ליבריסטאן

באמצע השבוע שעבר אמרתי לעצמי שאני מוכן, הפעם, לסבול בשקט את ההייפ ההולך ונבנה סביב הנאום על מצב האומה (הנאום של סטיב ג'ובס, כמובן - לא האובמה הזניח ההוא). בדרך כלל, קשה לי לשמור על שלווה כשאני רואה את עיתונאי הטכנולוגיה והכלכלה מריירים לקול הפעמון של אפל (והנה ניתוח של יובל דרור לתופעה הביזארית הזו); אבל במקרה הזה היה לי, מה לעשות, רבע עניין אמיתי במה שיתגלה בסוף כל השמועות. הרי הובטח שאפל יכו בתדהמה את עולם האי-ספרים, ויציגו חידוש שימשוך את השטיח מתחת לקינדל ושאר מכשירי הקריאה הקיימים.

נחתוך לסוף הסרט: לא תדהמה ולא שטיח. בניגוד להערכות האופטימיות, ובניגוד למה שאמר ג'ובס על הבמה, ובניגוד למה שחושבים גורמי המו"לות שעומדים עכשיו בתור למכרה הזהב החדש, מחשב הלוח המכונה iPad הוא לא מכשיר לקריאת אי-ספרים. אני חוזר - לא. הסיבה מאכזבת בפשטותה: יש לו מסך LCD רגיל, מהסוג שאי-אפשר לקרוא עליו ספר (ובקושי אפשר לקרוא עליו מסמך של שלושה עמודים מבלי שהעיניים יצרחו). וזה, צריך לזכור, המסך שבכלל הביא מלכתחילה לצורך בתחליף הקריא שמציעים מכשירי הנייר האלקטרוני.

אם בכלל שקלתי להעלים עין (אדומה ומגורה) מההיסטריה האינפנטילית שהקדימה את הצגת המכשיר, זה היה רק כי חשבתי שהמסך של iPad יתבסס על אותה טכנולוגיה של נייר אלקטרוני - רק בצבע. כלומר, מסך שאפשר גם לקרוא עליו ספרים, וגם להשתמש בו לצרכי התצוגה השונים לגמרי של מחשב רגיל. אגב, טכנולוגיה כזו כבר קיימת (עדיין לא כמוצר מסחרי), ופיתחה אותה חברה בשם פיקסל צ'י. אני חשבתי שאפל עשו בחוכמה, הלכו לחברה הזו ושיתפו איתה פעולה. מתברר שלא.

חוץ מזה, יש גם את עניין הסוללה. בעמוד הזה, באתר CrunchGear, מופיעה  טבלת השוואה בין iPad לבין קינדל, ולפיה, בעוד שהסוללה בראשון מספיקה לעשר שעות, הסוללה של השני מספיקה ל… שבועיים. אולי זו בעצם שיטה מתוחכמת להגן על עיני הקוראים: אם מישהו יצליח לאמץ את הראייה כדי לקרוא ב-iPad במשך כמה שעות, צריך יהיה לעצור אותו איכשהו כדי שלא יתעוור.

כך שנשארה רק התקווה האחרונה שלי, שהמכשיר של אפל לפחות יגרום לירידת מחירים בכל מכשירי הקריאה האמיתיים. אבל לא נראה לי. החברות האלה יבינו יפה מאוד, ש-iPad לא באמת מאיים עליהן, ולא מציע חוויית קריאה שמשתווה לנייר רגיל. אפילו לא לחיקוי מוצלח של נייר, שאליו הגיעו המכשירים האלה.

השאלה היחידה היא אם גם הציבור יבין את זה. בהתחשב בזה שאנשים קוראים כבר היום ספרים על מסך של אייפון - שהוא גם קטן, גם רע לעיניים וגם בא בעסקת חבילה עם קרינה אלקטרומגנטית בלתי-פוסקת - יש סיכוי לא קטן שאנשים עוד יחשבו על ה-iPad בתור… שיפור משמעותי.

אם ספרי נייר יידחקו הצדה לטובת מכשירי נייר אלקטרוני מהסוג של קינדל, זה יהיה חבל מכל מיני סיבות. אבל לזרוק אותם למען טכנולוגיה שאפילו לא מתאימה לקריאה - זה כבר לא סתם מצער, אלא אידיוטי עד כדי אבסורד. אני רוצה להאמין שיש גבול גם לדטרמיניזם טכנולוגי, גבול שעובר במקום שבו השיפור הופך לקלקול. עוד נראה אם האמונה הזו עומדת במבחן המציאות.

לא צריך לייחס משמעויות הרות-גורל לחתיכת פלסטיק עם מסך מגע, אבל הנכונות של קוראים - וגרוע מזה, של הוצאות מרכזיות וחשובות - לראות באייפון ובחיקוייו, ועכשיו ב-iPad (ובחיקוייו העתידיים) פלטפורמה לגיטימית ורצויה לקריאת ספרים, רחוקה מלבשר טובות. רק תדמיינו עתיד שבו ספרי נייר הפכו כבר לחפצים נכחדים שנמצאים בעיקר בידי אספנים ומשוגעים לדבר, ופינו את הבמה לא למכשירי קריאה טובים, אלא למכשירי LCD שכוללים גם מחשב, חיבור סלולרי, טלפון וכדומה. אני בהחלט יכול לראות איך אמהות מודאגות ירחיקו באותם ימים את ילדיהן מספרים - הרי "הם מסרטנים" (בגלל הקרינה), "עושים לילד סחרחורות" (בגלל המסך) ו"מפריעים לו להתרכז בלימודים" (בגלל המיילים).

הספר כסכנה בריאותית, שצריך להגביל את זמן השהות בקרבתה? הספר כאוקסימורון, שלא מאפשר לקרוא את מה שכתוב בו? המפץ האוטופי של הספרות הזמינה מעולם לא התקרב יותר להיות הקדמה לדיסטופיה אנטי-ספרותית, שהרבה מאוד גורמים היו שמחים לעזור לה להתגשם. בקיצור, בואו נחכה לפני שאנחנו זורקים את ספרי הנייר למגרסה. כי אם הם לא יוחלפו בטכנולוגיה הולמת (ויש כזו), רוב הסיכויים שהם יישארו, בדיוק כמו שהיו עד עכשיו, הספרים היחידים בעולם.

danext@gmail.com

הוויכוח קידמה-נגד-זכויות ממשיך לרדוף את האי-ספרים, הפעם בכתבה הזו בניו יורק טיימס. הכתבה מתמקדת בנושא שנוכחותו בכותרות בוודאי תלך ותגבר עם הזמן - פיראטיות של קבצי ספרים דיגיטליים, והפצתם דרך אתרים כמו Scribd. הפיראטיות הזו, באופן לא מפתיע, מתגברת בנפחה, בעוד מכירות הספרים ממשיכות לרדת.

את מחנה הסופרים המודאגים מייצגת בכתבה אורסולה ק. לה גווין, שמספרת על היתקלויות חוזרות ונשנות עם יצירותיה, המשוטטות פרא באתרי שיתוף. מנגד, קורי דוקטורוב דווקא שמח על התופעה, כי לטענתו, היא מאפשרת ליותר קהל להגיע לסופרים. ובתפקיד שווייץ הנייטרלית - סטיבן קינג, שאמנם לא רואה בעין יפה את הפיראטים, אבל שואל איזו תועלת ייתן המרדף אחריהם.

אם הניסיון של ענפי המוזיקה והקולנוע מלמד משהו, הלקח הוא כנראה זה: אפשר להפחית את היקף הפיראטיות רק ברגע שאמצעי הרכישה והקריאה של אי-ספרים יהיו נגישים לכולם. נניח שהייתי רוצה לקרוא עכשיו אי-ספר כלשהו, כאן בישראל הרחוקה. לא רק שלא מוכרים כאן מכשירי קריאה, גם אין אפשרות מעשית לקנות אי-ספרים (חדשים) ברשת. אמזון היא אולי חנות גלובלית, אבל בכל מה שקשור לקינדל ולאי-ספרים, היא חנות אמריקאית וקנדית בלבד, שבמדינות אחרות אין אפשרות לקנות ממנה אפילו קילובייט אחד.

הפיראטיות אמנם לא תיעלם גם אחרי תיקון המצב הזה, אבל כמו שמראה התקדים של iTunes, המוטיבציה של אנשים מן היישוב לגנוב קבצים יורדת פלאים כשמציעים להם אלטרנטיבה חוקית במחירים מתקבלים על הדעת. כן, תמיד יהיו בינינו אנשים שמרגישים שכל כבודם העצמי יתנדף אם רק ישלמו על משהו שאפשר היה לקחת בחינם. אבל אלה, ככה לפחות אני מרגיש, רחוקים מלהיות הרוב.

חוץ מזה, העובדה שאין בארץ מכשירי קריאה מתחילה להרגיז אותי (לא ברמה של קריזה - יותר של תמיהה קלה) מסיבה אחרת. יש באינטרנט אינסוף ספרים בחינם, כולל כל הקלאסיקות ששווה באמת לקרוא, כי למרבה המזל, חוקי זכויות היוצרים כבר לא חלים עליהם. אלא מה? כרגע אפשר לקרוא אותם או על המסך, שזה לא בא בחשבון, או לאחר הצטיידות בקונטיינר של דפי A4. מכשיר קריאה הוא, בעצם, התנאי ההכרחי לגישה אמיתית למאגרי האוצרות האלה. ובהתחשב בכמויות שעליהן מדובר, הוא בהחלט עשוי להיות הרכישה הספרותית האחרונה שאי-פעם תבצעו. אבל אין איפה.

נכון, אפשר להזמין מחו"ל, נגיד את סוני רידר (קינדל הוא מחוץ לתחום). אבל זה גם יקר להחריד וגם מתיישן טכנולוגית בעודנו מדברים. יש עוד שורה של מכשירים אחרים, אבל הם יקרים וקשים להשגה אפילו יותר ממנו. אמנם קיימים מכשירים סיניים זולים יחסית, אבל שוב, לכו תמצאו אותם. אני מודיע בזאת שאם ייבאו לארץ מכשיר קריאה צנוע וחביב, עם תמיכה אוניברסלית בשפות (כדי שלא יהיו פדיחות כשקוראים עברית למשל), אקנה אותו מיד לצורך הזה בדיוק: הקלאסיקות אמנם ידועות בסבלנותן, אבל לי כבר קשה לחכות שיהיה אפשר באמת לקרוא אותן.

אגב, לפי החישובים שלי, אצטרך בערך 23 מיליון מחזורי חיים כדי לקרוא את כל הספרים הטובים שמוצעים בחינם ובאופן חוקי ברשת. מה זה אומר? שעד שמישהו יחליט איך מתמודדים עם הפיראטיות, אפשר להתעלם מהבעיה ולבלות כמה עידני איכות עם ספרות אמיתית.

danext@gmail.com

המאמר הבא עשוי להיראות, כשקוראים אותו בישראל, כמו כתבה בעיתון של חייזרים, אבל בכל זאת: מייקל מאייר כתב בניו יורק טיימס על מקדמות הסופרים המתנפחות בארה"ב, שלא הולכות לשום מקום גם בימי המשבר הכלכלי. להפך, הן רק גדלות ונעשות אבסורדיות יותר ויותר. במקביל, אגב, הפיטורים המסיביים דווקא מתנהלים כסדרם.

אולי כדאי להסביר למה הכוונה ב"אבסורדיות": הדוגמה הראשונה שמאייר נותן היא מקדמה על-סך 5 מיליון דולר, ששולמה בחודש שעבר לסופרת בשם אודרי ניפנגר על ספרה השני. המשלמת היא הוצאת משנה של סיימון אנד שוסטר, והמאמר טורח ומזכיר שרק לאחרונה אמר המנכ"ל שבגלל הרווחים המידלדלים, ההוצאה "תשגיח על כל פני". אולי ככה זה כשמשגיחים על המטבעות: לא רואים את המזוודות עם השטרות.

מקדמות, כשמן כן הן, מהוות הערכה מצד המו"ל על סיכויי ההצלחה הכלכליים של ספר. אבל מאייר מציג נתון, שלפיו שבעה מתוך עשרה כותרים בארה"ב לא מחזירים את סכום המקדמה ששולמה עליהם. או במילים אחרות, העניין בכלל נגמר בהפסד להוצאה. כי משום מה, על אף שהמקדמה היא על חשבון משהו, כשהמשהו לא מתממש בהתאם לציפיות, הסופר לא צריך להחזיר את ההפרש.

טוב, חמישה מיליון דולר זה סכום יוצא דופן אפילו בשוק המקדמות הפרוע של ההוצאות האמריקאיות. ובכל זאת, הוא לא גבוה בהרבה מהסכומים שהתקבעו בתעשייה. הצד השני של המטבע הוא שאם מתחילים לשחק במספרים - לקחת בחשבון את כל תקופת הכתיבה, המסים, ההוצאות השוטפות וכו' - מתברר בסוף שמקדמה של שש ספרות היא, הפלא ופלא, "לא בהכרח מספיקה, כשלעצמה, למחייתם של רוב האנשים המבוגרים", כמו שאומר אחד המרואיינים.

מה שמזכיר לי, שאתמול שמעתי על מישהי שזכתה באיזו תחרות וקיבלה 50 אלף שקל כדי "לפתח את התסריט שלה לסרט באורך מלא". התגובה המיידית שלי היתה: "למה צריך 50 אלף שקל כדי לכתוב תסריט? הרי זה לא עולה כלום". התשובה היתה, כמובן, שזה מאפשר לכותב להתפנות רק לכתיבה, ולהחשיב את הסכום שקיבל כמשכורת שמאפשרת לו להתקיים בלי לעבוד (בעבודה רגילה, כלומר). וזה, מן הסתם, גם הרציונל שמאחורי מקדמות הכתיבה.

אין ספק שאם היו באים ונותנים לי סכום של שש ספרות על משהו שאפילו לא גמרתי לכתוב, הייתי די שמח (למרות שקרוב לוודאי שבמקרה הזה, האפסים היו בחמש הספרות הראשונות). זה היה יכול להיות די נחמד בתור הפתעה. אלא שהמחשבה שלפיה כתיבה היא פעולה שצריך, באופן ממוסד, שגרתי ומקובל, לקבל עליה פיצוי - איתה כבר קשה יותר להסכים.

בסך הכל, אנשים כותבים כי הם חייבים לומר משהו שנראה להם חשוב. במקרה הטוב (וזו לא טעות כתיב), הכתיבה היא גם סבל, ונעשית למרות הקושי - כדי לומר את מה שחייב להיאמר. לכן, לא ברור איך התחילו לראות את זה כהקרבה של זמן שיכול היה להיות מנוצל לעשיית רווחים בדרך אחרת. טוב, כן ברור: הרי כל המערכת המשונה הזו נולדה, צריך לזכור, באמריקה, המדינה שבה המונה דופק תמיד, גם ובעיקר מחוץ למונית.

בכלל, בימינו מעט מאוד דברים נעשים לשמם, מתוך הכרה בערכם העצמי ותו-לא; אם משהו נתפס כ"לא פרקטי", הוא מיד מזמין - קודם כל במחשבה של מי שעושה אותו - הכרה בו כדורש פיצוי כספי. בנסיבות האלה, השאלה הגדולה היא מה עובר בראשם של הסופרים שמקבלים מקדמות ענק: הם סתם שמחים על מזלם הטוב, או שהם גם מתחילים להיכנס להלך הרוח הזה, שלפיו מגיע להם כסף כדי שיטרחו להניח את האצבע על המקלדת? אם זה המקרה השני, אז צריך להכניס לחבילת הפיצויים גם עוד מישהו: את הקוראים.

danext@gmail.com

הפעם, לפני שמגיעים לעניין עצמו, אני מוצא לנכון להתחיל באזהרת ספוילרים - של מצב הרוח. מי שאוהב ספרים, לא משנה כמה הוא ליברלי ופתוח לחידושים, קרוב לוודאי שלא יאהב לקרוא על התוכניות של היזם בראדלי אינמן לעתיד הספרות.

היוזמה של אינמן, שעליה מסופר בניו יורק טיימס, עונה לשם Vook: פלטפורמה טכנולוגית שתשלב טקסט, וידאו ורשת חברתית בסגנון טוויטר לתוך משהו שאמור להיות מין ספר מולטימדיה, שבו כל הגורמים האלה פועלים יחד בו-זמנית על המסך.

זה עשוי להישמע כמו התגלמות הטקסטופוביה, כמו הכניעה האחרונה או הלפני-אחרונה למגיפת ה-ADHD שמשתלטת על העולם, אבל הממציא לא מתרגש: "אני לא חושב שאנחנו מעמידים בסכנה את המילה הכתובה. אנשים ימשיכו לקרוא, רק בדרכים חדשות. הספרים סוף-סוף עולים לרשת, אבל הם מאוד חד-ממדיים. אני חושב שאנחנו יכולים לערוך ניסויים ולעשות את זה טוב יותר". מילון הניו-ספיק השלם בוודאי ישמח להתעדכן בהגדרה החדשה הזו של המילה "טוב".

הצורך הבלתי-נשלט להמציא מחדש את הגלגל הספרותי לא נגמר, כמובן, בזה, כמו שראינו כבר במקרה של ספרי הטוויטר למיניהם. והנה עוד חידוש מרענן, שצץ ממש עכשיו: ספר שכתוב על טבלת אקסל, או בלשונם של האמריקאים שאוהבים להמציא כינויים "מגניבים" (יש לבטא: "טיפשיים") בני מילה אחת לכל דבר - Novexcel.

להמצאה הזו אחראי דייוויד נייגרן, ואת הספר, Under The Table (שימו לב למשחק המילים!) אפשר להוריד ולקרוא בלינק שלמעלה. התוצאה מזכירה תסריט לקולנוע או לטלוויזיה: ההתרחשויות מחולקות לסצנות ממוספרות, והמלל מופיע בעמודות נפרדות - אחת ל"פעולות", השנייה לדיאלוג, והשאר למחשבותיהן של הדמויות תוך כדי מה שקורה בשתי העמודות הראשונות. זה ניסוי לא בלתי-מעניין, אבל בתור חוויית קריאה שאפשר באמת להתעמק בה - ובכן, בהצלחה.

מה שקצת קשה להבין הוא למה, מלכתחילה, מתעקשים לקרוא לדברים כאלה "ספר". רוצים להמציא דרכים חדשות לספר סיפור? כאלה שמשלבות קריאה עם צפייה בווידאו, או קריאה עם הקלדת SMSים תזזיתית, או קריאה דרך מראה מפוחמת תוך כדי ריקוד על הבהונות והשמעת מחרוזת שירי עם אוקראיניים? - אין שום בעיה, אבל למען השם, תמציאו לזה שם חדש. המילה "ספר" כבר תפוסה על-ידי משמעות מוגדרת, ומה שאינו ספר לא יכול להיקרא ככה (גם לא בפרפראזות ובמשחקי מילים על "ספר").

לכנות טקסטים נרטיביים שמועברים דרך טוויטר, או בשילוב וידאו, או כל יצור היברידי אחר, בשם "ספר" זה מוצדק בערך כמו לכנות את הקולנוע בשם "אופרה". הרי בשניהם יש בדרך כלל עלילה דרמטית, דיאלוגים ומוזיקה, ושניהם מוכנים למכור את נשמתם בשביל לרגש את הקהל. אבל אנחנו לא קוראים להם באותו שם, כי ברור לנו שהם לא זהים בשום אופן, ואפילו לא דומים.

אמנם, לשפוטי הטכנולוגיה כבר יש תשובה מוכנה לזה. הם טוענים, כמו אינמן, משהו שאפשר לסכם במילים "יש מקום לכולם": צורות נרטיביות חדשות לא מסכנות את הספר, אלא רק מתקיימות לצדו. אבל כדי שזה יהיה נכון, צריך קודם להפסיק להחזיק את המקל בשני קצותיו.

ההיצמדות למילים "ספר" ו"ספרות" נובעת, די בבירור, מהמעמד התרבותי הגבוה של האמנות שקשורה בהן. השאיפה היא כנראה להאציל משהו מהמעמד הזה גם על אמנויות חדשות, שנהנות להיקרא "ספרות" רק כשזה נוח להן, ובשאר הזמן מתנהגות יותר כמו קונסולת משחקים (בערך כמו שהרבה נשים הן "פמיניסטיות" רק כל עוד אפשר להרוויח מזה משהו, ומפסיקות להיות כאלה כשצריך לשלם על זה מחיר).

כך שאם יש אמנויות שרוצות להמציא מחדש את היחס בין קהל לטקסט, הן לא יכולות גם לטעון שהן המשך הגיוני לספרות - כי הן לא. כשהן קוראות לעצמן בשם המחייב הזה, הן רק דוחקות החוצה את הספרות האמיתית, וגורמות לכך שהיא לא תוכל להתקיים לצדן. באופן הזה הן מגשימות בפועל בדיוק את הדבר שמוכחש על-ידיהן.

אחרי הכל, אם הקולנוע, בראשיתו, היה קורא לעצמו "אופרה" או "תיאטרון", אף אחד לא היה מוצא סיבה להמשיך ולקיים את הסוגים ה"מיושנים" של "אותה אמנות" (זה בערך כמו הרעיון שהוליווד של 2009 תעשה, רק מתוך נאמנות למסורת, סרטים בשיטות של שנות ה-50). אז שהגאדג'טיסטים הטקסטואליים יעזבו כבר בשקט את הספר המסכן, ויתנו לחידוש שלהם שם פנוי, שגם יהיה יותר מתאים לאופי שלו. ההצעה שלי: "SMS פסיבי".

danext@gmail.com

זוכרים את הימים שבהם הספר היה הסלואו-פוד של המחשבה - משהו מעמיק שנוצר בתהליך ממושך ומוקפד, ונועד לצריכה מעט מהורהרת יותר ממירוץ העכברים שבחוץ? טוב, אז לפי הכתבה הזאת בניו יורק טיימס, הימים האלה נגמרו. שם נתנו לזה את הכותרת: "קראתם את הכותרות. עכשיו, מהר, תקראו את הספר".

לפי הכתבה, באופן מסורתי משך הזמן שעובר בין מסירת כתב יד לבין פרסומו כספר הוא תשעה חודשים עד שנה. אבל עכשיו, הוצאות מסוימות מתחילות "ללחוץ על כפתור הפאסט-פורוורד" כדי להוציא ספרים עדכניים על אירועים עכשוויים. כמה פאסט? במקרה אחד עבר חודש בודד ממסירת כתב היד עד לפרסום, וגם זה היה רק בגלל הפורמט המודפס: במקרה אחר (ספר של ג'ורג' סורוס על המשבר הכלכלי הנוכחי) הספיקו 10 ימים עד שהאי-ספר הגיע ל"מדפים".

כל זה נכון, כמובן, בעיקר בארה"ב, שבה יש תעשייה מפותחת של ספרי עיון אקטואליים. כשהמטרה היא ממילא להגיב על התפתחויות בזמן אמת, כל האצה בתהליך - בעיקר בעזרת התפתחויות טכנולוגיות שמאפשרות את זה - נראית הגיונית. אבל כידוע, מה שמתחיל בז'אנר רווחי לא נגמר בו, ומה שמתחיל באמריקה לא נגמר בה.

בהקשר הזה, מה שנראה מטריד הוא שתי טענות בכתבה: הראשונה היא זו שלפיה, בחנויות ספרים "אומרים שככל שהספרים מצייתים לחדשות, כך מתקצרים חיי המדף"; והשנייה היא ציטוט של אחד המו"לים, שאמר שרק ספרים "שיש בהם משיכה מיידית לתקשורת" ראויים לתהליך הפקה מהיר.

הטענה הראשונה מראה שהתהליך שמתרחש ממילא, של התקצרות חיי המדף הספרותיים, עומד לקבל עכשיו דחיפה משמעותית, ולהפוך לסוג של נורמה: אם הספר לא יכול לעמוד בקצב המכירות המצופה ממנו, הוא לא יהיה בחנות לאורך זמן, ואולי לא יגיע אליה מלכתחילה.

הטענה השנייה יכולה להיראות ברגע הראשון כמו בשורה טובה לספרות האמיתית, שתוכל כביכול להמשיך לחיות בקצב האיטי שאליו היא התרגלה. חבל שלכתבות ברשת אין אינטונציה, כי את המציאות שאליה מתייחס המשפט הזה אפשר להבין בשתי דרכים: 1. "רק ספרים שהתקשורת תאהב יופקו במהירות (והשאר יישארו בקצב הקודם)". 2. "רק ספרים שהתקשורת תאהב יופקו במהירות (והשאר הם גם ככה די מיותרים, לא? wink wink, nudge nudge)".

פירושה של אפשרות מספר 2 הוא חדשות רעות לסטנדרטים הקפדניים בעריכה, בהגהה, בעיצוב ובכל התחומים האחרים, שהם הסיבה לכך שהוצאת ספר היא תהליך ארוך כל-כך. גם ככה, אם מסתכלים על המשכורות של העוסקים בעבודות האלה (לפחות אצלנו), אז הסטנדרטים האלה כבר בדרך החוצה.

בכל אופן, לערוך ספר ואז להגיה את התוצאה, הכל תוך 10 ימים - זה לא משהו שיכול לקרות, מה שלא הפריע ללו"ז כזה להתממש. ואם זה קרה בספר עיון, שאמור להיות מחויב לרמה מסוימת של בדיקת עובדות וכדומה, על אחת כמה וכמה שאפשר לייצא את הרעיון גם לפרוזה. בספרות כזאת אין סיבה למהר, אבל כידוע, בעיני אנשים מסוימים זמן הוא כסף. העיקרון כבר ברור: מה שאנשים ימשיכו לקנות למרות הבישול החפוז והרשלני, יצליח - ומה שלא, פשוט לא ייצא לאור מלכתחילה. בואו נחזיק אצבעות לאפשרות מספר 1.

danext@gmail.com