ליבריסטאן

יוחזרו מכונות הכתיבה

כשנתקלתי באתר הזה, של המעצב ג'רמי מאייר, רציתי בהתחלה להמליץ עליו רק בגלל האסתטיקה: מאייר יצר סדרה של יצורים, חלקם כמו-אנושיים וחלקם כמו-מוזרויות-אחרות, מחלקים של מכונות כתיבה ישנות והפך את התמונות למין מצגת פלאש יפה (צריך ללחוץ על התמונה כדי להתקדם הלאה). אם תסתכלו מקרוב, תוכלו לראות את כל החלקים המוכרים והפחות מוכרים של מכונות הכתיבה הישנות והטובות.

אחר-כך חשבתי על גלגוליהן הקודמים של הישויות הרובוטיות שבאתר, והרגשתי געגוע לימים שבהם כתיבה נעשתה על מכשירים ייעודיים ומיוחדים לה ולא על מחשבים, שבהם הכתיבה היא רק פונקציה אחת, אגבית וכמעט מקרית, מבין מספר אינסופי של אפשרויות. אמנם מקובל לומר שהמחשבים, ובמיוחד תוכנות כמו וורד, הם שפתחו את התחתית הכפולה של תיבת פנדורה, גירדו מתוכה כמה מוזות גרפומניות במיוחד והציפו את העולם בטקסטים איומים - אבל, ואולי זה לא ניגוד בכלל, אותם מחשבים הם גם האויב מספר אחת של כתיבה רצינית ומתמסרת באמת.

במחשבים יש, פשוט מאוד, יותר מדי אפשרויות מסיחות-דעת, והגדולה שבהן היא החיבור לאינטרנט. כשנמצאים מול עמוד ריק, וצריכים להתחיל לכתוב, הדבר האחרון שצריך הוא לונה-פארק חסר גבולות, עמוס ודחוס בגלקסיות שלמות של מידע חסר-ערך אך מפתה עד מאוד, שיציץ מעבר לגבולות החלון הפתוח ויקרא לנו לערוק אליו. וזה בדיוק מה שהאינטרנט עושה לנו: "רק לבדוק שוב את המייל", "רק לראות את המבזקים", וכל תירוץ אחר שמפורר את הכתיבה לפירורים ראשוניים, קוואנטיים, בלתי-קוהרנטיים בעליל.

כשזה מגיע לספרות, הדיאגנוזה היא ברורה: האינטרנט, עם כל גדולתו (ויש גדולה), מתפקד היום בו-זמנית גם כחומר המשלשל של הכתיבה הטיפשית, וגם כ-Writer's Block האולטימטיבי של הכתיבה האמיתית. אבל גם אם, לטובת רצינות הכתיבה, מטפלים בו בשיטות קשוחות (אני, למשל, פתחתי לצורך זה משתמש נפרד שאין לו חיבור לאינטרנט), עדיין נשאר המחשב. מה יש לעשות עם מחשב בלי אינטרנט? או, תתפלאו כמה ששולה המוקשים יכול להיות אטרקטיבי כשצריך להזיע על פרק חדש בעלילה מסובכת.

אי לכך ובהתאם לזאת, אני קורא כאן ועכשיו להחזרתן של מכונות הכתיבה, או לפחות להיווצרותה יש-מאין של פופולריות אדירה ליורשותיהן (הכמעט-נכחדות), מכונות עיבוד התמלילים. לכתוב ביד, טוב, זה כבר באמת בלתי-אפשרי - רק המחשבה על ההקלדה המענגת שמחכה בסיום צריכה להבהיר את הנקודה. אבל לא משנה איך תקראו לזה, חייבים לנתק את הכתיבה מהמחשב. הלוואי שהיה מכשיר כמו קינדל, רק הפוך - לכתיבה בלבד (אפשר לקרוא לו כתיבדל - שילוב של כתיבה ושל delete). בהחלט, הסחות הדעת מוכרחות להיפסק. איפה, איפה הימים שהבריחה היחידה האפשרית בזמן כתיבה היתה לנשוך את העיפרון.

שדות הדיו

הנפט, ובמיוחד הכסף שנוצר ממנו, לא נמצאים במקום גבוה במדד התדמיות הקולקטיבי. אבל מהדיווח הזה ב-MarketWatch עולה שאפילו הם יכולים, פה ושם, לממן דברים טובים, למשל יוזמה שאפתנית שמקורה באיחוד הנסיכויות הערביות, שמטרתה לתרגם מדי שנה 100 ספרים קלאסיים וחדשים לשפה הערבית. היוזמה, שאני לפחות לא הכרתי עד עכשיו, נקראת כָּלִמָה (Kalima -בכ"ף ובתנועת i קצרה. הניקוד שמופיע פה בעברית אינו מציית להבחנות בין פתח לקמץ ושאר ירקות רקובים כאלה, ונעשה לפי כללי שיטת ליבריסטאן לכתיב חסר מעצורים).

כָּלִמָה (שזה אתר הבית שלה) נולדה כבר בשנה שעברה, באבו דאבי, כתוצאה מהעובדה שיצירות ספרות מעטות מאוד מהעולם תורגמו לערבית. עד כה היא פרסמה תשעה ספרים, ביניהם קפקא על החוף (מורקמי), עתידו של טבע האדם (הברמאס), ועוד כמה ספרים  צפויים הרבה פחות. עכשיו פורסמה קריאה מטעמה שמיועדת לתושבי ארה"ב, במטרה לעודד אותם להציע ספרים אמריקאיים לתרגום.

היוזמה המרשימה היא עוד דוגמה לחריגות של איחוד האמירויות בנוף המדינות הערביות בכלל, ומדינות הנפט בפרט: היא היחידה מביניהן שמפתחת באופן אינטנסיבי, ובמסגרת תכנון מגבוה, תחומים שאינם כרוכים בתלות במעיינות השחורים והרווחיים, מתוך הבנה שיום יבוא והברז הזה ייסגר.

מה שיפה הוא שבמסגרת המדיניות הזו המדינה משקיעה לא רק בתחומים כמו תיירות ומסחר, אלא גם בהשכלה ובתרבות - למשל סניפים של אוניברסיטאות מחו"ל (כמו מישיגן סטייט) או של מוזיאונים (גוגנהיים, הלובר). עכשיו נשאר רק להרהר בשאלה, מה יקרה לכל זה כשהנפט ייגמר - במיוחד לכל מה שקשור בספרות, שהיא הראשונה להיפגע במצבים כאלה. אבל לא משנה; כל עוד זה נמשך, אפשר ורצוי לשמוח. קרא ותרגם, כי מחר נחזור לתקופת האבן.

פינת הפולו-אפים

1. בשבוע שעבר גייסתי כאן את מיטב זעמי בפוסט על התנגדותם של מורי אנגלית אוסטרליים ללימוד ספרות מקומית, או ספרות בכלל. עכשיו מפרסם האתר שדיווח על כך, theAustralian, מאמר תגובה חריף נגד המורים האוויליים, שמכריז בין היתר שטענותיהם "נגועות לעומק בסרטן האינטלקטואלי של הפוסטמודרניזם".

2. בעקבות הבקשה שלי למידע על גורלו של מדור חדשות הספרות מהעולם, שהתפרסם לרגע ב-ynet ונעלם, מסר לי מקור אמין שהמדור אכן הורד סופית ולא יחזור עוד. ההורדה היתה פתאומית, מהרגע להרגע, ולא נראה שהיה מאחוריה איזשהו שיקול דעת מעורר השראה. נתפלל לעילוי נשמתו של המדור - ואולי אחרי שהנשמה הזאת תגיע לגובה המתאים, כדאי לה להתחיל לעופף לכיוון אבו דאבי. שם בוודאי יידעו להעריך אותה יותר מאשר פה.

danext@gmail.com

רק בשבוע שעבר עסקתי פה בהתנגשות פטאלית בין לימודי ספרות לבין צווחנות אידיאולוגית, והנה, גם האוסטרלים לקו בתסמונת הזו - אלא שאצלם כל העניין נשמע כמו מערכון מוצלח במיוחד של מונטי פייתון. ארגון המורים לאנגלית של מדינת ניו סאות וויילס, שהיא המאוכלסת ביותר באוסטרליה (ובה נמצאת גם העיר סידני), מתנגד לכוונת ממשלת מדינת-המחוז לשנות את תוכנית הלימודים כדי להגביר את נוכחות הספרות האוסטרלית במסגרתה. אני חוזר: מורים לאנגלית באוסטרליה מתנגדים ללימוד ספרות אוסטרלית.

למה? אוי, אתם תאהבו את זה. המורים הנכבדים טוענים שחיובם ללמד את הספרות המקומית משמעו, לא פחות, טענה לעליונות הספרות הזו על פני ספרות של תרבויות אחרות. מי אמר פלורליזם נאור ולא קיבל? ועכשיו נעבור לכמה ציטוטים ישירים מתלונותיו של הארגון, כפי שמדווח עליהם theaustralian.com. נותר רק לשים את המשפטים האלה בפה של ג'ון קליז ולהתרווח בכורסה מול מונולוג הנונסנס המשובח שייווצר (המסמך המלא - בכתובת הזו).

• "כל הגדרה של 'אוסטרלי' צריכה לראות את אוסטרליה בהקשר גלובלי, ולקחת בחשבון זוויות ילידיות ורב-תרבותיות".
• בתי הספר מחויבים "לרעיון ולמימוש של רב-גוניות, ולא רוצים לראות פירוש צר או אקסקלוסיבי של 'אוסטרלי' ושל דאגות אוסטרליות".

ארגון המורים לא הסתפק בהתמרמרות נגד המונח "אוסטרלי", אלא גם הביע התנגדות לעצם הרעיון - המוזר כל-כך! - של מתן קדימות לספרות מודפסת על-פני צורות אחרות, כמו קולנוע, טלוויזיה ואינטרנט. וכה אמרו החכמים:

• "הגדרה של ספרות תוך הגבלה למדיום המודפס היא נמהרת, משטיחה, קצרת-רואי, וחשוב יותר מכל, מחבלת ביושרה [integrity] של תוכניות הלימודים הנוכחיות באנגלית".
• "הארגון מתנגד להכללה הסלקטיבית של טקסטים מסוג מסוים [בתוכנית הלימודים], מפני שזה מניח הייררכיות כלליות בצורה ובמדיום במקום באיכות הטקסטים עצמם".

זה מה שתמיד קורה כששגעת הנאורות המזויפת מגיעה לחלקים חיוניים במוח: מרוב רגשות אשם ותשוקה לעשיית צדק כללי, טהור ומהיר עם העולם כולו, מגיעים לבוז ולביטול עצמי; מרוב רצון להסיר כל רמז לכפייה ולדיכוי, שומטים את עצם הלגיטימציה להשתמש במושגים שמגדירים משהו קונקרטי. פתיחות היא דבר מצוין ונהדר, אבל כמו במקרה של "קירוב הלבבות" בין חרדים לחילונים, לפעמים אלה שנשבעים בשמה רואים אותה בצורה חד-צדדית לגמרי, כמכשיר שמאלץ צד אחד להתנצל לנצח על קיומו, ובו-בזמן נותן לצד השני חסינות מכל ביקורת שהיא.

הרי אפשר בקלות להמשיך את הטיעון של המורים האוסטרלים ולשאול: למה בכלל ללמד "טקסטים"? למה הנמהרות וקוצר-הרואי האלה? מיהו הפטרנליסט הקולוניאלי שאמר שספרות היא רק טקסטים - מודפסים, משודרים או כל דבר אחר? אולי גם משב רוח בים הוא ספרות? ואגב, למה דווקא ספרות? מה הדיכוי הזה? מי נתן למורים את הרשות לקבוע באופן כוחני ופטריארכלי את עדיפות הנרטיב על פני שאר המציאות? ומי בכלל שם את המורים ללמד את התלמידים, ולא להפך? באיזו זכות הם מעזים "לנסח" מסמכים כל-כך פסקניים, כאילו הם טובים יותר ויודעים יותר מכל עובר אורח מקרי?

אמרתי את זה בפוסט הנ"ל מה-9 בספטמבר, ואגיד את זה שוב בצורה יותר מודגשת: ברגע שמורים מתחילים להסתחרר ככה, בניסור יבבני ומתבטל של הענף שעליו הם יושבים, המסקנה המיידית היא שאין בכלל טעם בבתי ספר באשר הם, לשום נושא שבעולם. אם אין הייררכיה תרבותית, אין מערכת חינוך. נקודה. ואם טוענים בלהט בזכות פלורליזם עד אין קץ, אז כל מקרה, שבו מורה נכנס לכיתה ותובע הקשבה מהתלמידים, הוא לא פחות מאשר פשע איום ונורא נגד האנושות.

כך ששתי הברירות ההגונות הן אלה: או שמורים, באוסטרליה ובמקומות אחרים, יתנערו מרגשות הבושה המוזרים על עצם היותם לבנים, מערביים, בעלי רמת חיים גבוהה יחסית וכו'; יפסיקו לראות בכל שיפוט ערכי המשך ישיר של צווי מלך בריטניה לנתיני המושבות בהודו המזרחית; ויבינו שאין לעבודתם משמעות אלא בהצבת הייררכיות - או שיתפטרו לאלתר מתפקידם המקרבן, יכריזו שכל צורה של חינוך מנוגדת למצפונם, וישלחו את הילדים לשחק בחצר בלי צלצול שיחזיר אותם לכיתה. לעשות את השניים יחד, להורות ולבכות - זה דבר שאין בו יושר מחשבתי מינימלי.

לא משנה מה יעשו המורים, ככל שמדובר בספרות, יש הייררכיה והבדלי מעמדות ברורים: הסופר הוא שליט טוטליטרי שמחליט, על דעת עצמו בלבד, מה יקרה בסיפור, וכותב אותו על-פי רצונו הבלעדי; הקורא קורא בשתיקה בלי לבוא בטענות על קיפוח והדרה חברתית של הדמויות האהובות עליו, ובלי למחות על היותו פסיבי לגמרי ביחס ליצירה. קוראים שייצאו להפגנה כדי לשאול למה המשרתת היא דווקא האישה הזאת, ויתבעו מהסופר סדר חברתי צודק שיחליף אותה עם בעלת האחוזה - ייראו לנו די תמהונים. ובצדק.

אם מורים שאמורים ללמד ספרות מתחילים לאבד את האמון בזכותו של מישהו לקבוע סדר עדיפויות ולנמק אותו, הם למעשה מפסיקים להבין את טבעו הפנימי ביותר של הדבר שהם מלמדים. מילא שהמורים באוסטרליה כבר לא מוכנים להתחייב אפילו על פירוש המילה "אוסטרלי", אבל כשתפיסת העולם הזו עושה שפטים בספרות, די ברור שההשפעות שלה לא יישארו מבודדות אי-שם למטה, בממלכת הקנגרו.

danext@gmail.com

יש הרבה מאוד מה לומר על כמה מהעמדות שהושמעו בכתבה "לוחמי הקומנדו של הספרות", שפורסמה בהארץ ביום שישי האחרון ועסקה בשאלה, האם צריך ללמד ספרות בבתי הספר בדגש על אסתטיקה או תוך שילוב שאלות חברתיות. אבל את הסיפור כולו אפשר לסכם באמצעות חלק אחד קטן של הטקסט, וזה מה שאעשה כאן.

הצידוק לכתבה הוא, כמו שנכתב בה, פרסום הספר לא על היופי לבדו בהוצאת הקיבוץ המאוחד. את הספר כתבה ד"ר נעמי דה-מלאך, שהיא אחת המרואיינות העיקריות בכתבה, על-פי עבודת הדוקטורט שלה. מטרת הספר מתוארת בכתבה כך: "בספר היא מבקשת להראות איך הוראת הספרות שמדחיקה עיסוק בפוליטי ובחברתי, ומתמקדת באסתטיקה האמנותית, מרחיקה תלמידים רבים מהמקצוע, וכיצד לימודי ספרות יכולים להיות כלי לשינוי חברתי".

בגלל מנהגי המגונה לא להתעצל, חיפשתי תיאור יותר מדויק של הספר, ומצאתי אותו כאן, באתר החינוכי מס"ע. וכך נכתב באתר:

"מבלי לאבד את יופי הספרות ואת ייחודה הלשוני מציע הספר 'לא על היופי לבדו' כי בשיעורי הספרות יעסקו גם בעוול ובדיכוי החבויים ברבות מיצירות הספרות הנלמדות, ישולבו יצירות שלא זכו להיכלל בקאנון המקובל, וידונו במשמעות החברתית של היעדר יצירות אלה ובהיעדרן של חוויות-חיים מסוימות בספרות הנלמדת.

"הוראה ביקורתית של הספרות נדרשת על מנת שלימודי הספרות לא יהיו מרכיב ממנגנון המיון וההדרה של החברה , אלא חלק ממערך חינוכי שיעורר בתלמידים מודעות חברתית ושאיפה לפעולה ממשית לשינוי פני החברה ולתיקון עולם. נעמי דה-מלאך מציעה שמורים לספרות יעניקו לתלמידיהם יותר כוח ועצמאות מהנהוג כיום: כוח להתנגד למורים ולתפישת העולם שהם מביאים אל תלמידיהם , וכוח להתנגד ליצירות שהם קוראים".

אחסוך לכם את האש, הגופרית ושאר החומרים הלוהטים שמוכנים אצלי לשיגור מסיבי לעבר גישות "נאורות" כאלה לאמנות בכלל ולספרות בפרט. אסתפק בלציין, מניסיוני כתלמיד וכסטודנט, שאם יש משהו שמרחיק אנשים מיצירות אמנות, הרי שזה בדיוק הכתמתן והשחתתן בכל מיני מילים אופנתיות ריקניות כמו "עוול", "דיכוי", "הדרה" ושאר דוֹגמות חלולות ומאוסות, שאי-אפשר היום להתקדם באקדמיה בלעדיהן. הטרגדיה הגדולה ביותר של לימודי הספרות התחוללה ברגע שבו הרשינו ל"חתרנים" המדופלמים להפוך את הספרים באשר הם ללא יותר מאשר תירוץ להשפרצה אקסטטית של דעותיהם-שלהם, המשמימות והלעוסות, לכל הכיוונים תוך קבורת כל יופי, הנאה ומשמעות שאי-פעם התקיימו ביצירות האלה במקור.

הנקודה הכי פרוידיאנית, אם תרצו, בכתבה בהארץ מגיעה במקום שבו דה-מלאך מספרת איך התעוררה אצלה, כמורה לספרות בבית ספר בירושלים בשנות ה-90, ההבנה שאותה היא מקדמת היום. עכשיו תקראו את הציטוט המדהים הבא (כל הטקסט הבא מובא כלשונו מתוך הכתבה):

"לא עלה על דעתי שאני מלמדת מגוון של בני אדם", היא אומרת, "שאם יושבים מזרחים בכיתה אני לא יכולה ללמד רק ספרות מערבית, 'התפסן בשדה השיפון' ויהודה עמיחי. אז לא ידעתי לומר את כל זה אבל היה לי ברור שאני לא מגיעה לילדי השכונה".

את ההוכחה לכך קיבלה בשיעור תגבור נפרד לילדי השכונה, שבו חזרו אל שירו של יהודה עמיחי, "גשם בשדה קרב". "אחת התלמידות שאלה אותי מה זה המלה 'רעי', ואני נדהמתי מהמעט שהצלחתי ללמד עד אז ומהדיכוי שהפעלתי בכיתה בלי לשים לב, דיכוי שמחק את הביטחון העצמי של התלמידים ולא איפשר להם לשאול דבר. לא היה חסר לה רקע השכלתי, הרקע שלה היה אחר".

דה-מלאך מוסיפה כי "לא נתנו לידע שלהם מקום. איך זה שלא הבאנו את השירים שלהם ואת הספרות העממית ואת הדת והמסורת? היה מובן מאליו שאנחנו אלה שיודעים מה צריך לדעת ואם הם לא יודעים אז הם בורים".

כאמור, החלטתי להימנע הפעם מלהביא את פטיש האוויר שלי ולהכות באידיאולוגיה הנוראה הזאת כמו שמגיע לה. אשאל רק כך: האם ייתכן שנאמר כאן - ואם אני יודע לקרוא עברית, אז אין אפשרות אחרת - שאנשים צריכים ללמוד דברים בכפוף להשתייכותם האתנית והתרבותית? האם ייתכן שהושמעו פה מילים מלומדות, שלפיהן מוצאו של ילד הוא שאמור להכתיב את מה שילמדו אותו בכיתה?

ואני לתומי חשבתי, שתפקידו של הלימוד הוא הפוך לגמרי: להכיר לאדם דברים שהוא לא מודע אליהם במסגרת התרבותית שבה חייו מתנהלים. את מי צריך, למשל, ללמד על בודהיזם - את הילד שנולד למשפחה בודהיסטית מדורי-דורות, או את הילד הנוצרי שלא שמע מימיו על הדת הזו? ומה צריך ילד ממוצא אתני כלשהו ללמוד - אם לא תרבויות אתניות אחרות?

הייתי מצפה מדה-מלאך שתאמר, שצריך ללמד על אמנים מזרחים דווקא בשביל התלמידים ממוצא מערבי - ולהפך. הרי כל צד לא מכיר את היצירות של האחר, וזאת הבעיה האמיתית. אבל מה שהיא אמרה, וזו אחת המכשלות האדירות ביותר שכל ה"חתרנות" הדגולה לוקה בה, הוא שכל אחד צריך להישאר במקום שאליו הוא נולד במקרה.

כל אחד ילמד את מה שהוא כבר יודע וינציח את מה שהוא כבר חושב, רק שעכשיו ייתנו לו רישיון להתגאות בזה. המזרחי ילמד על מזרחים, האשכנזי ילמד על אשכנזים, כולם יאשימו את כולם בדיכוי, ויהיה לנו שיעור ספרות לתפארת. וכמובן, אין פלא שבנסיבות כאלה, כל ניסיון ללמד משהו שלא נמצא ממילא בעולמו של הילד מכונה בשם "דיכוי". מי בכלל הרשה למורה לקלקל את האידיליה? ואולי גם צריך להביא מורות ממוצאים שונים, שיעבירו שיעור ספרות ביחד - כל אחת תדבר רק אל הילדים מהצבע שלה.

אני מקווה שברור, מכל זה, עד כמה הדברים שנאמרו בכתבה מחריבים את מה שנקרא ספרות. במקום שכל אחד יתוודע - דרך עיסוק בסוגים שונים ומגוונים של אסתטיקה - ליצירות מכל העולם, ודרכן לתרבויות אחרות, ה"חברתיות" בגרסה הזאת רק מרדדת ומשטיחה את הספרים ואת הקוראים כאחד, וכולאת אותם בעולמם הצר. כן, הרבה דיכוי ועוול יש בשיעורי ספרות - אבל רק בגלל שיטות מתקדמות כאלה, שמתייחסות ליצירות אמנות כאל "מזימה אימפריאליסטית" ואל הקוראים כאל תינוקות שנשבו בציפורניהן. עכשיו נשאר רק לשאול שוב, מי באמת מרחיק את התלמידים מהספרות - והתשובה, נדמה לי, נעשתה ברורה בהרבה.

danext@gmail.com

שובה של האימפריה (1)

משרד החינוך הטורקי התעניין במה שיש למורים לספרות במדינה לומר על תוכנית הלימודים שהם נאלצים להעביר - והתשובות לא היו חביבות במיוחד, כמו שמדווחים ב-Turkish Daily News. הסקר שערך משרד החינוך נועד לבדוק את דעתם של המורים על שינויים רחבים בתוכנית הלימודים, שנעשו לפני שלוש שנים; נכללו בו 310 מורים מ-28 מחוזות.

הביקורת העיקרית של המורים היא על כך שרבים מהטקסטים שנכללים בתוכנית - מאמרים, שירים וסיפורים - נכתבו בימי האימפריה העותמנית, אז היתה השפה הלאומית שונה מזו של היום, והיוותה למעשה תערובת של שלוש שפות: טורקית, ערבית ופרסית. התלמידים של ימינו, לטענת המורים, לא מסוגלים להבין את השפה הזאת ללא תרגום, אלא שספרי הלימוד לא מכילים תרגומים לטקסטים וגם לא מילונים למילים הפרסיות והערביות, שכבר לא נמצאות בשימוש בטורקיה המודרנית.

טענה מעניינת אפילו יותר שהביעו המורים הופנתה נגד הוועדה האקדמית, שחיברה את תוכנית הלימודים החדשה. האקדמאים, הם טענו, הכניסו את התזות הפרטיות שלהם לתוכנית הלימודים ולספרים שעליהם היא מתבססת, ובלשון הידיעה: "הם לא היו מסוגלים אפילו לתפוס את המשמעות של הטקסטים שהם שילבו בספרים האלה. אילו הם יכלו לתפוס אותה, ספרי הלימוד לא היו איומים כל-כך". לדברי הנסקרים, לא התלמידים ולא המורים מסוגלים ליהנות מספרי הלימוד; הם אמרו שמאחר שספרות היא צורה של אמנות, הכנת ספרי הלימוד צריכה להיות באחריותם של סופרים ומשוררים, לא אקדמאים.

והטענה הכי מפתיעה ומשמחת שהביעו המורים היא שתוכנית הלימודים, בגלל כל מגרעותיה שפורטו למעלה, "לא הצליחה להגביר את נטיותיהם האמנותיות של התלמידים ולהרחיב את הפרספקטיבה שלהם על אמנות". יפה, לא? גם אם הוועדות המדכאות במשרד החינוך מחריבות את הספרות, טורקיה עדיין יכולה להתגאות במורי הספרות שלה, וזה הרבה.

וכמובן, כמעט ולא צריך לומר שכל מה שנאמר על-ידי נשאלי הסקר נכון גם קצת דרומה משם, כאן בישראל. טקסטים בשפה לא מובנת? אקדמיזציה עבשה ומבאישה שהורסת כל חלקה טובה (במיוחד בלימודי התנ"ך)? השבתת כל צורה של אהבה לכתיבה ולאמנות בכלל? זה נשמע מוכר מאוד. אפשר לוותר על סקר מקביל משלנו, ולגשת ישר לעבודה; ואם לא יודעים מה לעשות, צריך רק להתקשר לאחד מבתי הספר בטורקיה ולשאול את אלה שבאמת מבינים על מה הם מדברים.

שובה של האימפריה (2)

אחרי האולימפיאדה, שבה כל העולם נשכב לרגליה של סין וליקק בתאווה את הדם ממגפיה, מתבקש להניח שהנוכחות התרבותית שלה רק תיעשה בולטת יותר. וזה נכון גם לגבי הספרות הסינית, שכבר כמה שנים מושכת יותר ויותר עניין במערב. כמו בכל תופעה מסיבית אחרת שקשורה לסין (וכל התופעות במדינה הזאת הן מסיביות), הנטייה היא להסתכל על הספרים שמגיעים משם כעל ביטוי לאיזושהי רוח חופש חדשה ומתעצמת. רק כשמתחילים לשאול את הסופרים הסינים עצמם, החגיגה הזאת מתחילה להתקלקל משהו.

האתר הצרפתי rue89.com קיים במהלך האולימפיאדה ראיונות עם תושבים בבייג'ין, שסבבו סביב השאלה: "איפה תהיה סין בתוך עשר שנים?". הראיון האחרון בסדרה, שהתקיים ביום נעילת המשחקים, הוא עם סופר בשם יאן ליאנקה, בן 50, שרבים מספריו נאסרו לפרסום בסין, וחלקם תורגמו לצרפתית. ליאנקה מספר על השליטה הממשלתית התקיפה בכל מה שמתפרסם במדינה, ואומר: "אין מחשבה חופשית בסין. הסופרים הם בתוך המערכת, ולכן אין צורך בצנזורה נראית לעין, כולם יודעים איפה נמצאים הגבולות שלהם… זה לא הולך להשתנות אחרי המשחקים האולימפיים".

הוא מספר על מאמר שפרסם לפני כמה חודשים בעניין מעמד האינטלקטואלים במדינה - מאמר שבעקבותיו הוא זכה להתקפה מצד גופים רשמיים: "ביקרתי את השתיקה וחוסר-הפעילות של אנשי הרוח שאומרים, 'אין אמצעים לפעול - ולכן לא פועלים'… והם כולם שואפים להתאחד עם הממסד. אנשי הרוח הם בו-זמנית קורבנות של המשיכה השיווקית ושל הדיכוי הפוליטי".

הראיון עם ליאנקה ראוי לציון בעוד מובן: האיש מסתכן משמעותית בעצם העובדה שהוא אומר את הדברים לכלי תקשורת מחוץ למדינה. הוא עצמו שם את מבטחו בגורם אחד, שיכול לעקוף את השליטה המוחלטת בספרות המקומית: "למרבה המזל, ישנו האינטרנט. הרשת היא היום בשביל הסינים המקום העיקרי להתבטא בו". כידוע, תעבורת האינטרנט בסין חסומה ומנוטרת על-ידי מערכת הענק שמכונה "חומת האש הגדולה" - אבל תוכנות חדשות מתחילות לקדוח בה חורים. כדאי שכל העובדות האלה יהיו איפשהו בראש שלנו, לקראת השיווק המשתפך והמתפעל של ספרים סיניים שעוד צפוי לנו בוודאות.

danext@gmail.com