ליבריסטאן

תגידו, יכול להיות שהמשיח כאן? קודם בוטלו רשימות רבי-המכר, ועכשיו בוטל כל תהליך השיפוט בפרס ספיר - לא רק ההכרזה על הזוכה, אלא גם רשימת המועמדים (שזוכים כל אחד ב-25 אלף מרשרשים חדשים).

אני לא מתמצא בסבך הקשרים-לכאורה בין השופטים לבין הנשפטים, אבל החלטת הביטול של מפעל הפיס מאשרת בפועל את פרטי החשיפה של מעריב, שהתחילה את כדור השלג הזה.

הפרט הכי מוזר בתגובות על ההחלטה התקדימית הוא האמירות בסגנון "מה אתם רוצים, זאת מדינה קטנה וכולם מכירים את כולם".

אולי זה נכון, אבל אם, אכן, כולם מכירים את כולם, וכל הידיים רוחצות את כל הידיים האחרות - יש לזה רק פירוש אחד: כל יומרה לתהליך שיפוט נקי וישר היא חלולה מראש.

במילים אחרות:

אם במדינה מסוימת אין שום אפשרות לאסוף קבוצה של אנשים מתחום הספרות, שישפטו ספרים וייתנו לאחד מהם פרס בלי להיות קשורים בצורה כלשהי לסופרים, להוצאות או לעורכים - צריך לבטל את כל הפרסים הספרותיים באותה מדינה.

ולא, כמו שהשתמע מתגובות מסוימות שצוטטו בעיתונים, להעמיד פנים שהתהליך הוא חסר-פניות בזמן שהוא לא יכול להיות כזה, ולחלק פרסים תוך זלזול בוטה בסופרים, בציבור, ובעיקר בספרות עצמה.

המצב הנוכחי, שבו מקיימים שיפוט בארשת מכובדת ובו-זמנית מצטדקים שאין אפשרות לשיפוט כזה, מכניס את הסופרים שהתמודדו על הפרס (ספיר, ובכלל) למצב טרגי:

ברור שהחלטת ביטול מרעישה כזאת, ששוללת מהם את הכסף אחרי הזכייה, עושה להם עוול ומשפילה אותם פומבית.

אבל אפשר לומר גם שזכייה רגילה - בלי ביטולים, סתם צ'ק שמן בדואר - גרועה בשבילם הרבה יותר: היא מכתימה אותם כמי שזכו לתו-תקן מזויף, ועוד בידיעתם המלאה.

זה נכון במיוחד לאור העובדה שבכירי הברנז'ה מודים בלי בושה שאין בארץ שיפוט ספרותי תקין; ובהם, באופן אבסורדי, חלק מהשופטים בפרס ספיר הנוכחי (אחד, לפי גרסת הארץ, ושניים, לפי גרסת מעריב), שלא העלו בדעתם לדווח על ניגודי עניינים אפשריים, ובזה כאילו הצהירו, שניגוד העניינים מובנה בתהליך ואין בו שום דבר רע.

מה שמזכיר לנו עובדה שנשכחה בשנים האחרונות, בעידן האני-ואפסי-עוד: זכייה בפרס היא לא רק "קח את הכסף והיוקרה וברח", ויש לה גם מחיר כבד (כמו שאפשר ללמוד מהנימוקים של סארטר לסירובו לקבל את פרס נובל).

מי שחושב שאפשר לזכות בכל הקופה - גם בפרס כספי שניתן בתהליך שיפוט עקום, וגם בתעודת איכות ספרותית - טועה. אפשר לבחור רק באחד מהשניים, ולכל היותר להעמיד פנים שבחרת בעצם בשני, מתוך תקווה שאף אחד לא ישים לב.

מזל שלפעמים הנסיבות החיצוניות משנות בדיעבד את הבחירה הגרועה, ומאפשרות לחשוב עליה מחדש.

ולכן, למרות ה"הפסד" הכלכלי (שהוא למעשה לא הפסד, אלא סתם אי-רווח), הסופרים צריכים להודות למפעל הפיס על שהציל אותם מהחרפה האמיתית. הוא נתן להם הזדמנות חד-פעמית להיזכר איפה נמצאת הספרות, ובעיקר איפה לא.

לכל הפרשה הזאת יכולה להיות עוד תוצאה חיובית: אולי, בפעם הבאה שסופרים ישקלו להציע את מועמדותם לפרס כלשהו, הם יחשבו קודם כל על המחיר שהם, כסופרים ואמנים, משלמים - ורק אחר-כך על סכום הפרס שישולם להם.

ספק רב אם המאזן הזה ייטה אי-פעם לטובת הנתון האחרון.

danext@gmail.com

לא בטוח מה הרגש המתאים לעלילות פרס ספיר: ניגודי האינטרסים וגילויי החונטאיזם שנחשפו בכתבת מעריב (אפשר לקרוא גם כאן, ב-nrg) מעוררים בי סוג מוזר של עצב עליז, או אולי שמחה עם טעם לוואי של בטריית 9 וולט על הלשון.

מצד אחד, די מדכא לגלות את הקרקע הרקובה שמתחת לפרס הספרותי הכי חשוב (והכי רווחי!) בארץ. הקשרים שנחשפו בין שופטים לבין הוצאות וסופרים הם כבר לא "יד רוחצת יד", אלא יותר בכיוון של "יד עושה ליד עיסוי גוף מלא עד להרפיה מלאה" (אם לצטט את מודעות הסקס התמימות של שנות ה-90).

מצד שני, זה לא שמישהו כאן פגע באמון קדוש שהיה לי בפרס הזה, או בפרסים בכלל. התגליות הן רק אישור בדיעבד לתחושה האינטואיטיבית, שיש משהו בעייתי מאוד בחיבור בין כסף גדול לבין ספרות.

כי כשמזוודות המזומנים נכנסות לתמונה, אין יותר סופרים, שופטים ועורכים. יש רק אנשי מנגנון. יש רק גלגלים שעושים הכל כדי לשלב שיניים. כולל שכשוך בהרבה מאוד שמן מכונות חם ודלוח.

(אגב, כשאני אומר "מזומנים", אני מתכוון לא רק לכסף אלא גם, ואולי בעיקר, לממון חברתי - מעמד, קשרים, מוניטין וכו').

בגלל זה טוב שמעריב/nrg לא מרפים מהנושא הזה.

אתמול הם עשו פולו-אפ ודיווחו על היוזמה של נחמן שי לחקיקה שתסדיר את האתיקה של הפרסים התרבותיים.

וביום שישי התפרסם במדור הספרות מאמר דעה של המבקר אמנון נבות, שמסביר למה "פרס ספיר הוא פרודיה על ספרות", ומתחנן שמפעל הפיס יבטל אותו. אגב, המאמר לא רק חד ומשכנע, אלא גם כתוב בכישרון שרוב ה"סופרים" היום לא מתקרבים אליו.

אבל לדעתי, כמו שכבר רמזתי, זו לא בעיה של פרס אחד, וגם לא של אי-אכיפת תקנון כזה או אחר.

כי בכל פעם שמישהו מפרסם מודעה שקוראת להגשת ספרים לפרס כלשהו, נוצר ואקום שחונק את הספרות והופך את הסופרים לחברי פוליטביורו - כולל ההגליה לסיביר של מי שלשונו לא רטובה וגמישה מספיק.

פרסים ספרותיים יכולים לתרום לספרות רק בתנאי אחד: שלא יהיה אף פתח לעסקנות סביבם. שלאנשי העיניים הגדולות לא תהיה שום מטרה ברורה לבהות בה ולהזיל עליה ריר.

ויש לי גם הצעה איך עושים את זה:

פרס שאסור יהיה להגיש אליו מועמדות.

השיטה הנהוגה בפרסים הקיימים היא שכל אחד יכול להגיש את הספר של עצמו לוועדת הפרס, בין אם ישירות או בעקיפין (במקרה של פרס ספיר, למשל, ההגשה היא דרך ההוצאה).

וכך נוצר תמריץ שאי-אפשר לעמוד בו: מי לא יגיש ספר, כשאפשר לזכות ב-150 אלף שקל? ומי, מהסופרים היותר מרכזיים, לא יעשה לובינג כזה או אחר למען הבוננזה הזו?

בפרס שאני מציע, לעומת זאת, אי-אפשר יהיה ליזום כלום מצד הסופר או ההוצאה.

הפרס הזה יינתן רק למי שישתוק ויעסוק בכתיבה, ויישלל מכל סופר שהפך את עצמו לאפרטצ'יק מקצועי. הדרך היחידה לזכות תהיה - להיחבא אל הכלים. ולכן:

מי שיגיש את הספר שלו לוועדת הפרס - ייפסל.

מי שידבר עם שופט בוועדה - ייפסל.

מי שהעורך שלו ישתדל אצל שופט בוועדה או בתקשורת  - ייפסל.

ספר שלווה בפרסומות באמצעי מדיה כלשהו - רדיו, עיתונים וכדומה - ייפסל.

ספר שהופיע על דוכן המבצעים ברשתות הספרים, או בחלונות הראווה - ייפסל.

ספר שנכנס לרשימת רבי המכר - ייפסל.

מי שיתראיין איפשהו בחודשיים שלפני ההכרזה על הזוכים - ייפסל.

ספר שעשו לו מסיבת השקה - ייפסל.

בקיצור, חבר השופטים יהיה רשאי לבחור רק בספר שאף אחד לא שמע עליו, של סופר שלא קידם את עצמו בשום צורה. זה אומר שהשיפוט יהיה אקטיבי - נבירה וחיפוש אוצרות במעמקי החנויות.

החלק האכזרי, והיפה, באמת יהיה סכום הפרס. הסכום יהיה גבוה כל-כך, שאף אחד לא ירצה להפסיד אותו.

התוצאה תהיה משפט שלמה בין שתי מגיפות עכשוויות - זו של המיתוג העצמי, וזו של תאוות הבצע.

ובכל מקרה, הצדק ייעשה: מי שיתעקש להיות סלב פסוודו-ספרותי, לא יזכה. מי שיעלים את עצמו מהרדאר כדי לשים יד על הצ'ק, יעשה טובה גדולה לספרות (וכנראה גם לא יזכה בסופו של דבר, כי השופטים לא יהיו כאלה טיפשים).

רק תדמיינו את זה: סופר מתקשר בבהלה לעיתון כדי שלא יכתבו כלום על הספר החדש שלו.

או עורך ספרותי שמסתובב בין חנויות ודורש לדחוק את הסופר למדפים הכי נידחים.

אח, תענוג.

בעצם הפרס הזה יגיע, לפחות בתיאוריה, רק למישהו שאף אחד לא שמע עליו, והוא-עצמו לא שמע על הפרס.

וכמובן, החלק הכי חשוב בתקנון: כל הכללים ממשיכים לחול גם אחרי הזכייה, במשך שנה שלמה. מי שיתנהג פתאום כמו מלך העולם, הפרס יילקח ממנו. והוא גם ישלם קנס.

זה יהיה פרס שאף אחד לא ירצה להיתקל בו בסמטה חשוכה.

danext@gmail.com