ליבריסטאן

מספיק לי לראות את המילים "אבסורד", "אוונגרד", "סוריאליזם" כדי להתעניין בסופר כלשהו, ואם הוא רומני, אז בכלל (משום-מה הרומנים מתחברים טוב לכל הנושאים האלה).

אבל מה שקנה אותי באמת כשנתקלתי באורמוז (Urmuz) - שם העט של דמטרו דמטרסקו-בוזֵאוּ - היה העובדה (שמצוינת בוויקיפדיה, אז אולי היא בכלל לא עובדה, אבל איכשהו, אפילו זה משתלב לא רע עם האיש ופועלו) שהוא התחיל לכתוב רק "כדי לשעשע את אחיו ואחיותיו, על-ידי חיקוי של הקלישאות בפרוזה בת-זמנו".

קשה לי לחשוב על סיבה טובה יותר להתחיל לכתוב ספרות. בטח שלא "סיבות" מהסוג האהוב כל-כך בימינו, כמו "לשרטט דיוקן אמין של דור שלם בין מלחמות גורליות שעיצבו את…" ZZZZZZZ.

ועוד פרט ביזארי ומושך שמוזכר באותו מאמר, ולא מצאתי שום הוכחה לאמיתותו מלבד שמועות ברשת: כשאורמוז התאבד ב-1923, ולא השאיר שום הסבר למעשה, הוא עשה את זה כביכול מתוך שאיפה מוצהרת למות בצורה מקורית - בלי שום סיבה. נשמע מופרך לגמרי, אבל מצד שני, כשלוקחים בחשבון שהאיש היה דאדאיסט, זה לא עד כדי כך בלתי-אפשרי.

אבל לא רק הביוגרפיה של אורמוז מעניינת; היצירות שלו - כל מה שהשאיר אחריו היה שמונה סיפורים קצרים ושיר - מעניינות עוד יותר. מצאתי ברשת כמה תרגומים לאנגלית, שכדאי מאוד לקרוא אם אתם בעניין (ואתם בעניין, גם אם אתם עוד לא יודעים את זה).

בעמוד הזה אפשר לקרוא שני סיפורים, Ismail & Turnavitu ו-Algazy & Grummer (הסיפור השני, באותו תרגום, נמצא גם כאן).

וכאן, במגזין הספרותי בעל השם המוצלח באופן מעורר-קנאה The Exquisite Corpse, מופיע הסיפור Fuchsiada, מלווה במידע ביוגרפי קצר.

חוץ מזה, קשה למצוא עליו פרטים באנגלית. מי שקורא צרפתית עשוי להתעניין במאמר הזה (זהירות, קישור ישיר ל-PDF), שבו אורמוז מוגדר כמבשר האוונגרד הרומני, וזוכה, כמו שאפשר לצפות ממאמר בצרפתית, לניתוח פסיכואנליטי-ופרשני-ומה-לא של יצירותיו.

כשקוראים את הסיפורים האלה, מיד מתחילים להצטער שהוא השאיר כל-כך מעט מהם. אבל כשחושבים על זה, עדיף להותיר לעולם תשעה טקסטים טובים, ולא תשעים רעים.

danext@gmail.com

オング君は戦争から帰って、久し振りで街を歩きました。軒並のハイカラな飾窓の硝子に、日やけして鳶色に光っている顔をうつしてみました。高価なネクタイだのチェッコスロバキヤの硝子細工だのを売る店の様子は戦争に行く前とちっとも変っていませんでした。
「ちょいと、ちょいとってば！」
顔に黄色い粉をはたきつけた派手な様子の娘が、オング君をうしろから呼びとめました。
「おや、ハルちゃんじゃないか。これはよいところで！」オング君は嬉しくなって、そう云いました。
「どうしたの？」と娘は訊きました。
「どうしたのって」――オング君はそこで娘の身なりをよく見ました。「君、いま、ホノルル・カフェにはいないのかい？　僕の手紙見てくれなかったのかい？」
「うん、見た。けれど、ホノルルは夙の昔に辞職しちゃった。知らないのかい？」と娘は云うのです。
「知るもんかさ」
「いやだなあ、ほら、そこのエハガキ屋をごらんなさい。あたしの写真が一っぱい飾ってあるぜ」
「なんだ。キネマの女優になったのか」
「うん。知らないなんて、じゃ、やっぱり戦争に行ってたのは本当だったのね」
娘は大袈裟に首をふって、感心したような溜息を吐きました。

אונְג חזר מהמלחמה, ולראשונה מזה זמן רב הלך ברחובות העיר. בזגוגיות של חלונות הראווה המעוצבים הוא ראה את השתקפות פניו השזופים, הבוהקים בגוון חום עמוק. מראה החנויות, שהציעו למכירה דברים כמו עניבות יקרות וחפצי זכוכית מצ'כוסלובקיה, לא השתנה כהוא-זה מכפי שהיה לפני יציאתו למלחמה.
"רגע, רגע אחד…!"
נערה מגונדרת, פניה מאובקים בפודרה צהובה, קראה מאחור לאונג ועצרה אותו.
"אוי, זאת הארו-צ'אן! בשעה טובה!"
"מה קרה לך?", הנערה שאלה.
"מה קרה לי…" – אונג חזר והביט היטב בהופעתה החיצונית של הנערה. "את עכשיו כבר לא בקפה הונולולו? לא ראית את המכתבים שלי?"
"כן, ראיתי. אבל, מהונולולו התפטרתי ממש מזמן. אתה לא יודע?", הנערה אמרה.
"מאיפה לי לדעת!"
"פשוט לא ייאמן. הנה, לך תסתכל שם בחנות הגלויות. הם תלו מלא תמונות שלי!"
"מה זאת אומרת? נעשית שחקנית קולנוע?"
"כן. ואתה לא יודע דבר כזה! אז אחרי הכל, באמת היית במלחמה…"
הנערה הנידה בראשה בהגזמה, ופלטה נשיפה מתפעלת.

–

פתיחת החייל והשחקנית (1928), וטנאבה און (1902-1930)

(התרגום - שלי)

The Soldier and The Actress, WATANABE On

兵士と女優　･　渡辺温

–

וטנאבה און (שם המשפחה קודם לשם הפרטי) הוא סופר יפני שהתמחה בספרות בלשים ומסתורין - ז'אנר יפני שנקרא suirinshōsetsu. נולד ב-1902 באי הצפוני הוקאידו, ועבר עם משפחתו לטוקיו ב-1905. ב-1927 התחיל לעבוד בהוצאת האקובונקן (Hakubunkan), וב-1928 עזב את העבודה כדי להקדיש את כל זמנו לכתיבה. הושפע מאדגר אלן פו, ותרגם - יחד עם אדוגאווה ראמפו (סופר בלשי ידוע יותר, שקרא לעצמו בשם עט שיישמע כמו השם של פו) - תרגם וערך אוסף של סיפורי פו והופמן (לא יואל).

(המידע מתוך ויקיפדיה ביפנית - אין ברשת מידע ביוגרפי מספק באנגלית)

–

1. הטקסט המלא (יפנית)

2. הטקסט המלא (אנגלית)

3. עוד סיפור של וטנאבה באנגלית - המגבעת, באתר Neojaponisme

–

danext@gmail.com

הפעם, במקום תרגום קצרצר מיצירה, הכנתי משהו שאפתני יותר. אבל נצח הקיצור לא ישקר, ולכן נעשה את זה בלי הרבה דיבורים מיותרים:

החלטתי שהגיע זמנו של האתר השני שלי, אקס-טריטוריה, לצאת לפנסיה - בשם היעילות ונוחות השימוש. לכן, העברתי את כל הסיפורים שפרסמתי שם לעמוד משלהם באתר הזה. האתר השני ייסגר בימים הקרובים, ותהיה ממנו הפניה אוטומטית לעמוד החדש.

בנוסף, יצרתי עמוד תרגומים, שיוקדש לתרגומים מלאים של סיפורים קצרים יפניים. מפעם לפעם, ככל שהזמן ומועקות החיים הרגילות יאפשרו, אעלה לשם תרגום חדש ליצירה שנמצאת ב-Public Domain.

התחלתי את הפרויקט באחד מעשרת הסיפורים הקטנים שנכללים בעשרה לילות חלום, טקסט מפורסם מאוד של נאצומה סוסקי. הכוונה היא לתרגם ולהעלות לכאן במשך הזמן את שאר תשעת הסיפורים לפי הסדר (אל תבנו על קצב מהיר, אבל אשתדל שזה לא יקרה פעם בעשור).

כולם מוזמנים לעלות על ההסעה המיוחדת לעמוד התרגומים ולהוריד את ה-PDF להנאתם (אני מקווה).

כל זה, צריך להדגיש, לא משפיע בשום אופן על הפוסטים הרגילים.

כדי לאפשר ניווט במבנה החדש, העברתי את עץ העמודים לראש העמודה השמאלית. מכל עמוד יש קישור בחזרה לעמוד הראשי, שבו מתפרסמים הפוסטים.

דעות, הערות, הצעות ייעול, תלונות על קשיי ניווט ולינקים שבורים, וכו' וכו' - אשמח לשמוע במייל.

אני מקווה שאחרי התרגום של היום יבואו עוד רבים (בכפוף לתנאי המבצע ולקצב ההשקעה שלי בלימודי היפנית). אסיים בברכה/זעקת ההתלהבות היפנית המסורתית - בנזאי!

danext@gmail.com

When I stare at a fixed point on the wall for a long time, it sometimes happens that I no longer know who I am or where I am. Then I feel my absence of identity from a distance as if I had become, for a moment, a complete stranger. With equal force, this abstract character and my real self struggle to win my conviction.

In the next instant my identity finds itself again, as in those stereoscopic views where two images separate by mistake, and only when the operator lines them up, superposing them, do they suddenly give the illusion of relief. The room then seems to have a freshness that it didn’t have before. It returns to its former consistency and the objects within it are deposited the way a clod of rubbly earth in a glass of water settles in layers of different elements, well-defined and variously colored. The elements of the room stratify into their proper contours with the coloring of old as I remember it.

—

תחילת הספר: הרפתקאות באי-מציאות המיידית (1936), מקס בלכר (1909-1938)

Întâmplări în irealitate imediată (Adventures in Immediate Unreality), Max Blecher

תרגום מרומנית: Jeanie Han © 2007

(התרגום מוגן בזכויות יוצרים. הקטע מובא באישור המתרגמת)

—

מקס בלכר - סופר ומשורר רומני-יהודי, שהשתייך בין היתר לזרם הסוריאליסטי בספרות. יצירותיו הארוכות הן, מלבד זו שמצוטטת כאן: גוף שקוף (Corp transparent) מ-1937, לבבות מצולקים (Inimi cicatrizate) מ-1937, ויומן הסנטוריום (Jurnal de sanatoriu), שפורסם במלואו רק ב-1971. ניהל את כל הקריירה הספרותית שלו בצל מחלה קשה, שממנה נפטר ב-1938.

—

1. הטקסט המלא (אנגלית) - לקריאה/הורדה חופשית ב-PDF באתר maxblecher.org

2. מידע כללי על בלכר

3. על לבבות מצולקים

4. שירים של בלכר - בתרגום לספרדית

—

danext@gmail.com

כשחיפשתי טקסט בשביל הפוסט הקודם, נתקלתי בפעם הראשונה בחיי בדמותו של מוריס מטרלינק - מחזאי, משורר וסופר בלגי, שעמדותיו האמנותיות התחבבו עליי תוך רגע וחצי.

מצאתי מחזה מעניין שלו, העיוורים (Les Aveugles), שבו לדמויות אין שמות; הן מזוהות בכינויים כמו "העיוור-מלידה הראשון", "העיוורת הזקנה ביותר", וכדומה. ישבתי ותרגמתי להנאתי קטע שבו הדמויות מתווכחות האם הן נמצאות בתוך מבנה או בחוץ, ואחד מהעיוורים שתומכים בתיאוריית החוץ מוכיח את טענתו באמירה שהוא יכול לשמוע את הכוכבים.

רק אחרי שהפוסט היה כמעט גמור, כשהגיע הזמן להכניס למקום המתאים את שנות חייו של מטרלינק, גיליתי שהאיש מת ב-1949. כלומר, רק בעוד עשר שנים היצירות שלו יהיו ברשות הציבור, וכל המאמץ שלי היה, איך אומרים בעדינות, מיותר לגמרי, כי חוקי זכויות היוצרים וכו' וכו'.

אבל זה לא צריך למנוע מכם לקרוא בעצמכם את המחזה, שזמין ברשת. אז קודם כל, הנה לינק לתרגום לאנגלית.

חוץ מזה, קראתי עוד קצת על האיש והגעתי בדרך-לא-דרך לספר מסות שלו, Le Trésor des Humbles, שאפשר לקרוא באנגלית כאן.

יש שם חיבור קצר אחד בשם "הטרגי בחיי היומיום", או "הטרגי של היומיום" (Le Tragique Quotidien), שנוגע בדיוק בעניין שעליו אני חושב הרבה לאחרונה: התלות הנוחה והכמעט-אוטומטית של אמנים בנושאים "גדולים", שמביאים איתם מראש סוג מסוים של יחס מצד הקהל - במקום שיתאמצו ליצור יחס כזה במקום שבו הוא איננו.

אני מתכוון בעיקר למשולש ברמודה ההוא, של אהבה-סטייה-מוות: אין כמעט יצירה שלא סובבת סביב אחד האלמנטים האלה, או סביב שילוב של שניים מהם, או - לא נדיר במיוחד - סביב כולם יחד. תנסו לחשוב על יצירה ספרותית שבכלל לא נוגעת בהם. לא בטוח שתמצאו. בדרך כלל, אפילו סיפור קצר יצליח איכשהו להיגרר לטריטוריה האחת והיחידה הזו.

אהבה-סטייה-מוות הם, לדעתי, הג'אנק פוד של האמנות: הם תמיד יהיו טעימים ומבוקשים, כי אין אדם שלא מרגיש כלפיהם משהו. מי שמשתמש בהם בסיפור שלו (או סרט, מחזה, וכל יצירה אחרת), מובטח לו שהקהל יגיב ו"יתחבר". בדיוק מהסיבה הזאת, הם גם לא מזינים ולא מעניינים במיוחד. והם רחוקים מלהוות אתגר אמנותי ליוצרים, או רגשי-מחשבתי לקוראים.

מטרלינק מדבר בדיוק על זה, אז הכי טוב לפנות לו את הבמה. המסה מתחילה במילים האלה:

There is a tragic element in the life of every day that is far more real, far more penetrating, far more akin to the true self that is in us than the tragedy that lies in great adventure.

ואני יכול רק להנהן במרץ.

נ.ב.

אני נתקל כל הזמן בסופרים מעניינים שאי-אפשר לפרסם כאן יצירות שלהם, כי הם - להכעיס! - חיו יותר מדי זמן (במקום להמית את עצמם באוהלה של טיפה מרה או שחפת, בשנת 1939 לכל המאוחר). או שהסופר עצמו עמד בדדליין, אבל על התרגום היחיד עדיין יש זכויות יוצרים. פוסט מהסוג הנוכחי הוא מעקף לא רע בנסיבות כאלה, אז היכונו לעוד.

danext@gmail.com