טוהר הנתק
יום שני, 19 ביולי, 20101.
הביורוקרטיה מבוססת על עקרון הניתוק בין האדם למטרות שלו. המטרה מופרדת מהאדם, מטופלת כאילו היתה אוטונומית ממנו, ובסוף התהליך מופגשת איתו מחדש. את האפקט המטלטל והמפריד הזה, שחווים תמיד במגע עם ביורוקרטיה, אפשר להשוות להרדמה הכללית ברפואה – שמיועדת לא רק למנוע מהניתוח להפריע למטופל, אלא גם למנוע בכך מהמטופל להפריע לניתוח שמתבצע בגופו-שלו.
הטיפול הביורוקרטי ממוקד בבעיה, במטרה, והאדם נתפס (לא בלי צדק, מנקודת המבט הזו) כסוג של הפרעה פוטנציאלית לפתרון הבעיה של עצמו. זאת הסיבה שגם כשהמטרה מושגת, בעליה יתקשה לפעמים לזהות אותה. איחוד המשפחות בין האדם לבין המטרה לא תמיד עולה יפה, ומהבחינה הצרה של תפקוד מנגנונים מורכבים, זה רע הכרחי.
אבל ככל שהחיים עצמם – במישור החברתי, הבין-אישי, ואפילו הנפשי והרגשי – נעשים יותר ויותר דמויי-ביורוקרטיה, כך קשה לאדם להחזיק, בכל תחום שהוא, במטרות שהן באמת שלו. המטרות הפכו במידה רבה לאוטונומיות מאיתנו; גם אם הן בנות-השגה יותר מאי-פעם, התחושה שלהישג הזה יש נגיעה למשיג הולכת ונעלמת. הקשר בין הרוצים לבין הדברים הרצויים נעשה כמעט שרירותי: הוא דומה לציורים הגדולים האלה עם החור, שדרכו מכניסים את הראש כדי להצטלם בתפקיד שרירן שמחזיק ביד אחת חתיכה בביקיני וביד השנייה כידון של אופנוע קטלני.
בעידן הזה ההצלחות שלנו כמעט תמיד שייכות לנו בדיוק באותו אופן שהחתיכה והאופנוע האלה שייכים למי שמשאיל להם לרגע את פניו. כמו המבקרים באטרקציה המפוקפקת הזו, גם אנחנו עומדים בתור כדי להיראות כמו משהו שאנחנו לא, וכשמגיע תורנו אנחנו מחייכים לרגע, מצטלמים והולכים בלי להשאיר מעצמנו למבקר הבא אחרינו שום דבר מלבד חור עם שוליים קצת יותר חמים.
2.
אם אנחנו מצפים לגאולה רומנטית מאתרי היכרויות, שידוכים בנוהל שכן או סתם הסתערות חוזרת ונשנית על המטרה, אנחנו כנראה מבזבזים את הזמן שלנו. כי כדי להגיע להצלחה ודאית באהבה, הדרך היעילה היחידה היא להפוך לדמות – רצוי בסדרת טלוויזיה, רצוי אמריקאית. בסדרה שאני רואה עכשיו, ששמה שמור במערכת (על אף שהפיגור שלה קל בלבד), לא רק שכל הדמויות המרכזיות נמצאות בזוגיות, אלא שכשהזוגיות מתערערת, מופיע מיד פרטנר חדש – לפעמים עוד לפני שהקודם הספיק לצאת מהמחזור.
איך אפשר להסביר את הקלות הבלתי-נסבלת שהטלוויזיה מאפשרת לדמויות שלה במציאת אהבה, תוך האצה מיידית עד למערכת יחסים הדוקה ומחייבת? חוץ מעניין המין כמכנה המשותף הרחב ביותר, שאליו כבר התייחסתי, יש כאן עוד משהו. בסדרת טלוויזיה, דואגים מראש שהדמויות יתאימו אלה לאלה. הן נכתבות, מלוהקות ומבוימות במיוחד לצורך הזה, כדי ליצור אחדות מסוימת. ולכן, אפילו אם הן היו אנשים אמיתיים, היה קל להן להגיע להרמוניה עם אדם אחר. לעומת זאת, אנחנו, בני המציאות, לא זוכים לעולם להימצא בסביבה חברתית שכולה עוצבה במתכוון כדי לא לצרום לעין או לנפש של משתתפיה ושל הצופה מהצד.
אם התמונה החברתית בסדרת טלוויזיה עומדת במצב צבירה יציב של מוצק, התמונה החברתית במציאות עומדת במצב צבירה של גז – הקשר בין המולקולות רופף וקשה לחיזוי. בסדרה שתעבוד על העיקרון הזה, הדמויות יצטרכו להזיע בדיוק כמונו כדי למצוא אהבה (מצד שני, בטלוויזיה אפילו הזיעה באה בקלות). אבל אין מה לדאוג; סדרה שבה היחסים החברתיים לא מאורגנים מגבוה בדפוס הרמוני היא רעיון קשה מאוד לביצוע, כי אפילו כשהדמויות שונאות זו את זו, השנאה שלהן תמיד מעוגנת בעלילה, כלומר בכוונת מכוון, ולכן היא תמיד פוטוגנית ומסודרת היטב. סדרה כזו יכולה להיווצר רק בהיעדר תחושה של יעד או ארגון מסוים, וכאן כבר אפשר להבין מה סיכוייה להגיע לשלב ההפקה. והכי חשוב, היא כנראה תדחה את רוב הצופים, ולכן אין סכנה שמישהו יסכים לשדר אותה. מי רוצה לראות אנשים נאבקים כדי שיאהבו אותם? אף אחד. אחרת במקום מסך טלוויזיה, היתה מוצבת בסלון מראה.
3.
את האסון המתעצם שמביאים על עצמם מדעי הרוח מאז אמצע המאה ה-20 אפשר לסכם במלואו בעזרת המשפט הבודד (והארוך) הבא, שמופיע בהקדמה לספר שנפל לידיי בשבוע שעבר: "אנתולוגיה זו באה להציג בפני הקורא הישראלי מבחר טקסטים מרכזיים, שמרביתם טרם זכו לתרגום עברי, קשת של כתבים תיאורטיים שהכרתם הכרחית להבנת הספרות, הציור והקולנוע הסוריאליסטיים, וכן אותה יצירה ספרותית ענפה – שירה, כתיבה אוטומטית, משחקי-מילים, סיפורת ועוד – שצמחה מן העקרונות המונחים ביסוד המאמרים".
כל מי שרוצה להבין איך מדעי הרוח הצליחו לאבד כמעט כל קשר לרוח ולמדע בו-זמנית, צריך רק להסתכל על שתי האקסיומות המייצגות של התחום, שמופיעות כאן בגלוי: א. הכרה של טקסטים תיאורטיים הכרחית להבנה של יצירות אמנות. ב. יצירות אמנות צומחות מתוך עקרונות שמתוארים במאמרים. שתי הנחות יסוד שמנוגדות באופן בוטה גם לעובדות החיים של הרוח, כמו שמכיר אותן כל אחד שבא אי-פעם במגע עם יצירת אמנות אמיתית, וגם למהות המדע (כאילו הפיזיקה היתה טוענת שכוח הכבידה בא לעולם בזכות היכרות מוקדמת של הטבע עם החוק השלישי של ניוטון, או שידיעת המשוואות של ניוטון הכרחית מבחינתי כדי שצלחת תוכל להישמט מהיד שלי).
על הניתוק הרוחני עצמו אפשר היה להבליג ולעבור הלאה באדישות המתבקשת. אלא שגם האמנים עצמם התחילו להאמין בדוגמות האלה, ולנסות ליצור מהתיאוריה אל האמנות, שלא כדרך הטבע. וכך מדעי הרוח, שכשלו בתיאור הרוח האמיתית, גרמו להיווצרותה של רוח מעוותת שיוצרה רק כדי להתאים לסד האקסיומטי שלהם; התוצאה הברורה ביותר לעין היא השימוש הכללי, והכמעט מובן מאליו, בתיאוריות כדי ליצור ולהכשיר לא-אמנות או תת-אמנות.
המזל הוא שהעובדות עצמן לא השתנו: כל יצירה שאכן מתאימה לשתי האקסיומות המייצגות האלה מתגלה, במוקדם או במאוחר, במערומיה – ולגבי השאר, לגבי כל מה שהוא פרי הרוח האמיתית, חוסר הרלוונטיות של האקסיומות הוא מוחלט וסופי. מול המשפט הארוך והמפותל שצוטט בהתחלה, אפשר להציב משפט קצר ופשוט שאמר פרימו לוי בראיון שנערך ב-1982, ומופיע בספר אחר שאני קורא עכשיו: "אין חוק שאומר שרק בעל השכלה מוזיקלית יכול ליהנות ממוזיקה, ואבוי לנו אם היה חוק כזה". אני מניח, אם ככה, שכרגע אנחנו עונים להגדרה של "אבוי".