ארכיון פוסטים עם התג "פרסים"

מועמדת לא קרואה

יום חמישי, 26 בנובמבר, 2009

פרסים ספרותיים הם, לפחות לדעתי, המקום הראשון - מלמטה - ברשימת המקומות בעלי ההסתברות הגבוהה ביותר להימצאותה של ספרות אמיתית. נכון, ספר טוב עלול, לגמרי בטעות, גם לקבל פרס, וזה לא הופך אותו לגרוע. אבל אין מתאם הכרחי בין איכות לפרסים, וזה בלשון המעטה.

בכל אופן, השמועה אומרת שהסופרים של פעם לא היו צריכים פרסים כדי לכתוב יצירות מופת. (ובתור הוכחה מוחצת, אני ממליץ על התשובה ב-WikiAnswers לשאלה האלמותית "כמה פעמים היה דוסטויבסקי מועמד לפרס נובל לספרות?". כן, מישהו באמת שאל את זה, ומישהו באמת ענה לו).

אבל פרסים ספרותיים דווקא יכולים לתרום פה ושם לספרות בדרכים מוזרות, מקריות. קחו למשל את Costa Awards בבריטניה, שהשבוע הוכרזה בהם רשימת המועמדים הסופית. לא קראתי אף אחד מהספרים ברשימה, ובכל זאת, בדבר אחד אני בטוח. הכותרת שנתנו ב-Independent לידיעה שעסקה בנושא - היא יצירה ספרותית שראויה לפרס יותר מכל אלה שמתמודדות עליו:

Two dead authors in line for Costa Prize

רק תנסו לדמיין את התמונה הזאת, ותגלו שיש לכם בראש ספר שלם (ובלי כל הדיאלוגים המיותרים). שופטים, לטיפולכם.

danext@gmail.com

בלתי-ספיר

יום חמישי, 2 ביולי, 2009

תגידו, יכול להיות שהמשיח כאן? קודם בוטלו רשימות רבי-המכר, ועכשיו בוטל כל תהליך השיפוט בפרס ספיר - לא רק ההכרזה על הזוכה, אלא גם רשימת המועמדים (שזוכים כל אחד ב-25 אלף מרשרשים חדשים).

אני לא מתמצא בסבך הקשרים-לכאורה בין השופטים לבין הנשפטים, אבל החלטת הביטול של מפעל הפיס מאשרת בפועל את פרטי החשיפה של מעריב, שהתחילה את כדור השלג הזה.

הפרט הכי מוזר בתגובות על ההחלטה התקדימית הוא האמירות בסגנון "מה אתם רוצים, זאת מדינה קטנה וכולם מכירים את כולם".

אולי זה נכון, אבל אם, אכן, כולם מכירים את כולם, וכל הידיים רוחצות את כל הידיים האחרות - יש לזה רק פירוש אחד: כל יומרה לתהליך שיפוט נקי וישר היא חלולה מראש.

במילים אחרות:

אם במדינה מסוימת אין שום אפשרות לאסוף קבוצה של אנשים מתחום הספרות, שישפטו ספרים וייתנו לאחד מהם פרס בלי להיות קשורים בצורה כלשהי לסופרים, להוצאות או לעורכים - צריך לבטל את כל הפרסים הספרותיים באותה מדינה.

ולא, כמו שהשתמע מתגובות מסוימות שצוטטו בעיתונים, להעמיד פנים שהתהליך הוא חסר-פניות בזמן שהוא לא יכול להיות כזה, ולחלק פרסים תוך זלזול בוטה בסופרים, בציבור, ובעיקר בספרות עצמה.

המצב הנוכחי, שבו מקיימים שיפוט בארשת מכובדת ובו-זמנית מצטדקים שאין אפשרות לשיפוט כזה, מכניס את הסופרים שהתמודדו על הפרס (ספיר, ובכלל) למצב טרגי:

ברור שהחלטת ביטול מרעישה כזאת, ששוללת מהם את הכסף אחרי הזכייה, עושה להם עוול ומשפילה אותם פומבית.

אבל אפשר לומר גם שזכייה רגילה - בלי ביטולים, סתם צ'ק שמן בדואר - גרועה בשבילם הרבה יותר: היא מכתימה אותם כמי שזכו לתו-תקן מזויף, ועוד בידיעתם המלאה.

זה נכון במיוחד לאור העובדה שבכירי הברנז'ה מודים בלי בושה שאין בארץ שיפוט ספרותי תקין; ובהם, באופן אבסורדי, חלק מהשופטים בפרס ספיר הנוכחי (אחד, לפי גרסת הארץ, ושניים, לפי גרסת מעריב), שלא העלו בדעתם לדווח על ניגודי עניינים אפשריים, ובזה כאילו הצהירו, שניגוד העניינים מובנה בתהליך ואין בו שום דבר רע.

מה שמזכיר לנו עובדה שנשכחה בשנים האחרונות, בעידן האני-ואפסי-עוד: זכייה בפרס היא לא רק "קח את הכסף והיוקרה וברח", ויש לה גם מחיר כבד (כמו שאפשר ללמוד מהנימוקים של סארטר לסירובו לקבל את פרס נובל).

מי שחושב שאפשר לזכות בכל הקופה - גם בפרס כספי שניתן בתהליך שיפוט עקום, וגם בתעודת איכות ספרותית - טועה. אפשר לבחור רק באחד מהשניים, ולכל היותר להעמיד פנים שבחרת בעצם בשני, מתוך תקווה שאף אחד לא ישים לב.

מזל שלפעמים הנסיבות החיצוניות משנות בדיעבד את הבחירה הגרועה, ומאפשרות לחשוב עליה מחדש.

ולכן, למרות ה"הפסד" הכלכלי (שהוא למעשה לא הפסד, אלא סתם אי-רווח), הסופרים צריכים להודות למפעל הפיס על שהציל אותם מהחרפה האמיתית. הוא נתן להם הזדמנות חד-פעמית להיזכר איפה נמצאת הספרות, ובעיקר איפה לא.

לכל הפרשה הזאת יכולה להיות עוד תוצאה חיובית: אולי, בפעם הבאה שסופרים ישקלו להציע את מועמדותם לפרס כלשהו, הם יחשבו קודם כל על המחיר שהם, כסופרים ואמנים, משלמים - ורק אחר-כך על סכום הפרס שישולם להם.

ספק רב אם המאזן הזה ייטה אי-פעם לטובת הנתון האחרון.

danext@gmail.com

תענית דיבור

יום שלישי, 23 ביוני, 2009

לא בטוח מה הרגש המתאים לעלילות פרס ספיר: ניגודי האינטרסים וגילויי החונטאיזם שנחשפו בכתבת מעריב (אפשר לקרוא גם כאן, ב-nrg) מעוררים בי סוג מוזר של עצב עליז, או אולי שמחה עם טעם לוואי של בטריית 9 וולט על הלשון.

מצד אחד, די מדכא לגלות את הקרקע הרקובה שמתחת לפרס הספרותי הכי חשוב (והכי רווחי!) בארץ. הקשרים שנחשפו בין שופטים לבין הוצאות וסופרים הם כבר לא "יד רוחצת יד", אלא יותר בכיוון של "יד עושה ליד עיסוי גוף מלא עד להרפיה מלאה" (אם לצטט את מודעות הסקס התמימות של שנות ה-90).

מצד שני, זה לא שמישהו כאן פגע באמון קדוש שהיה לי בפרס הזה, או בפרסים בכלל. התגליות הן רק אישור בדיעבד לתחושה האינטואיטיבית, שיש משהו בעייתי מאוד בחיבור בין כסף גדול לבין ספרות.

כי כשמזוודות המזומנים נכנסות לתמונה, אין יותר סופרים, שופטים ועורכים. יש רק אנשי מנגנון. יש רק גלגלים שעושים הכל כדי לשלב שיניים. כולל שכשוך בהרבה מאוד שמן מכונות חם ודלוח.

(אגב, כשאני אומר "מזומנים", אני מתכוון לא רק לכסף אלא גם, ואולי בעיקר, לממון חברתי - מעמד, קשרים, מוניטין וכו').

בגלל זה טוב שמעריב/nrg לא מרפים מהנושא הזה.

אתמול הם עשו פולו-אפ ודיווחו על היוזמה של נחמן שי לחקיקה שתסדיר את האתיקה של הפרסים התרבותיים.

וביום שישי התפרסם במדור הספרות מאמר דעה של המבקר אמנון נבות, שמסביר למה "פרס ספיר הוא פרודיה על ספרות", ומתחנן שמפעל הפיס יבטל אותו. אגב, המאמר לא רק חד ומשכנע, אלא גם כתוב בכישרון שרוב ה"סופרים" היום לא מתקרבים אליו.

אבל לדעתי, כמו שכבר רמזתי, זו לא בעיה של פרס אחד, וגם לא של אי-אכיפת תקנון כזה או אחר.

כי בכל פעם שמישהו מפרסם מודעה שקוראת להגשת ספרים לפרס כלשהו, נוצר ואקום שחונק את הספרות והופך את הסופרים לחברי פוליטביורו - כולל ההגליה לסיביר של מי שלשונו לא רטובה וגמישה מספיק.

פרסים ספרותיים יכולים לתרום לספרות רק בתנאי אחד: שלא יהיה אף פתח לעסקנות סביבם. שלאנשי העיניים הגדולות לא תהיה שום מטרה ברורה לבהות בה ולהזיל עליה ריר.

ויש לי גם הצעה איך עושים את זה:

פרס שאסור יהיה להגיש אליו מועמדות.

השיטה הנהוגה בפרסים הקיימים היא שכל אחד יכול להגיש את הספר של עצמו לוועדת הפרס, בין אם ישירות או בעקיפין (במקרה של פרס ספיר, למשל, ההגשה היא דרך ההוצאה).

וכך נוצר תמריץ שאי-אפשר לעמוד בו: מי לא יגיש ספר, כשאפשר לזכות ב-150 אלף שקל? ומי, מהסופרים היותר מרכזיים, לא יעשה לובינג כזה או אחר למען הבוננזה הזו?

בפרס שאני מציע, לעומת זאת, אי-אפשר יהיה ליזום כלום מצד הסופר או ההוצאה.

הפרס הזה יינתן רק למי שישתוק ויעסוק בכתיבה, ויישלל מכל סופר שהפך את עצמו לאפרטצ'יק מקצועי. הדרך היחידה לזכות תהיה - להיחבא אל הכלים. ולכן:

מי שיגיש את הספר שלו לוועדת הפרס - ייפסל.

מי שידבר עם שופט בוועדה - ייפסל.

מי שהעורך שלו ישתדל אצל שופט בוועדה או בתקשורת  - ייפסל.

ספר שלווה בפרסומות באמצעי מדיה כלשהו - רדיו, עיתונים וכדומה - ייפסל.

ספר שהופיע על דוכן המבצעים ברשתות הספרים, או בחלונות הראווה - ייפסל.

ספר שנכנס לרשימת רבי המכר - ייפסל.

מי שיתראיין איפשהו בחודשיים שלפני ההכרזה על הזוכים - ייפסל.

ספר שעשו לו מסיבת השקה - ייפסל.

בקיצור, חבר השופטים יהיה רשאי לבחור רק בספר שאף אחד לא שמע עליו, של סופר שלא קידם את עצמו בשום צורה. זה אומר שהשיפוט יהיה אקטיבי - נבירה וחיפוש אוצרות במעמקי החנויות.

החלק האכזרי, והיפה, באמת יהיה סכום הפרס. הסכום יהיה גבוה כל-כך, שאף אחד לא ירצה להפסיד אותו.

התוצאה תהיה משפט שלמה בין שתי מגיפות עכשוויות - זו של המיתוג העצמי, וזו של תאוות הבצע.

ובכל מקרה, הצדק ייעשה: מי שיתעקש להיות סלב פסוודו-ספרותי, לא יזכה. מי שיעלים את עצמו מהרדאר כדי לשים יד על הצ'ק, יעשה טובה גדולה לספרות (וכנראה גם לא יזכה בסופו של דבר, כי השופטים לא יהיו כאלה טיפשים).

רק תדמיינו את זה: סופר מתקשר בבהלה לעיתון כדי שלא יכתבו כלום על הספר החדש שלו.

או עורך ספרותי שמסתובב בין חנויות ודורש לדחוק את הסופר למדפים הכי נידחים.

אח, תענוג.

בעצם הפרס הזה יגיע, לפחות בתיאוריה, רק למישהו שאף אחד לא שמע עליו, והוא-עצמו לא שמע על הפרס.

וכמובן, החלק הכי חשוב בתקנון: כל הכללים ממשיכים לחול גם אחרי הזכייה, במשך שנה שלמה. מי שיתנהג פתאום כמו מלך העולם, הפרס יילקח ממנו. והוא גם ישלם קנס.

זה יהיה פרס שאף אחד לא ירצה להיתקל בו בסמטה חשוכה.

danext@gmail.com

צליעה לרוחק

יום שבת, 30 במאי, 2009

אחת ההחלטות היותר טובות שקיבלתי בחיי היתה להימנע מתחרויות כתיבה. נכון, ממילא לא עשיתי את זה לעתים קרובות - רק איזה פעמיים שבהן שלחתי משהו לתחרות של הארץ - אבל הפעמים האלה בהחלט הספיקו לי כדי להבין שמקומי לא בשק הדואר של חבר השופטים, רגע לפני ששולפים את המעטפה שלי ומניחים אותה לבחינה מעמיקה בין הבורקס לאורנג'דה.

בגלל זה הופתעתי לגמרי כשהשתתפתי, בניגוד לכל תכנון מוקדם, בתחרות סיפורי ה-SMS של מפעל הפיס. כל עניין התחרות חלף לי לגמרי מעל לראש - ידעתי שהיא קיימת, ואפילו התייחסתי אליה כאן, אבל הידיעה הזו לא גרמה לי לעשות כלום בנידון. אלא מה? ביום האחרון לתחרות קיבלתי שיחת טלפון מחבר, שדיבר איתי על משהו שקשור לתחרות. ואיכשהו יצאתי מהשיחה עם חשק לשלוח משהו. התברר שהיו לי כמה רעיונות מוכנים, שחיכו בדיוק ליום שבו מישהו ייתן להם מסגרת אולטרה-קצרה כזו. אז מחלתי על כבודו של חשבון הסלולרי שלי ועשיתי את המעשה.

משום מה היתה לי אפילו תחושה שאזכה, אבל כידוע, בסופו של דבר זה לא קרה. דעתי על הסיפורים הזוכים תישאר, מטעמי אתיקה, אסתטיקה ופואטיקה גם יחד, נעולה בכספת למשך 99 שנה (ואני מצטט מתוך התקנון הפרטי שלי: "ההשתתפות בביקורת על זוכים בתחרויות אסורה על המפסידים ועל בני משפחותיהם").

בכל אופן, אני עדיין שמח שההשתתפתי, כי זה נתן לי אפשרות לתצפת מקרוב על חיה חמקמקה במיוחד - "הכותב המחכה לתוצאות". במשך כמה ימים, מיום חמישי שבו נסגרה התחרות ועד יום פרסום רשימת הזוכים, החיה הזו התנחלה בתוכי ואיפשרה לי - שלא מרצונה, כמובן - לתעד את כל מעשיה הביזאריים.

כמו הברווזן, שהוא גם יונק, גם מטיל ביצים, גם בעל מקור וגם ארסי, כך גם "הכותב המחכה לתוצאות" הוא תערובת משונה של חלקי חילוף מכל הבא ליד. מצד אחד הוא בטוח בכישוריו, מאמין ביכולתו לנצח, וניחן בדמיון מפותח שמאפשר לו למקם את דמותו בכ-6,548 סוגים מפורטים מאוד של טקסי חלוקת פרסים (כולל צבע הווילונות באולם והדגם שעל עניבת השופט הזוטר בוועדה).

מצד שני, הוא בטוח שתחרויות לעולם לא מסתיימות בכי טוב, וצוחק בבוז על כל פיסת אמונה אופטימית בנידון. המקום השלישי נראה לו כמו האפשרות הריאלית ביותר מבין המקומות נושאי הפרסים. חוץ מזה, הוא בטוח שאפילו אם מישהו ירים טלפון במטרה למסור לו בשורות משמחות, השיחה לא תגיע מסיבות שונות ומשונות. בעיקר טכניות, אלקטרו-אופטיות, קוסמיות וכדומה.

הרגעים המעניינים ביותר במחזור החיים של "הכותב המחכה לתוצאות" - המקבילים במורכבותם למחול החיזור של חיות אחרות - נרשמו ביום שני, שבו התוצאות אמורות היו להתפרסם. ביום הזה הוא השיל את כל רעיונותיו, תכונותיו, מחשבותיו ותוכניותיו לעתיד, והפך להוויה טהורה שכל-כולה המתנה לצלצול המיוחל. אזעקות-שווא - שיחות טלפון אחרות - גרמו לו שוב ושוב להתמוטטות עצבים זעירה.

לקראת סוף שעות האור של אותו היום, "הכותב המחכה לתוצאות" הגיע למסקנה שהביסו אותו, ואז שקע במצב-רוח מהורהר. הוא התחיל לשאול את עצמו למה זה טוב, כל העסק הזה של הכתיבה, ולא הצליח למצוא שום טיעון בזכותו. בבוקר שלמחרת הוא קם אחוז עצבנות עמומה, והלך לדרכו. נשארתי לבד, שוב רגוע ושלו, ושאלתי את עצמי מה פשר החיה המוזרה הזו, ומה היא רצתה מחיי.

התשובה היחידה שמצאתי לכל המשחק המעייף של שליחת טקסט לתחרות (כלשהי, לאו-דווקא הנוכחית) והעלאה באוב של "הכותב המחכה לתוצאות", היא זו: אי-הנעימות המובנית בכתיבה גורמת לכותבים לחפש איזה תמריץ חיצוני שיצדיק את הסבל. כל מה שצריך הוא דחיפה קטנה מאנשים זרים שנתפסים כבעלי סמכות (כאן לא יועילו חברים ושאר משוחדים), שיגידו לך "אתה בסדר!" - ואז אפשר לעלות שוב על העגלה המקרטעת ולהמשיך לנסוע עוד כמה מטרים, עד הקריז הבא.

אבל אחרי שהחיה האבסורדית עזבה והלכה להציק למישהו אחר, הבנתי משהו די נורא: בעצם, אם זאת הדרישה שלנו מהתחרות, אז המצב לעולם לא ישתנה. תמיד נהיה בלימבו מעיק ומטופש, במין אסימפטוטה ששואפת להתקרב אל השבח האולטימטיבי שישים קץ לכל השבחים ויאפשר לנו לכתוב בשלווה בידיעה שאנחנו מוצלחים באופן בלתי-הפיך. אם הכותב לא יכול למצוא משמעות בכתיבה כשלעצמה, עם כל הסבל והדליחות שבה, אז אף סיוע הומניטרי מבחוץ לא יועיל לו.

וכמובן - כל האמור לעיל לא משנה כהוא-זה את העובדה שכמה אלפי שקלים בחינם, במיוחד על משהו שנהנית לכתוב, זה יופי של דבר. הייתי שמח מאוד לקחת את הכסף ולברוח, אבל החלק השני, של היומרה הספרותית שמתלווה לזה? בינינו, אין שום סיכוי שהייתי מאמין למישהו שמכתיר בסופרלטיבים משהו שכתבתי. אמונה ביכולות של עצמך היא רעל קטלני לכל אמן.

כך שאני בהחלט מוכן לומר משהו כמו "חבל שלא זכיתי, כי אני צריך מחשב חדש ואין לי כסף" - אבל בשום אופן לא "חבל שלא זכיתי, כי אני צריך תעודת כשרות אפריורית לכל יצירה שלי מעכשיו והלאה". בקיצור, אם כבר מפעל הפיס, אולי היה כדאי לי להוציא את הכסף שעלו ה-SMSים האלה על טופס לוטו: הרבה יותר כסף, ובלי סכנה שהאגו יתנפח לממדי גודזילה במקרה של זכייה.

נ.ב: מאחר שאלה סיפורים של 140 תווים ומטה, החלטתי לכלול אותם בפוסט לטובת כל מי שרוצה לדעת מה בדיוק שלחתי. אני אישית אוהב בעיקר את הראשון, אבל חובת הדיווח מאלצת אותי להראות את כל השלושה. הקהל רשאי להימנע מהספדים ומביקורי תנחומים. ובכן, הנה הם, נופלי מערכות הפיס לשנת 2009:

  • אקדח ההזנקה ירה. כל האצנים ניתקו ממקומם והתחילו לרוץ, מלבד אחד ששכב ללא תנועה. המזניק חייך ורץ בכיוון ההפוך.
  • מה אם האור בקצה המנהרה, שבו תלינו את כל התקוות, מקורו בכוכב שכבה לפני עידנים, ורק בגלל המרחק העצום מגיע אלינו באיחור זוהרו שכבר מזמן איננו.
  • סופר אחד מאס בספרות המקובלת וניסה לכתוב לראשונה בהיסטוריה סיפור בלי אהבה, משפחה, טירוף או מוות, אבל בטרם הצליח – התאהב באחותו, השתגע והתאבד.

danext@gmail.com

נובל באגרטל

יום ראשון, 19 באפריל, 2009

לא רק אצלנו עושים ניקיון כללי באפריל: וושינגטון פוסט פרסם פרויקט מיוחד תחת הכותרת "מה הדברים שאנחנו יכולים לחיות בלעדיהם?". בין עשרת הלא-נחוצים ביותר, לדעת הכותבים, אפשר למצוא את האקדמיה הצבאית ווסט פוינט, את מוסד נשף הסיום בבתי הספר, את משרת סגן הנשיא, את הטלוויזיה (כולה) ואפילו את הקביעוּת באקדמיה (לפחות לדעת פרנסיס פוקויאמה).

ועכשיו לחלק הספרותי: מארי אראנה, סופרת ולשעבר עורכת מוסף הספרים של הפוסט, תרמה לרשימה מאמר שמסביר "למה אנחנו צריכים להיפטר מפרס נובל לספרות". את המאמר אפשר לקרוא כאן, והסיבה שאין לינקים לפרויקט כולו היא ששם הקריאה דורשת רישום (אם אתם בכל זאת במצב הרוח המתאים למילוי טפסים והמצאת סיסמאות, אפשר להגיע לשאר חלקי הפרויקט בצד שמאל של המאמר).

אז למה צריך לבטל את פרס נובל לספרות? אראנה טוענת שזה מגיע לו כי מאז ייסודו, "הנובל הוכיח נטייה עוצרת נשימה לרומם כישרונות ספרותיים זניחים. מהראשון לאחרון - מסולי פרודום הנשכח (1901) ועד ז'אן מארי גוסטב לה קלזיו (2008) הגחמני והרגשני - הבחירות העידו על היעדר שיפוט ביקורתי ועל התפלשות בקנאות פוליטית". אגב, בועז כהן כתב כבר בסוף 2006 פוסט ארוך ומפורט, שמציג את הפרס במלוא עליבותו ועושה את זה בצורה משכנעת הרבה יותר מהאייטם הקצר של הפוסט.

"לפי הספירה שלי", אראנה כותבת לקראת הסוף, "15 מתוך 105 חתני הפרס אכן היו ראויים לו". והיא גם מזכירה כמה מאלה שלא נמצאו טובים מספיק על-ידי הוועדה בסטוקהולם במשך השנים: טולסטוי, ג'ויס, פרוסט, קפקא, הנרי ג'יימס, קונרד, בורחס, בולגקוב ועוד. רק "כמה ענקים" הצליחו לדבריה לזכות בפרס - ביניהם הרמן הסה, אנדרה ז'יד, ט"ס אליוט וויליאם פוקנר.

כשמסתכלים על השמות האלה, הטיעון של אראנה נעשה ברור לגמרי: מבחינתה, פסגת הספרות היא אזור מצומצם וגבוה מאוד, ורק כישרונות מהסוג הזה ראויים להיחשב כמי שהגיעו לשם. זו תזכורת חשובה בתקופה שבה ההר הספרותי הפך ממשולש שווה-שוקיים מחודד לטרפז קהה - להר שולחן בעל פסגה נמוכה ורחבה, מאופק לאופק, שבה יש מקום לכולם.

ועדת הנובל אמנם טורחת תמיד לבחור את הסופרים הכי אזוטריים, כנראה "כדי שלא יגידו" שהיא מתחנפת לטעם ההמון, אבל הבחירות שלה רק מוכיחות את העובדה העצובה באמת: אין שום קשר מחייב בין אליטיזם לבין טביעת עין לאיכות. כנראה שלהיות משכיל ומתוחכם זה תנאי הכרחי, אבל הוא רחוק מלהיות תנאי מספיק.

danext@gmail.com