלך לישון. לא משהו שצריך לחגוג.
ב: לא לחגוג? אין דבר כזה. אני לפחות חייב לשיר לך. זה המינימום שאני יכול לעשות.
א: שלא תעז.
ב: מוכן?
א: לא!
ב: אל תהיה כזה. אחרת איזה מין חבר אני?
א: טוב, רק תעשה את זה מהר, כולם מסתכלים.
ב:  שלוש, ארבע–
איום! יום הולדת
איום! יום הולדת
איום! יום הולדת
ל… ל ֶֶֶ…
בכל מקרה…
חג לא שמח
וזר לא פורח
איום! יום הולדת
ל…
איך אמרת שקוראים לך?

–

danext@gmail.com

א: אני תקוע.
ב: איפה?
א: מחסום כתיבה.
ב: אה, זה ליד שכם, לא?
א: מה שכם?
ב: אני אומר לך, זה הכל באשמת הכיבוש.
א: לא, אתה לא מבין –
ב: אל תדאג. הדודה שלי מתנדבת בבצלם. בת אחותי מזכירה רבע משרה במחסום ווטץ'. הסמח"ט קרוב רחוק של האינסטלטור שלי. גיסי היה בקרוז עם מישהו שראה פעם את ערפאת בלי הכאפיה. נסדר לך איזה אישור מעבר.
א: תקשיב, זה מחסום כתיבה. אני לא יכול לכתוב, זה הכל. אין לדברים האלה אישורי מעבר.
ב: אל תהיה כל-כך פסימי. אם צריך נגיע עד אלוף הפיקוד.
א: האמת היא שבאופן משונה, דווקא אין לי בעיה עם זה. התחלתי לכתוב משהו ארוך, ונעצרתי אחרי איזה 5,000 מילה. כבר שבועיים שאני לא יכול להמשיך, אבל משום-מה, זה קצת כיף.
ב: כיף? בנאדם שלא יכול להתקדם בחיים, זה כיף?
א: לא הייתי משתמש כאן במילה "להתקדם", אבל בכל אופן, יש משהו נעים בעזיבת המושכות. שהסוס ידהר איך שבא לו, ואפילו יעמוד במקום אם הוא רוצה.
ב: זה מסביר את זה. מאז סוס התופת ב-2003, אסור להעביר מפריסי פרסה במחסומים. היית צריך לחשוב על זה מראש.
א: אני שם לב שאתה לא ממש מקשיב.
ב: ברור שאני מקשיב.
א: אוקיי.
ב: אכפת לך שאני אזמין חשבון? אני קצת ממהר.
א: אבל אנחנו לא במסעדה.
ב: אז על אחת כמה וכמה שלא צריך להיות לך אכפת.
א: שיהיה.
ב: המלצריות האלה, איך הן תמיד מצליחות לא להסתכל לכיוון שלך…
א: לאן אתה הולך מכאן?
ב: להרביץ כמה עמודים בספר החדש שלי, ואחר-כך לג'וגינג.
א: מה, זה בא לך בכזו קלות?
ב: בטח, איזו שאלה. חסר שלא יבוא. אני לא יכול לחיות בלי הכתיבה. בשבילי זה כמו אוויר לנשימה. אם יום אחד אני לא כותב, אני מת. הג'וגינג במקום שני.
א: קרה לך פעם שלא הצלחת לכתוב?
ב: לא. אחרת איך הייתי יושב פה איתך?
א: אבל איך אתה יודע שזה כמו אוויר בשבילך, אם לא יצא לך פעם להיחנק?
ב: אינטואיציה. וחוץ מזה, חנקו אותי פעם, בגן. זה לא היה נעים, ואין לי שום כוונה לתת לזה לקרות שוב.
א: מעניין אם אפשר להיכנס בכוונה למחסום כתיבה. אולי היה כדאי לך לנסות. לומדים מזה דברים מעניינים. לאחרונה נדמה לי שהסיבה לפחדים הכי גרועים היא חוסר הרצון להאמין שהדבר המפחיד יכול להתגלות כנסבל, ואולי אפילו נעים, כשהוא קורה במציאות.
ב: נשמע לי מופרך לגמרי. אתה חושב יותר מדי. אם לא היית חושב כל-כך הרבה, אולי היה נשאר לך זמן לכתוב.
א: אולי.
ב: לא אולי. בטוח. אם אני הייתי כמוך, לא הייתי מגיע לאן שהגעתי.
א: ולאן הגעת?
ב: בחייך, כאילו שאתה לא יודע שאני אחד הסופרים הכי נמכרים בארבע במאה ברבעון האחרון של 2009.
א: האמת ש–
ב: ואחד מעשר הסופרות המבטיחות של 2008 לפי החלטה פה אחד של 30 העורכים הספרותיים המובילים בארץ בפרויקט פסח של מוסף "ספרים".
א: הסופרות?
ב: כן, אל תשאל כמה טלפונים היח"צנים של ההוצאה היו צריכים לעשות כדי לסדר לי להיכנס לרשימה הזו.
א: אבל–
ב: ובוא לא נשכח שבסדנת הכתיבה שאני מנחה יש וייטינג ליסט של חמישה חודשים, עם מאכערים שמקדמים אנשים בתור.
א: שנייה–
ב: ואני מאורס לבת של מיליארדר.
א: טוב, זה כבר ממש לא קשור לספרות.
ב: בפעם הבאה אני אסביר לך כמה זה קשור. אני פשוט חייב לרוץ. רק תשלם עליי הפעם ואני אחזיר לך, טוב? אין עליי גרוש.

danext@gmail.com