ליבריסטאן

קוצר נשימה

איזה מין ספרים יראו אור ב-2009? שאלה קצת רטורית, אפילו בשנת משבר. הספרים שייצאו ב-2009 הם בדיוק אלה שיצאו ב-2008; בספרות, כמו בגיאולוגיה או בזואולוגיה, שנה בודדת רחוקה מלהיות יחידת הזמן הרלוונטית הקטנה ביותר. מה שלא הפריע לעריכת המשאל הצנוע הבא, שבו התבקשו עורכים מכמה הוצאות בריטיות גדולות להתנבא בנושא הזה.

קשה לומר שהתחזיות שלהם מפתיעות - לא לטובה ולא לרעה. אבל מאחר שהדיבור על שנה כעל תקופה בעלת משמעות בספרות הוא די עקר מלכתחילה, במקרה הזה די קל לזכור שיותר משהנשאלים מנסים לנבא מה יקרה, הם למעשה מכתיבים את מהלך האירועים.

כשעורך מסוים אומר, לדוגמה, ש"ספרי סלבריטאים ימשיכו לשגשג במחצית השנייה של השנה" - אפשר להיות בטוחים שהוא ידאג אישית לכך שזה יתרחש. יותר מהכל, הדברים שאמרו העורכים מזכירים את אופי "הנבואה המחזורית" שנפוץ בתחום עיתונות האופנה: "בקיץ הזה יחזרו לאופנה החותלות הוורודות עם הפונפונים הירוקים (כי כבר התחלנו לייצר אותן בהמוניהן!)".

בכל מקרה, כשחושבים על זה, לא ממש משנה מה יהיו "האירועים החמים" בספרות ב-2009, וגם לא ב-2019 או ב-2099. מה שמשנה הוא שיהיו ספרים טובים בסביבה, ולא חשוב מאיזו שנה. אני מסתכן בחזרה על עצמי, אבל אגיד שוב את דעתי בנושא: ספרות לא מתקיימת בהווה. סופר טוב, בעיניי, הוא מישהו שנשען רק על העבר, וכותב רק בשביל העתיד.

בחזרה מהנשייה

לא צריך להיות ממעריצי הספרות המסורבלת, מלאת היומרה והנפיחות, כדי לאהוב את אבן הבניין הקטנה והחביבה שמשמשת בה ביד רחבה: המילים הנדירות. זה הצד החיובי של העובדה, המצערת כשלעצמה, שמילים יוצאות כעניין שבשגרה מהשימוש היומיומי ובעקבותיו מהשימוש הספרותי; ככה הן נעשות יותר ויותר נדירות, ומידת הכיף שבפגישה איתן עולה בהתאם.

בשביל מי שמרגיש מוכן להיפגש עם הרבה מילים כאלה בבת-אחת, וגם חושב שהגיע הזמן להחזיר אותן לנוכחות מכובדת בשפה (האנגלית, במקרה הזה) - האתר Word Warriors הוא יעד כדאי במיוחד. הוא הוקם על-ידי אוניברסיטת Wayne State בדטרויט, ומטרתו היא לספק מאגר של מילים ש"ראויות לשימוש נרחב יותר".

את המילים מציעים המשתמשים באתר, ואיכשהו, לצד יצורים יקרי-ערך כמו ,Folderol, Fubsy, Mome, Chelonian ו-Buncombe, יש שם גם כמה מילים די מוכרות. ואם אפילו Fortnight, Eschew, Salient, Thwart ו-Covet כבר מתחילות לצאת משימוש במידה כזאת שהן נכללות באתר, אולי הפונקציה שהוא ממלא חשובה יותר משנדמה.

danext@gmail.com

"הספרות היא נוכחות הולכת ודועכת בחברה המודרנית שלנו, והופכת יותר ויותר לעיסוק אקדמי. אנשים צעירים ואינטליגנטיים קוראים ספרות באוניברסיטה, וכשהם מסיימים אותה, הם מפסיקים. כשהם מרגישים צורך להזין את הדמיון, הם מדליקים טלוויזיה".

כך, במילים שמעטים יוכלו להכחיש את נכונותן, כותב דייוויד פרם (Frum) בבלוג שלו, בפוסט שמשוטט מהמשפט של קפקא ועד להידלדלותה של הספרות ככוח מרכזי בתרבות העכשווית. פרם מתחיל בתיאור איכויותיו ונפלאותיו של המשפט, ומביע חשש שהתכונות האלה, שהפכו אותו לחלק חשוב כל-כך בקאנון הספרותי, מושכות פחות ופחות אנשים כיום.

הוא אפילו ערך ניסוי קטן בעזרת Google Blogsearch, כדי לבדוק איך זה משתקף בתחומי העניין של הבלוגרים. חיפוש של Franz Kafka ו-The Trial הניב 7900 תוצאות. לעומת זאת, חיפוש של HBO ו-The Wire הראה 59,000 תוצאות; HBO ו-The Sopranos הראה 79,000; ו-Battlestar Galactica, תחזיקו חזק - 399,000. בבלוגוספירה, אם ככה, המשפט לא אהוד במיוחד על המושבעים.

פרם לא מתנגד לסדרות טלוויזיה, וגם אומר במפורש, ובצדק, שהן מסוגלות למלא חלק מהתפקידים המסורתיים של הספרות. אבל, וזה אבל גדול, לא את כולם - ולא באופן המעמיק שהיא מסוגלת לו. "אני מרגיש שאנחנו חיים בעולם שנעשה עיוור צבעים או כבד שמיעה, מנותק מקשרים עמוקים שהיו פעם נחלת הכלל", הוא אומר, ואפשר להזדהות עם התחושה.

כשהוא מנסה לאתר את הסיבות לאיבוד מעמדה של הספרות, הוא מגיע כמובן לכל החשודים המיידיים - שינויים טכנולוגיים, חברתיים, תרבותיים וגם חינוכיים. בפוסט המשך שפורסם השבוע, הוא גם מביא תגובה מעניינת של קורא שבעיניו, דעיכת הספרות קשורה בדעיכת המחויבות החברתית של הפרט.

נכון שאם לספרות היה שקל על כל פעם שהספידו אותה, היה אפשר כבר מזמן לשלם שכר סופרים מופקע לכל המעוניין. ובכל זאת, הפעם נראה שיש סיבות אמיתיות לחשוש לגורלה; מעולם לא היינו קרובים יותר לחזון של האקסלי בעולם חדש מופלא, על אנושות מסוממת ומעוקרת שמכורה לגירויים חושיים חסרי פשר ומובן.

אבל אולי דווקא הדעיכה הזאת, החזרה למימדים טבעיים - מצורת אמנות בתפוצה המונית לצורת אמנות אינטימית ואפילו שולית - אולי דווקא היא תציל את הספרות ותשיב אותה לזרועות עצמה. אולי, כש"הספרות" תקרוס מעודף משקלה ומעטים יקנו ספר, שלא לדבר על לקרוא אותו, נקבל במקומה סוף-סוף ספרות - בלי ה"א הידיעה ובלי מרכאות, בלי כלום חוץ ממחויבות ליושר אמנותי של ממש.

אחרי הכל, בואו לא נשכח, המעטים והטובים תמיד היו ותמיד יהיו, והם לא פעלו בשום "שדה", "מילייה" או "זירה תרבותית". הם רק עשו את שלהם, ישירות על חומר המציאות ובלי תיווך של הגדרות מכלילות, והגשימו עולם ומלואו. בודהה לא היה בודהיסט, ישו לא היה נוצרי, וכשקוראים בקשב אמיתי מגלים, למרבה ההפתעה, שקפקא בכלל לא כתב סיפורים קפקאיים.

danext@gmail.com

החינוך לספרות, ממש כמו הצריכה והייצור שלה, מחפש עכשיו את דרכו והולך בזיג-זג. מצד אחד, ויתורים וקיצוצים מהסוג המוכר והרע, ומצד שני ניסיונות לשמור על מעמדו גם בעידן שבו - דווקא כשהכלכלה מוכיחה עד כמה היא צריכה השגחה של אנשים עם השכלה רחבה - כל התמקדות בתרבות נתפסת כלוקסוס מיותר.

לוס אנג'לס טיימס, בדיווח מוועידת ה-Modern Language Association (שמוכרת בכל העולם תודות לכללי הציטוט האקדמי שניסחה  - MLA) בסן פרנסיסקו, הביא ראיון קצר עם מנכ"לית ההתאחדות, רוזמרי פיל; לדבריה, מספר המשרות האקדמיות בתחומי השפה והספרות האנגלית ברחבי ארה"ב ירד השנה ב-22.2%, והירידה בתחום השפות הזרות היתה 19.6%.

באתר ההתאחדות אפשר למצוא גם דו"ח, שלפיו חלה "עלייה דרמטית" בהעסקת מרצים במסלול ללא קביעות, בין אם במשרה חלקית או מלאה, באותם תחומים אקדמיים. מתברר שלא רק באוניברסיטאות בישראל אוהבים את שיטת ה"מרצה מן החוץ", שגם מוחזר אל אותו חוץ ברגע שהוא ממצה את תפקידו הנקודתי והארעי עד אימה.

ואת מצב הבלבול ששורר בחינוך הספרותי מייצג דיווח אחר באתר של אותו עיתון, בו מסופר על תחרות לבתי ספר שנערכת בחסות ספריית הקונגרס, ונקראת "מכתבים על ספרות" (אפשר לקרוא עליה גם כאן). התחרות, שכבר הסתיימה השנה, פתוחה בפני תלמידי כיתות ד' עד י"ב מכל רחבי ארה"ב, בשלוש רמות גיל, והמתחרים אמורים לכתוב במסגרתה מכתב לסופר כלשהו, חי או מת, מכל ז'אנר שיבחרו. הרעיון הוא לתאר את האופן שבו עבודתו של הסופר השפיעה על כותב המכתב, שינתה את השקפתו, וכדומה.

הרעיון הזה יפה בדיוק מפני שהוא חסר יומרות, ותמרות אש ועשן. לכתוב סתם מכתב? היום? הרי ברגע הראשון זה נשמע מוצדק בערך כמו לבקש מהתלמידים להשתמש בחשבוניה. אבל אין דרך טובה יותר להבין ולכבד את המילה הכתובה, מאשר להשתמש בה מתוך מטרה מוצהרת להגיע לאדם אחר. אחרי הכל, אפשר לומר שספר הוא פשוט מכתב ארוך, ארוך, ארוך (ולפעמים דווקא קצר) שממוען לכותב עצמו, עם Carbon Copy לכל הקוראים.

האמת, כשרואים את שני הקטבים המנוגדים בחינוך הספרותי, אפשר דווקא להתעודד. כי אולי הילדים האלה, שזוכים לחינוך מסוג שמשתדל לא להשניא את הספרות, הם שימלאו אחר-כך את עמדות ההוראה באקדמיה. ואז, אולי, הם ימשכו אל הכיתות את האנשים שבמוקד אהבתם עומדים הספרים הגדולים והטובים, ולא הספרים שהם-עצמם כותבים בתגובה עליהם. כמו תמיד, משבר יכול להיות הזדמנות טובה לשנות כיוון.

נ.ב.

אני מקווה שנוכל בקרוב לחזור ולדבר על נושאים תרבותיים, ורק עליהם, מבלי שזה יישמע תלוש ואסקפיסטי. עד אז, אמשיך לחשוב כל הזמן על האנשים שמגינים על המדינה הזאת ברגעים אלה, ולאחל להם שישלימו את המשימה החשובה שקיבלו ויחזרו הביתה בשלום.

danext@gmail.com

העיר שחוברה

שננו את השם: איווה סיטי, איווה, ארה"ב. איפה זה בכלל? כאן. ולמה, למען השם? כי העיר הקטנה הזו, שאוכלוסייתה (67 אלף) בוודאי גדולה בהרבה ממספר האנשים ששמעו את שמה מחוץ לגבולותיה, צורפה (יחד עם שנז'ן הסינית) לרשימת ה-Creative Cities של אונסק"ו - בזכות "מחויבותה האסטרטגית לתרבות ספרותית". אגב, המקומיים התלהבו קצת יותר מדי, שכחו לקרוא את האותיות הקטנות וחשבו (כמו שטוענים אתרים מסוימים, בהם זה) שהעיר קיבלה תואר של "עיר ספרות עולמית", והצטרפה בכך לאדינבורו ולמלבורן, השתיים הנוכחיות. אבל גם ככה, העניין די מכובד בזכות עצמו.

למרות ששמה של איווה סיטי הקטנה לא בדיוק מוכר ברחבי תבל, חידוש אחד שנולד בה דווקא ידוע היטב לכולנו: כתיבה יוצרת במסגרת אקדמית. אוניברסיטת איווה, שממוקמת בעיר, היתה הראשונה בעולם שהכירה (ב-1922) בעבודה יצירתית כתזה לתואר שני, והציעה כבר בסוף המאה ה-19 תוכנית לימודים בכתיבה יוצרת. החידושים האלה שימשו דגם לתוכניות הרבות שנוסדו בעקבותיה במוסדות אקדמיים בארה"ב ובמדינות אחרות. ענייני הספרות השונים מהווים היום מוקד תרבותי עיקרי בעיר, מה שהפך אותה לראויה לכבוד בעיני אונסק"ו.

כשקוראים על האקלים התרבותי שנבנה באיווה סיטי סביב התחום הספרותי, די קשה לא לקנא, והאמת, הקנאה בהחלט מוצדקת במקרה הזה. הנה דוגמה למקום זעיר, שלא נמצא על מפת הספרות העולמית משום בחינה, אבל ידע לקחת את המשאב החשוב הזה ולהיבנות עליו וממנו. וההכרה הבינלאומית היתה, למרבה ההפתעה, רק תוצאת הלוואי, לא השאיפה.

לא נפט, לא זהב, לא להטוטים פיננסיים ולא כניעה לתרבות הזבל והכלום - לאיווה סיטי יש רק דבר אחד להציע: הכרה אמיתית בחשיבותה של אמנות ותיקה וגדולה, שאחרים זנחו מזמן. אולי יש עוד כמה מקומות מיקרוסקופיים, נטולי משאבים פיזיים, שירצו להתנער מהאמנזיה התרבותית שלהם ולקחת שיעור בסדנת הכתיבה המסוימת הזו.

השפה שנעכרה

ואם כבר מנסים להתעורר מאמנזיה, הנה מה שיש לפיטר קול, משורר ומתרגם אמריקאי-ישראלי, לומר לנו. קול, שהתראיין לעיתון יהודי מצפון קליפורניה, הוא בין היתר בלשן שלמד לעומק את השפה העברית, והוציא עכשיו אנתולוגיה של מאמרים מתורגמים מעברית, שדנים במצב השפה והספרות שלה. בין הכותבים שנכללים באנתולוגיה אפשר למצוא גם את דויד גרוסמן, עמוס עוז, יהודה עמיחי, ח"נ ביאליק ועוד.

קול, שמתוודה על אהבה והערכה גדולות לעברית, טוען עם זאת לקראת סוף הראיון שהשפה הולכת ומידרדרת. "ב-20 השנים האחרונות אפשר להרגיש מעין שקיעה שנכנסת לעברית. במובן מסוים, יש סוג של איכות רגשית שנושרת אל מחוץ לשפה. אחדים אומרים שישנם רישול ופטפטת, דברת שהיא אנטיתטית לשפה".

אני חושב שקול נגע כאן בנקודה חשובה. כל הזמן שומעים במקומותינו תלונות על כך שהעברית לא עשירה מספיק באוצר המילים שלה לעומת שפות כמו אנגלית, אבל לדעתי יש לה תכונה נהדרת שמפצה על זה: סלחו לי על הצרפתית, אבל עברית היא שפה שלא סובלת בולשיט. בדיוק בגלל הקיצור, הישירות והבוטות שבה, היא מאפשרת לדבר בצורה אותנטית רק על מהות ולא על קישוטים.

מי שאין לו מה לומר, ייחשף מיד במערומיו כשהוא משתמש בעברית; השפה שלנו היא גלאי מצוין, שמריח מקילומטרים כל דבר פטפוט והבל, ולא מאפשר לאף אחד להחביא ריקנות רעיונית מתחת לגלימות ושטיחים של ניצוץ רטורי. ובזה, אגב, היא מנוגדת לשפות כמו האנגלית והצרפתית, שבהן אפשר לנאום שעה, להוציא בזה אחר זה שפנים מילוליים מרהיבים מהכובע, לסחוט מהקהל מחיאות כפיים סוערות ולרדת מהבמה כמנצחים - וכל זה מבלי לומר כלום לרגע.

כשהעברית מידרדרת ונעשית דברנית, כמו שציין קול, מה שמשתנה הוא לא התכונה היסודית הזו שלה, אלא רק הניסיון החדש של הכותבים לייבא אל תוך השפה את הכיסוי המצועצע, שעומד לרשות הקולגות מחו"ל וכנראה מעורר כאן קנאה כלשהי. והתוצאה מגוחכת, כי העברית, כמו פר קשוח במיוחד בתחרות רודיאו, לא מרשה להרכיב עליה אמירות שאין בהן תוכן של ממש. היא מתנערת ומעיפה אותן לאוויר, יחד עם מי שמתפתים להשתמש בהן. אז אולי נכון יותר לומר שלא העברית שלנו היא שמפסיקה להיות נאמנה לעצמה, אלא רק המשתמשים בה. ומי שרוצה לשבת לה על הגב מבלי שהבין עם מי יש לו עסק, שיתכונן לנחות בתוך הבוץ.

danext@gmail.com

אהבה חצי-אוטומטית

מה, בעצם, המטרה של לימודי הספרות בבתי הספר? לדעת מנחם בן, במאמר שלו ב-nrg, המטרה היא לא "להביא את התלמידים להתמצאות כזו או אחרת בקלאסיקה הספרותית המיושנת ברובה והלא מעניינת ברובה", כמו שעושה תוכנית הלימודים הקיימת, אלא "ליצור אוהבי קריאה וכתיבה". אי-אפשר שלא להסכים עם זה, אבל משם עובר בן למסקנה הכביכול-מתחייבת: "לכן הכל צריך להתיישר על פי האהבה ועל פי העניין". ועל כך יש לי רק שאלה אחת קטנה - האהבה והעניין של מי?

ההצעות של בן כוללות סעיפים כמו העדפת שירים מולחנים, סילוק כל הרומנים הגדולים, ומשפט המחץ "את שייקספיר צריך להעיף כמובן. אין בו שום טעם בלימודי הספרות הישראליים היום". הוא מסכם ואומר: "הפרינציפ צריך להיות ברור: רק מה שחי לגמרי, רק מה שיכול להקסים ולעניין את התלמידים, רק מה שיוכלו לשיר או להציג או לדקלם או לדבר עליו בהפסקות".

אפשר לראות שברגע שמתחילים להיכנס לפרטים ומנסים לבצע בפועל את הדרישה, הנכונה כשלעצמה, ליישר הכל לפי אהבה ועניין - היכולת לגבש הסכמה רחבה על משהו שעומד בקריטריונים האלה מתרסקת אל קרשי המציאות. קל מאוד לומר שתלמידים שונאים את אנטיגונה, אבל מי יערוב לכך שהם בהכרח יאהבו מחזה "אהיב" של חנוך לוין? בשורה התחתונה, הכל יונחת עליהם מלמעלה בדיוק כמו היום, ואני מציע לא לפקפק ביכולת של תלמידים לשנוא דברים שנכפים עליהם, יהיו איכותיים ומעניינים ככל שיהיו. הרי גם היצירות שבתוכנית הלימודים הנוכחית נחשבו בוודאי, מתישהו, כ"אהיבות" ללא עוררין. ואין צורך לפרט מה דעתם של הנמענים, או שמא הקורבנות, בנידון.

כל התהיות האלה לא אמורות להיות יותר מאשר תהיות, כי לי אין תשובה טובה יותר משל בן לבעיה הזאת. ברור שתוכנית הלימודים בספרות חייבת להשתנות ומהר, יותר מכל לטובת הספרות עצמה - אבל איך, זו כבר שאלה שקשה לענות עליה. מצד אחד כמעט מובנת מאליה נכונות העיקרון, שמטרת החינוך הספרותי אסור שתהיה דחיסת ידע עבש, אלא פיתוח של אהבה ויכולת שיפוט כלפי קריאה וכתיבה. מצד שני, אין שום סיכוי ליצור רשימה של יצירות שכל התלמידים יאהבו, ולו בגלל שלימוד של משהו בפקודה מנטרל, קודם כל, את החיבור האינסטינקטיבי אליו.

הרעיון היחיד שאני יכול לחשוב עליו, בתור סינתזה שפותרת איכשהו את שתי הבעיות יחד ונמנעת מרוב הקשיים שבהן, היא להפוך את תוכנית הלימודים בספרות לפרטית ואישית לגמרי: על כל תלמיד יוטל לחפש ולמצוא בעצמו, בכל מיני אמצעים, יצירות שהוא אוהב, לקרוא אותן ולנהל עליהן דיאלוג כלשהו עם המורה.

פורום הכיתה, במקרה כזה, יפסיק להיות נקודת ההתייחסות; ספרים הם גם ככה לא משהו שרצים לספר עליו ל-40 איש בבת אחת, אלא לכל היותר מדברים עליו עם עוד אדם שמעריכים את דעתו. אם יעבירו לידי התלמידים את האחריות למצוא ספרות אהובה, הם בוודאי ימצאו אותה, והצורך לדבר ולדעת עליה עוד יגיע כבר מעצמו.

המורה יהיה שם רק כדי להציע נקודת מבט אחרת ולגרות את יכולת השיפוט של התלמיד - אבל בשביל זה צריך גם לחנך מחדש את המורים, שלא יוכלו יותר להישען על רשימה סגורה מראש של ספרים. הם ייאלצו להתמודד עם דיאלוג על יצירות שמעולם לא קראו, ולהיות מסוגלים לשמש רק כמראה למישהו שכן קרא אותן, בתנאי נחיתות בידע ספציפי אבל לא בניסיון הכולל. מסובך, אבל בוודאי לא בלתי-אפשרי. זה בוודאי אפשרי יותר מאשר המחשבה שיש יצירות שכולם יאהבו בהכרח, וכל מה שצריך הוא לזהות אותן בשמן.

הורדה לשם עלייה

ב-30 בספטמבר יוצא הספר החדש של ניל גיימן, The Graveyard Book, והוצאת הארפר קולינס בחרה לשווק אותו בעזרת אמצעי שבוודאי ישמח כמה אנשים: גרסת אי-ספר מלאה, להורדה בחינם, של ספרו הקודם של גיימן, Neverwhere (בעברית הוא נקרא לעולם לא עולם).

ההורדה אפשרית רק עד יום שלישי, והקובץ יפסיק אוטומטית לפעול אחרי 30 יום מרגע ההורדה. אבל למרות כל המגבלות המעצבנות, עדיין צריך לראות את הצעד הזה כמעשה די נדיב, והוא בוודאי ישתלם לסופר ולהוצאה. מעניין מתי נראה גם כאן יוזמות כאלה - נגיד, להציע את התגנבות יחידים בחינם, לזמן מוגבל, בתור קידום מכירות לספר החדש של יהושע קנז, דירה עם כניסה בחצר. כרגע זה נשמע כמו מדע בדיוני, אבל לפי מודל האיחור הכרוני, זה בוודאי יגיע גם אלינו - עוד 20 שנה בערך.

סאטירה מילונית

פרס הרשימה המתוחכמת של השבוע הולך, פה אחד, לקטע הבא שפורסם ב-Harper's Magazine מתוך מאמר של כריס אופוט, שבו מבוארים מונחים ספרותיים שונים. ברגע הראשון זה נראה לגמרי אמיתי, אבל אז מבחינים בהומור הדק והחד, ולא נותר אלא להסיר את הכובע המטפורי ולהצטער שלא חשבנו על זה קודם. הנה כמה הגדרות מצטיינות מתוך הרשימה:

• נון-פיקשן: פרוזה שהיא עובדתית, מלבד עיתונים.
• ספר זיכרונות: צורה פופולרית שבה הכותב זוכר פסקאות שלמות של דיאלוג מהעבר, כשהמטרה העליונה היא להאשים את הורי הסופר במצבו הפסיכולוגי הנוכחי.
• רומן: צורה חריגה וארוכה שיצאה מהאופנה עם עליית מעמדו של ספר הזיכרונות.
• עלילה: אמצעי, שהעדרו מעיד על רצינותם של סופרים.
• רומן מד"ב חשאי: יצירה עתידנית שזוכה לקבלת פנים חמה בעולם הספרותי, כל עוד אף אחד לא מזכיר שהיא, למעשה, מדע בדיוני.
• דה-קונסטרוקציוניזם: ניסיון מוצלח בחלקו של הצרפתים לנקום את אובדנה של פריז כמרכז הספרות העולמי.

את השאר אתם יכולים לקרוא שם. לי, בכל מקרה, זה עשה חשק להשיג את המאמר המלא, לשכפל אותו בכמה שיותר עותקים ולחלק אותו בחוגי הספרות באוניברסיטאות ובין המורים לספרות בבתי הספר. או עדיף, בהמשך להצעות של מנחם בן, לתת אותו לתלמידים; זה בוודאי יגרום להם לאהוב ספרות אמיתית, כלומר כזו שלא לכודה בשקרים שההגדרות האלה מגחיכות כל-כך טוב.

danext@gmail.com