ליבריסטאן

כמה מהמשמעויות והקונוטציות של המילה האנגלית slush יכולות לפרנס רבעון מכובד למחשבה נגטיבית: שלג מלוכלך בבוץ; כינוי גנאי שמשלב ביצירתיות בין slut ו-lush; שומן שמתקבל מהרתחת בשר מומלח; סכומי כסף שמשולמים בסתר לפוליטיקאים מושחתים. אז בוודאי תשמחו לשמוע שדווקא המילה הזו הודבקה, בענף המו"לות האנגלופוני, לערימת כתבי היד הבלתי-מוכרים שנשלחים להוצאות ונקראים על-ידי לקטורים. השם הוא slush pile ,pile.

כשכתבי-יד שנשלחו ישירות להוצאה נחשבים מראש לממוצע קונספטואלי משוקלל של משקעים עכורים, פוסטמות, פסולת שומנית ושוחד, אין פלא שמגיע היום שבו מכריזים רשמית על "The Death of the Slush Pile", כמו בכתבה הזו בוול סטריט ג'ורנל. מתברר שההוצאות בארה"ב הפסיקו לגמרי לקבל כתבי-יד בשיטה הישנה, ועובדות רק עם סוכנים ועם "שמות מוכרים". לפי הכתבה, הפעם האחרונה שהוצאת רנדום האוס הוציאה ספר שהתגלה בערימת הדואר היתה ב…1991.

אבל לא היה צריך לחכות לתעודת הפטירה שהנפיקו בוול סטריט ג'ורנל כדי להרגיש את זה. גם אצלנו, למרות שלא קוראים (לפחות בפומבי) לכתבי-היד שמגיעים בדואר "ערימת טינופת", השורה התחתונה היא אותה שורה. מלבד במקרים חריגים, במו"לות כבר לא מעוניינים במציאת מה שנקרא פעם, בעידן נאיבי יותר, "קולות חדשים". הענף שינה כתובת, ועבר לתחום ההנצחה; אבל לא הנצחה של עבר, אלא של הווה. המשחק מתמקד בזיהוי הזרמים הרווחיים ביותר של הסטטוס-קוו, בשימורם ובשכפולם.

כן, מוסד ההוצאה תמיד שילב בין צד מסחרי לבין צד אמנותי, אבל זה נעשה באיזון מסוים מאוד: ספרים בעלי פוטנציאל מסחרי שימשו כמנוף להשקעה בספרים בעלי פוטנציאל אמנותי (שלא היו צפויים להכניס כסף בעצמם). עכשיו הגלגל מתהפך, והספרות הרצינית היא שמאפשרת, בכך שזורקים אותה מהסיפון ומשחררים את המשאבים שהופנו אליה, השקעה גוברת בספרות המסחרית.

במסגרת התהליך הזה, מותה של ערימת כתבי-היד מעיד לא רק על שינוי פרוצדורלי בנהלי ההוצאות אי-שם באמריקה הרחוקה, אלא גם ובעיקר על המשך ההתנערות מחידוש וממקוריות באמנות בכלל (תהליך שעליו דיברתי גם בפוסט הקודם). החידוש נתפס במקרה הטוב כבלתי-אפשרי, ובמקרה הרע כאיום של ממש: למעטים יש סבלנות למשהו חדש באמת, שמחכה ב-slush pile ומצריך בהגדרתו מחשבה ועבודה בפסים שאליהם ההוצאה לא מורגלת. הרי במקום "לבזבז כסף" עליו, אפשר להרוויח כסף בדפוסים שכבר הוכיחו את עצמם כמוצלחים מבחינה מסחרית וביקורתית (שני קטבים שבעבר נטו לרוב להיות מנוגדים, אבל הולכים ומתאחדים).

מפעל הנצחת ההווה, שאליו ההוצאות מידרדרות והולכות, יוצר מתחת לאף שלנו סוג חדש וביזארי של "קלאסיקה": הבינוניות מקובעת בתור הדגם הספרותי המרכזי, וסביבה נוצר בכוונה שטח סטרילי ומגודר, אזור מוות שמקשה יותר ויותר על מעבר מוצלח של יצירות שמתעלות על הבינוניות ומאיימות לטלטל את סירת הרווחיות (בכל מובניה). זה פועל גם אחורה, על העבר שמושכח ונדחק מהמדפים, וגם קדימה, על העתיד שהופך למסורב כניסה.

הוצאה שמוותרת, רשמית (כמו בארה"ב) או בפועל (כמו בישראל), על התקווה למצוא את דרכה בערימה, היא בעצם הוצאה שמאמינה שכל מה שדרוש לה כבר נמצא ברשותה, בתוך הבית, ולכן אין לה כביכול צורך לפתוח את הדלת בפני זרים שבאים מהרחוב.

אבל אפילו המגינים הנחושים ביותר של הספרות העכשווית לא יוכלו לטעון שזה באמת המצב. הרי אף פעם לא היתה בספרות נקודת זמן שהצדיקה את סגירת הדלתות, אפילו לא בתקופות יצירה קצת יותר מפוארות מזו; על אחת כמה וכמה שהעידן הנוכחי, הנרפה והדליל והמבולבל, הוא לא בדיוק הזמן המתאים להאלהת המצב הקיים.

בתקופה שלנו, יותר מאשר בקודמותיה, ברור במיוחד שהתשובה היא בכל מקום חוץ מאשר בתוך הבית, ולכן לא רק שהדלתות צריכות להיות פתוחות, אלא עדיף בכלל לעקור אותן מהצירים. אחרת נישאר נעולים בפנים בחברת "קלאסיקה מסחרית" מחניקה ודיקטטורית, שממנה אי-אפשר להמשיך ואי-אפשר לסגת. וזה כבר slush מסוג שאפילו המשמעויות הנוכחיות של המילה יתקשו לסבול בחברתן. הרבה כבר נאמר על "מות המחבר", אבל זה יקרה באמת רק ביום שבו יוציאו להורג את הלקטור האחרון.

danext@gmail.com

בזמן האחרון קצת הנחתי לענייני האי-ספרים ומכשירי הקריאה (חוץ מבדיקות אקראיות אם כבר יצא מכשיר ראוי לשימוש, בדיקות שהתשובה עליהן היא עדיין "ממש לא"), אבל קישור שקיבלתי השבוע למאמר הזה גרם לי לחשוב מחדש על אחת הסוגיות היותר חשובות שהטכנולוגיה הזו מעלה.

הסוגייה הזו היא, במשפט אחד, הניתוק התקדימי בין חוליות שרשרת המזון שמרכיבה כיום את ענף הספרות. ובמיוחד, האפשרות שמוסד ההוצאה ייתפס ככזה שהתרוקן מתוכן, בנסיבות שבהן סופרים יוכלו - בפעם הראשונה בהיקף עצום ובמדיום דומיננטי (או ה-דומיננטי, אם הטכנולוגיה תתפתח כמו שחוזים) - להפיץ ספרים ישירות לקהל בעזרת גופי מכירה, לכאורה בלי צורך בחותמת כשרות של מו"ל.

אפשר בהחלט לטעון שזו התפתחות חיובית, אבל כשחושבים על זה, כל הטיעונים בזכותה הם מהסוג החוץ-ספרותי: קלות ההגעה לקוראים, רווחים מועצמים לסופרים, ייעול התהליך, וכדומה. השאלה שצריכה לעניין אותנו באמת היא קודם כל, איזו השפעה תהיה לתנאים כאלה על מה שמתרחש בתוך הספרות, ובמיוחד, על עצם ההגדרה של הסופר כאמן.

גם אם מתפתים לראות את מוסד ההוצאה כאיזשהו אלמנט שהתפתח באופן מקרי בגלל אילוצים טכנולוגיים, ואפשר להסתדר בלעדיו ברגע שהאילוץ מוסר - משהו בסגנון משרדי הטלגרף בעידן הטלפון, או תאי הטלפון הציבורי בעידן הטלפון הסלולרי - יש לי הרגשה שהמרכזיות שלו במה שנקרא ספרות גדולה בהרבה מכפי שנראה. יכול מאוד להיות שרק אחרי שהעמוד הזה ינוסר כדי להגדיל את הסלון, נגלה שהוא היה זה שהחזיק את כל הבית.

הסיבה היא שספרות, כמו אמנות בכלל, מתקיימת בזכות מתח פרדוקסלי: מצד אחד, רק האינדיבידואל יכול להגדיר את עצמו כאמן בינו לבין עצמו, ודעותיהם של אחרים לא נחשבות לצורך ההגדרה הזו; מצד שני, רק הזולת יכול להגדיר מישהו כאמן בתחום הציבורי, ובמקרה הזה, דעותיו של האדם עצמו הן אלה שלא נחשבות.

המתח הזה עדין, ולפעמים מטושטש מאוד, אבל גם חותך ובלתי-ניתן לסיבון ולמניפולציות. כי היופי הוא שכל אחד משני הקטבים מהווה תנאי הכרחי, ואף אחד מהם לא מהווה תנאי מספיק. אדם יכול להיות משוכנע שהוא אמן, ולא להיות כזה, רק מפני שהיישות היוצרת שלו לא שורדת במעבר מהפנים לחוץ. ובאותה מידה, אפשר להכיר חיצונית באדם כאמן, והוא לא יהיה כזה - כי ההכרה מצד הזולת לא מגובה מבפנים באישיות ראויה (בין אם האדם עצמו מאמין למה שמספרים לו על אודותיו, או לא).

אגב, מקרה שלכאורה מקשה על המשוואה הזו הוא זה של האמן הגדול שאף אחד לא הכיר בו בחייו. אבל כנגד זה, אפשר לטעון שאותו אדם הפך למעשה לאמן רק אז, רק כשלהכרת הערך העצמית שלו התווספה הכרה תואמת מבחוץ. ההתאמה היא מילת המפתח כאן; ספק אם מישהו שיוצר במחשכים מרגיש, בינו לבין עצמו, שהוא אמן במלוא מובן המילה, כל עוד אין הד מבחוץ לתודעה הפנימית שלו.

ועכשיו הגיע הזמן לשאול למה הוצאות הספרים חשובות בכל התהליך הזה, שנראה ברגע הראשון דווקא ככזה שמייתר אותן (הרי לכאורה, מספיק שתאסוף כמה מאות קינדליסטים שיקראו אותך באדיקות ויחשבו עליך את מה שאתה חושב על עצמך, והנה אתה סופר מוצלח).

התשובה היא בדיוק באלמנט ההתאמה. ההוצאה היא, בספרות, הגוף היחיד שיכול גם להציב את סימן השוויון בין שני הצדדים הסותרים בפרסונה של האמן, וגם לערוב לכך שהשוויון אמיתי. סליחה על המטפורה מעולם הממון, אבל ההוצאות הן הבנק המרכזי שמבטיח שלשטרות שאנחנו מעבירים מיד ליד יהיה ערך מוסכם. בלי בנק מרכזי, שטרות הם סתם חתיכות נייר - ובלי הוצאות, זה עלול להיות המצב גם עם ספרים.

נכון, ההוצאות ממעטות לבצע את התפקיד שלהן, וכבר מזמן אי-אפשר לסמוך אוטומטית על סימן השוויון שהן מציבות. אבל הנקודה היא שרק ההוצאות מסוגלות לזה. בלעדיהן, כל מה שישנו הוא טעם חסר כיסוי - פלנגות של אנשים שמביעים את דעתם, ואפילו עומדים מאחוריה בלהט, אבל האמון בהם ובדבריהם נגמר במקום שבו מתחילה הפלנגה הבאה.

מה שמביא אותנו לבעיה הגדולה של הסופרים: איך אפשר לזכות במשפט, אם כל השופטים פוטרו? איך אפשר להשתכנע, שכנוע פנימי עמוק, שמה שאומרים עליך כאמן קשור למציאות ברורה, ולא לגחמות מקריות? השאלה הזו לא מוגבלת לספרות, כמובן, ואין לי עליה תשובה מוכנה. שוב, גם אם המוסדות הצנטרליסטיים שמעניקים ערך לדברים בוגדים בתפקידם, הם עדיין היחידים שבכלל מציעים את האפשרות לקיומו של התפקיד הזה מלכתחילה.

בואו נדמיין את העתיד הלא-רחוק - בלי הוצאות, כשפרסום ספרים והגעה לקהל אדיר קלים מאי-פעם. נראה שהכל אצל הסופר השתנה לטובה, מלבד דבר אחד קטן. הוא לא יכול יותר לדעת שהוא סופר. מי יגיד לו את זה? אמא שלו? סבא שלו? אשתו? התגובות הנלהבות והאנונימיות באתר המכירה? מי ייתן כיסוי לדמיון השטחי בין הפידבק לבין התחושות הפנימיות, מי יוכל לערוב לו שלא מדובר באיזה folie à deux (או à million)?

בתור מי שעשה ניסוי קטן של פרסום סיפורים של עצמו ברשת, קודם באתר מיוחד ומאוחר יותר במסגרת האתר הזה, אני יכול לומר שלרגע לא ראיתי בזה תחליף לקשר עתידי עם הוצאה. ההגעה הישירה לקהל היא בנוסף, לא במקום, ועצם המחשבה שאנשים קראו את הדברים והגיבו להם באופן שמספק אותי - לא די בה כדי להכיר, פנימית, בתקפות ההתאמה.

באיזשהו מקום, עידן בלי הוצאות הוא עידן שבו אף אדם לא יכול להיות סופר במאת האחוזים; תמיד יהיה שם ספק משמעותי, ולא יהיה מי שיפוגג אותו. כל אחד יוכל לקרוא לעצמו סופר, אבל אף אחד לא יוכל להאמין לעצמו שהוא אכן כזה. אם המניעים היו אנרכיסטיים, אנטי-הייררכיים ותו-לא, הייתי אומר שיש פה עקביות וגם סיכויי הצלחה גבוהים; אבל הפנטזיה כאן היא כפולה - גם לפרק את השיטה, וגם להמשיך ליהנות מההטבות שהיא מאפשרת. גם לבטל את החוקים, וגם לנצח במשחק. גם להתכחש לרעיון ההייררכיה של הערך, וגם לחשוב שאתה סופר יותר מוצלח מהשאר. וזה, לצערי - ובעיקר לשמחתי - לא אפשרי, ולעולם לא יהיה.

danext@gmail.com

זה רק נהיה טוב יותר מרגע לרגע:

עד עכשיו ידעתי שבעקבות החרם של סטימצקי, הפסיקו לפרסם את טבלאות רבי-המכר רק בידיעות ובמעריב. אבל תודות למאמר של חנוך מרמרי בהעין השביעית, התברר לי שהן לא מתפרסמות באף עיתון - גם לא בהארץ ובגלובס.

וזה המקום לחגוג שוב את צירוף המקרים המוזר: רק שמונה ימים עברו מאז שהבעתי כאן ספק רציני בזכות הקיום של הטבלאות האלה ועד שהן נעלמו בפועל מהשטח.

לעומת זאת, מרמרי - שהיה עורך הארץ שיזם את הקמת מוסף ספרים (כולל רשימת רבי-המכר שלו, שהיתה הראשונה בישראל), ואחר-כך העורך הראשי של כנרת זמורה-ביתן - רחוק מלשמוח על העניין.

במאמר שלו, שהתפרסם אתמול (ה-28.6), הוא מתייחס להיעלמות הרשימות כאל "משבר" - ואפילו קורא לתקופת שלטונן הארוכה "עידן התמימות".

(וזה, אגב, כינוי שאני בהחלט מצטרף אליו - אבל רק אם הוא מתייחס לתמימותם של הקוראים, שמאמינים לרשימות ומשתפים פעולה עם המערכת המסחרית שסביבן).

לדעת מרמרי, ביטול הרשימות פוגע בכולם: ההוצאות, החנויות, הקוראים והסופרים שמבקשים להגיע לתודעה - ואפילו "העיתונים, שמוספי התרבות והספרים שלהם מאבדים נקודת משיכה חשובה".

אין צורך לחזור ולהסביר כאן למה, בעיניי, הרשימות האלה מזיקות הרבה יותר משהן מועילות - את כל זה כבר עשיתי בפוסט ההוא מתחילת החודש.

מה שכן, בעקבות הכחדתן הבלתי-צפויה (וקרוב לוודאי, הזמנית) של הרשימות, השאלה איך מסתדרים בלעדיהן הפכה מתיאורטית לממשית.

הקוראים של היום - היממה הזאת ממש, לא "היום" כציון תקופה - נמצאים בעצם בתקופת גמילה: הם התרגלו לנהל את קשריהם עם הספרות תוך הסתמכות בלעדית על מתווך רב-עוצמה, שקבע בפועל מה ייקרא ומה יצליח.

לעתים רחוקות היה ברור מי משתמש במי - הקהל במתווך או להפך - אבל בלי קשר לפרטים הקטנים, המנגנון הזה הפך לחזות הכל. כרגע שורר במקומו ואקום.

ומה יקרה מעכשיו? מרמרי כותב: "אחת האפשרויות הסבירות, בהעדר פתרון מוסכם, היא כי שוק טבלאות רבי-המכר יתפרק למרכיביו, יופרט, וכמו בשאר תחומי התקשורת, האחריות לשקלול הנתונים (הבלתי מבוקרים, כמובן) תוטל לפתחו של הקורא".

אם היעדרן הכפוי של הרשימות הוא סוג של תהליך גמילה, אז האפשרות הזו היא המתדון: סם תחליפי שממסך את הסימפטומים שנגרמים כתוצאה מהפסקת השימוש בסם המקורי.

הבעיה היא שגם המתדון הוא, בסופו של דבר, סם שגורם תלות. גם ממנו צריך להיגמל בתהליך כואב, שאפילו מתואר כממושך, ולפעמים קשה, הרבה יותר מאשר הגמילה מההרואין עצמו.

ואותו דבר לגבי הפלורליזם של רשימות רבי-המכר, שרק יעביר את הבעיה הלאה בצורה אחרת וינציח אותה במקום לטפל בה.

כך שבמקום לחפש תחליפים לרשימות, כדאי לנצל את המצב החד-פעמי שמתקיים כרגע, ולהיגמל אחת ולתמיד מהתלות בתופי הטם-טם הספרותיים האלה.

(כל ספרנית תגיד לכם שקריאה ותיפוף לא ממש הולכים ביחד).

הגמילה היא קודם כל במישור הרעיוני: להבין שאני, הפרט הקורא, לא חייב כלום לשום סדר יום מלאכותי שנקבע על-ידי גופים, שכל קשר בינם לבין ספרות מקרי בהחלט (כלי תקשורת, מכוני סקרים, רשתות שרק בגלל תאונת גורל מוכרות ספרים ולא אקונומיקה).

רק אחר-כך מתחיל המישור הפרקטי - איך למצוא ספרים טובים בלי עזרתה של רשימת רבי-המכר?

טוב, זה לא כל-כך קשה, כי למרות כל הפעלולים הסטטיסטיים, יש עדיין מתאם אחד שהרשימה לא הצליחה לבסס: המתאם בין הנוכחות בה לבין איכות הספר.

בקיצור, ההצעה שלי למי שחווה קריז-רשימות היא פשוטה:

ללכת לחנות כלשהי, עדיף קטנה;

להתרחק כמה שיותר מחלון הראווה ומהקופה;

להיצמד לאחד המדפים;

להוציא ספרים באקראי;

להסתכל עליהם, לדפדף בהם, להתיידד איתם מעט;

ולגלות, תוך חמש דקות לכל היותר, שיש שם עולם שלם של יצירות שפשוט לא התקיימו ביקום המקביל של רבי-המכר - לא ברשימות, ולפעמים גם לא בעולמם התרבותי של מי שכתבו את הספרים המככבים בהן.

עם כל הזהירות הנדרשת, אני מהמר שבאותו רגע יסתיים תהליך הגמילה של ג'אנקי-רבי-המכר המצוי. מה שיקרה אז יכול להזכיר בהתחלה התמכרות חדשה, אבל בהמשך מגלים את טבעו האמיתי: יציאה לחופשי.

danext@gmail.com

לכבוד ה-19 ביוני - לא חג של שום דבר (טוב, חוץ מזה) - קבלו פוסט פירורי ורסיסי. תירוץ: החום המיס לי את הדבק שבעזרתו אני מחבר משפטים לפסקאות. תירוץ 2: נראה לי ששיטת הכתיבה הזאת מוצאת חן בעיניי.

אז ככה: בגלריה (הארץ) יש ראיון עם שי גולדשטיין, ושם הוא אמר את המשפט הבא: "הסופרנוס היא יצירת אמנות שלא נופלת מהיצירות של בטהובן".

אין צורך להוסיף מילים. האמירה הזאת היא בעצמה הנוגדן הטוב ביותר לאפשרות שמישהו ייקח אותה ברצינות.

אבל, זה בכל זאת מחדד אצלי את התחושה המתעצמת, שהתקופה שלנו היא תופעה ייחודית בהיסטוריה: התקופה הא-תרבותית הראשונה (והלוואי שגם האחרונה).

מעולם לא היתה יותר עשייה מאשר היום, מעולם לא ניסו רבים כל-כך ליצור ולהתבטא - אבל מנגד, היוצרים מעולם לא היו אנשים חלולים כל-כך, נטולי מינימום של אישיות ואמירה.

כן, זו הכללה, אבל כשמכלילים לא מתכוונים שכל פרט ופרט זהה לטיפוס הכללי. מתכוונים שהטון השולט הוא כזה. והוא אכן כזה.

האינטואיציה שלי אומרת שבעוד 100, 200 שנה, בני האדם יסתכלו אחורה על השנים האלה בבושה גדולה. הם פשוט לא יבינו מה נכנס בנו.

כי ה"תרבות" של היום היא תרבות, כמו שלאופנת הכריות בכתפיים משנות ה-80 היה איזשהו קשר לאסתטיקה וטעם טוב.

הצרה העיקרית היא שהיוצרים היום לא יודעים מה קדם להם. לכל היותר הם מכירים שמות של אמנים, ואולי גם זוכרים כמה שרידים ממה שלמדו בתיכון.

הסופרנוס, סדרה ששודרה בין 1999 ל-2007, היא (בהשאלה, ולפעמים גם בפועל) קנה המידה שלפיו הכל נמדד, כי זה טווח הזיכרון התרבותי של הדור הנוכחי.

(אגב, ראיתי את כל הסדרה, וגם הקשבתי להרבה מאוד יצירות של בטהובן. ההשוואה ביניהם פשוט מעליבה. מזל שלודוויג ואן חירש, וגם מת, כך שהוא - פעמיים - לא יכול לשמוע אמירות מהסוג הזה).

בני ציפר כתב בשבוע שעבר מאמר, באותו עיתון שבו הופיע הראיון עם גולדשטיין.

כותרת המאמר היא "למה אני שונא את רוב הספרים שכותבים כאן". לשם שינוי, אני מסכים איתו ברוב הטענות.

רק הערה אחת יש לי: הבעיה שהוא מאבחן לא מוגבלת ל"כאן" של ישראל, אלא מתפרשת ל"כאן" של העולם (ויש שיאמרו - ל"כאן" של לקאן). אפסות היצירה היא מחלה של זמן, לא של גיאוגרפיה.

די מפחיד לחשוב שהספרים שנכתבים כרגע יישארו בסביבה עוד הרבה-הרבה שנים.

היום, כשמוצאים כתב-יד או ספר עתיק, ברירת המחדל היא שמדובר ביצירת ספרות גדולה. גם אם לא שמענו עליה קודם לכן.

למה? כי בעבר הרחוק, והפחות רחוק, כתבו בעיקר אנשים שידעו לכתוב. כמה אלמנטרי.

אבל כשהארכיאולוגים של 2209 יקדחו ויחשפו את חנויות הספרים של **20, שהשתמרו במצב מושלם, תצפה להם הפתעה איומה.

במיוחד אחרי שיקדישו כמה שנים מחייהם לפענוח ותרגום של "יצירות המופת" האלה, ויגלו שזמנם בוזבז לגמרי על אלף ואחת גרסאות של ואקום מחשבתי.

בקיצור, מתחזקת אצלי המחשבה שניאלץ לכרות את השנים הא-תרבותיות האלה מרצף ההתפתחות של המין האנושי - לבצע כרונוטומיה (חיתוך זמן) בהיסטוריה.

החתך יתבצע, נגיד, ברבע האחרון של המאה ה-20, והשכבה שתוסר תהיה, נגיד, באורך של +200 שנים. אחרי שנת 1970 תגיע, בהיסטוריה הרשמית של העולם, שנת 2200-ומשהו.

בינתיים, אני מציע לכולם ללכת לקרוא את הספרות של פעם. לא רק בק-ליסט. גם בק-בק-בק-ליסט. להתחבר מחדש לספרות העתיקה.

אולי אפילו ללמוד לצורך זה "שפה מתה", כדי ליצור קשר אמיתי עם הספרות ההיא.

לפעמים נראה לי שעדיף לשפה למות מאשר לעבור התעללות, אונס והשמדה זוחלת כמו שעוברות השפות החיות. גם, ובעיקר, על-ידי הסופרים שכותבים בשפות האלה.

אה, ומי שכותב, שיעשה לעצמו טובה ויימנע מכתיבה שנועדה לדור הזה. לפחות מבחינתי, הקהל היחיד שראוי לכתוב בשבילו הוא הארכיאולוגים של העתיד.

מזל, לפחות, שקרה השבוע משהו אחד טוב בזירת הפסוודו-תרבות.

אחרי שרשת סטימצקי החליטה להפסיק את השתתפותה ברשימות רבי-המכר בעיתונים, היום (ככה קראתי בולווט) לא מופיעות הרשימות בידיעות אחרונות ובמעריב.

לא לעתים קרובות קורה שמשאלה שהבעתי כאן בפוסט (רק לפני שבועיים) מתגשמת כל-כך מהר. או בכלל.

אולי זה אומר שלא הכל אבוד.

danext@gmail.com

בין אם יעבירו בכנסת חוק מחיר אחיד לספרים או לא, השכבה שבתחתית שרשרת המזון הספרותית לא תשפר את מעמדה היחסי לעומת שאר השכבות. כן, אני שוב מתכוון לסופרים - אלה שבלעדיהם אין ספר, אבל מבחינה כלכלית הם נחשבים פחות מכל גורם אחר בתהליך ההוצאה שלו.

הבעיה היא בעצם כפולה: 1. נטייה מעמיקה מצד ציבור הקונים/קוראים לראות את קניית הספר כמעין החזר טכני של עלויות הדפסה ושיווק, ולא כתשלום עבור יצירה. 2. התלות של הסופרים בשני ממסדים - הרשתות וההוצאות - שאמנם נלחמים זה בזה, אבל בעיקר נלחמים שניהם יחד בסופרים (ואת זה הם עושים לא מרוע לב, אלא בגלל הצורך הבסיסי שלהם כגוף עסקי לשרוד על חשבון כל אחד אחר, ובכל דרך אפשרית).

חזרתי לחשוב על הבעיה הכפולה הזו בעקבות המאמר של מתי שמואלוף (התפרסם ב-ynet, וגם בבלוג שלו). נקודת המוצא שלו היא המבצע המביש שבמסגרתו ספרים נמכרים בשקל, ובהמשך הוא מתייחס להוצאות כאל סוג של תאגיד לא-רשמי - הרבה זרועות של יצור אחד, שמתחרות ביניהן כלפי חוץ, ומלטפות זו את זו בצללים. כשחושבים על זה, זה קצת מזכיר את המצב בפוליטיקה: אנשים ממפלגות שונות מסיתים את הבוחרים אלה כנגד אלה, ואז יושבים ומעשנים יחד סיגרים במזנון הכנסת, חברים עד השמיים.

מבצעים רצחניים, או כל סוג אחר של ניצול סופרים ושבירת יכולתם להתפרנס, דורשת את קיומם של שני צדי המשוואה: ציבור שהפסיק לראות בספר מוצר תרבותי - והוצאות ורשתות שעסוקות במאבק הישרדות כלכלי שאין לו קווים אדומים. נראה שמשני עברי הקופה הרושמת, האויב המשותף הוא הסופרים; כל שקל שמגיע אליהם נתפס כבזבוז משווע שאפשר וצריך לקצץ בכל מחיר.

אז איך יכולים הסופרים לצאת מהמצב הזה? אולי על-ידי הגדרת הצרכים שלהם, וניסיון לתת להם מענה אלטרנטיבי. אם רוצים למנוע את החציצה בין הסופרים לקהל, זה אומר שצריך לעקוף את הגורמים המתווכים - אבל רק אם אפשר להציע במקומם תחליף מספק. באגף המכירה-הפצה, זה יהיה אפשרי בקלות עם התרחבות התפוצה של מכשירי קריאה לאי-ספרים. הסופרים יוכלו למכור לקוראים את היצירות שלהם ברשת, בלי לעבור דרך גורם שלישי.

מה שמשאיר לנו את השאלה המרכזית - ההוצאות, שהקשר שלהן עם הסופר חשוב בהרבה. בעצם, התפקיד שהן מבצעות יכול להתמצות במילה אחת: תקן. ההוצאה אמורה להביא (בעריכה, הגהה וכו') את הטקסט לתקן מסוים של איכות טכנית, ובמקביל לתת לו, בעצם הבחירה שלה להשקיע בו זמן, כסף ומוניטין, תקן של איכות אמנותית - לגיטימציה מאנשי מקצוע שדעתם נחשבת.

אלא ששני סוגי התקנים האלה ניתנים להשגה בצורה אחרת. זה אמנם רעיון ראשוני בלבד, אבל הוא לא בלתי-אפשרי: חיבור ישיר בין סופרים, שיקיימו יחד את כל הפונקציות החשובות של הוצאה רגילה תוך ביטול הפונקציות הבעייתיות. למה אני מתכוון? להתאגדות של סופרים, ידועים יותר ופחות, שישלבו את הכישורים המקצועיים שלהם לטובת כלל המתאגדים.

כמו בהוצאה רגילה, הפורום הזה יחליט במשותף את מי לקבל לשורותיו, כלומר, איזה ספרים להוציא. ההבדל הוא שכל התפקידים יבוצעו על-ידי סופרים, ובהתנדבות, למען הסופרים האחרים - וגם המתנדבים עצמם, בתורם, יקבלו שירותים כאלה מהשאר. כלומר: סופרים ישמשו שם כלקטורים, כעורכים ספרותיים, כעורכים לשוניים וכדומה - והתמורה תהיה בצורת עזרה זהה מצד השותפים האחרים, כשיהיה בה צורך.

וככה, הגוף הזה יוכל לקיים את שני סוגי התקנים של ההוצאה הרגילה - תקן טכני ותקן אמנותי - בלי להצריך מנגנון בעל אוריינטציה כלכלית. לדעתי, סופרים בוגרים בנפשם בהחלט מסוגלים לבצע למען סופרים אחרים את כל סוגי העבודות הטכניות הדרושות (אם יש קושי, הוא רק בעבודה מנותקת-רגשית על הספר של עצמך); ואין כמו קבוצה של שמות מכובדים, בעלי טעם, אמירה ויכולת משל עצמם, כדי לתת ליצירה את כל הלגיטימציה התרבותית שהיא צריכה.

הוצאה (או פוסט-הוצאה) מהסוג שתיארתי תשאיר את כל הזכויות בידי הסופרים שכתבו את הספר, ולא תיקח לעצמה שום חלק בהכנסות שלהם מהמכירות. כל סופר יקבל 100% בעלות על היצירה, אבל התפקידים המסורתיים של הוצאה יקוימו במלואם. אם זה ייעשה תוך שימוש בלעדי ברשת כאמצעי מכירה, והסתמכות רק על אי-ספרים, ההוצאה האלטרנטיבית הזו תוכל לפעול כמעט בלי הוצאות כספיות על עניינים טכניים, ולהיות עצמאית לגמרי בכל שלבי התהליך.

אם תרצו, אפשר לקרוא לזה "להוציא לבד ביחד": הכוונה היא להימנע מיצירה של מוסד רשמי, עם בעלי תפקידים קבועים. אנשים יצוותו לפרויקטים לפי הצורך. כל מה שיחבר את השותפים בהוצאה כזו הוא הרצון ליצור במשותף אלטרנטיבה תרבותית, שתשמור על הצדדים החיוביים של הממסדים הספרותיים הקיימים ובאותו זמן תמנע את דחיקת הסופרים לתחתית.

מה הסופרים ירוויחו, זה ברור. ומה עם הקוראים? הם ייתקלו בפעם הראשונה בחייהם בהוצאה שכל האנרגיה שלה, עד הטיפה האחרונה, מושקעת בספרות ולא במאזני סוף שנה - ודווקא מהסיבה הזאת, מאפשרת לסופרים שלה להתפרנס כמו בני אדם. הוצאה כזאת לא תצטרך להתחנף על חייה, ושום דבר לא ימנע ממנה להיות אליטיסטית ובעלת סטנדרטים גבוהים. אני מאמין שבסופו של דבר, הקהל גם יודה לה על החזרת המעמד הנכון לספרות.

כל זה בטח נראה בקריאה ראשונה, וגם שנייה, אוטופי מדי. אבל אני חושב שכל עוד הקבוצה המקימה שומרת על גודל סביר, והחברים בה באמת מחויבים לרעיון, יכולה להיות כאן התחלה של משהו שיציל את הסופרים מהמנגנון הנוכחי. בינתיים נגדיר את זה כחומר למחשבה, ואולי בהמשך זה יהיה גם חומר לעשייה.

danext@gmail.com