ליבריסטאן

לכתוב ברצינות, כמו שקולם טויבין טען בראיון שאליו הפניתי כאן לפני שבוע, זה עינוי רציני באותה מידה. ולכן, אם תשאלו אותי, הדבר האחרון שכדאי לעשות הוא להוסיף עליו עוד עינויים. לא הייתי מציע לכתוב כשרגליך תלויות מהתקרה. או כשאוזניך צמודות לרמקול שמשמיע את ואגנר. והכי פחות, לכתוב כשלידך מונחת כוס עם נוזל לניקוי אסלות (ידוע גם בשמו הגנרי "אלכוהול"), בבטנך עוד שתיים-שלוש כוסות זהות, ובעתידך עוד מי יודע כמה.

כן, בתור שונא אלכוהול מושבע, לעולם לא אבין את הקשר המיסטי בין סופרים לשתייה, שלא לומר שתיינות. בפעמים שבהן אני מתיימר לכתוב משהו משמעותי, הכתיבה היא ממש לא תענוג בשבילי; ובכל זאת, אף פעם לא הרגשתי צורך באמצעים מלאכותיים להעלאת רעיונות, או לשחרור הפקק בדרך מהמוח אל היד עם העט. מצד שני, אני גם לא מבחין בין טעמים של משקאות שונים (לפני בערך חודש, כשהייתי במסעדה, המלצר הביא לשולחן בקבוק יין ונתן דווקא לי לטעום אותו. תגובתי היתה: "כן, זה בהחלט יין").

אבל, עדיין הקשר הזה חזק ומושרש - לפחות בתרבות הפופולרית, בתדמיות שאנשים מחזיקים בהן - מכדי שיהיה אפשר להתעלם ממנו. סופרים אוהבים לשתות, או ששתיינים אוהבים לכתוב. גם אם קשה לומר שעירויי נוזלים חריפים אכן מאפשרים כתיבה טובה יותר. עכשיו, לדוגמה, אני קורא בין היתר את המינגוויי, חובב ידוע של הטיפה המרה ושל כל דבר מר אחר. ואני בטוח, לגמרי, שבכל מקום שבו הוא חרג מהכתיבה המאופקת והטובה והתמכר לתיאורי סקס מביכים, זרמי תודעה שטחיים ואבחנות שחוקות להפתיע - זה היה באשמת החברה וודקה או מישהי מקרובות משפחתה.

הבלוגרית מישל קרנס, לעומת זאת, חושבת בדיוק ההפך ממני. בתור אלכוהוליסטית חובבת ותולעת ספרים מקצועית, היא יודעת הרבה על השילוב בין השניים, וגם טוענת ש"באופן מדהים, חוגים ל[ספרות] אנגלית באוניברסיטאות לא מדגישים את הסינרגיה הראויה לציון בין ספרות ואלכוהול (אולי מחשש שיותר מדי אנשים מתנסים בפזיזות בשילוב הזה גם ככה)".

ולכן קרנס החליטה לקחת על עצמה את המשימה. בשבוע הבא היא מתחילה להעביר באתר שלה סדרה של 13 הרצאות בנושא הזה, שאמנם יעסקו רק בביטויים שלו בספרות האנגלית, אבל נדמה שזה מספיק. ממילא, רק הסופרים הרוסים יכולים להתחרות באמריקאים ובבריטים ביכולת השתייה-כתיבה הסימולטנית שלהם.

מי שקשה לו לחכות עד ההרצאה הראשונה על אלכוהול וכתיבה (ביום שלישי הקרוב), יכול בינתיים לקרוא את המדריכים שכתבה קרנס על אלכוהול וקריאה: איך לשלב ספרים עם בירה, עם יין, ועם קוקטיילים ומשקאות רציניים של אלכוהוליסטים מושבעים. לשתות מרטיני מנוער, לא מעורבב, תוך כדי קריאה - זה קצת כמו השדרניות ההן בגלגל"צ שמציעות להיכנס עם שוקו חם אל מתחת לשמיכה, אבל לא אתווכח עם המומחית.

ועוד משהו להעביר איתו את הזמן עד אז: הנה כתבה שהתפרסמה בניו יורק טיימס לא מזמן, ב-7 במאי… 1922. כן, זו לא טעות. היא מדווחת על ויכוח לוהט בענייני אלכוהוליזם כתיבתי בין שתי אושיות הספרות ג'ורג' ברנרד שו וארתור קווילר-קוץ', אי-שם מעבר לים, בממלכה המאוחדת.

קווילר-קוץ' טען (זה ציטוט מהכתבה, לא מפיו):

"a total abstainer was imperfectly equipped for high literature".

שו - וזה כבר ציטוט ישיר שלו - החזיר לו במילים:

"if Quiller-Couch asserted that alcohol can add a single inch of gray matter to the brain, then I want to know how much he had when he said it".

ואם נחשוב לרגע, את מי מבין שניהם זוכרים היום בכל העולם ואת מי שוכחים אפילו בקורנוול והסביבה - זה מוכיח, כנראה, שברז המזקקה הוא ממש לא המקום לחפש בו את ישועת הסופר האומלל.

danext@gmail.com

בתחילת המשבר הכלכלי, כתבתי כאן שהקיצוצים ובעיות המימון מהווים הזדמנות טובה להוצאות הספרים, שיוכלו להפסיק לפזר כסף על שטויות ולחזור להתעסק בדבר שלשמו הן קיימות, כלומר בספרות אמיתית. אז כתבתי. נכון לעכשיו, נראה שמה שמתגשם הוא דווקא האפשרות שהעליתי אז רק לשם הזהירות: באמצע המפולת, בעוד הגרזן עסוק בגדיעת הבשר החי, ההבלים ממשיכים לצמוח כסדרם.

לא מאמינים? הנה: הוצאת הארפר-קולינס (שרק עכשיו עשתה, כזכור, ניתוח להסרת הקולינס, וגם פיטרה וקיצצה מכל הבא ליד) פותחת - כן, ברגעים כלכליים אלה ממש - הוצאת-משנה חדשה בשם It Books, עם צוות משלה וכל ההשקעה הכספית הכרוכה בכך.

מי שחשב, בטעות, שהמותג הזה בא לעולם כדי להחזיר עטרה ספרותית ליושנה, מגלה כבר בפסקה השנייה (בכתבה של ניו יורק טיימס) מהם גבולות הגזרה המתוכננים של It Books: היא "תתמקד בתרבות הפופולרית, ספורט, סטייל ותוכן שמקורו באינטרנט, כמו אוסף מתוכנן של פוסטים בטוויטר בשם Twitter Wit". על הספר הזה, שאמור להיות בדיוק מה שאתם חושבים, אפשר לקרוא גם כאן.

התחומים האלה אמנם לא בדיוק רציניים - אם הייתי צריך להחליט מי מבין השניים, ספורט או אופנה, תפל ודלוח יותר בעיניי, היה לי קשה מאוד לבחור - אבל הם בכל זאת לגיטימיים. רק מה? לא עכשיו. לא כשמשאבים יקרים, אנשי מקצוע רציניים ומקורות מימון, שכולם מוקדשים לספרות רצינית, נזרקים מהסיפון בלי לחשוב פעמיים. בזמן כזה, כש"אין כסף" לתרבות של ממש, די מקומם לראות שדווקא "יש כסף" לפסוודו-תרבות הזו.

בסדר, אני לא תמים; ברור שההוצאה רוצה להגדיל ככל האפשר את שולי הרווח שלה ולשרוד את המשבר, ולכן היא פונה למכנה המשותף הרחב ביותר. מנהלת It Books, קרי קאניה, התייחסה לזה במפורש כשהסבירה את הצעד הלא-שגרתי של הפתיחה: "זו תגובה לתקופה הכלכלית במובנים רבים. זה אסקפיזם וזה כיף. אנחנו רוצים לפרסם ספרים שאנשים רוצים לקנות. כשאנשים פונים לסרטים ולטלוויזיה, אנחנו רוצים שהם יפנו גם לספרים, וזו נראית כמו התאמה מושלמת בשבילם".

הבעיה היא שתפיסה כזאת יכולה להיות הרסנית מבחינה אסטרטגית. אולי בטווח הקצר, זה מה שישפר מעט את המאזן - אבל בטווח הארוך, אין לספרות שום סיכוי להתחרות בצורות תרבות פופולריות וקלות יותר לצריכה כמו הטלוויזיה והקולנוע. ולכן, בניגוד לאינסטינקט, הדרך היחידה שלה לשרוד היא לוותר על התחרות איתן וליצור לעצמה סטנדרטים משלה. או במילים אחרות, לעשות את מה שהיא הכי טובה בו מטבעה, וזה כרוך באליטיזם מסוים שלא נמצא בחלקים אחרים של התרבות העכשווית.

את השיטה הזו, של תחרות באמצעות הנמכה עצמית לרמה של המתחרה, כבר ניסו במקום אחר - בתקשורת. בשנים האחרונות האינטרנט מאיים יותר ויותר על העיתונים המודפסים, והשיטה שבה הם מתחרים בו היא לנסות להעתיק אותו: הטקסטים התקצרו לסביבת האפס המוחלט, התוכן נעשה רדוד ומרושל, העיצוב הגרפי הפך למבולגן ומקוטע.

התוצאה הלא מפתיעה היא שתפוצת העיתונים ממשיכה לרדת. כי אם כבר אינטרנט, אז מי צריך אינטרנט שמתעדכן פעם ביום, שאין בו לינקים ושעולה כסף? נלך למקור וזהו. לכן, אם העיתונים ישרדו, זה רק באמצעות משיכה לכיוון המנוגד לגמרי: הבאה למקסימום של היתרון היחסי שלהם על הרשת, שהוא יכולת ההעמקה וההגשה של טקסטים ארוכים וכבדים. שמישהו גם יבצע את זה בפועל? בחיים לא. ועדיין, כנראה שזה הכיוון היחיד שיש לו סיכוי לעבוד.

ענף הספרות ממש לא חייב לעשות טעות זהה, במיוחד אחרי שכבר הוכח שהיא לא עוזרת אלא רק מחריפה את הבעיה הראשונית. אם ההוצאות ימקדו את כל המשאבים המידלדלים שלהן בספרים שלא קשורים לספרות, והבחירה תהיה בין טלוויזיה משודרת לטלוויזיה מודפסת, התוצאה כבר ידועה מראש. אבל לפחות קיבלנו לשם שינוי הוכחה שכשאומרים "אין כסף", מתכוונים שהוא איננו רק בהקשר מסוים מאוד. יש לי הרגשה שבכל מה שקשור לספרים, הדרך הזאת תוביל לכך שהוא באמת לא יהיה, בשום הקשר.

danext@gmail.com

לפחות בתחומי הרשת, כל מה שקשור לקינדל נראה כמו סוג של הווה מתמשך. בתשעת החודשים שעברו מאז שהתחלתי לעקוב אחרי המכשיר, הגישה הבסיסית כלפיו ברוב המקורות נשארה בדיוק כשהיתה: מוזר, מעניין, נחכה ונראה. וזה למרות שתשעה חודשים, בטכנולוגיה, הם הרבה מאוד זמן. הרבה יותר מהתשעה שעוברים בין החלק הנעים והקצר של לעשות ילדים לבין החלק המסויט והבלתי-נגמר.

מהרגע הראשון, הזירה התחלקה לשניים: אלה שרואים במכשיר את האנטיכריסט שיביא למות הספרות כפי שאנחנו מכירים אותה, ואלה שרואים בו רק את הכריסט, בלי האנטי - כלומר המשיח הספרותי החדש בשכונה, שיהפוך את הקריאה להרבה יותר כיפית, נגישה ומה לא. והוויכוח סביב השאלה הזאת, האם קינדל הוא אויב או ידיד, ממשיך כאילו לא הגענו כבר לדור השני של המכשיר.

לפעמים הבדלי הגישות האלה מתאפיינים בקיצוניות כמעט קומית. והנה דוגמה אחת. בניו יורק טיימס הופיעה עכשיו כתבה על הקינדל 2, שבה נשאלת בין היתר השאלה ("האם זהו סופו של הספר המודפס?"), והתשובה היא "don't be silly". לפי הכותב, "שום דבר בארץ הטכנולוגיה לעולם לא מחליף שום דבר [...] כולם ישגשגו, וישרתו כל אחד את הקהל שלו". והוא מוסיף עוד טענה: יותר משהספר המודפס צריך לפחד מהקינדל, דווקא קינדל הוא שצריך לפחד - מהטלפונים הסלולריים.

והנה, במקום אחר באותו עיתון, אפשר לפגוש את נציגי המחנה הנגדי. נשיא ה-Author's Guild של ארה"ב, רוי בלאונט, ממשיך את הוויכוח סביב פונקציית ההקראה של המכשיר (שעליו כתבתי בשני פוסטים עוקבים בתחילת החודש, כאן וכאן), וטוען שהיא מפירה זכויות יוצרים ופוגעת בזכותם של אנשי תעשיית הספרים להתפרנס מעיסוקם. כמו שגם אני טענתי, בלאונט מאמין שהקול הסינתטי לא איכותי כמו קריינים אנושיים - אבל מספיק כדי שאנשים יתפשרו ויזנחו את ספרי האודיו, שאותם אפשר להשיג רק בתשלום נוסף. ואם לנסח את זה במילים שבהן השתמשתי פה: הקמצנות תכריע את הפינוק.

גם ב-Georgetown Independent הכינו לקינדל קבלת פנים צורבת, כיאה לשמו. המאמר הזה חוזה שהמכשיר אכן יביא, פשוט ככה, להרס הספרות. למה? כי המעבר להפצה דיגיטלית מטשטש, ולמעשה מעלים, את ההבדל בין קנייה לגניבה. כבר לא מדובר בהורדת עותק לא-חוקי ברשת לעומת רכישה של מוצר פיזי בחנות; כששתי האופציות כרוכות בהורדה של קובץ, האופציה היא "לשלם או לא לשלם". ואפשר לנחש במה יבחרו הרוב. ושוב, נסכם במילים שלי: במקרה הזה הקמצנות והפינוק יעשו ביניהם שלום, יאחדו כוחות ויכריעו צד שלישי - את הספרות.

עד עכשיו, היינו בתחומי הוויכוח המוכרים. מי שמחפש דעה חדשה באמת, יכול למצוא אותה במאמר של הטכנולוגיסט טים או'ריילי (מייסד O'Reilly Media), שפורסם בפורבס. לדבריו, "אם אמזון לא תאמץ סטנדרטים פתוחים של אי-ספרים כמו epub, שמאפשרים לקרוא ספרים על מגוון של מכשירים, הקינדל ייעלם תוך שנתיים-שלוש".

להצדקת העניין, או'ריילי מביא סיבות טכניות (הפורמט המוגן של אמזון לא תומך בתכונות מסוימות, שהפורמטים הפתוחים כן תומכים בהן) ותרבותיות (בעיית השימושיות של פורמטים שכבולים למכשירים מסוימים ונמצאים בבעלות בלעדית של חברות). הסיבות האלה, כמו שהוא מראה במאמר הארוך שלו, כבר יוצרות בשטח אלטרנטיבות אמיתיות, שעשויות/עלולות לאיים על מעמד הקינדל אם לא ישתלב בהן.

ובאמת, המאמר הזה מעלה סוגיה חשובה הרבה יותר מאשר זו של דפוס-מול-אלקטרוניקה. כי אם נראה היה שהאי-ספרים בעיקר מסירים מחסומים וגופים מתווכים בין היצירה לבין הקורא - עכשיו צריך להכיר בכך שהם גם מכניסים למשוואה גורם אחד משמעותי, שלא היה שם קודם: החברה שמחזיקה בזכויות על המכשיר שבו קוראים, ו/או על פורמט הטקסט שבו מופיעה היצירה.

במרחב המחיה של הספר המודפס, העכשווי, מעורבות שתי ישויות מסחריות שיש להן השפעה ישירה על מה שאנחנו קוראים: ההוצאה והחנות. אבל ביקום של האי-ספר, המקום המרכזי ייתפס על-ידי בעלי המדיום עצמו - בין אם המכשיר, הפורמט או שניהם. וכמו במקרה של תוכנות, מבחינת החוק המדיום הזה נשאר בבעלותם גם אם לכאורה קנינו אותו במיטב כספנו. כך שקינדל הוא לא רק תחליף היי-טקי לספר מנייר; הוא גם סוג חדש של ספר, שלעולם לא יימצא ברשותכם המלאה (אפילו לא מתחת לשמיכה).

וזה עוד משהו שגורם לספרים הנוכחיים להיראות מוצלחים במיוחד: כדי להשתמש בטכנולוגיה של מילוי דף בסימנים בעלי משמעות, אף אחד (עדיין) לא צריך לקבל רשות מגורמים עסקיים. ספר שקניתם הוא שלכם, אבל אי-ספר הוא תמיד רק קולוניה שמוחכרת לכם עד להודעה חדשה. ומנגד, הפורמטים החופשיים לא מאפשרים אפילו הגנה מינימלית על זכויות יוצרים, שזה עניין מעיק בפני עצמו. בנסיבות כאלה, ספרי הנייר נראים לא כמו הדור הקודם, אלא כמו הטכנולוגיה העתידנית של הספרות: הם פותרים באלגנטיות סבך שלם של בעיות, שקשה לדמיין אותן נעלמות בלעדיהם.

danext@gmail.com

שנת סיפור

הרבה גורמים כבר אובחנו כאחראיים לדעיכת מעמדה של הספרות, אבל אחד מהם נותר רוב הזמן בצל. הגורם הזה הוא ה"נרטיביזציה" של העולם. לאו-דווקא במובן הפוסטמודרניסטי, אלא יותר במובן הפשוט של המילה: המציאות הפכה לפקעת מייגעת של סיפורים - החל בהתפייטויות מתייפייפות על תפריט של מסעדה וכלה בתפיסת עולם של פוליטיקאי שאפתן, הכל נשמע כמו סיפור מעיק שמספרו נסחף בו יתר על המידה.

הנקודה החשובה היא לא בנרטיב עצמו, כי כבר מזמן ידוע שהמציאות היא שדה קרב של סיפורים בעימות מתמיד - אלא בתחושת עומס היתר, במודעות המכבידה והולכת לקיומו של הנרטיב הלהוט להכרה ולאהבה. מכאן כבר ברור למה הספרות בבעיה: כשהחיים ממילא מזכירים אזור דמדומים שנתון תחת שליטת יוסף המספר, זה משפיע בוודאי על קריאת סיפורים כפעילות טקסית ומכוונת שדורשת זמן ומאמץ מיוחדים לה.

נרטיב מרכזי של התקופה האחרונה, ובוודאי של היום - ה-20 בינואר - הוא נשיאותו החדשה של ברק אובמה בארה"ב. זה נרטיב שמספר על מעין סופרמן, אינטלקטואל עילאי ואולטרה-קולי, שירד מהאולימפוס להציל את אמריקה ואת העולם כולו. כבר עכשיו ברור שאובמה יהיה סוג חדש של סלבריטי, כזה שמזכיר יותר דמות משיחית מאשר אישיות ציבורית בעלת תכונות ארציות.

אפילו בכתבה כמו זו (בניו יורק טיימס), שמתארת את העדפותיו הספרותיות של הנשיא החדש, מופיעות מסקנות מרחיקות לכת על משמעות הספרים בתפיסת עולמו (במשפט אחד: הוא קורא, משמע הוא אינטליגנציית-על). כך שהנרטיב הולך ומתנפח, וכמו בכל יצירה פוסטמודרנית שמכבדת את עצמה, הוא-עצמו עובר לחזית והופך לנושא העיקרי. אלא שהיצירה הזאת היא המציאות שלנו, שהולכת ונעשית פחות ופחות אמינה ורצינית בכל יום שעובר. וכת אובמה היא רק משל: עצם פעולת המחיה, הדבר הזה שנקרא "לחיות", הופך לשוטטות מתמדת במרחבי ספר ענק שלא מצליח יותר לשכנע, וזועק נואשות לעריכה קפדנית.

עוד דוגמה למגמת הגוזמה הנרטיבית שמשתלטת על העולם, ובאותו הקשר, אפשר לראות כאן. הידיעה מספרת על ג'ון פולי, מורה ממדינת אורגון, שאומר שעכשיו, עם תחילת כהונתו של הנשיא השחור הראשון, צריך להוציא את האקלברי פין מתוכנית הלימודים בגלל תכניו, שהם לטענתו גזעניים כלפי שחורים - ולהחליף אותו ביצירות מודרניות יותר, וכמובן פוליטיקלי-קורקטיות יותר. בטוח שלמארק טוויין היתה יכולה להיות אבחנה שנונה במיוחד על הרעיון, אם הוא עדיין היה בינינו.

למה האק היה מותר לקריאה אתמול, והיום לא? אפשר לראות את זה כביטוי סמלי לעידן חדש ביחסי הגזעים. ואפשר גם לראות את זה כאמירה מסוג אחר לגמרי: אתמול הנרטיבים היו בספרים, היום הם במציאות. מי שיש לו סינדרלה בבית הלבן, לא צריך אותה על גבי דפים.

השאלה היא רק האם הצורה הנרטיבית של הספרות, שמתקיימת בצניעות, בחופשיות ובמישור הפרטי, תוחלף מתישהו בצורה נרטיבית שתשתלט לגמרי על החיים עצמם, ותהיה בעלת אופי אחר לחלוטין. מי שמושפע יתר על המידה מהסיפור המרגש התורן, צריך לזכור היטב מה בעצם הצרה בכך שהמציאות הופכת לשעת סיפור נצחית: בצעדי ענק אנחנו מפסיקים להיות הקהל, והופכים להיות הדמויות.

הצד האפל

בפוסט הקודם כתבתי, בין היתר, על הסקר שלפיו נרשמה עלייה בקריאה בקרב הציבור האמריקאי. מי שחשב שהנתון הזה, והמסקנות שביססתי עליו, היו אופטימיים מדי - מוזמן להיכנס לפוסט הזה, שמציע נקודת מבט אחרת לגמרי על אותו סקר. הכותרת שלו היא, באופן לא מפתיע, "למה אני נשאר פסימי".

danext@gmail.com

תמונות קצרות

מה, כבר 2009? רק עכשיו חרדנו ורעדנו מפני באג 2000. רק עכשיו התחילו שנות ה-90 העליזות. רק עכשיו התחלנו ליהנות מהתקופה הנהדרת של חילופי המאות - ה-19 וה-20, כמובן. אז מה פתאום 2009? לא משנה. הזמן עובר, ואין מה לעשות בנידון חוץ מאשר לשבת ביציע ולעודד או לצעוק בוז, לפי בחירתנו.

אמנם בפוסט הקודם כבר סיכמתי את השנה שהתחילה, אבל מאחר שהיום ה-1 בינואר, גם בפוסט הנוכחי יהיה קשה להתעלם מהעניין. וכדי להתחיל את השנה עם כמה שפחות הצהרות מחייבות וכמה שיותר אפשרויות פתוחות, הפעם יובאו כאן קישורים קצרים שמציגים את נקודת הזמן הנוכחית בספרות, וכל אחד יוכל לבחור עם איזה מהם להתחיל את השנה. אז מתחילים.

אחד היתרונות הגדולים של ספרים משומשים הוא החפצים שמתגלים בתוכם, לאחר שהושארו בהם על-ידי הבעלים הקודמים. הכתבה הזאת בניו יורק טיימס מביאה רשימת מלאי ביזארית במיוחד - מספריים, קליע, 40 שטרות של 1,000 דולר, קצה זנבו של סנאי, ועוד מזכרות שחלקן מעניינות הרבה יותר מהספר עצמו.

אמזון ממשיכה להמציא את עצמה מחדש, ועכשיו היא פתחה את Author Stores - מעין עמודי בית שמוקדשים כל אחד לסופר ספציפי, כדי להקל על המעריצים. כרגע קיימים כ-2,500 עמודים כאלה, והשאלה היא, כמו עם כל דבר אחר שממציאים ברשת הזו, איך לא חשבו על זה קודם.

באתר Shelf Awareness מציעים לענף הספרות לנצל את המשבר הכלכלי כדי לחזור לשורשים ולפתח את הבק-ליסט. וב-Huffington Post ממשיכים באותה רוח, עם מאמר בשם "איך להציל את הספרים מהכחדה".

מילא לקרוא על קינדל או רידר, שאמורים לדמות נייר רגיל; אבל לקרוא בטלפון סלולרי? אני מצהיר בזאת שאותי לא תתפסו עושה דבר טיפשי כל-כך. וכרגיל, גם בעניין הזה אני במיעוט.

אם חשבתם שבישראל יש הצפת כותרים בחנויות, מעניין מה תגידו על הנתון הבא: בסין פורסמו בשנה החולפת 230,000 ספרים חדשים. ובמילים אחרות, 630 ספרים בכל יום. אלה כמה מהפופולריים שבהם, וכאן אפשר לקרוא על 10 המגמות הבולטות בענף המו"לות הסיני, שמצבו מעולם לא היה טוב יותר.

כשהאי-ספרים דוחקים את רגלי הספר המודפס, הם גם, כמו תמיד בשינויי טכנולוגיה דרסטיים, מעלימים מקצועות מסורתיים. כך, למשל, במקרה של כורכי הספרים - והנה ראיון עם אחד כזה, שכבר מוגדר כ"זן בסכנת הכחדה".

מתברר שהחיבור בין רכבות לעיתונות יכול להוליד משהו יותר משמעותי מאשר חינמונים מתלהמים: נוסעים קבועים ברכבת במדינת קראלה בהודו, שהכירו אלה את אלה בזמן הנסיעות, ייסדו כתב עת ספרותי שנכתב ונערך בדרך מאיפשהו אחד לאיפשהו אחר.

והנה התשובה לשאלת השאלות: איך זה שכל, אבל כל, ספר הוא "רב מכר" - ולפעמים מוצג כך כבר על הכריכה של המהדורה הראשונה.

רוח רעה

עד כאן הלינקים. ועוד משהו לסיום, מאחר שאנחנו בעיצומם של קרבות. ראיתי ב-nrg עוד כתבה אחת, על חבורת "אנשי רוח" (בהמון מרכאות) שהודיעו ברעש וצלצולים על כוונתם לערוך הפגנה מול בית שר הביטחון, טענו שבעזה מתרחש "רצח סיטונאי", והשתמשו כמובן במילים טרנדיות כמו "גרילה" כדי לתאר את הקשקוש הפסוודו-אקטיביסטי שארגנו לעצמם.

לי יש דבר אחד לומר להם, בתור אזרח שדעתו אמורה להיות מושפעת מההפגנה הזו: איפה הייתם עד לפני שבוע, כשהטילים נפלו רק על ישראלים? למה, כשלאורך "הרגיעה" שוגרו מדי שבוע רקטות לישראל, על מטרות אזרחיות בלבד, לא שמעתי אתכם? למה מוסריותכם הנפלאה לא דרבנה אתכם להפגין גם אז? איך אתם מצפים שאאמין להצהרותיכם ההומניסטיות, כשמעשיכם מעידים על תפיסת עולם שונה לחלוטין?

מי ששואל את עצמו למה אינטלקטואליות ותרבות מעוררים כל-כך הרבה אנטגוניזם בקרב ציבורים נרחבים - חייב לבקש דין וחשבון גם מהאנשים שנושאים לשווא את שם הרוח. אותם אלה שיצרו ויוצרים משוואה בינה לבין התנשאות מרושעת, חוסר הגינות בסיסית וסירוב עיקש להכיר במציאות לא נעימה, תוך כפייה כוחנית וצווחנית של תמונת מציאות וירטואלית שמבוססת על שאיפות ולא על עובדות.

אם רוצים להבין למה אנשים מתנערים מתרבות, צריכים להודות ביושר שהאשמה היא לא רק ב"עמך", אלא גם באנשים שמהווים שלא בצדק את פניה של התרבות; אלה שהפכו אותה לבת-ערובה בידי אידיאולוגיה שמפלה בין דם לדם, שנוקטת בגזענות עצמית מבישה כדי להתנקות מגזענות כלפי אחרים. כל מה ש"אנשי רוח" כאלה עושים הוא לגרום ל"סתם" בני אדם, אלה שעושים כמיטב יכולתם לחשוב בצלילות, לומר: אם זאת תרבות, אם זאת רוח - אני לא רוצה שום חלק בזה.

danext@gmail.com