ליבריסטאן

הפז"ם דופק. 2010 התחילה, והחלטתי שהדרך לקדם את פניה - ואת פניו המלוטשים של המדרון החלקלק, שבו ימשיכו ויזלגו גם השנה שאריות הציוויליזציה - היא בשני ציטוטים.

אני רוצה להקדיש את הרשימה הזאת לזכרו של דן דאור. לא הכרתי אותו אישית, אבל הכרתי את פועלו. אין הרבה אנשים שהליכתם מדלדלת ברגע אחד תרבות שלמה, והוא היה לדעתי אחד מהנדירים האלה. הוא יחסר לי.

–

הקטע הראשון הוא של דזאי (תורגם מהמקור היפני שמופיע כאן). הפעם הסיפור(ון) קצר כל-כך, שחבל לתקוע את המחשב עם PDFים. אז הנה הוא, כולו, פה למטה:

–

דזאי אוסמו / המילים האהובות עליי

מאיזושהי סיבה, כולם מגזימים בשימוש בשפה מגונדרת. יש תחושה של אונס המילים היפות. אוגאי [מורי אוגאי, סופר יפני חשוב שהיה נערץ על דזאי] אומר דבר חכם:

"כשלוגמים שיכר, אסור להרחיק ולמצוץ גם את השמרים".

ולכן אני אומר: לי אישית אין מילים אהובות.

–

המשהו הקטן השני הוא של המשורר בן המאה ה-17 מצואו באשו, מתוך יומן המסע הדרך הצרה לאוקו.

הקטע הוא מתוך הפרק השלישי במסע וביומן, שבו מתוארת ההגעה למקום בשם סוקה. התרגום הוא שלי (המקור - כאן), בהתייעצות עם תרגומים ליפנית מודרנית (כתובותיהם שמורות במערכת, מטעמי הימנעות מטרחנות-יתר).

אז ככה:

–

התכוונתי לצאת לדרך בידיים ריקות, אבל נאלצתי לקחת איתי חליפת קאמיקו [בגדי נייר להגנה מפני קור], יוקטה [בגד קיץ קל], בגדי גשם, דיו, מברשת וכדומה, ונוסף על כך, את מתנות הפרידה ההכרחיות ושאר הדברים שנתנו לי התקשיתי כצפוי להשליך, והעובדה שכל המטען הזה הפך לצרה בדרך היתה בלתי-נמנעת.

–

משני הקטעים האלה אפשר ללמוד משהו גם כאן, במקום שבו מתחילה הדרך שנקראת 2010. מאחר שאני לא מורה לספרות, אשאיר לכם את הפירושים, כל אחד בינו לבין עצמו.

danext@gmail.com

לא בדיוק "מועקה", כי זה משהו יותר חזק ויותר מציק, אבל "מועקה" היא עדיין התחליף הכי טוב שמצאתי למילה היפנית Monmon (היא רק נראית חמודה). בכל אופן: "יומן מועקה" - עוד סיפור של דזאי, בעמוד התרגומים. כרגיל, סוג של אוטוביוגרפיה משוגעת, והפעם דזאי מתענה (גם מלשון עוני) במהלך כתיבת ספר.

את הסיפור גיליתי בזכות התרגום לאנגלית שמופיע באתר של המתרגם מאט טרייוו (Treyvaud). התרגום הזה גם עזר לי למצוא את הידיים והרגליים בכמה חלקים בעייתיים. אמנם תרגמתי הכל ישירות מהמקור, אבל בלעדיו, יש נקודות שבוודאי היו יוצאות פחות מדויקות. ככה שהתרגום בצורתו הנוכחית הוא גם בזכות מאט, שאישר לי להיעזר בידענותו במקומות הצרים והלוחצים. תודה לו.

–

עוד דזאי אחד ודי: במדור הספרות של טיים-אאוט הופיע השבוע התרגום שלי למכתב אישי, שפורסם קודם באתר הזה. זה כמובן משמח, אבל הופתעתי לגלות בטקסט כמה שינויים, ואפילו טעות דפוס אחת. אז זכות הציבור לדעת - הגרסה הנכונה והמוסמכת של התרגום היא זו שמופיעה כאן. הנה משחק לשבת: השוו בין הטקסטים וצבעו יפה את ההבדלים.

–

ועכשיו למשהו שונה לגמרי: כדאי לבקר בפרויקט הכתיבה רצח באוריון אקספרס, סיפור מד"ב בהמשכים שנכתב במשותף על-ידי סופרים שונים (כל אחד פרק נפרד). על מה הסיפור? תעלומת רצח שצריכה להיפתר תוך יומיים. לבלש שסונג'ר למשימה קוראים ארקל פרמל. אין קשר לארקל ההוא, אל דאגה. נסו ותיהנו.

danext@gmail.com

עוד תרגום לסיפור קצר מאוד של אמן הטירוף המרוסן - כאן, בעמוד התרגומים.

המספר (שהוא בעצם דזאי האמיתי) רוצה רק דבר אחד: להספיק להראות לילדה שלו את הים לפני שהמלחמה תהרוג את כולם.

danext@gmail.com

לאחרונה גיליתי - או אם תרצו, סטמבלד אפון - סופר יפני בשם דזאי אוסמו (Dazai Osamu, ובסדר המערבי - אוסמו דזאי), שחי בין 1909 ל-1948 ומאיים להפוך לאחד הסופרים האהובים עליי ביותר. על הביוגרפיה הפרועה ועל מכלול היצירה שלו תוכלו לקרוא בלינק שלמעלה.

למרבה המזל, ביפן זכויות היוצרים פוקעות כבר אחרי 50 שנה ממות היוצר (ולא 70 כמו אצלנו), ובגלל תנאי ההדדיות באמנות הבינלאומיות הרלוונטיות - כן, ישבתי ובדקתי - היצירות של דזאי נמצאות ברשות הרבים גם בישראל. משהו שנקרא "Rule of the Shorter Term", שמופעל בשתי המדינות ולכן תקף במקרה הזה.

מה שזה אומר הוא שהחלטתי לתרגם כמה מהסיפורים שלו ולפרסם אותם כאן. דזאי התבסס לעתים קרובות על יסודות אוטוביוגרפיים, וכך גם ב"מכתב אישי" - הסיפור הראשון, והקצר מאוד (פחות מעמוד), שהעליתי בתרגום לעברית. אתם מוזמנים לעבור לעמוד התרגומים ולקרוא - מקווה שתיהנו. בינתיים אני עובד על עוד סיפור, שיופיע בקרוב.

danext@gmail.com

לפעמים לא צריך יותר מספר אחד כדי להכניס את הסופר שכתב אותו לרשימת האהובים עליך והגדולים בעיניך, אפילו אם לא קראת שום ספר אחר שלו. זה מה שקרה לי עם איטלו קלווינו אחרי - ותוך כדי - שקראתי את אם בלילה חורפי עובר אורח, יצירה שמשמשת לי מאז כאחד הסטנדרטים שלעומתו אני מודד את הדבר שנקרא ספרות.

בשבוע שעבר הגיע לידיעתי, בדרך-לא-דרך, שמו של ספר מסות של קלווינו שנקרא באנגלית Six Memos for the Next Millenium. בעברית זה יוצא רשמי מדי, שישה תזכירים לאלף הבא, אבל בשורש ז.כ.ר יש גם משהו נכון לתוכן.

התזכירים הוכנו במקור כסדרת הרצאות, שקלווינו אמור היה לשאת בהרוורד ב-1985. מאחר שהוא נפטר בפתאומיות באותה שנה, הן נשארו על הנייר (*אני משתמש בכוונה במילה נפטר, למרות שבמשמעותה המקורית היא מיועדת רק ליהודים - נפטר מעול מצוות - כי נראה לי שלפחות במוות הגיע הזמן לוותר על ההפרדה בין מחלקת תיירים לביזנס).

אגב, באופן שמתאים באופן חשוד להלך הרוח הקלווינואי, ההרצאה השישית והאחרונה אפילו לא הספיקה להיכתב - כך שאותם שישה תזכירים שבכותרת הספר הם למעשה חמישה.

התזכירים, או ההרצאות, הם ניסיון של קלווינו להגדיר את יצירתו האישית, ולא אמורים להיות דוגמות או ציוויי פעולה שנכונים גם לאחרים. אבל כמו שקורה הרבה, דווקא הצנועים שלא מתיימרים לנסח אמיתות אוניברסליות, הם שמצליחים בזה לא מעט.

כל תזכיר מוקדש לנושא מרכזי אחר, לפי הסדר: קלות, מהירות, דיוק, נראות, ריבוי. התזכיר השישי אמור היה לעסוק ב-Consistenza, שאפשר לפרש גם כ"עקביות" וגם כ"צפיפות", וכבר לא נדע למה היתה הכוונה.

כך או כך, זה ספר מעורר מחשבות מכל הסוגים - מגעגועים לכתיבה של קלווינו עצמו, שרוויה בתכונות שבהן עוסקים התזכירים, ועד לצער על האנטיתזות המגושמות להן, שאותן אפשר למצוא לפי משקל - הרבה משקל, כיאה למי שלא יודע קלות מהי - בחנויות הספרים המובחרות.

את התזכיר הראשון, קלות, אפשר לקרוא במלואו כאן, וגם אם מסתפקים בו, יש הרבה מה ללמוד ממנו.

פריוויו של הספר המלא אפשר למצוא כאן, בגרסת גוגל, שאולי, בהתאם לגחמותיה ולתנודות מזג האוויר, תאפשר לכם לקרוא - קצת בכל פעם - את התזכירים שבהמשך.

בעמוד הזה יש עותק של ביקורת על הספר, שהתפרסמה בניו יורק טיימס אחרי יציאתו לאור ב-1988. ולמי שאוהב את הסופר היפני אבה קובו, או סתם רוצה לקרוא תיאור תמציתי של חמשת העקרונות שבתזכירים, הנה ניתוח של היצירות שלו לפיהם.

אז עד לפעם הבאה, קחו את זה בקלות, מה שזה לא יהיה. ואם אי-אפשר בקלות, שלפחות יהיה במהירות.

danext@gmail.com