לא בטוח מה הרגש המתאים לעלילות פרס ספיר: ניגודי האינטרסים וגילויי החונטאיזם שנחשפו בכתבת מעריב (אפשר לקרוא גם כאן, ב-nrg) מעוררים בי סוג מוזר של עצב עליז, או אולי שמחה עם טעם לוואי של בטריית 9 וולט על הלשון.
מצד אחד, די מדכא לגלות את הקרקע הרקובה שמתחת לפרס הספרותי הכי חשוב (והכי רווחי!) בארץ. הקשרים שנחשפו בין שופטים לבין הוצאות וסופרים הם כבר לא "יד רוחצת יד", אלא יותר בכיוון של "יד עושה ליד עיסוי גוף מלא עד להרפיה מלאה" (אם לצטט את מודעות הסקס התמימות של שנות ה-90).
מצד שני, זה לא שמישהו כאן פגע באמון קדוש שהיה לי בפרס הזה, או בפרסים בכלל. התגליות הן רק אישור בדיעבד לתחושה האינטואיטיבית, שיש משהו בעייתי מאוד בחיבור בין כסף גדול לבין ספרות.
כי כשמזוודות המזומנים נכנסות לתמונה, אין יותר סופרים, שופטים ועורכים. יש רק אנשי מנגנון. יש רק גלגלים שעושים הכל כדי לשלב שיניים. כולל שכשוך בהרבה מאוד שמן מכונות חם ודלוח.
(אגב, כשאני אומר "מזומנים", אני מתכוון לא רק לכסף אלא גם, ואולי בעיקר, לממון חברתי - מעמד, קשרים, מוניטין וכו').
בגלל זה טוב שמעריב/nrg לא מרפים מהנושא הזה.
אתמול הם עשו פולו-אפ ודיווחו על היוזמה של נחמן שי לחקיקה שתסדיר את האתיקה של הפרסים התרבותיים.
וביום שישי התפרסם במדור הספרות מאמר דעה של המבקר אמנון נבות, שמסביר למה "פרס ספיר הוא פרודיה על ספרות", ומתחנן שמפעל הפיס יבטל אותו. אגב, המאמר לא רק חד ומשכנע, אלא גם כתוב בכישרון שרוב ה"סופרים" היום לא מתקרבים אליו.
אבל לדעתי, כמו שכבר רמזתי, זו לא בעיה של פרס אחד, וגם לא של אי-אכיפת תקנון כזה או אחר.
כי בכל פעם שמישהו מפרסם מודעה שקוראת להגשת ספרים לפרס כלשהו, נוצר ואקום שחונק את הספרות והופך את הסופרים לחברי פוליטביורו - כולל ההגליה לסיביר של מי שלשונו לא רטובה וגמישה מספיק.
פרסים ספרותיים יכולים לתרום לספרות רק בתנאי אחד: שלא יהיה אף פתח לעסקנות סביבם. שלאנשי העיניים הגדולות לא תהיה שום מטרה ברורה לבהות בה ולהזיל עליה ריר.
ויש לי גם הצעה איך עושים את זה:
פרס שאסור יהיה להגיש אליו מועמדות.
השיטה הנהוגה בפרסים הקיימים היא שכל אחד יכול להגיש את הספר של עצמו לוועדת הפרס, בין אם ישירות או בעקיפין (במקרה של פרס ספיר, למשל, ההגשה היא דרך ההוצאה).
וכך נוצר תמריץ שאי-אפשר לעמוד בו: מי לא יגיש ספר, כשאפשר לזכות ב-150 אלף שקל? ומי, מהסופרים היותר מרכזיים, לא יעשה לובינג כזה או אחר למען הבוננזה הזו?
בפרס שאני מציע, לעומת זאת, אי-אפשר יהיה ליזום כלום מצד הסופר או ההוצאה.
הפרס הזה יינתן רק למי שישתוק ויעסוק בכתיבה, ויישלל מכל סופר שהפך את עצמו לאפרטצ'יק מקצועי. הדרך היחידה לזכות תהיה - להיחבא אל הכלים. ולכן:
מי שיגיש את הספר שלו לוועדת הפרס - ייפסל.
מי שידבר עם שופט בוועדה - ייפסל.
מי שהעורך שלו ישתדל אצל שופט בוועדה או בתקשורת - ייפסל.
ספר שלווה בפרסומות באמצעי מדיה כלשהו - רדיו, עיתונים וכדומה - ייפסל.
ספר שהופיע על דוכן המבצעים ברשתות הספרים, או בחלונות הראווה - ייפסל.
ספר שנכנס לרשימת רבי המכר - ייפסל.
מי שיתראיין איפשהו בחודשיים שלפני ההכרזה על הזוכים - ייפסל.
ספר שעשו לו מסיבת השקה - ייפסל.
בקיצור, חבר השופטים יהיה רשאי לבחור רק בספר שאף אחד לא שמע עליו, של סופר שלא קידם את עצמו בשום צורה. זה אומר שהשיפוט יהיה אקטיבי - נבירה וחיפוש אוצרות במעמקי החנויות.
החלק האכזרי, והיפה, באמת יהיה סכום הפרס. הסכום יהיה גבוה כל-כך, שאף אחד לא ירצה להפסיד אותו.
התוצאה תהיה משפט שלמה בין שתי מגיפות עכשוויות - זו של המיתוג העצמי, וזו של תאוות הבצע.
ובכל מקרה, הצדק ייעשה: מי שיתעקש להיות סלב פסוודו-ספרותי, לא יזכה. מי שיעלים את עצמו מהרדאר כדי לשים יד על הצ'ק, יעשה טובה גדולה לספרות (וכנראה גם לא יזכה בסופו של דבר, כי השופטים לא יהיו כאלה טיפשים).
רק תדמיינו את זה: סופר מתקשר בבהלה לעיתון כדי שלא יכתבו כלום על הספר החדש שלו.
או עורך ספרותי שמסתובב בין חנויות ודורש לדחוק את הסופר למדפים הכי נידחים.
אח, תענוג.
בעצם הפרס הזה יגיע, לפחות בתיאוריה, רק למישהו שאף אחד לא שמע עליו, והוא-עצמו לא שמע על הפרס.
וכמובן, החלק הכי חשוב בתקנון: כל הכללים ממשיכים לחול גם אחרי הזכייה, במשך שנה שלמה. מי שיתנהג פתאום כמו מלך העולם, הפרס יילקח ממנו. והוא גם ישלם קנס.
זה יהיה פרס שאף אחד לא ירצה להיתקל בו בסמטה חשוכה.
danext@gmail.com