ליבריסטאן

שנת סיפור

הרבה גורמים כבר אובחנו כאחראיים לדעיכת מעמדה של הספרות, אבל אחד מהם נותר רוב הזמן בצל. הגורם הזה הוא ה"נרטיביזציה" של העולם. לאו-דווקא במובן הפוסטמודרניסטי, אלא יותר במובן הפשוט של המילה: המציאות הפכה לפקעת מייגעת של סיפורים - החל בהתפייטויות מתייפייפות על תפריט של מסעדה וכלה בתפיסת עולם של פוליטיקאי שאפתן, הכל נשמע כמו סיפור מעיק שמספרו נסחף בו יתר על המידה.

הנקודה החשובה היא לא בנרטיב עצמו, כי כבר מזמן ידוע שהמציאות היא שדה קרב של סיפורים בעימות מתמיד - אלא בתחושת עומס היתר, במודעות המכבידה והולכת לקיומו של הנרטיב הלהוט להכרה ולאהבה. מכאן כבר ברור למה הספרות בבעיה: כשהחיים ממילא מזכירים אזור דמדומים שנתון תחת שליטת יוסף המספר, זה משפיע בוודאי על קריאת סיפורים כפעילות טקסית ומכוונת שדורשת זמן ומאמץ מיוחדים לה.

נרטיב מרכזי של התקופה האחרונה, ובוודאי של היום - ה-20 בינואר - הוא נשיאותו החדשה של ברק אובמה בארה"ב. זה נרטיב שמספר על מעין סופרמן, אינטלקטואל עילאי ואולטרה-קולי, שירד מהאולימפוס להציל את אמריקה ואת העולם כולו. כבר עכשיו ברור שאובמה יהיה סוג חדש של סלבריטי, כזה שמזכיר יותר דמות משיחית מאשר אישיות ציבורית בעלת תכונות ארציות.

אפילו בכתבה כמו זו (בניו יורק טיימס), שמתארת את העדפותיו הספרותיות של הנשיא החדש, מופיעות מסקנות מרחיקות לכת על משמעות הספרים בתפיסת עולמו (במשפט אחד: הוא קורא, משמע הוא אינטליגנציית-על). כך שהנרטיב הולך ומתנפח, וכמו בכל יצירה פוסטמודרנית שמכבדת את עצמה, הוא-עצמו עובר לחזית והופך לנושא העיקרי. אלא שהיצירה הזאת היא המציאות שלנו, שהולכת ונעשית פחות ופחות אמינה ורצינית בכל יום שעובר. וכת אובמה היא רק משל: עצם פעולת המחיה, הדבר הזה שנקרא "לחיות", הופך לשוטטות מתמדת במרחבי ספר ענק שלא מצליח יותר לשכנע, וזועק נואשות לעריכה קפדנית.

עוד דוגמה למגמת הגוזמה הנרטיבית שמשתלטת על העולם, ובאותו הקשר, אפשר לראות כאן. הידיעה מספרת על ג'ון פולי, מורה ממדינת אורגון, שאומר שעכשיו, עם תחילת כהונתו של הנשיא השחור הראשון, צריך להוציא את האקלברי פין מתוכנית הלימודים בגלל תכניו, שהם לטענתו גזעניים כלפי שחורים - ולהחליף אותו ביצירות מודרניות יותר, וכמובן פוליטיקלי-קורקטיות יותר. בטוח שלמארק טוויין היתה יכולה להיות אבחנה שנונה במיוחד על הרעיון, אם הוא עדיין היה בינינו.

למה האק היה מותר לקריאה אתמול, והיום לא? אפשר לראות את זה כביטוי סמלי לעידן חדש ביחסי הגזעים. ואפשר גם לראות את זה כאמירה מסוג אחר לגמרי: אתמול הנרטיבים היו בספרים, היום הם במציאות. מי שיש לו סינדרלה בבית הלבן, לא צריך אותה על גבי דפים.

השאלה היא רק האם הצורה הנרטיבית של הספרות, שמתקיימת בצניעות, בחופשיות ובמישור הפרטי, תוחלף מתישהו בצורה נרטיבית שתשתלט לגמרי על החיים עצמם, ותהיה בעלת אופי אחר לחלוטין. מי שמושפע יתר על המידה מהסיפור המרגש התורן, צריך לזכור היטב מה בעצם הצרה בכך שהמציאות הופכת לשעת סיפור נצחית: בצעדי ענק אנחנו מפסיקים להיות הקהל, והופכים להיות הדמויות.

הצד האפל

בפוסט הקודם כתבתי, בין היתר, על הסקר שלפיו נרשמה עלייה בקריאה בקרב הציבור האמריקאי. מי שחשב שהנתון הזה, והמסקנות שביססתי עליו, היו אופטימיים מדי - מוזמן להיכנס לפוסט הזה, שמציע נקודת מבט אחרת לגמרי על אותו סקר. הכותרת שלו היא, באופן לא מפתיע, "למה אני נשאר פסימי".

danext@gmail.com

בשנים האחרונות, ככה אומרים לנו שוב ושוב, השירה בישראל חווה התעוררות ופופולריות שלא ידעה שנים (כמעט כתבתי "רנסנס", אבל בואו לא נעשה עוול לאמנות שמזוהה עם המילה הזאת במקור). ובאמת, נראה שאין סיבה לחשוב אחרת - כתבי עת חדשים לשירה צצו בכל פינה, משוררים צעירים מקימים חבורות ומשליכים בוץ רטורי על אויביהם, ובמילים פשוטות, נגמרה תקופת היובש, או שמא העובש.

אבל אפשר גם לחשוד קצת בתיאור הוורוד הזה של מהלך העניינים. השירה היא צורת כתיבה תובענית, גם לכותבים וגם לקוראים, ואם יש לה יחסי ציבור רעים, הרי שזה בדיוק בגלל שמטבעה, היא לא מתחבבת בקלות אלא מציבה דרישות גבוהות. יכול להיות, כמובן, שמאסות של אנשים יגלו פתאום שהתובענות הזו נעימה להם ומגרה את מחשבתם, אבל יש גם אפשרות אחרת: שהשירה הפכה לפופולרית לא בגלל אופיה, אלא בגלל מימדיה.

שירים הם טקסטים קצרים מאוד, וכיום, כשיש איום מחריף והולך על יכולת הריכוז האנושית, הקיצור הזה עשוי להיתפס בטעות כשווה-ערך לקלות ולזמינות; כביכול, כשיש מעט מילים, קל לכתוב ועוד יותר קל לקרוא אותן. כשאנשים מפסיקים לקרוא ספרים ארוכים בדיוק בגלל אורכם ומחפשים קריאה לא מחייבת, שאפשר לדחוק אותה אל בין סדקי היומיום ולא לפנות לה זמן מיוחד, הם יכולים בקלות לראות את השירה בתור המועמדת המושלמת לג'וב. אולי, בתקופה שמחפשת קיצור, מה שקצר הולך - ולא משנה אם מתחת לפני השטח, מדובר במקור בצורה מורכבת וקשה למדי, שמפסיקה להיות כזו כשלא לוקחים אותה ברצינות.

כל זה לא נשאר בגבולות השירה, כי כאמור, המתקפה הכללית על הריכוז שלנו רק מתגברת כל הזמן. גם טקסטים ארוכים יותר מאבדים את מעמדם כפעילות שצריך לפנות לה זמן מיוחד, והופכים למעין חומר מילוי באותם סדקים בין פעילות שגרתית אחת לאחרת. על הדוגמה האחרונה לתהליך הזה מדווח בלוג הספרים של לוס אנג'לס טיימס, בפוסט הזה.

מסופר שם על תוסף חדש לפיירפוקס, שנקרא Tumbarumba. הוא מכיל טקסט של 12 סיפורים קצרים, שנשארים חבויים  במשך זמן מסוים - ואחר-כך, באופן אקראי, מכניס קטעים מתוכם אל תוך הטקסט שנמצא באתר שבו צופים. התוספת משתלבת בתוך המלל, ויוצרת אפקט מבלבל כשנתקלים בה - קוראים משפט שמתחיל, נאמר, כדיווח חדשותי וממשיך בקטע מסיפור. אם מבחינים בקטע ולוחצים עליו, נפתח הסיפור השלם.

באתר הבית של התוכנה, מגדירים אותה המפתחים כ"יצירת אמנות קונספטואלית בצורה של תוסף פיירפוקס", ומספרים שהכוונה היא ליצור דיסאוריינטציה ואפקט של אבסורד אצל הקוראים, שנתקלים בסיפורים הבלתי-קרואים באמצע טקסטים אחרים. זה רעיון מקורי, אין מה לומר, אבל הוא גם מהווה אילוסטרציה חריפה לקושי המתגבר לייחד זמן לספרות - פשוט לשבת ולקרוא, מבלי לעשות עוד שלושה דברים אחרים במקביל.

אפשר לראות את Tumbarumba כניסוי מעניין באינטראקציה בין טקסטים, ואפשר גם להפסיק לרגע להתנסח כמו אוצרי תערוכות, ולהבין שהתוסף הזה הוא יותר מכל הודאה בתפיסה תרבותית עכשווית: אם הספרות לא תתאים את עצמה לחורים קטנים ואקראיים, אלה שמפוזרים בין פעילויות פרודוקטיביות ומוכוונות-מטרה - אף אחד לא יקרא אותה. ועכשיו רק תדמיינו איזו מין ספרות תהיה לנו, כשהסופרים יקלטו לאן נושבת הרוח ויתחילו לכתוב מראש את הסיפורים שלהם כך, שמטרתם העליונה תהיה למשוך את תשומת לב הקוראים באמצע פסקה על ירידת מחירי הבנזין בחצות.

danext@gmail.com

קוריאה את הספר

אלה מאיתנו שהעבירו את השירות הצבאי בחברת ספרים חתרניים (או סתם מופתיים), ומצאו בהם קצת טעם לחייהם בעודם לבושים בפיג'מה הירוקה שמרדימה כל מחשבה עצמאית, יכולים עכשיו להרגיש בני-מזל: לא בכל מקום בעולם זה אפשרי. הנה, בקוריאה פרסם משרד ההגנה רשימה שחורה של ספרים, שקריאתם אסורה על החיילים בכל זרועות הצבא. ורק כדי למנוע בלבול - לא מדובר פה על קוריאה הצפונית.

ההוראה ניתנה על-ידי שר ההגנה לי סאנג-הי, והתגלתה לאתר The Hankyoreh דרך מסמך רשמי, שאותו העביר רמטכ"ל חיל האוויר לבסיסי החיל, בדרישה לבדוק אם הספרים האסורים הוכנסו לבסיסים ולדווח על כך לפיקוד הגבוה עד ה-11 באוגוסט. בהוראות שפרסם השר לי, נאמר ש"ספרים מפתים" יכולים להפר את הריכוז של החיילים, והוגדרה רשימה של 23 ספרים בשלוש קטגוריות: ספרים בעד קוריאה הצפונית, אנטי-ממשלתיים/אנטי-אמריקאיים, ואנטי-קפיטליסטיים (אחד מהם נכתב על-ידי נועם חומסקי, כך שאולי בעצם משרד ההגנה עושה לחיילים טובה גדולה).

כדי למנוע את הכנסת הספרים לבסיסים, המליץ חיל האוויר לדווח מיד על הימצאות עותקים שלהם למשטרה הצבאית, לבדוק בחפציהם של חיילים שחוזרים מחופשה, ולאכוף תקנה שלפיה כל דבר דואר ייפתח בנוכחות קצין. והמוזר באמת הוא שחלק מהספרים ברשימה השחורה של משרד ההגנה דווקא נכללו ברשימת פרסומים מומלצים - שהוציא משרד התרבות והתיירות. אין כמו סיפורים כאלה כדי שהחיים בצה"ל ייראו - בדיעבד, בדיעבד - קצת אחרת.

רובוטיקה נוסטלגית

אחת המחוות הגדולות שאדם יכול לעשות לסיפור שהוא אוהב, היא לספר אותו לאחרים בקול רם (או לכתוב אותו מלכתחילה, אבל זה כבר עניין אחר). ממציא יפני לקח את העניין צעד אחד קדימה, ובנה את יוסף המספר של הרובוטים - מכונה דמוית-אישה, שתפקידה היחיד בעולם הוא לספר סיפור אחד מסוים, ולעשות את זה באינטונציה ובתנועות הידיים הנדרשות.

שמו של הרובוט, או שמא הרובוטית, הוא מורסאקי-בוט, והסיפור שאותו היא מספרת הוא סיפור גנג'י, הרומן היפני הגדול מהמאה ה-11, שתופס מקום מכובד במיוחד בתודעה הלאומית. הרובוט קרוי על שם כותבת הרומן, מורסאקי שיקיבו, שהיתה משרתת בארמון הקיסר היפני ובו-זמנית גם משוררת וסופרת - דבר לא ממש נפוץ באותם ימים. הסיפור נחשב לאחד הרומנים הראשונים בהיסטוריה, או לראשון שבהם, כך שהוא בהחלט ראוי לרובוט-מספר משלו.

לפי הבלוג של לוס אנג'לס טיימס, הרובוט פותח בסדנת הרובוטיקה של אוניברסיטת קיוטו, המכונה Robo Garage, והוא משמיע את גנג'י בליווי מניפה מתקפלת ועיניים נוצצות. המראה שלו הוא כשל אישה בת-התקופה - אפשר לראות וידאו לדוגמה כאן, ועוד כמה תמונות כאן.

אגב, בסוף החודש שעבר התגלו במקרה באוסקה כתבי-יד של גנג'י, שנחשבים לעתיקים ביותר שנמצאו עד היום (אלה העתקים שנעשו ביד בתקופה מאוחרת יותר מזו של מורסאקי, ולא כתבי-היד המקוריים). בניגוד למצב של הישראלים, שיכולים לשמחתם לפתוח את התנ"ך ולהבין כמעט הכל, היפנית - כמו כל שפה שהיתה בשימוש רציף במשך תקופה ארוכה מאוד - השתנתה לבלי הכר מאז ימי כתיבת הרומן, והקוראים של היום מכירים אותו לרוב דרך תרגומים ליפנית מודרנית.

ומה יגידו תושבי מערב אסיה, שהיצירה הזאת בכלל לא מוכרת לרובם? מקום טוב להתחיל בו הוא האתר הזה, שמציג בתמונות יפות את המקומות שמופיעים בסיפור, והאמת, מעורר חשק לא קטן לקרוא אותו. מה שבטוח, מורסאקי-בוט הוא/היא ההוכחה שטכנולוגיה וספרות לא חייבות להיות אויבות בנפש; עובדה שמפתחי רובוטים מצאו לנכון להשקיע זמן ומאמץ כדי להביא את גנג'י האהוב אל גלגול חדש בתולדותיו. הלוואי שאחרים ייקחו מהם דוגמה - אולי בעתיד הלא-רחוק, בכל בית יהיה רובוט פטפטן כזה שיקריא לנו את הספרים האהובים עלינו, ויפסיק רק כשננתק אותו מהחשמל.

פטרו-רומן

סופרים ישראלים עשוקים: סעו לעיראק! זאת צריכה מעכשיו להיות תוכנית העבודה, בעקבות הכתבה הזאת באתר הבי-בי-סי. מילא שעד עכשיו היה צורך לקנא במדינות המערב על התנאים הכלכליים שמתאפשרים בהן לאנשי המילה הכתובה, אבל עכשיו צריך כנראה להתחיל לקנא גם בכורדיסטאן (שבכל הקשור אליה, אגב, המלחמה בעיראק היתה בגדר הצלה משמיים - אבל את זה לא תשמעו מאלה שהפכו את המלחמה לעילת קיומם האידיאולוגי).

במחוז הכורדי האוטונומי בצפון עיראק, שידוע בעיקר בתעשיית הנפט שלו, נרשמה השבוע היסטוריה קטנה, כשהסופר המקומי בחטיאר עלי הוחתם על חוזה להוצאת ספרו החדש - תמורת 25 אלף דולר. לא עניין של מה בכך, כשלוקחים בחשבון את האבחנה שמספקת הכתבה: "כמו בשאר המזרח התיכון, היקפי ההדפסה בכורדיסטאן העיראקית נוטים להיות קטנים והסופרים מקבלים שכר זעום, ומכאן מגמת ההוצאה לאור תמורת תשלום לאלה שיכולים להרשות זאת לעצמם". נדמה שגם אנחנו, דיירי הווילה בג'ונגל בעיני עצמנו, יכולים לחתום על העובדות האלה.

התשלום שקיבל עלי גבוה יותר ממשכורת שנתית של עובד ציבור בכיר, ומה שהופך אותו לחריג עוד יותר הוא גודל קהל היעד - רק 4-5 מיליון כורדים בתחומי עיראק. ובכל זאת, ההוצאה האמינה בו מספיק כדי לשלם לו סכום מעורר קנאה גם בקנה מידה ישראלי, וכדי להדפיס 10,000 עותקים. לפי הכתבה, הקהל בחנויות מגיב היטב, על-אף שמחיר הספר שווה ל-10 דולר.

כל זה מתרחש על רקע של תעשיית ספרים שנשלטת ברובה על-ידי השלטון הכורדי, והעסקה החדשה מוצגת כתחילתו של שינוי שאולי יביא להיווצרות תעשייה עצמאית. ההוצאה כבר נמצאת במשא-ומתן עם סופרים אחרים, וגם שילמה למשורר הכורדי החשוב שרקו בקאס 20 אלף דולר תמורת פרסום מכלול השירים שלו. לא יודע מה איתכם, אבל אם אני הייתי תלוי למחייתי בשכר שמשולם על כתיבת ספרים בישראל, הרשימה הזאת היתה כבר נכתבת איפשהו בין ארביל למוסול.

danext@gmail.com

מוסף, רות סוף

כבר כמה שבועות שמוסף הספרים של לוס אנג'לס טיימס נמצא על כוונת הקיצוצים המתוכננים ברשת טריביון, בעלת העיתון - ועכשיו מגיע האישור הרשמי: המוסף, Sunday Book Review, יראה אור בפעם האחרונה ב-27 ביולי. לפי Publishers Weekly, הביטול ילווה בפיטורי שני עורכים ייעודיים. המוסף, שהוא אחד האחרונים בעיתונות האמריקאית שנשארו כיחידה אוטונומית ונפרדת בתוך עיתון-האם, יקוצץ ימוזג לתוך חלק אחר בעיתון.

במחאה, פרסמו ארבעה עורכי עבר של המוסף - סוניה בול, דיגבי דיל (נשמע כמו שם עט מוגזם למדי, לא?), ג'ק מיילס וסטיב וסרמן - מכתב משותף ופתוח שמבקר את סאם זל, הבעלים של הרשת, על הצעד ומאיץ בקוראים להשמיע את קולם נגדו. בין היתר, הם מכנים את הביטול "כשל ברברי", וטוענים שהוא יחליש את מחויבות הקהל לעיתון וכך דווקא יחליש אותו כלכלית, במקום לשפר את מצבו.

זה כמובן לא המקרה היחיד שבו מתברר, שקשה יותר ויותר לשכנע את בעלי המאה בחשיבות העקרונית של תחום הספרות לכלי תקשורת שמכבד את עצמו ואת הקוראים. והאמת היא שהקושי גדול עוד יותר משנדמה, כי לא רק הטיעון הזה מאבד השפעה, אלא גם הטיעון הרך והוותרני יותר - שלפיו גם לספרות יש קהל משלה, ומגיע לו טיפול הולם לפחות כמו זה שלו זוכים קוראי מוסף הספורט או הלייף-סטייל.

בין אם טוענים שעיתון ראוי לשמו צריך א-פריורי לעסוק בספרות, ובין אם טוענים שכל עוד לא מבטלים את הפרה הקדושה שנקראת "מוסף הספורט" משיקולי תקציב, אין סיבה לבטל דווקא את מוסף הספרים - כל זה כבר לא עושה הרבה רושם על קובעי המדיניות. זה קצת משונה, כשחושבים על זה שקבוצת האוכלוסייה האחרונה שעדיין שומרת אמונים למילה הכתובה - בין אם היא מודפסת בספר או עיתון - ובכך מקיימת למעשה את המדיום הזה, היא הקבוצה הראשונה שנרמסת בשעת מבחן. ההתנהגות של העיתונים בעניין הזה דומה למטוס שמתחיל להיגמר לו הדלק, וצוות הדיילים זורק ממנו נוסעים כדי למשוך עוד קצת קדימה. הבעיה היחידה היא שהנוסעים האלה הם הטייס וטייס המשנה.

פאסט בוק

בקשר לכתיבה, יש שתי אסכולות (מלשון תסכול) שמתווכחות ביניהן משחר ההיסטוריה: האחת מאמינה שכדאי לכתוב רק כשבאה ההשראה המתאימה, והשנייה בזה להשראה וטוענת שצריך לכתוב בכוח, בזמנים קבועים, בלי חשק ובלי מצב רוח. איכשהו, אני חושד שהספרים שנוצרו מתוך נאמנות לאופציה השנייה הם, באופן סטטיסטי, לא ממש בין אלה שאני אוהב לקרוא. לא בדקתי, אבל נדמה שמעולם לא נוצר בעולם משהו טוב באמת בתנאים של סבל ואי-חשק.

ובכל זאת, יוזמה בשם "החודש הלאומי לכתיבת רומן" (או בראשי תיבות באנגלית NaNoWriMo) מנסה ללכת ברוח השיטה הזו בדיוק, ולקיים מעין ספרינט-כתיבה שנמשך חודש אחד בדיוק. המטרה של המעין-תחרות הזו היא לכתוב במסגרת הזמן הקשוחה הזאת רומן בן 175 עמודים, או 50,000 מילים, מה-1 בנובמבר עד ה-30 בו. לא ברור מה עושה המילה "לאומי" שבכותרת, כי זה אירוע כלל-עולמי, ולדברי המארגנים, הרעיון נועד למען "כל מי שחשב על כתיבת רומן אבל נבהל מהזמן ומהמאמץ הכרוכים בכך".

באירוע של השנה שעברה השתתפו 100 אלף איש, שמתוכם יותר מ-15 אלף עמדו ביעד עד הדדליין. באתר מצהירים מראש: "הדבר היחיד שמשנה ב-NaNoWriMo הוא היקף התוצר. העניין הוא כולו בכמות, לא באיכות. גישת הקמיקזה מכריחה אותך להנמיך ציפיות, לקחת סיכונים ולכתוב תוך כדי תנועה".

האינסטינקט הוא לנחור בבוז למשמע רעיונות כאלה, ולראות בהם עוד ביטוי לגרפומניה המידבקת שהשתלטה על העולם יחד עם אחותה ההפוכה ממנה, ההיפו-ליטריטיס (מחלת חוסר היכולת לקרוא טקסט שאורכו גדול מחמישה תווים). אבל בעיניי, למרות הנטייה שלי בעד כתיבה תחת השראה, זה דווקא מייצג את הצד החיובי האחד שבכפייה העצמית: ההבנה שזמן מושלם לכתיבה לעולם לא יגיע, ומתישהו יהיה צורך לשבת ולכתוב - גם אם זה נעשה במרווח עוכר המוזות שבין, נאמר, יום אינסופי במשרד לבין שינה קצרה ומזוויעה בחברת יתושים רעבים. מתישהו צריך לשבת ולהתמודד, אבל על הסטופר בהחלט אפשר לוותר.

העצים חוזרים

לפני עשרה ימים כתבתי כאן על אקו-ליבריס, היוזמה המצוינת לאפשר לאנשים לשתול עצים במקום הספרים שקראו. באחת התגובות, הוסיף הקורא יורי שמאחורי האתר עומדים ישראלים שחיים בארה"ב, אבל לא הצלחתי לאמת את זה בעצמי - עד שהשבוע הגיע לכאן רז גודלניק, מאנשי אקו-ליבריס, והגיב לפוסט הזה (הנה קישור לתגובה).

מעבר לכך שהתברר לי למרבה הגאווה המקומית שאכן, גם היוזמה הזאת היא משלנו - גודלניק הפנה גם לאחד העמודים באתר, שבו מרוכזים מאמרים שדנים בשאלה מה עדיף מבחינה אקולוגית: ספרים רגילים או אי-ספרים. התשובה, כמו תמיד בעולם המסובך-מדי שבו אנחנו חיים, אולי נראית ברורה מאליה - אבל רחוקה מלהיות כזאת. שווה להיכנס ולקרוא. למה, למה כל מה שבני אדם מייצרים חייב להרוס את הסביבה? אולי זה הזמן להתחיל לפתח את הספר התוך-מוחי, שיאפשר לראות ספרות מול העיניים בלי צורך בעזרים כלשהם. אז יישאר לנו רק לטפל במטרד האקולוגי העיקרי, שהוא אנחנו בעצמנו.

danext@gmail.com

אדפטציה שיווקית

על הנייר, אחד מתפקידיה של הוצאת ספרים הוא להשקיע ביחסי ציבור, כדי להביא לידיעת הקוראים את קיומם של הספרים שהיא מוציאה. אבל אם ההוצאות באמת היו משקיעות ככה בכל ספר שמשוחרר לשוק, היה צריך להפקיע את כל ערוצי הטלוויזיה והרדיו לטובת מחזור אינסופי של פרסומות בסגנון "ספרו הסוחף ועוצר הנשימה של X, עכשיו על המדפים!" (נוסח שלא משתנה גם כשמדובר על ספר עיון מפוהק שעוסק בהגותו המאוחרת של קאנט). לכן רק ספרים מסוימים זוכים שישכרו למענם קריין משתנק, ואת השאר "מקדמים" באמצעות קומוניקט שנשלח למערכות העיתונים ונגרס עוד בטרם הספיק לצאת בשלמותו מהפקס. כל מה שמחלקת השיווק של ההוצאה מצליחה להשיג, במקרים כאלה, הוא התעלמות מוחלטת מצד הציבור - דבר שלא יופיע בחוזה, אבל בהחלט יורגש בעולם האמיתי.

התופעה הזאת לא מתרחשת רק במקומותינו הנידחים, אלא, מתברר, גם באמריקה, ארצן של המקדמות מרובות האפסים. סת גרינלנד, סופר ותסריטאי, כתב בלוס אנג'לס טיימס מאמר שבו הוא מפרט את תלאותיו של הסופר האלמוני הממוצע, שלא זוכה למגע ידה המיטיב של מחלקת השיווק בהוצאה. "הוצאות עדיין מספקות לפעמים תמיכה בקידום מכירות לסופר שהן שילמו לו מקדמה עצומה. לעומת זאת, סופרים אחרים, אלה שאין להם עסקות ענק, מונחים על גוש קרח ונדחפים לצוף לנפשם".

הרומן החדש (והשני) של גרינלנד, Shining City, יוצא לאור ביולי, ולדבריו "תקציב קידום המכירות לא יכסה את כרטיס האוטובוס למסיבת ההשקה". אבל הוא, בתור אינסיידר בתעשיית הקולנוע, מצא דרך עוקפת לשיטות השיווק הרגילות שנמנעו ממנו: להפיק סרט וידאו שיפרסם את הסרט. הוא שכר חבר שלו, שאותו הוא מכנה "סרגיי אייזנשטיין של סצינת הבר-מצוות בלוס אנג'לס", והשניים כתבו יחד תסריט וגייסו כוכבניות להוטות באמצעות אתר שמיועד למטרה הזו. את אחד התפקידים נתן גרינלנד לחבר אחר שלו, הסופר הלוס-אנג'לסי מארק הסקל סמית, ותוך זמן קצר אורגנו שאר ענייני ההפקה. הסרט נוצר תוך כמה ימים בודדים, ועכשיו אפשר לראות אותו ביו-טיוב או באתר www.sethgreenland.com.

אי-אפשר שלא להעריץ את גרינלנד על הביצוע המושלם ועל ההומור העצמי, שהוא תכונה שסופרים ממעטים להצטיין בה. אין לי מושג איך הספר שלו, אבל אם הוא דומה במשהו לסרט - שכולל משפטי מחץ כמו "ב-Shining City יש רומנטיקה, מסתורין, וכמובן, בר מצווה" ו"מרקוס ריפס הוא בחור רגיל שחי בוואלי. הוא מעולם לא ידע שעולם הניקוי היבש מסוגל להיות כל-כך מגרה" - נראה לי שהוא בהחלט שווה את זמנם של הקוראים.

הדוגמה של גרינלנד היא, כמובן, כזו שגם אחרים - כולל במדינות שבהן ספרים נמכרים בשקל - יכולים ללמוד ממנה. הוא עצמו שואל אמנם: "האם זה יעזור למכירות? מי יודע?", אבל כל דבר שמשחרר את הסופרים מהלך המחשבה שלפיו ההוצאה היא הבעלים והם רק כלבלבים חסרי השפעה, צריך להיחשב למבורך. חוץ מזה, נראה לי שכל סופר ישמח שאנשים יגידו על הספר שלו: "אה, תודה, אבל כבר ראיתי את הסרט".

שרשרת אמזון

אם כבר מדברים על שיווק ספרים, שום שיטה לא משיגה הצלחה כמו שיתוף פעולה עם רשת חנויות. גם בישראל, כולם יודעים לאן ספר יכול להגיע אם רק מציגים אותו במקום הנכון בחנויות של סטימצקי. עד עכשיו אפשר היה לחשוב שהשיטה הזו עובדת בזכות המגע הישיר עם הקוראים - שנכנסים לחנות בלי מטרה מסוימת, נתקלים בספר שמוצג בהבלטה וקונים אותו רק מכוח המפגש המקרי. אלא שאמזון, בשיתוף פעולה חדש עם הוצאת הרפר-קולינס, מוכיחה שגם אם אין חנות פיזית - לרשת שיווק יש כוח להפוך לבדה ספר לרב מכר, ואולי הכוח הזה אפילו מתגבר ככה.

שתי החברות הודיעו בשבוע שעבר על תוכנית בשם "סופרים באור הזרקורים", שבמסגרתה יוצר בכל שבוע סופר אחר של הרפר-קולינס בדף הספרים הראשי של אמזון. התוצאות, עד עכשיו, מעמידות בספק רב את ההנחה שקוראים יקנו בהמוניהם רק ספרים שאפשר לדפדף בהם באופן פיזי. אמזון הציגה במסגרת התוכנית את The Story of Edgar Sawtelle, שאותו כתב סופר לא מוכר מוויסקונסין, דייוויד ורובלבסקי - והספר, שאורכו 566 עמודים, הגיע למהדורה שביעית - כ-90 אלף עותקים - תוך שבוע מצאתו לאור. ההצלחה הזו הביאה גם להזמנות אדירות מצד רשתות ספרים רגילות, והסופר כבר הוזמן ל"סיבוב הופעות" ב-16 ערים בארה"ב. כל זה, מבלי שקורא אחד יוכל לקחת את הספר לידיו ולדפדף בו בחנות.

לא נראה לי שנדרשת הוכחה נוספת ליכולת של אמזון ליצור כללי התנהגות חדשים לגמרי בשוק הספרים, ולחנך את הקהל לדפוסי צריכה שנראו עד לא מזמן בלתי-אפשריים. אם הקהל מסוגל לקנות ספר ארוך מאוד של סופר בלתי-ידוע, באתר אינטרנט שאין בו קשר בלתי-אמצעי עם הספר - הוא כבר מוכן, מן הסתם, ליום שבו הספר כולו יתקיים רק בסביבה בלתי-מוחשית. הצלחה כזאת צריכה לעודד מאוד את אמזון, ולהדאיג לא מעט את הרשתות הפיזיות.

danext@gmail.com