ליבריסטאן

בסיכומי עשור אמור להיות יותר משמץ נוסטלגיה, אבל הסיכומים התקשורתיים של העשור האחרון בעולם הספרות הישראלי - לפחות אלה שקראתי - נראו ונשמעו בעיקר כמו אנחת רווחה לא מסויגת על פטירתו, ויפה שעה אחת קודם.

ומה הפלא: בכל צורת אמנות אחרת שאפשר להעלות על הדעת, עבר על ישראל עשור שאפשר לסכם בהרבה יותר סיפוק (בעיקר במישור הטכני. הרעיוני הוא עניין אחר). רק בספרות, איך לומר זאת בקיצור, לא. היו יוצאי דופן, אבל הרושם הכללי, כמו שאמרה זאת פעם בחורה אחת, פחות מהמם.

המצב הזה קורא לשאלות, ובאמת, הסיכומים בתקשורת ניסו להבין מה בדיוק השתבש כאן, ואיך זה קרה בצורה ספקטקולרית כל-כך. הוצעו הרבה הסברים מתחומים שונים, אבל היו שניים שמשכו את תשומת לבי יותר מהאחרים.

בכתבת הסיכום שפורסמה השבוע בהארץ, אחד המרואיינים היה מנחם פרי. בין השאר, הוא קשר את מצבה הקשה של הספרות המקומית להיעדר-כביכול של שיח ספרותי ושל ביקורת. הנה הציטוט הרלוונטי: "הביקורת, במובן שאני מתכוון אליו, כבר מזמן לא קיימת. יש סקירות שמספרות תוכן אבל אין שיח מעמיק של אינטרפטציות, של מגמות. בספרות אמור להיות זרם מרכזי ואמורה להיות חתרנות תחתיו. אמור להיות דור שמקים לו כתבי עת ומורד ויוצא במניפסטים ויש לו מה להגיד על איך צריכה להיכתב ספרות. כל הדברים האלה שהיו קיימים עד שנות ה-80 התפוגגו בשנות ה-90, והיום כבר לא קיימים בכלל. בספרות תמיד יש אופוזיציה שחותרת נגד הכתיבה הקודמת. היום מישהו חותר נגד משהו? שום דבר".

גם בטור של עמיחי שלו על אותו נושא, ב-ynet, יש בין השאר ביקורת מהכיוון הזה, שמסמן את היעדר המרדנות, הבעטנות וכיוצ"ב כאחת מבעיות הספרות המקומית. ציטוט א': "אין לנו שוליים, ואין לנו טלטולים, ואין לנו שבירת מוסכמות, בעוד שהמציאות האמיתית זועקת לשבור, להתריס, לנפץ, לשאול שאלות". ציטוט ב': "איפה מסתתר הסופר יליד אתיופיה שיגיד לנו שאנחנו גזענים, בורים וחשוכים בצורה ספרותית? איפה יש מישהו שירים איזו שמיכת טלאים מעל מוסכמות לאומיות? מתי היה פה ילד רע בספרות? מתי היתה קבוצה ספרותית בעלת משמעות? איפה מישהו שיצביע ויגיד לנו: תראו, יש פה סוג של מציאות שאף אחד לא מכיר ואף אחד לא יודע".

בתור מי ש - איך לנסח את זה בפוליטיקלי קורקט - מאותגר-אהבתית כלפי ספרות מקור, הטענות האלה די הפתיעו אותי. למה? כי לי נראה שהמחלה הראשונה של הספרות (והאמנות) הישראלית היא דווקא בהתמכרות שלה לשני המישורים האלה, של שיח אקדמי מצד אחד ושל "מצב" ופוליטיקה מצד שני.

נכון שהמיינסטרים בסגנון עדות "חמישה-דורות-של-נשים-חזקות-בירושלים-עם-סוד-אפל-שעובר-במשפחה-מזה-חמישה-דורות-של…" תקוע בעולם דממה משלו, אבל אנחנו הרי מדברים על ספרות שקוראת לעצמה "רצינית". ובספרות הזו, המאפיין הראשי הוא בדיוק התשוקה הבלתי-מוסברת לכל מה שחיצוני לספרות ולאמנות - איזה רצון לא-בר-כיבוש (pun intended) להגיד משהו "על המצב", "על שברו של הפרויקט הציוני", "על כוחנות בצה"ל ובחברה הישראלית בכלל" ועוד "נושאים" נכבדים כאלה. התוצאה היא שהספרות בעלת היומרות הפכה ברובה לעיתון, רק כזה שאי-אפשר לעטוף בו דגים (ותאמינו לי שניסיתי).

ככה שברגע ששלו מבקש מהספרות לעסוק במציאות, ומחפש למשל סופר אתיופי שיגיד לנו ש"אנחנו גזענים" (חיפוש שהוא בעצמו סוג של גביע קדוש במערב, המכור לטקסי וודו להיטהרות מרוחות הקולוניאליזם), אני יכול רק להגיד: תנו לי פעם אחת ספרות ישראלית שלא עוסקת במציאות, בשום מציאות של שום מקום, ולא מנסה להפוך למוסף סופ"ש באורך 300 עמודים - עם ה"תמהיל" הקבוע של נושאים "מהחיים", ולפעמים גם עם התשבצים. תנו לי ספרות עם רעיון מקורי באמת, שמתקיים כולו בעולם אחר, עולם אסתטי שאין בו דריסת רגל לליין-אפ משומש שנאסף מהמדרכות המאובקות של הבנאליה בהתגלמותה.

וכשפרי מבקש מהספרות להתקיים לפי דפוסים של דיאלקטיקה בין-דורית נצחית, עם "שיח מעמיק של אינטרפרטציות" בתור שוטר תנועה, אני יכול רק להגיד: תנו לי פעם אחת ספרות ישראלית שלא אכפת לה, אבל ממש לא אכפת לה, מהאופן שבו היא משתלבת בסדרי החוק של משטרים אקדמיים נאורים (בארץ או בחו"ל), ולא מנסה "להדהד" או "לרפרר" את רשימת מאמרי וספרי החובה שלהם כדי לקבל מהם לגיטימציה.

תנו לי סופר ישראלי שקרא הרבה, חי הרבה, ומאמין בחוצפתו הרבה שזה מספיק כדי לכתוב, בדיוק כמו שזה מספיק כדי לדבר. תנו לי סופרים שלא מורדים באלה שקדמו להם, כי הם מעולם לא חיו תחת שלטונם. סופרים שלא מזמינים, כתנאי להתחלת הכתיבה, צילומי אוויר וסקרים גיאולוגיים של עולם הספרות כדי לדעת מבעוד מועד את מי הגיבור שלהם אמור להזכיר ותחת איזו דיסציפלינה הסיפור שלהם אמור לחתור.

כל זה לא אומר שאני מעודד בורות ושטחיות. להפך. אני פשוט חושב שצריכה להיות הבחנה בין היכרות עם הקודמים לך, לבין צורך כפייתי להוכיח שאתה יכול לכתוב יותר טוב מהם. בדיוק כמו שצריכה להיות הבחנה בין היכרות עם סביבתך לבין צורך כפייתי לתעד אותה ביצירות אמנות.

בקיצור, אל תתנו לי ספרות ישראלית "על", "סביב", "נגד" ו"למרות". נתחיל בזה שתיתנו לי ספרות ישראלית, פשוט ספרות, שלא דופקת חשבון לשום דבר שהוא לא ספרות. וגם כשהיא דופקת חשבון לספרות, היא יודעת איפה דופקים ואיפה רק נדפקים, ונזהרת לא להפוך לקריקטורה או לבדיחה פנימית. וכן, יש בארץ סופרים שמבינים את זה. אבל שוב, המצב הכללי - פחות מהמם.

ויש לי גם הוכחה שקיים כזה דבר, ספרות שאכפת לה רק מספרות, ולא צריכה שום שיח ושום מציאות כדי להגיע לגבהים בלתי-נתפסים. הרבה ממה שנקרא "קלאסיקה" נוצר במקומות או בתקופות שבהם סביב עולם הספרות לא היתה ביקורת, לא כללים מקובלים לביקורת, לא דיסציפלינות ובטח שלא מחקר ממוסד עם משרות ותקנים. כנ"ל לגבי התעסקות-יתר ב"מצב". היו ימים שאנשים לא פחדו ממחויבות בלעדית לכללים אסתטיים שהם-עצמם עיצבו, כשהכלי המנחה היחיד שלהם הוא חשיפה לאמנות ולחיים. באופן משונה, אפילו האקדמיה מכירה ביצירות מאותם ימים כקלאסיקה, אבל עדיין עושה הכל כדי שמי שאתרע מזלו להיוולד היום לא יוכל ללכת בדרכן.

אלה, כמובן, לא הבעיות היחידות שהביאו את הספרות הישראלית לסוף העשור כשהיא נטולת אוויר וחשק לחיות. אבל זו התחלה. בעשור השני למאה ה-21, אני מאחל לספרות המקור להגיע להבנה שצריך, דבר ראשון, לעקור מתוכה את כל השיחים ולגרש ממנה את כל הפוליטיקאים. ואז, אולי, יהיה קל יותר לראות את הספרים. אולי אפילו לקרוא אותם.

danext@gmail.com

סתם מחשבה: אולי הגיע הזמן להתייחס לספרות כמו שמתייחסים לשמורת טבע.

כלומר, לגעת כמה שפחות. לתת לה להיות, להתפתח בעצמה, עם האקולוגיה שלה. להניח לכל אחד לתרום לה את שלו, בשקט, בלי לכפות תודעה מאחדת של "תחום", "ענף", "זרם", "צורת אמנות".

הרי ממילא, בסופו של דבר, מילים על לא יכולות לשנות את מעמדן של המילים עצמן. המעמד הראשון והאחרון שבו נשפטים סיפורים הוא ברגע המפגש עם קורא/ת (וגם היוצר, כשהוא רציני, יכול להיות קורא). אם זה טוב, שום דבר אחר לא משנה; אם זה רע, שום דבר אחר לא יצליח לשטות בעובדה הזו.

לא יכולתי שלא לחשוב ככה, שוב, כשקראתי על יוזמות היפראקטיביות - ולגמרי לא נחוצות - לרהביליטציה של מעמד הסיפור הקצר (ידיעה ב-nrg) או למכירת סיפורים דרך הסלולרי גם בישראל (ידיעה בהארץ).

כן, גם זה אפשרי ולגיטימי, כמו הכל. אבל בשם אלוהים, שיפסיקו להסביר למה זה הכרחי, או חשוב, או מעיד על משהו.

אין טעם בהעמדת הפנים, שלפיה ספרות היא התרחשות שזמנה הוא עכשיו, ושכולה פועלת באותו אזור זמן. כל סופר הוא אזור זמן אחר, וכל קורא, ואף אחד לא מבטיח שיש אפילו שני אזורי זמן זהים.

ככה הגדרתי את זה לעצמי אתמול: סופר אמיתי חי בעתיד, וקוראים אמיתיים חיים בעבר. ואם יש הווה בספרות, הוא קיים רק ברגע המפגש ביניהם.

אז אולי הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות לטובת "הספרות" הוא להפסיק לדבר עליה, ולהגביל את עצמנו כך שנדבר אותה; נצטרף למעגל החיים של השמורה, במקום לפלס בה שבילים ולהעמיד שלטים. וזה אפשרי גם בלי לכתוב בכלל, גם בסתם דיבור בין קוראים.

העיקר לא להתמכר לתחושה הסינתטית שמנסים למכור לנו, כאילו משהו בספרות מתרחש ואנחנו לא חלק ממנו. לפחות בספרות, מה שאנחנו לא נוכחים בו לא קיים. אם נפסיק לדמיין את תוצרי ההתערבות האנושית, נגלה מולנו רק טבע בלתי-מופרע. וכדי להבין אותו, יכול להיות שחייבים לעזוב אותו לנפשו.

danext@gmail.com

גרפומניה היא מחלה קשה, שמתפשטת כמו מגיפה. אבל למרבה המזל, יש לה תרופה זמינה ופשוטה: ההבנה שכתיבה אמיתית, משמעותית, היא לעתים רחוקות תענוג גדול. אצל כל מי שמבין את זה, הגרפומניה אמורה להיעלם מיד. אם אותו אדם מחפש לעצמו הנאה בחיים, הוא מפסיק לכתוב והולך לעשות משהו אחר. ואם אותו אדם בכל זאת מתעקש לכתוב, אז לא משנה אם הוא כותב המון או מעט: בלאו-הכי זו כבר לא תהיה מניה, אלא דיפרסיה.

ראיות לאמת הזאת לא קשה למצוא, אבל אף פעם לא מזיק להפנות אליהן את תשומת הלב כשנתקלים בהן. ועכשיו מגיע תורו של הסופר האירי קולם טויבין, בראיון מעניין למנצ'סטר ריוויו שבו הוא מדבר בין היתר בדיוק על הנקודה הזו. הראיון מלא בהתייחסויות של טויבין אליה, והנה כמה מהן.

בתשובה לשאלה על ההבדל בין ההנאה מכתיבה בעברו לבין ההנאה ממנה בהווה, טויבין אומר: "או, אין שום הנאה. חוץ מזה שאני לא צריך לעבוד בשביל אף אחד שלוחץ עליי. אני כותב במעין נחישות עגמומית לעסוק בדברים חבויים וקשים, וזה אומר, אני חושב, שהנאה לא באה בחשבון. אני בכל מקרה אשייך את זה לנרקיסיזם ואשלול את זה".

בהמשך, הוא נשאל איזה מהספרים שלו היה הקשה ביותר לכתיבה. התשובה: "זה תמיד קשה, כי אני מתנגד לזה. אבל אז, אחרי קצת זמן, זה לא באמת קשה, רק שזה אף פעם לא כיף או משהו". שאלתו הבאה של המראיין המסכן, שעוד לא קלט עם מי יש לו עסק, היא "איזה מהספרים שלך הכי נהנית לכתוב?" - וטויבין עונה: "שום הנאה. לא, שום דבר".

עכשיו, סוף-סוף, מגיעה השאלה "אם אין בזה הנאה, למה לא להפסיק?". את התשובה כדאי, נראה לי, לצטט במלואה כמו שהופיעה במקור:

Because I have things that will not go away. Some of them are true, some slowly become imagined. They do not disappear just because I write them. If I don’t write them, I find that suddenly I am writing them. They make their way into sentences and I feel a need to finish what I began, to formalise it and then publicise it. I emphasise that it heals nothing. Quitting would be like deciding never to listen to music again. It would be mad, unnecessary. I also have sought fame as a novelist – the phrase is V.S. Naipaul’s - and I presume that the urge for that is essentially neurotic. I don’t think we have a right to enjoy our neuroses; in fact I believe that we have a duty not to. But we cannot walk away from ourselves. Who else is there to become?

סיכום טוב יותר מזה אי-אפשר למצוא: טויבין הוא אמנם סופר פורה מאוד, אבל כאן אפשר לראות בבירור שהוא ההפך הגמור מגרפומן. למה? כי הוא כבר בשלב השלישי של הבנת הכתיבה.

בשלב הראשון ההבנה היא שכותבים כי חייבים, ולא כי נהנים. בשלב השני ההבנה היא שכותבים כי רוצים, ולא כי חייבים. בשלב השלישי ההבנה היא שכותבים כי כותבים, נקודה. וכל דבר נוסף שיש להגיד על זה, יכול להיאמר רק במסגרת הכתיבה עצמה ולא מחוץ לגבולותיה. זה, בערך, השלב שבו הגרפומניה כבר לא יכולה לשאת יותר את התנאים, והולכת לחפש לעצמה קורבן אחר.

זמן הקאט

ועכשיו למגיפה מסוג אחר: את עיתון הארץ פקדה בזמן האחרון תסמונת ויראלית שמכונה, בחוגים הלא-מקצועיים, "קישור של כל דבר בעולם התרבות ומחוצה לו לוואלס עם באשיר". רק אתמול אובחנה התפרצות חדשה של המגיפה - ברשימה הזו במוסף ספרים, שקישרה בין תמונות מחיי הכפר של עמוס עוז לבין… טוב, הבנתם.

אפידמיולוגית-תרבות ממקורבי הבלוג, ששמה שמור במערכת, טוענת שבמשך תקופה קצרה נצפו לא פחות מ-20 קישורים מהסוג הזה ברחבי העיתון. לכן, אני קורא מכאן לאנשי הארץ: תפסיקו, בשם סברה, שתילה ובאשיר ג'ומאייל, לפמפם (גם מלשון pimp) את הסרט הזה ולדחוף אותו לכל טקסט אפשרי. די. לפי החוזה הסטנדרטי מגיעות לו 15 דקות של תהילה ריקנית, לא 15 חודשים. בתודה מראש.

danext@gmail.com

כשאופסימיסטים מושבעים כמו הח"מ מתבטאים בנוגע לעתיד הספרים, זה עניין לאמונה או לאי-אמונה. אבל כשמישהו שהיה עד לא מזמן בתפקיד בכיר בתעשייה מדבר בנושא הזה, זה כבר עניין להקשבה. כי בדיוק כמו הידיעות המפוקפקות בעיתונים על "אדם שניבא את מותו", מי שיש לו כוח ביצועי לעולם לא סתם חוזה; הוא גם עושה.

וככה, כנראה, צריך לקרוא גם את הראיון שקיימה ארנה קזין (הארץ) עם ג'יין פרידמן, בזמן ביקורה ביריד הספרים בירושלים. פרידמן היתה עד יוני האחרון מנכ"לית הוצאת הענק הארפר-קולינס (שלאחרונה קיצצה לעצמה את הקולינס ונשארה רק עם ההארפר), וחלק נכבד מהראיון מוקדש לעתידו של ענף הספרים.

מלבד השינויים הטכנולוגיים, שעליהם כבר דובר כאן רבות מאז קום הבלוג, הרושם שמתקבל מדבריה של פרידמן הוא שצפויה החרפה משמעותית בחדירה של עולם השיווק והפרסום לתוך עולם הספרות. אפשר לראות בזה מעין התנגשות בין גלקסיות, שכבר היום נמצאות בקרבה גדולה, ובעתיד הלא-רחוק אולי יתמזגו לגמרי, עד שיהיה בלתי-אפשרי לדעת איפה מתחילה האחת ונגמרת האחרת.

כשקוראים בראיון איך ייראו בקרוב חייו של סופר - ולי אין ספק שככה הם אכן ייראו - זה מעורר לא מעט תהיות. כבר היום, סופרים מחלטרים כאנשי שיווק של עצמם (או גרוע מזה: הופכים לרוכלי סנסציות סדרתיים) כדי לשמור את שמם בתודעה. אבל לפי פרידמן, נראה שהוצאות הספרים יתפקדו פחות ופחות כמרכזים לאיתור ולטיפוח של ספרות טובה, ויותר ויותר כמין משרדי Coaching לעיצוב הקריירה הספרותית.

בתנאים כאלה, כשהוצאות לא לוקחות על עצמן סיכונים (בגלל מעבר לטכנולוגיות כמו Print on Demand, שמבטלות את הצורך בהדפסה מראש של כמות עותקים גדולה), הן למעשה מפסיקות לקיים את ההיבט המקצועי שלשמו הן נועדו: לפרסם רק את מה שאיכותי בעיני העורכים/המו"לים, וראוי לדעתם להגיע לקהל. בלי אלמנט הסיכון והאמון בסופר, כשההוצאה היא רק מערכת יח"צנות שמחלקת את שמה בליברליות, קשה להבין למה צריך מלכתחילה את תיווכו של הגוף הזה.

אבל יותר מזה - מאזן הכוחות השברירי בין אמן לפרסומאי, שמתקיים בפרסונה של הסופר, מתערער ונוטה באופן די מדאיג לצד השיווקי. ככל שפוחתת המשמעות שיש לתו תקן איכותי בספרות, כך גובר ההכרח להילחם על חייך כדי לבלוט. וזה אומר שצריך להפשיל שרוולים ולהיכנס עמוק לבוץ של עולם המסרים הפרסומיים: אקסהיביציוניזם, צווחנות, שטחיות ועדריות. בין אם בספר, מחוצה לו, או גם וגם.

כך שאולי, כשהדברים יגיעו לאותה נקודה לא נעימה, האופציה הכי מכובדת שתעמוד בפני סופר שמעוניין לשמור על שפיותו תהיה דווקא כתיבה למגירה. נכון, המגירה היא אמנם חשוכה, קרה ואף אחד לא רואה את מה שמכניסים לתוכה - אבל בהשוואה לסוג הראייה המסוים מאוד שיצפה לטקסטים בעולם שבחוץ, היא הרע במיעוטו. ואסור לשכוח שממש כמו תיבת נוח, את המגירה תמיד אפשר יהיה לפתוח שוב כשמי המבול יתייבשו, ולהתחיל מחדש בתנאים יותר מוצלחים.

danext@gmail.com

קודם כל, אפשר להירגע - זו לא תקלה. הרקע הכתום נמצא שם בכוונה. חשבתי שהגיע הזמן לקצת יותר ניגוד בין אזור הטקסט לבין מה שמעבר לו, וזאת התוצאה. מאחר שזה רק ניסוי, לא טרחתי להעלים את המסגרת האפורה-לבנה שבין הרקע לבין המרכז. אם הניסוי לא יעורר את חמת הקהל, ואם המסגרת תטריד את עינינו, אולי אטפל גם בזה. אני דווקא מוצא בה סוג של יופי פוסט-כיעורי, ניאו-ברוטליסטי.

ועכשיו לענייננו. היום אני רוצה לדווח לכם על פריצת דרך פיזיקלית, שמשנה מהיסוד את מארג החלל-זמן-קריאה. אם אתם אוהבים לקרוא כמוני, אפשר להניח שיש לכם רשימה ארוכה של ספרים, טובים ואף מופתיים, שאתם אמנם מתים להגיע אליהם - אבל גם יודעים שקצב החיים מונע מכם את התענוג הזה. "מתי יהיה לי זמן לקרוא את כל זה?", זאת השאלה.

גם אני, כאמור, נמצא בבעיה הזאת. אחת השיטות שלי היא לקרוא כמה ספרים במקביל, ואז, כשאין מצב-רוח להמשיך באחד, ממשיכים באחר - דבר שמבטיח ניצול טוב יותר של זמן הקריאה (כי לעתים קרובות קורה שנדרשת מנוחה מספר מסוים, בעוד שאין בעיה לקרוא בשדות זרים). אבל השיטה הזאת לא מספיקה: היא מאפשרת רק לנצל זמן שהיינו קוראים בו בלאו-הכי. וכאן נכנסת לתמונה התגלית המדעית המרגשת, שכמו כל הדברים הטובים, נולדה בזכות משהו רע - במקרה הזה, התקשורת הישראלית.

עיתונים, ובפרט הארץ, היו חלק משגרת היומיום שלי מגיל צעיר יחסית. התפתח אצלי מנהג, ששרד משהו כמו 15 שנה, לקרוא עיתון בזמן הארוחה - וכשלא היה עיתון בסביבה, הארוחה היתה בהחלט פחות טעימה. למעשה, בשבילי הארץ הפך למין מקבילה מודפסת למלחייה. במקרים קשים החליפו אותו עיתונים נחותים יותר, אבל העיקרון המקודש נשמר.

אבל אז, לפני שלושה חודשים, עברתי דירה, ואספקת העיתונים נותקה. ותודות להידרדרות המבישה, המהירה - והגאה! - של הארץ, לא עלה בדעתי לעשות עליו מנוי גם בדירה החדשה. רק שהגמילה היתה קשה משחשבתי. לא בגלל איכותו, המפוקפקת למדי, של העיתון המגורש - אלא פשוט כי לא היה לי מה לקרוא תוך כדי אכילה.

הקריז כפה עליי, לא פעם ולא פעמיים, לקרוא כל דבר מודפס שהיה בהישג יד. לא תאמינו כמה מרתק יכול להיות ידיעון אוניברסיטאי ברגעי משבר כאלה. בקיצור, מצאתי את עצמי בלי חומר קריאה, לא טוב ולא רע. בהיעדר משהו מעניין אחר להסתכל עליו (האוכל שאני מכין לא נראה כל-כך טוב), הפניתי את המבט לכל עברי החדר. ואז אמרתי: רגע, המדפים האלה - הם מלאים בספרים!

בהתחלה היו לי קשיי הסתגלות לרעיון שאפשר לקרוא תוך כדי ארוחה ספר של ממש, במקום חומר קריאה שטותי ושטחי כמו עיתון. הרי ספרים הם רציניים, מכובדים: לא יאה ולא נאה לשים אותם על השולחן מעבר לצלחת הפסטה, ולהתעמק בהם תוך כדי ציד חתיכות אוכל ובליעתן.

אז התחלתי מספר עיון באנגלית, שקיבלתי ולא ידעתי מתי אוכל לקרוא אותו מלבד בארוחות. התברר שהקריאה, בניגוד למה שחשבתי, מתקדמת יפה מאוד - זה היתרון שבאכילה איטית. אחר-כך קראתי ספר עיון בעברית, וכשגמרתי אותו הרגשתי שהגיע הזמן לנסות ספר פרוזה. כי אם אפשר לקרוא פרוזה בזמן האוכל, סימן שהצלחנו לדפוק את המערכת ולמצוא מאגר אדיר של זמן, שבוזבז עד כה על טמטום עיתונאי מעליב.

התחלתי לפני שבוע לקרוא את For Whom the Bell Tolls של המינגוויי (אני מסרב להשתמש בשם העברי הלא-מוצלח של הספר), ועברתי כבר 90 עמודים - כל זה רק בארוחות, כי מחוץ להן אני קורא ספרים אחרים. אם לוקחים בחשבון שהיו בזמן הזה משהו כמו ארבע-חמש ארוחות שלא אכלתי בבית, מתברר שאפשר לקרוא ככה בקצב בכלל לא רע. אפילו כשהספר הוא באנגלית, כמו במקרה הזה.

במילים אחרות, כל מי שהולך בעקבות הזמן האבוד יכול לעצור: האבידה נמצאה. בניגוד לקריאה בהזדמנויות משונות אחרות, כמו ברכבת, באוטובוס, בחדרי המתנה וכדומה - כאן מדובר בזמן איכות, שקט ורגוע, שממש מתחנן שישתמשו בו לדברים כאלה. נכון שרבים מאמינים שבזמן הארוחה צריך רק לאכול, אבל בואו לא נשכח שאותם אנשים גם מאמינים שצריך לאכול לאט - ואין דבר שמזרז את האכילה יותר מאשר השעמום שבה.

ספרים בארוחה פותרים גם את בעיית השעמום באכילה, וגם את בעיית היעדר הזמן הפנוי לקריאה. נכון, מי שמייחס לספרים קדושה מוגזמת לא יניח אותם בקלות על שולחן האוכל - אבל נראה אתכם מוצאים זמן אחר, טוב יותר, להספיק לקרוא בו. ויותר מכל, זו אלטרנטיבה מושלמת לעיתונים: כשאני רק חושב כמה מילים עקרות הספקתי לקרוא בהם ליד השולחן ב-15 השנים האחרונות, אני מבין את חוסר ההיגיון שבפחד מפני כל אותם ספרים עבים ומבעיתים, אלה שכולנו רוצים לקרוא ולא יודעים מתי. מעכשיו יש זמן, והרבה ממנו. בתיאבון.

danext@gmail.com