ליבריסטאן

אם רוברטו בולניו לא היה מת, אפשר היה לומר שהקריירה הספרותית שלו פשוט מושלמת. השם שלו כל הזמן בכותרות, המבקרים משתפכים, והעולם הספרותי כמרקחה. עכשיו, לפי דיווח בעיתון ספרדי (שמצוטט גם בגרדיאן) התגלו בספרד שני רומנים לא ידועים שלו, והשאלה אם לפרסם אותם או לא נראית כמעט תלושה. ברור מאליו שהם יפורסמו.

רק מה? יכול מאוד להיות שהקריירה הזאת בכלל לא היתה נראית ככה, אם האיש שבמרכזה עדיין היה איתנו. בתיכון, המעמד הנעלה מכולם נקרא "המקובלים"; בענף המו"לות אלה "המתים". למות זה, בלי ספק, הצעד המקצועי החכם ביותר שסופר יכול לעשות כדי להגיע לגדולה - ובולניו הוא רק הדוגמה העכשווית, והמצערת, לנקרופיליה הזו של עולם הספרות.

לא מאמינים? הנה, אחת ולתמיד, המדריך המרוכז ליתרונות העיקריים, ומעוררי-הקנאה, שמהם נהנה הסופר המת לעומת הסופר החי. אין לראות ברשימה הזאת תחליף לייעוץ מקצועי מוסמך, או עידוד להתאבדות. אגב, זה שמישהו מת עוד לא אומר שהקריירה שלו תזנק בהכרח; הוא גם צריך באמת לדעת לכתוב. אבל לבעלי הכישרון, אין ספק שזאת הדרך הקצרה ביותר להצלחה. ובכל זאת, אל תנסו את זה בבית.

טוב, אז הנה הם - עשרת היתרונות של הסופר המת:

1. אף אחד לא מתווכח איתך על מה שכתבת. גם העורך הגדול ביותר יהסס לגעת בכתב-יד, אם היד שכתבה אותו נמצאת בעולם הבא. במילים אחרות: ככה זה כתוב, וככה זה יופיע בספר. פיתרון מושלם לאנשים שלא יכולים לשאת את המחשבה על כך שמישהו אחר מקצץ להם את הטקסט.

2. בוננזה של הקדמות, הערות ואחריות-דבר. יצירה של אדם מת היא כר הגידול הנוח ביותר לכל מי שרוצה להסתפח איכשהו לשמו של הנפטר, והדרך הנפוצה ביותר לעשות את זה היא להצמיד ליצירה טקסטים מקדימים, מבהירים, מבארים ומפרשים. אל תגידו סתם צ'רלס דיקנס - הגידו "צ'רלס דיקנס עם הקדמה מאת המתרגמת X, עם הערות בגוף הטקסט מאת חוקר הספרות הנודע פרופ' S, ועם אחרית דבר מאת נכדתו של הסוכן הספרותי של הסופר". אין כמו כל הספחת הזו כדי ללטף את הסופר ולהתפיח את תחושת החשיבות העצמית שלו.

3. המוות מרסן את המבקרים. חלק גדול מההנאה בכתיבת ביקורות ספרות נובע מהידיעה שהסופר קורא את הדברים ולוקח אותם ללב. זה גורם למבקר להרגיש חשוב מאוד. אבל כשהסופר לא במצב צבירה שמאפשר קריאה, פתאום נעלם כל הערך המוסף, ונשארת רק היצירה. מה שמכריח את המבקרים לכתוב לגופו של עניין. הרי אף אחד לא יבזבז ארס יקר על מי שכבר לא יכול למות ממנו.

4. כל מה שכתבת, אי פעם, הופך למחצב נדיר ויקר-ערך, שההוצאות מוכנות למכור את אימא שלהן כדי לפרסם. גם אם אלה שירים מגיל 16, או סיפורים שהתחלת ולא גמרת, או סיפורים שגמרת ולא התחלת. הרי לא תכתוב יותר כלום, לעולם, וזה מקפיץ מיד את ערך המניות של מה שכן הספקת לעשות. אותו דבר בדיוק קרה עם הנפט: באיזשהו שלב החיות הפרהיסטוריות הענקיות הפסיקו להתקיים, ומאותו רגע מיץ הדינוזאורים, שיש כמות מוגבלת וסופית ממנו, רק עולה בערכו.

5. פטור מוחלט מיח"צנות. סופרים מתים לא צריכים לשבת מול כתב פעור ושחצן, ששואל אותם שאלות חטטניות על חיי המין שלהם. הם גם לא צריכים לנדב את מגוון הפרטים האישיים האחרים שמקובלים בראיונות כאלה - לא הסכיזופרניה של השכנה ממול בבית הוריהם, לא הסכיזופרניה של הדודה ניצולת השואה, לא הסכיזופרניה של התוכי הזקן בכלוב שבחדר העבודה, לא הסכיזופרניה של האח הצעיר שנהרג במלחמת פורים השלישית. כשאתה מת, אף צלם לא יצלם אותך על המרפסת בפוזה דמוית-הרצל, כי כתבת ספר שקשור איכשהו לבאזל במאה ה-19. ואף סעיף בחוזה לא יכריח אותך למכור את נשמתך למנהלי הקרקס התקשורתי בתמורה לפרסום. ראיון+צילום שער+בלעדיות? על גופתך.

6. הקוראים אוהבים הרבה יותר את מי שנמצא במצב מאוזן-תמידית מתחת לפלטת שיש. סופר מת הוא סופר שלא עושה בושות, שלא חותם על עצומות פוליטיות מטופשות, שלא מופיע במדורי רכילות כשהוא דוחף עגלת תינוק בנמל תל אביב ונראה הכי לא ספרותי שרק אפשר. סופר מת מפסיק להיות בן-אדם, על כל המועקה הכרוכה בהגדרה הזו, והופך לאידיאה, להפשטה, או בקיצור - לדמות ספרותית בעצמו. כשהקוראים יפתחו את הספרים שלו, שום דבר בו לא יפריע להם להאמין למה שהוא אומר.

7. התמלוגים עדיין מעליבים, אבל לפחות מישהו אחר סובל מזה. הסופר המת לא צריך להטריד את עצמו במצב חשבון הבנק, ולא נאנס להידרדר לעבודות שמאפשרות לו קיום דחוק לצד הכתיבה. מתי בפעם האחרונה ראיתם שלד מנחה סדנת כתיבה?

8. אין יותר שעבוד לפרסים ספרותיים ולפוליטיקות שמאחוריהם. אם מישהו רוצה לתת פרס לספרו של מנוח, שייתן - אבל לעולם לא תראו את המנוח עצמו עושה משהו בשביל זה. אולי זה בגלל סעיף 7, כי הכסף כבר לא משנה לו; ואולי זה בגלל שתאוות פרסים מיועדת בעיקר לאגו שמתקשה להעביר את הזמן עד המוות בצורה פרודוקטיבית יותר.

9. תרגומים לשפות זרות נראים הרבה יותר מוצדקים. מי בכלל רוצה להכיר את מיטב ספרי הביכורים של פינלנד ב-2008? למה שנבזבז את הזמן על ספר של איזה פליט סומלי שממש מצליח עכשיו בקנדה? מה, לא מספיק לנו שקודחים לנו בראש עם העלק-כישרונות העכשוויים פה, שאנחנו צריכים גם את אלה מחו"ל? בשביל לתרגם ספר, צריך קודם כל שהרוחות יירגעו, ושלא ידחפו לנו את האיש בתור סלבריטי. מצבה יצוקה היטב היא תנאי הכרחי לתרגום שאפשר לקחת אותו ברצינות.

10. מאחר שערכה של ספרות נמדד לא בהווה אלא רק בדיעבד, מותו של הסופר הוא הצעד ההכרחי הראשון בביטול הבלי העכשיו. רק אחרי שכבודו התפוגג מהשטח, אפשר להתחיל לבדוק אם הוא באמת ראוי לכבוד. ברוב המקרים, תעודת הפטירה של האדם היא גם תעודת הפטירה של היצירה שלו. מי שמצליח להישאר רלוונטי גם בלי לדווש בכף רגלו הפעלתנית על המפוח שממלא את תדמיתו באוויר חם, רק הוא סופר של ממש.

danext@gmail.com

יבשה באופק

כולם מדברים על האינטרנט, והרבה, אבל מעטים מבינים את הדבר החשוב ביותר לגביו: האינטרנט הוא לא מדיום, אלא מקום. אם תרצו, היבשת השמינית של כדור הארץ. ומאחר שזאת לא יבשת שאפשר להיתקל בה בטעות כשמנסים להגיע להודו, קל להדחיק את העובדה הזאת ולחשוב שהרשת היא פשוט השלב המתקדם ביותר באבולוציה של אמצעי התקשורת. מוזר, אבל אין מגזר שבו היחס הזה נפוץ יותר מאשר בתעשיות התקשורתיות עצמן: העיתונים ורשתות השידור מתייחסים אל האינטרנט כאל ערוץ נוסף להעברת מידע, לא כאל שטח סיקור בפני עצמו. והוצאות הספרים רואות בו, לרוב, לא הרבה יותר מלוח מודעות לקטלוג שלהן. אבל עכשיו גם זה, כמו הרבה דברים אחרים, מתחיל להשתנות.

האתר bookbusinessmag.com מפרסם ראיון עם ג'ף ימגוצ'י, מנהל שיווק מקוון בחטיבת דאבלדיי של רנדום האוס, ובו הוא מספר על האתר המחודש שאותו הוא הקים בשביל ההוצאה. האתר, שעלה לאוויר ביוני, שונה לגמרי מהנהוג באתרי הוצאות רגילים, שמסתכמים לרוב בתיאור תמציתי של ספרים ובמעט עובדות עסקיות על ההוצאה עצמה. הוא נראה ומתנהג כמו בלוג מושך ומעניין, שעוסק בטווח רחב של אירועים שקשורים להוצאה - בין אם זה ספר שיהפוך לסרט בהוליווד או סופר שמתארח באתר אחר. והכל עמוס בקישורים, בתמונות ובקטעי וידאו מיו-טיוב.

באמצע הראיון שואלת המראיינת את ימגוצ'י: "האם ככה ייראו אתרי הוצאות הספרים בעתיד?", והתשובה שלו היא: "כן. התיאור בן הפסקה האחת של הספר - תמונת הכותב, ביוגרפיה שלו - לא הולך לקחת אותך רחוק במיוחד. מו"לים וסופרים עושים הרבה דברים מעניינים - סרטונים, פודקאסטים - כך שצריך מקום לשים בו את כל זה. וצריך מקום לעגן בו את זה, איפשהו באתר שלך, בצורה הגיונית". ימגוצ'י מציע "ללכת לאן שהאנשים כבר נמצאים", ולשתף פעולה עם אתרים פופולריים כמו פליקר ומייספייס, כדי ששמה של ההוצאה, כמו גם הספרים שלה, יתקיימו במקביל בשטח גדול ככל האפשר ברשת.

כל מי שייכנס לאתר של דאבלדיי יוכל לראות מיד, ששם כבר רואים את האינטרנט כמרחב, שמצריך עבודת רגליים ממשית כדי שאפשר יהיה להתקיים בו בצורה נכונה. אם נשווה את זה ליחסים בין מדינות, במקרה הזה לא מספיק לפתוח "שגרירות" ברשת, בצורת אתר סטטי; מה שצריך הוא ליזום חילופי אוכלוסייה, ולשלוח את האנשים הכי טובים במדינה אל מעבר לגבול לשהות קבועה. מזל שהאינטרנט מספיק גדול לכולם, כך שזה לא יהיה כרוך בשום צורה של קולוניאליזם.

דרך הלבנים הרותחות

בקהילת הבלוגים של אל פאיס מופיע פוסט בזו הלשון, שאותו כתב מרקוס רודריגס, בלוגר ספרדי (נשמע כמו קופי לא מוצלח למנה גנוזה בבורגר ראנץ'), תחת הכותרת "מחשבות של סופר כושל": "האם אגיע יום אחד למשהו גדול יותר מכתיבת סיפורים שאף אחד לעולם לא יכיר? אני רוצה לחשוב שכן, אבל המציאות שונה מאוד. החיים האלה קשים מאוד, וקשה להיות מסוגל להגיע לניצחון בספרות. אמשיך לכתוב ולהשתתף בתחרויות, כי אני רוצה שיהיו לי שאיפות, אבל עמוק בפנים אני יודע שלעולם לא אהיה שום דבר מעבר לכותב של סיפורים קצרים באיזה ספר אוסף…"

הפסקה הבאה מתחילה, כבדרך אגב, במשפט הבא: "אני יודע שאני עדיין בן 14…". ובכן, אפשר לומר שזה מכניס לפרופורציה את ייסורי הנפש שעליהם מתוודה רודריגס. אבל הגיל הצעיר, למרות היותו מועד להגזמות ולמחשבות גורליות על עניינים של מה בכך, לא צריך למנוע מאיתנו לראות (גם בהמשך הקטע) שלאיש יש אהבה אמיתית ורצינית לכתיבה - והאמת? אי-אפשר לומר שנפשות של אנשים מבוגרים מתייחסות לנושא בצורה יותר מיושבת. את הפוסט של היום, אגב, מתחיל רודריגס בפתגם רוסי יפה: "ליפול - מותר; לקום - חובה". ילד או לא ילד, הייתי אומר שהוא מוכן לצאת לדרך הקשה שבה הוא בחר.

קנו אותי, בפקודה!

גם אתמול וגם היום התפרסמה בהארץ, בעמוד האחורי של גלריה, אותה מודעה תחת הכותרת "חזרה לבית הספר עם הוצאת שוקן". שמונה ספרים מופיעים במודעה, שלושה מתוכם הם ספרי פרוזה ושניים הם מחזות - וכל מי שאתרע מזלו להיות תיכוניסט החל משלהי המילניום הקודם והלאה יזהה אותם מיד: סיפור פשוט, תהלה, בדמי ימיה (עגנון), אדיפוס המלך ואנטיגונה (סופוקלס).

מתחת לכל ספר מופיע תיאור, שכנהוג במודעות לספרים, לא חוסך בסופרלטיבים ("סיפור מופלא על ירושלים שבין החומות" - על תהלה; "יצירת המופת הגדולה של הדרמה היוונית" - על אנטיגונה). אלא שהפעם, תוך כדי קריאת התיאורים המשתפכים, חשבתי פתאום: למי הפרסומת הזו מיועדת? בוודאי שלא לילדים - כי הם הרי קונים את הספרים האלה בפקודה, בין אם הם מעריכים את איכותם או לא. כנ"ל ההורים - הם פשוט נאנחים וקונים את מה שהילד אמר שהמורה אמרה שצריך. והמורים? הם מלמדים את היצירות האלה על טייס אוטומטי, שלפחות בתיכון שלי, הוביל בדרך כלל היישר אל תוך צלע ההר הקרוב.

כלומר, למרות המראה הסולידי והסטנדרטי, יש לנו כאן עסק עם מודעה מיוחדת במינה: היא מפרסמת מוצר שלצרכן אין ברירה אם לקנות או לא, ולא מפני שאין אלטרנטיבה למוצר, אלא מפני שהקנייה עצמה נעשית בכפייה. זה עשוי להזכיר את הפרסומות לחברת החשמל, שכידוע אין ללקוחותיה אפשרות לפנות למתחרים - אבל כאן זה אפילו אבסורדי יותר, בערך כמו פרסומת שמסבירה במאור פנים למה כדאי להכניס הביתה את אנשי ההוצאה לפועל: חשמל אף אחד לא מכריח אתכם לקנות, אבל אם המעקלים מצלצלים אצלכם - הם ייכנסו בלאו-הכי, בין אם הדלת תיפתח כרגיל או תיפרץ בכוח.

מילא אם הפרסומת היתה מנוסחת כפנייה לקוראים רגילים, אבל היא ממוענת במפורש לקראת החזרה לבית הספר. כך שקצת חבל על הכסף: זה לא שהילד יכול להחליט פתאום שלא בא לו אנטיגונה, ולקנות במקומה את איפיגניה בטאוריס. גם ההורים שלו לא יכולים להחליט כך, ואפילו לא המורה. את מחיר המודעות האלה כדאי היה לתרום לעמותת נפגעי תוכנית הלימודים בספרות, ואם זה נשמע כמו בדיחה, איאלץ להתוודות שצמרמורת איומה החרידה אותי אתמול כשהגעתי לעמוד האחרון וראיתי מולי פתאום את העטיפה הירוקה של סיפור פשוט ואת זו הלבנה של אנטיגונה. פוסט-טראומה, נדמה לי שקוראים לזה, ולא במקרה המילה הזאת באה מיוונית.

danext@gmail.com

הגברת הבלתי-נשיאותית

מה יש לסרקוזי נגד מדאם דה לה פאייט? נשיא צרפת, שמבין את רוח הזמן ומתמחה בהילכדות בקטעי וידאו שמתעדים אותו תוך כדי התפרצויות שונות ומשונות, נתפס הפעם בעקיצה מכוונת היטב בעניין הסופרת המפורסמת בת המאה ה-17 - והאתר rue89.com מספק את הסרט המרשיע יחד עם הרהורים נוגים על משמעויותיו. ההתבטאות שוחררה לחלל האוויר במפגש של סרקוזי עם מתנדבים במחוז לואר-אטלנטיק, שגם צולמה לערוץ הטלוויזיה של ארמון האליזה.

בשלב כלשהו, הנשיא טען שפעילות התנדבותית של יחידים צריכה להיות מוכרת על-ידי הרשויות, מפני ש"זה שווה בדיוק כמו לדעת בעל-פה את הנסיכה מקלב" (La Princesse de Clèves - הרומן ההיסטורי של לה פאייט). אחרי רגע של שקט, סרקוזי שעשע את הנוכחים כשאמר: "אין לי שום דבר נגד… אבל בסופו של דבר, בסופו של דבר, בגלל שסבלתי הרבה בגללה…". טוב, אחרי הכל, מדובר פה בגברת קצת יותר תובענית מקרלה.

והאתר מגלה שזאת לא הפעם הראשונה שהנשיא נטפל לנסיכה האומללה. בפברואר 2006, כשהיה עדיין מועמד לנשיאות, התבטא סרקוזי כך בפני קהל של עובדי מדינה: "לאחרונה השתעשעתי, משתעשעים איך שיכולים, בקריאת התוכנית של בחינות השירות הציבורי. סדיסט או אימבציל, תבחרו אתם, הכניס לתוכנית [את ההנחיה] שצריך לשאול את הנבחנים על הנסיכה מקלב. אני לא יודע אם עלה בדעתכם לעתים קרובות לשאול את הפקידה מה היא חושבת על הנסיכה מקלב… דמיינו את המחזה הזה!".

פסקל רישה, כותב המאמר ב-rue89.com, מנסה להסביר לנשיא למה הוא טועה ביחס המזלזל שהוא מפגין כלפי הרומן - ובמשתמע, כלפי משהו נרחב בהרבה מהספר האחד הזה - ומציע לקוראים: "בתור נקמה, אתם יכולים לקרוא אותו מחדש". מי יודע, אולי סרקוזי והטראומות שלו מימי התיכון עוד יכניסו את המדאם לרשימת רבי-המכר.

הספריה המשודרת

כמו כלבים וחתולים, כך גם הספרות והטלוויזיה נוטות להיות אויבות מכורח ההרגל - ויכולות להסתדר ביניהן כשהן רוצות. בספרד, למשל, רשתות השידור פונות יותר ויותר לספרים כבסיס לסדרות שהן מפתחות, כמו שמספרת הכתבה הזאת בעיתון Gaceta.

הדוגמה העדכנית ביותר היא הצעד של Sogecable, רשת הכבלים בתשלום הגדולה במדינה, שרכשה את הזכויות ליצירת סדרה מרב-המכר Pillars of the Earth, של הסופר הבריטי קן פולט. והטרנד לא נעצר בזה, כמובן: באמצע החודש שידרה הרשת הציבורית Televisión Española מיני-סדרה על-פי מלחמה ושלום, ובשנה שעברה שודרה ב-Antena 3 הסדרה Quart, שעובדה מספר של ארתורו פרס-רוורטה בשם La Piel del Tambor (מילולית: "עור התוף" - זה שמתוח על כלי הנגינה, לא זה שבתוך האוזן). הכתבה מתארת גם את העבר של העיבודים האלה בטלוויזיה הספרדית, שהתחיל עוד בשנות ה-60.

מה, בעצם, גורם לזה שאצלנו תעשיית הטלוויזיה לא ממש רואה את הספרות - מקומית או זרה - כפרטנרית ליצירה דרמטית? למה, בשם אלוהים, אפשר לשדר בספרד סדרה על-פי טולסטוי (ועוד כזו שמבוססת על ספר, שהפך לשם נרדף ליצירה שאף אדם בן-זמננו לא יכול לגמור), ובישראל אי-אפשר? האם לנצח יעלו כאן לשידור בעיקר שיבוטים מדולדלים-גנטית של הסדרה הארכיטיפית על דירת רווקים תל-אביבים, כולל אחד הומו ואחת שכל הזמן אומרת "להזדיין"? עד איזה מילניום עתידי ימשיכו לחשוב כאן שצילום של תחת חשוף הוא מעשה טלוויזיוני הירואי, בזמן שכל ספר הכי נחות מצטיין בתעוזה קצת יותר משמעותית?

נקווה שהמיני-סדרה המתוכננת על-פי נבלות של קניוק, שאמורה לעלות לשידור בסוף השנה, תשנה קצת את העניינים. זה במקרה אחד הספרים העבריים היחידים שאני אוהב, ואוהב מאוד - ככה ששמחתי לשמוע לא מזמן שיש יוזמה כזאת. הבעיה היחידה היא שבממלכת הרייטינג, הסדרה תצטרך למשוך הרבה קהל כדי להזיז קצת את המוחות המאובנים שאחראים על הפרויקטים בערוצי הטלוויזיה. אתם יודעים, הנושאים התרבותיים הם תמיד אלה שנבחנים לפי אמות מידה קשוחות וחשדניות, שנושאים אחרים לא צריכים לעמוד בהן.

הכי סביר הוא, מן הסתם, ששום פריצת דרך מיוחדת לא תירשם בעניין הזה. אחרי הכל, יגידו הנוגעים בדבר, עם כל הכבוד לטולסטוי, בדיוק קנינו עכשיו תסריט מקורי ומדהים לסדרה חדשה על ארבעה רווקים תל-אביבים שנונים ומהממים. ושלא יגידו שאנחנו בזים לספרות. כי לפי התסריטאי הראשי, הדמות של הבחורה המתוסבכת קראה פעם את ג'ינג'י, וזה מה שגורם לה לפתח קראש היסטרי על השותף החדש, שהוא אמנם קירח, אבל רואים (בתאורה הנכונה) שגם לו היה פעם שיער אדום. חבל רק שהוא הומו. לא נורא, העיקר שעל המדף בסלון יש כמה ספרים, כי זה מוסיף לאמינות.

danext@gmail.com

נפוצים לכל עבר

נפח ומשקל: אלה שני המאפיינים שמגדירים יותר מכל את שוק הספרים העכשווי. אפשר לומר שכל מערכת הסינון והסלקציה שמקיימות ההוצאות, מערכת שמוצגת כבעלת מניעים אמנותיים טהורים, למעשה לא קיימת אלא כמענה למגבלת המקום המוקצה לספרים בחנויות ובמחסנים. חוליה חשובה לא פחות, שחייבת גם היא את קיומה לפיזיקה הפשוטה של הספר כחפץ, היא ההפצה. קל לשכוח מקיומן של חברות ההפצה, כי הן פועלות מאחורי הקלעים; אבל בספרד התפאורה כבר נפלה. גם הכוח הנסתר, שמביא את הספר מבית הדפוס אל החנות, כבר מגלה אי-נוחות גלויה מפני העתיד.

העיתון אל-פאיס מפרסם כתבה שבה נחשף, תחת הכותרת "זמנים רעים לחנויות הספרים ולמפיצים", שסקטור ההפצה כבר מרגיש על בשרו את אותות המשבר המתקרב. בספרד קיימות 150 חברות שמובילות בעיקר ספרים, והמפיצים דואגים מפני האפשרות שהריבוי הזה יקשה עליהם לשרוד כבר בעתיד הקרוב. הכנסותיהן של יותר מחצי מהחברות מסתכמות בפחות מ-3 מיליון אירו, וממוצע הספרים למשלוח הוא רק 29. ראשי הסקטור דנו בדאגה במצב ביומו הראשון של קונגרס המו"לים הספרדיים ה-6, שנערך בסביליה.

פרנסיסקו מרטינס, סגן נשיא פדרציית הארגונים הלאומיים של מפיצי הוצאות הספרים, אומר על כך: "או שאנחנו נתארגן מחדש בעצמנו, או שמישהו מבחוץ יעשה את זה בשבילנו". חוסה מנואל אנטה, המזכיר הטכני של הפדרציה, טוען שמספר החברות האידיאלי הוא בערך שתיים לכל קהילה אוטונומית בספרד (יש 17 אזורים כאלה בסך הכל), ובין שלוש לחמש חברות הפצה ארציות. הקיצוץ הדרסטי הזה במספר החברות מתחייב, לדעת ראשי הסקטור, מכללי המשחק החדשים שעשויים להיווצר עם התבססות הספרים האלקטרוניים - מה שיכול, כמעט בן-לילה, לשנות לגמרי את מושג ההפצה כפי שהוא מוכר היום.

המומחים שהתראיינו לכתבה מתחבטים בשאלה מה עלול לקרות כשקינדל ומכשירי קריאה אחרים יאפשרו משלוח ספרים בלי עזרת משאיות וסבלים, אבל מרטין רוקה, נציג חברת הפרסומים הרפואיים Prous Science, חושף את הנתון הבא: 80% מהכנסות החברה-האם של ההוצאה, Thomson Reuters, מגיעים כבר עכשיו מספרים דיגיטליים. עם מספרים כאלה, אין פלא שסקטור ההפצה מרגיש צורך לחשוב מחדש, ומהר.

שירת הנוקדנות

מה הבעיה של השירה בארץ? למאיר ויזלטיר, שהתראיין אתמול בהארץ, יש תשובה פשוטה ונכונה: "משורר צריך קודם כל לכתוב שירים, רק אחר-כך לכתוב מניפסט". ודעתו על השירה בכלל, גם היא נכונה בעיניי מאוד: "מעמדה צריך להיות נמוך, כך המשוררים קרובים יותר אל האמת. אם תיתני למשוררים מעמד - הם יהיו כמו כל החארות. ככה לפחות הם יכולים לכתוב מזווית יותר נכונה. אבל אל תדאגי, מעמד השירה לא ישתפר בקרוב".

הראיון הזה ענה לי, במידה מסוימת, על השאלה שאני שואל את עצמי הרבה זמן: איך שזה שאני כל-כך אוהב לקרוא, ובכל זאת לא ממש אוהב שירה. אבל עדיין, הבעיה לא מסתכמת בנטייה העכשווית של הרבה משוררים להפריח מילים באוויר במקום לסדר אותן בשורות. יש משהו אחר, שעליו מעידה העובדה שההסתייגות משירה מורגשת אצלי בעיקר בשירים עבריים, בעוד שלשירים באנגלית, למשל, אני מסוגל להתחבר טוב בהרבה. נכון שאפשר לומר ששירה היא, מעצם השימוש התובעני שלה בשפה הכתובה, הרבה פחות פופולרית מפרוזה; אבל במקרה המסוים שלי, ההסבר שמצאתי לזה, נוסף על האבחנה המדויקת של ויזלטיר, ניתן לסיכום במילה אחת: הניקוד. כן, הניקוד, שלכאורה אי-אפשר בלעדיו בשירה העברית.

זה לא סוד גדול, שמעטים מאוד מדוברי העברית יודעים לנקד כמו שצריך; זה גם לא סוד שמחנכים אותנו להרגיש אשמים בקשר לזה. אבל האמת, שאותה טהרני השפה עושים הכל כדי לטשטש, היא שרובנו לא מסוגלים לנקד מהסיבה הפשוטה שהניקוד לא משקף יותר את השפה המדוברת. הוא מייצג את הגיית השפה בימי המקרא, כפי שקיבעו אותה חכמים טבריינים בימי הביניים - שפה שנשמעת ומתנהגת לגמרי אחרת מהעברית של היום. ההתעקשות על השימוש העכשווי במערכת הניקוד הזו, כמו גם המחשבה שיכולת ניקוד מעידה על הבנה מעמיקה של העברית (ולא על יכולת שינון של מערכת כללים שהיום היא שרירותית לחלוטין מבחינת דוברי השפה), הן ביטוי לפטרונות מצד קבוצת אנשים קטנה וסדיסטית, שכופה מטעמים שמרניים שימוש בכלי שלא מתאים בעליל למטרתו.

הניקוד הקיים הוא, במילים אחרות, מיטת סדום לשפה העברית של היום. מאחר שחוגי השירה, מלבד כמה איי מרד קטנים, מתעקשים להשתמש בניקוד מלא ו"נכון" ונחרדים מהאפשרות לצמצם אותו רק להקלת הקריאה במקומות שהיא נדרשת בהם - אני לא יכול לקרוא שיר בעברית מבלי לשמוע את צחוקם המתגלגל של החרטומים העליזים האלה, שכמו רבים מקודמיהם במהלך ההיסטוריה, שואבים את כל כוחם מצורת כתב מאובנת שרק הם שולטים בה. נכון, הניקוד הוא מטרד יותר לכותבים ופחות לקוראים, אבל הוא משרה על כל טקסט אווירה חמוצה של ניתוק מכוון, שגורמת לי, לפחות, להתרחק ממנו במהירות האפשרית.

לפעמים יוצא לי לקרוא (בהנאה!) שיר באנגלית או בספרדית, ובכל פעם אני מקנא בקוראים הילידיים של השפות האלה, שבהן המשוררים צריכים להוכיח את כוחם במילים, בדימויים, בעבודת השיר עצמו, ולא ביכולת לדעת את מקומו הנכון של חטף-סגול, או בהימור מושכל על שאלת מיליון הדולר "האם צריך להיות כאן קמץ או פתח". מי שרוצה לדעת למה השירה לא זוכה בישראל לפופולריות, שישאל את עצמו קודם כל איזו פופולריות היתה לשירה בבריטניה או בארה"ב, למשל, אם ההוצאות וכתבי העת לשירה היו מפרסמים אך ורק שירים שמקפידים על הכתיב הנהוג בתקופת צ'וסר - וגם טוענים בשיא הרצינות, שרק מי שכותב ככה את השפה העכשווית רשאי להיקרא משורר.

danext@gmail.com