ליבריסטאן

צרה כמותית

בהארץ הופיע ראיון קצר ומעניין עם הסופר האיטלקי קלאודיו מאגריס, שהגיע לישראל לצורך הכינוס הספרותי שהתקיים בירושלים בין סופרים משתי המדינות. לקראת סוף הראיון, הוא מתבטא בנושא חשוב - ההשפעה הפרדוקסלית של גודש המידע על מידת הידיעה התרבותית:

משונה למדי, לדבריו, שדווקא כיום, כשאנו מוצפים במידע, אנו יודעים בעצם פחות משידענו פעם: "אדם כמוני למשל, הקורא עיתונים וצופה בטלוויזיה, לא יודע מה באמת מתרחש באפגניסטאן, מי באמת שולט שם. למעשה, הוא יודע פחות משידע קורא שעקב אחר התכתובת של רודיארד קיפלינג".

הוא מודע אמנם ליתרונות העולם הווירטואלי, המאפשר לכאורה חופש ביטוי בלתי מוגבל, אבל חושש שיפעל בסופו של דבר כחרב פיפיות: "מאז החלו כלי התקשורת הגדולים לעסוק בספרות, הם חושפים אמנם לציבור מספר רב יותר של סופרים, אבל מוחקים את קיומם של מי שלא הוזכרו; פעם ידענו שישנם גם סופרים החיים בצל, ואילו היום מפקיעים מהם את זכות הקיום".

דעתו של מאגריס מקבלת אילוסטרציה במה שכתבה יקירת הבלוג, אסתי סגל, על הצפת הכותרים הבלתי-נתפסת בשוק הספרים בישראל - כ-6,700 ספרים חדשים ב-2008 לבדה. בעקבות הפוסט הראשון שלה, שבו קשרה בין הצונאמי המודפס הזה לבין התערערות מעמד הספרות והתרבות בכלל, היא זכתה לכל מיני תגובות נדהמות, שלא לומר כעוסות, מאנשים שלא הבינו מה הקשר ומה בעצם הבעיה - ובתגובה הסבירה את הנקודה לעומק בפוסט הזה.

ובמיוחד בשביל מי שקורא את הפוסטים של סגל ואת הראיון עם מאגריס, וכל מה שיש לו לומר על כך הוא Bring them on, הנה לכם דעתו של האיש והאגדה, פרידריך ניטשה. היום, בחנות ספרים משומשים, נתקלתי במקרה בקטע הרלוונטי - אפוריזם 520 באנושי, אנושי מדי - ונראה לי שהוא מסכם יפה את העניין כולו בכמה מילים קצרות:

We belong to an age whose culture is in danger of perishing through the means to culture

כן, חברים, מוצרי וחפצי התרבות עצמם יכולים להרוס את התרבות, ואפילו לעשות את זה טוב בהרבה ממה שלא זוכה להילה תרבותית. למה? כי כשמשהו הוא אנטי-תרבותי במופגן, כשהוא מנוגד כל-כולו לתרבות, קל לשים אותו במקומו - בחדר האשפה, וכמה שיותר עמוק. אבל כשהתרבות עולה על גדותיה, מתפוצצת מרוב שפע ונחנקת מרוב אהבה-כביכול, כשהכל כאילו בסדר ומעולם לא היה מצבנו טוב יותר, בדיוק אז היא מתה בלי לדעת בכלל מה פגע בה. מה שנקרא: Killing me softly, but surely.

ספר התרגום הפנימי

על אף שאצלנו, הרעיון לתרגם את התנ"ך לעברית מודרנית עורר בעיקר מחאה, זעם והשתוללות רטורית, מעבר לים לא עושים עניין גדול מתרגומים שמתבצעים בתוך אותה שפה. ההבדל בולט בהרבה לעין כשלוקחים בחשבון את העובדה הבאה: מפעל התרגום של אברהם אהוביה זכה ליחס מבטל למרות שגישר על פער לשוני של כ-2,000 שנה - בעוד שבאנגלית, למשל, נהוג לגשר על פערים קצרים בהרבה, של מאות שנים בודדות, ושם איש לא מטיל ספק בנחיצות התרגום כדי לאפשר את הבנת הטקסט בימינו.

והאמת היא שהתרגום האנגלי-אנגלי החדש בשכונה מתעסק גם הוא עם יצירה בעלת מעמד קאנוני גבוה מאין כמוהו: Paradise Lost של מילטון. למה צריך תרגום שלם של יצירת ענקים, שנכתבה באנגלית ב-1667, לאנגלית של 2008 - אפילו בהתחשב בכל השינויים שעברה השפה? המתרגם, ד"ר דניס דניאלסון מאוניברסיטת סטנפורד, מביא לעזרתו את איש הדת והסופר האנגלי בן המאה ה-18, ג'ון ווסלי, שכבר ב-1763 כינה את היצירה "בלתי ניתנת להבנה מבחינת קוראים רבים", וקרא לתיווך שיאפשר לקהל בן זמנו לקרוא ולהבין אותה. ומה שהיה נכון אז, נכון בהרבה עכשיו.

ולא רק השפה עצמה שונה; התרגום החדש כתוב בפרוזה, לעומת המקור השירי. אבל כמו במקרה של תרגום התנ"ך בישראל, הטקסט העדכני לא מיועד להיות תחליף אוטונומי, אלא עזר ללימוד עצמי: הספר מציב את שני הטקסטים במקביל, כך שכל קטע במקור מופיע מול התרגום שלו.

את כל התהפוכות האלה סוקר פרופ' סטנלי פיש (אין קשר לבנק ישראל) במאמר שהתפרסם בניו יורק טיימס. אי-אפשר לזלזל במעמד של Paradise Lost בתרבות הספרותית בשפה האנגלית, ובכל זאת, הפלא ופלא, פיש לא מתלהם, לא קורא להגליית המתרגם לאי השדים ולא יורה אש חיה בכל מי שמעז להתקרב ולגעת בטקסט המקורי.

המאמר שלו ארוך, שקול, ולמרות הביקורת המסוימת שיש לו על הכרעות סגנוניות וטקסטואליות שעשה המתרגם, השורה התחתונה היא שהספר הוא "כלי פדגוגי בעל עוצמה" ו"מתנה לכל מורה של מילטון". הנה, מתברר שגם כשמדברים על פרות קדושות, לא חייבים לעשות את זה בזעם קדוש; אולי, עוד לפני שמדברים על תרגום התנ"ך, כדאי קודם כל לתרגם את תרבות הדיון הזו לעברית.

danext@gmail.com

עם הספר

איפה מתאספים אוהבי ספרות כדי להפגין למענה? איפה מניפים שלט שבו נכתב "לראשות העירייה בוחרים בספרייה?" איפה בכלל אפשר למצוא מחויבות כזאת לספרים ולתרבות? כל זה אולי נשמע כמו עלילת ספר חדש של סרמאגו, אבל מתרחש דווקא בירושלים, שם התקיימה אתמול הפגנה נגד סגירת הספרייה הרוסית בעיר. כן, מי שחשב שכל הירושלמים יצאו להילחם לטובת מטרה כזאת יכול לשכוח מהעניין; רק הרוסים מספיק תרבותיים בשביל זה.

איום הסגירה שמרחף מעל הספרייה לא חדש, והיא כבר שבעה התעללויות מצד הנהלת העיר, אבל הנה הגיע היום שבו היא נסגרה "זמנית" כדי להעביר אותה למקום אחר. רק שלפי המאמר בנושא הזה, שפרסמה אתמול אילנה ליטבק בויינט, המיקום החדש המיועד לספרייה רחוק מלהיות בטוח ומוכן כדי לקלוט אותה.

בינתיים הספרייה הוכנסה לארגזים, וציבור הקוראים, שנותר בלי המוסד התרבותי החשוב הזה - שיש בו 100,000 ספרים, האוסף הגדול ביותר של ספרים ברוסית מחוץ לחבר המדינות - התרגז ובצדק. תמונות מההפגנה, הקטנה אבל המרגשת בעצם קיומה, אפשר לראות כאן. אגב, אם קשה למצוא מקום מוגן ובטוח לספרייה, אני מציע להעביר אותה לחצר סרגיי, שהוחזרה לאחרונה לבעלות ממשלת רוסיה. אולי שם תהיה קצת יותר הבנה לצרכים תרבותיים בסיסיים מהסוג הזה.

בשנים האחרונות מדברים הרבה על הקשיים במציאת איזון בחברות מהגרים - כזה שיאפשר קיום של ערכים בסיסיים משותפים לכלל התושבים, מצד אחד, וישמור על הייחוד התרבותי של הקבוצות השונות מצד שני. בלי להיכנס לכל הנושא הסבוך, אני יכול להגיד שבמקרה הזה, עדיף היה שההסתגלות תהיה בכיוון אחד ויחיד: בכל הקשור להערכה לספרות בפרט ולאמנות בכלל, כדאי שכלל הישראלים יתערו בערכים של העלייה הרוסית, ובשום אופן לא להפך.

בתנאים כלל-עולמיים של הידרדרות מעמד הספר, והתמעטות האנשים שקוראים בכלל, אפשר רק להעריך את העובדה שבקרב החברה הרוסית - כולל זו שנמצאת בקרב חברות אחרות - הספרים תופסים עדיין מקום נכבד כל-כך. ואת זה אני לא אומר כדי לטעון משהו כמו "כשיש כבוד לספרות, אז כל החברה נעשית בריאה יותר" (אלוהים יודע שרוסיה היא הכל חוץ ממדינה פתוחה ונאורה), אלא פשוט בגלל שיש לדעתי ערך אוטונומי לאמנות ולעיסוק בה, וכשאנשים מכבדים את זה ושומרים על הגחלת גם בתקופה של טמטום חושים טוטלי, רב-ערוצי, זה ראוי להערצה. בעולם קצת יותר מוצלח, לא ירושלים היתה משפיעה על גורל הספרייה הרוסית, אלא הספרייה הרוסית היתה משפיעה על גורלה של ירושלים.

מנהיג מנייר

כמעט שכחתי שהיום הבחירות בארצות הברית, ואני מקווה שבקרוב כולנו נוכל לשכוח מהפסטיבל הזה שעינה אותנו במשך שנתיים תמימות, ולחזור לשגרה. כלומר, במידה ולא נגמור את היום בבתי המשפט, כמו שיכול מאוד להיות. אז בהתייחסות אחרונה בהחלט, אני מקווה, לנושא הזה, יצא ניו יורק טיימס, עיתון שמאמין בחשיבותה של ספרות, לחטט בטעמם הספרותי של נשיאי העבר ושל המועמדים לנשיאות השנה, והקדיש לנושא מאמר שלם שאפשר לקרוא כאן.

לדברי הכותב, ג'ון מיצ'ם, שחיבר ספר על נשיאותו של אנדרו ג'קסון, "אפשר ללמוד הרבה על נשיא - או מועמד לנשיאות - על-פי מי שהוא קורא, או אומר שהוא קורא". וזאת כמובן לא נקודה שולית, כי הרבה פעמים, מה שאנחנו יודעים על אנשי השררה שונה מאוד מהמציאות, שאותה אין לנו דרך להכיר. בדיוק כמו שמדף הספרים שמאחורי ראש הממשלה עשוי בהחלט להיות טפט שטוח שנועד לשוות לחדר מראה רציני ומכובד, כך גם רשימת הקריאה של הטוענים לכתר, והחובשים אותו, יכולה להיווצר לא על ספת הקריאה אלא על שולחן צדדי במשרד יח"צנות.

אבל גם אם הספרים האהובים על האיש החזק בעולם הם לא יותר מאשר פיקציה מז'אנר האינסטנט-אינטלקטואליה, שהרי מדובר כאן, להזכירנו, במגלומנים תאבי-כוח - עדיין עומדת מאחורי העניין הנחה שיש בה משהו טוב בזכות עצמה: ההנחה הזאת אומרת שאדם רציני ומעמיק הוא בהכרח אדם שקורא ספרים בכלל, וספרים רציניים ומעמיקים בפרט, ולכן, להשלמת התדמית, צריך לפחות להיראות כאילו זה אכן המצב.

החלק הגרוע הוא שהנוסחה הזאת עובדת רק בכיוון אחד, כי קריאה לבדה לא הופכת אף אחד לאדם משכמו ומעלה. כך שצריך להתפלל שהמועמדים באמת קוראים את הספרים שאותם הם מזכירים. בעצם, צריך להתפלל שהמועמדים בבחירות הבאות בכלל יטרחו על מראית העין, ובכלל יאמינו שהציבור רוצה מנהיג שגם קרא כמה ספרים בחייו. טוב, במקרה הכי גרוע ישנו את החוקה, ויתנו למישהו מקוראי הספרייה הרוסית להתמודד על נשיאות ארה"ב.

danext@gmail.com

עצה רצוצה

אז איך באמת צריך לכתוב כדי שהתוצאה תהיה איכותית? הנה לכם שאלה מכשילה מסוג מהיר במיוחד, שעושה את העבודה כבר בעצם העלאתה. ובזה היא לא שונה בהרבה מכל "צריך" אחר שאינו מבוסס על עובדות שמישהו יכול למדוד אותן. אין בעיה לומר איך צריך, למשל, לבשל מרק עוף או לסייד קיר, כי כולם יכולים להסכים על התוצאה: מה שמביא בוודאות להתממשותה הוא ה"צריך". אבל מה זו "איכות"? מה זו "ספרות טובה"? אי-אפשר לגבש על זה קונצנזוס, וטוב שכך.

ומה קורה אם מנסים בכל זאת? התשובה אצל הסוכן הספרותי נייתן ברנספורד, שהזמין את קוראי הבלוג שלו לפרסם את "עצות הכתיבה הגרועות ביותר" שהם אי-פעם קיבלו. התגובות (יש כרגע 176 מהן) מראות בדיוק מה קורה כשידענים גדולים מנסים להכניס אנשים אחרים לתוך מיטת הסדום המחשבתית שלהם, ועוד מאמינים שייצא מזה משהו חיובי.

הנה כמה עצות מייצגות, ולגמרי מופרכות, מתוך הרשימה: "כתוב רק על מה שאתה מכיר מהחיים"; "להגיד שאני 'מספרת' יותר מדי במקום 'להראות', כשהאדם שמבקר אותי לא ידע בעצמו את ההבדל"; "שנה את הסיפור לגוף שלישי"; "מלחמה ושלום - זה ספר טוב. למה שלא תכתוב ספר כזה?"; "תיפטרי מכל תארי הפועל"; "תחיה ותלמד לשלב את זה בכתיבה שלך"; "למלא כרטיסיות על הדמויות עם תכונות כמו 'צבעים מועדפים'".

אין מה לומר, אלה ועוד רבות אחרות הן באמת עצות גרועות, אבל מה שהכי גרוע הוא הרעיון שאפשר בכלל לומר לאדם אחר איך לכתוב. אין ברירה, צריך לתת לכל אחד לנהוג על-פי האינטואיציה, ובמקרה הנורא מכל, ייצא ספר גרוע. אפשר לחיות גם עם זה. זה לא מתקרב לבעיה שגורם מישהו שלא נוהג לפי הכללים כשהוא בונה גשר (במיוחד כשהגשר הוא מעל לירקון).

יו-בוק

למה למוזיקה יש את MySpace ולווידאו יש את YouTube, ולספרים אין אתר מקביל שמאפשר להעלות סיפורים ולקרוא אותם בחופשיות? אז הנה, עכשיו יש. זה אתר גרמני בשם BookRix, שעלה עכשיו בגרסה חדשה באנגלית, ומציע בדיוק את השירות הזה. מי שרוצה לדעת עליו לעומק, יכול לקרוא את הפוסט הזה.

האתר נועד או לקריאה ישירות דרכו, או להבלעת התוכן בתוך אתרים אחרים, כמו שעושים עם קטעים מ-YouTube (מה שמכונה Embedding - התוכן מוצג במסגרת אתר אחר מבלי להיות מועתק אליו בפועל).

כל סופר יכול להעלות לשם את יצירותיו ולהציע אותן לקריאה חופשית בכל מיני פורמטים, ויש אפילו אפשרות להעלות ספרי קומיקס, כולל הציורים כמובן. כבר עכשיו אפשר למצוא שם מגוון די מסחרר, וכל ענייני הפונקציונליות נוחים להפליא, במיוחד הדפדוף החלק בספרים. שווה לבקר, אם לא בשביל לקרוא את הספרים, אז לפחות כדי לראות את העתיד.

ברומא דבר כרומאי

והנה עוד משהו עתידני: לטינית. כן, השפה המתה הולכת ומתגלה כזומבית אמיתית, שחוזרת מהקבר כדי לשבת מהצד ולשמוע בצחקוקים עזים את ההספדים המושמעים עליה. התחיה התורנית מתרחשת בבתי ספר בארצות הברית, ומסופר עליה בכתבה הזאת בניו יורק טיימס. אחד הנתונים שמובאים שם הוא שמספר התלמידים האמריקאים שנבחנים במבחן הלטינית הלאומי (NLE) עולה בהתמדה, מ-101 אלף לפני עשור ל-134 אלף בשנה שעברה. בעיניי, מפתיע שהמספרים היו גבוהים כל-כך מלכתחילה - שלא לדבר על ההפתעה הנפרדת שבגילוי עובדת קיומה של הבחינה הזו.

מה שמביא אותי למחשבה שהיתה לי לפני כמה ימים. בעקבות איזשהו ביטוי שהופיע בתקשורת, ונשכח ממני בינתיים, של בערות ועילגות לשונית, נכנסתי לרגע למצב רוח מהורהר ושאלתי את עצמי את השאלה השגורה: האם יכולת השימוש האסתטי בשפה הולכת ונעלמת? בהתחלה חשבתי שכן, שבעוד כמה שנים נראה בעיתונים כותרות ראשיות כמו "אולמרט, באימא'שך תעשה שלום עם סוריה", וברשימת רבי-המכר ספרים עם שמות כמו "שתי כלבים יפות", והכתיבה - לא ה"נכונה" מבחינה דקדוקית, אלא זו שמודעת לעצמה ומתבצעת בצורה מזוקקת מתוך כוונה אמנותית - תהפוך לבדיחה עצובה.

אבל אז הגעתי למסקנה - שעניין הלטינית רק מחזק אצלי - והיא שלדברים האלה יש מסלול חיים משלו. יש אנשים, ולא משנה מה מספרם באוכלוסיה, שיודעים עדיין מהי אסתטיקה ורוצים אמנות שתעמוד בסטנדרטים שלהם. וגם אם הרוב המוחלט של החומר הכתוב יישחת לגמרי, הם לא ישנו את דעתם. ובאופן טבעי, מתוך אותה קבוצה יהיו גם אנשים שכותבים על-פי אותם קריטריונים, והספרים שלהם ייקראו על-ידי מי שיאמין שככה נראית ספרות.

במקום שבו תהיה דרישה, תהיה גם כתיבה שתתאים לה, ולא משנה מה קורה מסביב. בינינו, זה אף פעם לא שינה. נכון שהיום האמנות האמיתית, מכל הסוגים, נצלבת על כל גבעה פנויה ונקברת מתחת לכל עץ רענן, אבל אם הלטינית יכולה לחזור לחיים ולקבל כבוד בפינות שונות של העולם, אז גם מתים אחרים יכולים.

danext@gmail.com

שובה של הטלגרמה

לא נעים להודות בזה, אבל יכול להיות שההבחנה בין "רומן" לבין "סיפור קצר" הגיעה אל סוף דרכה. לא בגלל שהשניים האלה ברחו באישון לילה והתחתנו בווגאס, אלא מפני שכל מושג האורך בספרות השתנה באופן דרמטי: מבחינת האדם הממוצע של ימינו, הבלתי-קורא, אין שום הבדל בין רומן לבין סיפור קצר - כי שניהם ארוכים מדי. שניהם נמצאים הרבה מעל הקו האדום, בתחום שמחוץ ליכולת ולרצון של בני-זמננו להקשיב למה שנאמר להם.

את האישור הסופי לכך, שהתחושה המרה הזאת היא אכן המציאות, נותנת כתבה באתר canada.com, שהכותרת המצוינת שלה היא: "היֹה היה. הסוף". הכתבה מתארת את תהליך האנטרופיה המואץ של העולם הטקסטואלי - שמקביל להתמזערות, התקצררות, התקצצות של גלקסיות אדירות לראשי סיכה זעירים. כי לא מדובר פה בספרים ארוכים שהופכים לספרים קצרים, אלא בכרכים שלמים שהופכים למשפטים בודדים. זה קנה המידה, פחות או יותר.

המעבר החד הזה מהמימד האסטרונומי למימד המיקרוסקופי נתלה, במידה רבה, בפופולריות המתגברת של מה שמכונה Microblogging - תוכנות בסגנון Twitter, שמיועדות, במקור, לאפשר את מילוי הצורך הנשגב הבא: להודיע על מעשיך הבנאליים והיומיומיים לכל חבריך, ב-140 תווים (לא מילים) בלבד. ועכשיו, מאחר שהאבולוציה נפלה לתוך חור תולעת והאדם הגיע באחת לנקודה שבה כל כישוריו השכליים נאלמו דום, הטרנד הזה מתפשט גם לספרות (אם אפשר לקרוא לזה ספרות בכלל).

דוגמה לכיוון המדאיג הזה אפשר למצוא במאמר בניו יורק טיימס, שמציג את המילה החדשה והמאוסה בשכונה: Twiller, כלומר שילוב בין Twitter ל-Thriller. הרעיון הוא לכתוב סיפורי מתח באורך הנ"ל של 140 תווים, ותרשו לי להפסיק לפרט בנקודה הזאת, כי חבל להשחית מאות רבות של תווים יקרים על תיאור טרנד, שעיקרו הוא חוסר האמונה ביכולתו של האדם לקרוא יותר מ-140 מהם.

מה שהכי עצוב בכל הסיפור הוא שהמרואיינים בכתבה של canada.com חוזרים ומסבירים שהקיצור האימתני הזה נולד כמענה להצפת המידע: כביכול, האנשים מוקפים בכמויות עצומות כאלה של טקסטים, שהם לא יכולים להרשות לעצמם התעמקות בספר בן 600 עמודים.

ברגע הראשון זה נשמע כמו הסבר מתקבל על הדעת, עד שנזכרים בבעיה אחת קטנה: הצפת המידע לא היתה מתרחשת מלכתחילה, אלמלא היינו מתפתים להמצאות כמו Twitter. כי לב העניין בהצפה ובגודש הטקסטים, שלא לדבר על וידאו וכו', הוא לא באורך המידע אלא בתדירות שלו: העובדה שבן-אדם נחשף בכל רגע נתון לעשרות טקסטים קצרצרים היא-היא שיוצרת את הדיסאוריינטציה, את חוסר היכולת להתמקד ואת זילות האינפורמציה.

אין גבול לאורך ולמורכבות שאפשר להתמודד איתם, כל עוד יש מרווח נשימה לעשות את זה. וכשנוחתת עליך הפגזה של פוסט-סיפורים מיקרוסקופיים, יכולתך לקרוא כל אחד מהם, לא משנה באיזה אורך הוא, תשאף לאפס. 140 תווים או 140 פרקים - קריאה היא לעולם לא דבר סימולטני, ומה שהורס אותה הוא חוסר הנכונות לפנות זמן ולהתעמק במשהו מבלי לרוץ אחוזי-אמוק אל כל שאר האטרקציות שבעולם. האורך הוא רק התירוץ.

ולכן הטרנד המזהיר הזה שנקרא Twiller, וכל שאר הספרות העכשווית שגודלה זהה לגודלן של אמבות בנות-יומן, גרוע בהרבה מאי-קריאה בכלל. הרי דווקא כשיש עומס יתר של ספרים באורך נורמלי, כמו שקורה בכל חנות היום, אין לנו בעיה לסנן ולומר - לזה אני לא מקדיש זמן, ולזה כן. מובן מאליו שלא נשב ונקרא הכל. לעומת זאת, ככל שהיצירה קצרה ובלתי-מחייבת יותר, אנחנו מאבדים את היכולת להימנע מקריאתה; התחושה היא שאין בזה שום נזק.

בפועל, במקום להקדיש זמן לספר אחד ארוך, נבזבז את אותו הזמן על קריאת הרבה מאוד רסיסי ספרים, רק מבלי שיכולנו להקשיב באמת לאף אחד מהם. במקום לנצח את הצפת המידע, ניתן לה את הניצחון על מגש של כסף. הספרות המיקרוסקופית קטנה מחורי המסננת האנושית, והיא תחדור אל תוכנו ותדאג להשבית סופית את היכולת שלנו לקרוא ברצינות. אם, מבחינת האנושות העכשווית, הספרים הגדולים הם אריות - ה"ספרים" הזעירים הם החיידקים. הראשונים צריכים לרדוף ולשאוג ולנשוך בשביל להרוג אותנו, האחרונים צריכים לאותה מטרה רק חור בלתי-נראה כדי לעבור בו.

צו מד"ב

ואולי הישועה תבוא, כרגיל, מסוגי הספרות שמעולם לא נתנו למציאות לעמוד בדרכם: מדע בדיוני, פנטזיה ושאר עוכרי שיממון ריאליסטי מסוגם. אלה מאיתנו שלא רק אוהבים לקרוא את הז'אנרים האלה, אלא גם לכתוב אותם, בוודאי ישמחו לשמוע על תחרות חדשה לסיפורים קצרים, שעוד פרטים עליה אפשר ללמוד כאן. התחרות מאורגנת לזכר עינת פלג ז"ל, ושלושת הסיפורים הטובים ביותר יקבלו פרסים כספיים בפסטיבל אייקון באוקטובר. התאריך האחרון להגשת סיפורים הוא ה-20 בספטמבר.

הסיפורים שנשלחים ועומדים בתנאי הסף מתפרסמים באתר, בעילום שם, כך שאפילו אם לא מתכוונים להשתתף בתחרות, אפשר להיכנס לאתר רק בשביל הקריאה. בספרות הישראלית המאותגרת-דמיונית, צריך לברך על כל תוספת שאינה בז'אנר "סיפור דרמטי וסוחף על משפחה בת חמישה דורות בירושלים העתיקה והשכנים הערבים החביבים אך המסתוריים + תובנות שחוקות על המצב + רומן נעורים דו-קיומי + מכונת אספרסו ב-670 ש"ח בלבד". הפרס האמיתי הוא שיש אנשים שמתעקשים לפרוץ את הגבולות המשמימים האלה, ככה שבמובן מסוים, כולנו כבר זכינו.

danext@gmail.com

הקלילות, נשאנוך בלי מילים

האדם שיקום ויגדיר, פעם אחת ובצורה ברורה, את המילה "קליל" בהקשר של אמנות - הערצתי מובטחת לו מראש. בינתיים אני יכול להסב את תשומת הלב לעובדה המשונה, שהמילה הזאת היא מעין מגן אנושי של מילה אחרת, שאותה היא מסתירה. "קליל" הרי בא מ"קל", אבל אף אחד לא יבוא לחנות ויבקש "ספר קל, בבקשה". לא, זה משפיל מדי; מה, אנחנו לא יודעים לקרוא? אין לנו סבלנות? - ולכן הבקשה תהיה: "תן לי ספר קליל". הקלילות היא, כנראה, לא הרבה יותר מאשר ניסיון לשוות צליל נעים לקלות.

ענייני הקלילות/קלות למיניהם עומדים במרכז הכתבה של שירי לב-ארי בהארץ מהיום, שאפילו נפתחת בציטוט של תחינות הקונים בשבוע הספר האחרון לספר "קליל". הטענה בכתבה היא שספרות קלה - שאותה אפשר להגדיר בעיקר על דרך השלילה של ספרות קאנונית - הפכה ללגיטימית בעיני הקוראים וההוצאות בישראל, וזוכה לפופולריות גדולה יותר מאי-פעם.

הציטוט הבא, שבאופן לא מפתיע נמסר בעילום שם (מיוחס ל"עובדת באחת מהוצאות הספרים הוותיקות", משמע: אלה שבעבר לא הוציאו ספרות קלילה) , מסביר את הכל בתמציתיות (הגרסה שכאן היא רק חלק מהציטוט): "זה נעשה מתוך הצורך לשרוד בשוק התחרותי. יש ספרים שבעבר ההוצאות הגדולות השמרניות לא היו מעזות להוציא. [...] פתאום זה כן חשוב להוצאה שהספר שהיא מתרגמת לעברית היה רב מכר עולמי, וזה מה שנותן את הטון בכל ההוצאות - כולן מחפשות ספרות נוחה. עד לפני 10-15 שנה, להוצאת ספרים ותיקה לא היה נוח להוציא לאור ספרות כזאת - זה היה פוגע ביוקרה שלה. עכשיו אלה הספרים שההוצאות דוחפות בכל הכוח. [...] כולם איכשהו מנסים לשרוד".

קודם כל, צריך לומר שלא סתם התעכבתי על הקושי להגדיר "קליל" באמנות; אנחנו כבר יודעים שלא כל יצירה שקל להתחבר אליה וליהנות ממנה היא בהכרח שטחית וחסרת-תחכום, ויעידו החברים מוצרט, ורדי, רוסיני ושאר דוגמאות מוזיקליות שמשלבות גאונות עילאית עם הנאה עילאית לא פחות. גם כשקוראים לעניין בשמו - קלות - מתברר שזה, כמו הרבה דברים אחרים, משתייך לקטגוריה "כשרואים, יודעים". רק כשנתקלים בקלילות, מזהים אותה.

זאת הסיבה שלא כדאי לפתוח בירי חסר-אבחנה על כל יצירה פופולרית, רק בגלל היותה פופולרית. מה שכן, כשקלות  השימוש הופכת למוטיבציה העיקרית, אפשר להתחיל לחשוד. התבססות הספרות הקלה קשורה מאוד להתבססות החופשות, בחו"ל או לא, שבהן הספרים הופכים ל"מעבירי זמן" - במטוס, בבריכה ובשאר אתרים משמימים. הספר צריך להיות קל מספיק בתוכנו ובסגנונו כדי לא להכביד על האווירה השיכורה-קלות, ומצד שני, לשמור על עניין וקצב.

במקרה כזה, אפשר לומר על הספר שהוא נכתב מראש כדי למלא פונקציה - ובין אם זה טוב או רע, זאת המציאות. הפונקציה, בספרות הקלה, קודמת ליצירה; הבריכה וכיסאות הנוח כבר עומדים על שולחן הכתיבה, הרבה לפני שהדמויות עצמן מגיעות לשם. הנושא הזה לא גורלי במיוחד, כל עוד יודעים מהי חופשה ומתי היא מסתיימת - יחד עם הספרים שלה; אלא שבשנים האחרונות נדמה שכולם בחופשה כל הזמן, וגם ספרי החופשה הופכים לספרים לכל עת.

וכאן בעיניי המקום להעלות באוב את עצתי החוזרת על עצמה, אך המועילה - מי שרוצה לקרוא מבלי לבזבז את זמנו על הבלים, שלא יקרא ספרות מההווה. או בניסוח אחר, כשתי עצות בכרטיס אחד, לכתיבה ולקריאה גם יחד: כדי להתרחק מבזבוזי זמן ומענייני אגו, עדיף שנקרא את מה שנכתב מאה שנה לפנינו, ונכתוב בשביל אלה שיחיו מאה שנה אחרינו. רק ככה אפשר להבטיח, שגלי הבריכה לעולם לא ירטיבו לנו את הדפים.

השבחה גנטית

אחד המוטיבים האמנותיים שבלעדיהם אי-אפשר לדמיין את הספרות הקלה, ולמרבה הצער גם את הספרות בכלל בשנים האחרונות, הוא השבחים שעל גב הספר - מה שמכונה באנגלית Blurb: כל אותם טקסטים מלאי השראה בסגנון "זהו ספר שסוחף את הקורא, אוחז בסרעפתו ומכריח אותו לקרוא בנשימה עצורה עד שפרצופו מכחיל והוא נופל שדוד לפני שהספיק לגלות מי הרוצח".

לפעמים אלה ציטוטים מביקורות, שבעצמן הפכו במקרים רבים לתעשיית blurb-ים משגשגת, וברוב המקרים אלה שורות כיד הדמיון הרעה על אנשי ההוצאה או הסופר, שמשבחים את היצירה ומקווים לטוב. ועכשיו, בזכות מאמר בניו יורק טיימס, אפשר להתוודע לדרך השלישית: חברה שמתמחה במכירת שבחים ספרותיים.

החברה, ששמה כשם האתר שלה (www.blurbings.com), מאפשרת לכל אחד לשלוח אליה את הספר שלו ולקנות את תשומת לבם של המשבחים המוכשרים שלה, כדי שאלה יעלו לאתר את דברי ההלל שכתבו ויאפשרו לכותב להשתמש ב"מוצר" על הספר עצמו, ו/או בדף הספר שתפתח החברה במסגרת האתר.

כמובן שאם היה מדובר בסתם אלמונים שמתפקדים כמתלהבים סדרתיים, לא היה צורך בשירות הזה. בארה"ב נהוג לשלוח ספרים לאנשים מפורסמים כדי שיכתבו שורה לטובתו וימליצו עליו, וכאן מתבטא במיוחד תפקידה של החברה: היא מאפשרת לכותבים להוריד את הספר, לכתוב עליו שבח משלהם ולמכור לה אותו. מצד הקונה, כלומר הסופר שכתב את הספר, המחיר נע בין 14 ל-23 דולר בלבד. מסובך? בהחלט.

התשלום על שבחים לעטיפות ספרים מעלה שאלה שהיתה צריכה להישאל כבר מזמן - מי בכלל צריך אותם מלכתחילה. הנה עוד מקרה שבו הפורמט השתלט על התוכן, כמו שקורה למשל בעיתונים, שם לא יעלה על הדעת שכתבה תוגש בלי כותרת, כותרת משנה, כותרות ביניים וכו', וחלק אדיר מעבודת העורכים ומיצירתיותם מוקדש לשבירת הראש על עניינים שוליים כאלה. אז לכבוד פתיחת עידן השבחים-תמורת-כסף, אפשר לעשות צעד גדול קדימה ולבטל את המנהג לחלוטין. ממילא, מי שמאמין למה שכתוב על העטיפה בדרך כלל מתאכזב כשהוא פותח את הספר עצמו, ולהפך.

הספר כלוח מודעות

והנה עוד דוגמה לתקופה המבלבלת והמבולבלת שעוברת על מוסד ה-blurb, הפעם במודעה מוזרה שהופיעה אתמול בגלריה. המודעה קידמה ספר של ספריית מעריב, ששמו בישראל בתה של המאהבת (א.מ. הומס). בראש המודעה מופיע הציטוט הבא, שעליו חתומה זיידי סמית: "הומס היא סוג של גיבורה, ו'בתה של המאהבת' הוא דוגמה לאומץ ולגאונות שלה".

מתחת לציטוט מוצגת עטיפת הספר, ועליה, הפתעה - אותו ציטוט שהופיע למעלה, הפעם כחלק אינטגרלי מעיצוב הכריכה. שם גם מוזכר, שסמית היא "מחברת רבי המכר על היופי ושיניים לבנות". חייבים להודות שזה מקורי: פרסומת בעיתון כהד של פרסומת שהודבקה ישירות לספר. במקרה כזה, כבר לא ברור מה קדם למה: הספר מצטט את המודעה, או שהמודעה מצטטת את הספר.

כמובן, ייתכן שזו סתם נדידה עונתית חריגה, שעוד תתמסד מן הסתם, של השבחים מהכריכה האחורית אל הקדמית - שם חם ונעים יותר. אולי לזה מתכוונים כשאומרים "ספרות קלילה": כזאת שמישהו אחר כבר קרא ואהב, ולכן אני הקורא פטור מלהתעמק בה באמת. צריך רק לקוות שבמסגרת נדידת השבחים, הם יזכרו לעוף מסביב לספר ולא דרכו; אחרת נקום יום אחד ונגלה שהפרסומת היא ציטוט מדויק מאוד של היצירה, כי מלבדה אין בין הכריכות שום דבר אחר.

danext@gmail.com