ליבריסטאן

קורא, היכון לקרב

ביקורת אחת במוסף ספרים איפשרה לי, סוף-סוף, לשים את האצבע על ההבדל שעוד נותר בין הארץ לבין שאר העיתונים בישראל: בעיתונים האחרים בדרך כלל מזלזלים בקורא, בעוד שבהארץ בדרך כלל עוינים אותו. יחס כזה, אפילו יותר מיחס של זלזול, מצמיח במקרים רבים כתיבה בעייתית, מתלהמת, ובסופו של דבר גם בלתי-אפקטיבית.

לא כולם בעיתון מתאפיינים בכשל הזה, וגם אלה שמתאפיינים בו מצליחים לפעמים להפיק מעצמם כתיבה קצת פחות תוקפנית - ובכל זאת, הקורא צריך לעמוד תמיד על המשמר. במיוחד כשמדובר בביקורות ספרים, שמהוות משום-מה כר פורה במיוחד לצליפות מן המארב.

במקרה הזה מדובר בביקורת של ארנה קזין, שמתחילה עם הספר שמי מספר ארבע: סיפור אמיתי (טינג-שינג יה), שהוא עדות מתוך סין של מאו, ומשם מתפזרת לאזכורים של ספרים נוספים. קזין היא מייצגת בולטת של אלה מבין כותבי הארץ שנוהגים להחביא בכל טקסט נבוט משונן, לשלוף אותו ברגע המתאים ולפתוח במתקפה. במקרה הזה, הנבוט נשלף כבר בסוף הפסקה השנייה (לפי החלוקה שבאתר), עם המשפט: "בזמן הקריאה לא קשה להזדהות עם סבלה של הצעירה הסינית ולהתקומם על המשטר האכזר. ובכל זאת משהו באופן שבו הדברים מוצגים - ובעצם הפרסום של הספר בישראל כיום - מעורר אי נחת".

בהמשך המאמר נטען שהאמריקאים, למשל, קוראים על סין בתור המעצמה המאיימת עליהם, והצרפתים - בהיבט של העברת מפעלי הטקסטיל למזרח והערצת המאואיזם על-ידי אנשי הרוח בצרפת בשנות ה-60 וה-70. משם קזין כבר מגיעה אל האגרול שבקצפת: הישראלים, שהם, כמו שהעיתון טורח להזכיר שוב ושוב, הראשונים בהיסטוריה לבנות חומת הפרדה (אה, אומרים שגם בסין בנו פעם איזו חומה, אבל לכו תדעו - אולי זו רק תעמולה של משטר הכיבוש).

קזין מנסה, בצורה מאוד לא משכנעת, להשתמש בעוולות שמתרחשות בסין כדי להרשיע באמצעותן את הישראלים, אלה שקוראים את דבריה ואולי גם את הספר. והנה פסקה מופתית ברוח זו מתוך הביקורת: "מה מכל זה מעניין את הישראלים? עד כמה אנחנו יודעים לקשור בין צמיחת הכלכלה הישראלית בתחום ההיי-טק, למשל, ובין משטר האפרטהייד הנהוג בסין - שיטת ההובקוב - שמבטיחה למפעלי הייצור עבודה זולה של סינים, שמהגרים אל הערים ממחוזות כפריים באשרות שהייה מוגבלות ומגבילות? עד כמה סין מעניינת אותנו כחברה, כתרבות, מעבר להזדמנות שהיא מספקת לישראלים - יבואנים, יצרנים ומשקיעים - לרווחים קלים?"

נו, עכשיו הכל ברור! מצאנו את האשמים! קוראי הארץ - הם-הם אלה ששעבדו את העם הסיני כדי להפוך אותו למצבור של 1.3 מיליארד עבדים! ועכשיו ברצינות: בעיניי, יש משהו קצת מוזר בכותבת מישראל שמקלה ראש בעדויות ממקור ראשון של סינים על מדינתם, והופכת את היוצרות כך שתוכן הספרים המדוברים מוצג כלא יותר מאשר בבואה של הזיות ופרנויות מערביות. (למי שרוצה קצת פרספקטיבה, הנה כתבה ב-Slate על ספר שנקרא מצבה, ועוסק ברעב הגדול מעשה-ידי מאו. הסופר הוא יאנג ג'ישנג, שכבר מכונה "סולז'ניצין הסיני", והוא כתב את הספר לזכר אביו שמת ברעב המאורגן הזה).

לפעמים אופנת הדה-קונסטרוקציה מעקרת מכל תוכן את דעתו ההיפר-אקדמאית של המבקר, כי הוא שוכח לקרוא את הספר כפשוטו - במקרה הזה עדויות של אנשים על חייהם, האמיתיים לגמרי, שנהרסו בידי סינים כמותם. כל קשר לישראלים הוא, לכל היותר, מבוטל כשמדובר במדינה שכל אוכלוסיית ישראל נכנסת בה לעיר משנית אחת - אבל כשרוצים לגרום לקוראים להרגיש רע, ולייסר אותם בקצת מוסר צדקני ורלטיביסטי, כל ספר יתאים.

ועל כן, הנה הצעתי לקזין: בשבוע הבא, כדאי לכתוב על אליס בארץ הפלאות כיצירה קולוניאליסטית, שמציגה את האדם הלבן כנעלה על בני הארץ הכבושה, וכמובן - לערבב היטב עם מילים כמו חומה, שטחים, מחסומים, ולהטיח את זה בפרצופם של קוראי העיתון. הגיע הזמן שהציבור יבין שמלכת הלבבות וחוקיה המטורפים הם רק אלגוריה לאלוף הפיקוד ולצווים שהוא מוציא, ויתבייש לו. (האמת, כשאני קורא שוב את המשפט האחרון, אני מבין שמישהו שם עוד עלול לחשוב שזאת השוואה משכנעת. תזכרו איפה קראתם את זה קודם).

אמנות ההכללה

ברוח הקישור בין ספרים לבין הכללות על עמים, בלוג הספרים של גרדיאן סוקר את רשימות רבי-המכר של כמה ממדינות המערב ותוהה אם אפשר להסיק מהן על האופי הלאומי, או סתם על מצב הרוח הנוכחי של התושבים. מבט על הרשימה הבריטית, לדעת הכותב פיליפ סטון, הוא "דרך מצוינת למחוק כל רעיון על היותם של הבריטים אנשים מתוחכמים". הרשימה האירית מעידה על פטריוטיות, האמריקאים חזק ברוחניות, היפנים משתעשעים במחשבות על מרקסיזם בגלל כלכלתם הקפואה - כל מדינה והראי הספרותי שלה. (ובינתיים, בווייטנאם התגלה שכל אזרח קורא רק 0.6 ספרים לשנה, והזעקה הציבורית בעיצומה).

אז תשאלו, איפה ההבדל בין הכללות כאלה לבין הכללות מהסוג הקודם? התשובה ברורה: כאן זה נעשה בהומור, או לפחות בזהירות רבה, ובלי לקחת את העניין ברצינות רבה מדי. מילים כמו "אולי", "נראה ש", "יכול להיות" ודומותיהן מופיעות בטקסט לעתים קרובות, ומבהירות שהכותב לאו-דווקא מחזיק בידיו את קטלוג הלאומים השלם של 2008 (הוצאת אלוהים בכבודו ובעצמו), ולאו-דווקא מבקש שההערות המושחזות שלו ייחרתו עמוק באיזה סלע מקודש. הנה, ככה אפשר לומר דברים נוקבים בלי להכות עד זוב דם את הקוראים: קצת יותר ספק בריא במילים של עצמך, וקצת יותר קרדיט למי שקולט אותן בצד האחר של הדף. נסו את זה במערכת.

מבוקש: מרואיין

ועכשיו תשדיר שירות: הראיון המוצלח עם דרור בורשטיין ואסף שור, שפורסם פה בפוסט הקודם, גרם לדירקטוריון הבלוג לפתח תיאבון לראיונות חדשים. לכן, מי שמכיר אנשים מעניינים, שיש להם מה לומר על תחומי העניין של הבלוג, מוזמן להמליץ עליהם (וכן, גם המלצות עצמיות יתקבלו בברכה).

אדגיש שהראיונות צריכים לחרוג בהיקפם הרעיוני מהנהוג בעיתונות, כלומר, לא קידומי מכירות למיניהם ("ספרי האחרון: יצירת המופת של המילניום"), לא התמקדות בלעדית ביצירות בודדות ("ספרי האחרון: נושא לחוג ספרות מיוחד רק לו בכל אוניברסיטה ראויה לשמה") ובטח שלא פולחני אישיות ("ספרי האחרון: אני, אני, אני ואני, טראומות ילדות - ועוד פעם אני"). מה שכן, נושאים אקטואליים/אישיים שמשמשים כבסיס לדיון - כמו בראיון הקודם - בהחלט רצויים.

כל היודע דבר על מקום הימצאם של אנשים יקרים מהסוג המבוקש, נא להודיע לי במייל, או בטלפון האדום (עדיף בשלוש בלילה - לבקש את ציפי). בתודה מראש.

danext@gmail.com