ליבריסטאן

אתמול ראיתי את הסרט האמריקאי המוצלח מאוד Sullivan's Travels (שרובנו מכירים, בלי לדעת שאנחנו מכירים, דרך ההומאז' של האחים כהן O Brother, Where Art Thou), ולמרות שמדובר בקולנוע, הצפייה הבהירה עניין שהטריד אותי כבר מזמן (גם) בספרות.

הדבר שהפתיע אותי בסרט, מלבד האיכות שלו כיצירת אמנות, היה התחושה הברורה שהוא נוצר מתוך ביטחון עצמי של הבמאי-תסריטאי פרסטון סטרג'ס (הראשון בהוליווד שעשה את המעבר מתסריטאות לבימוי ויצר סרטים אישיים במלוא מובן המילה) באיכות הזו. בכל רגע ורגע, הרגשתי שסטרג'ס יודע שהוא אמן גדול, ויוצר מתוך ודאות עצמית שיש לה כיסוי מוחלט באיכות האובייקטיבית של הסרט. ההרגשה הזו שלי רק התחזקה בעקבות צפייה בסרט תיעודי עליו ועל הקריירה המטאורית שלו.

במבט מ-2010 אפשר לומר שזה, בפשטות, מעורר קנאה. לא צריך להיות שמרן גדול כדי להסכים שהיום, בתקופת הפוסט-פוסט, ביטחון עצמי ביצירה שלך הוא דבר שאפשר רק לזייף. אין יותר התאמה ברורה בין תחושות פנימיות לבין איכות בפועל. ההבדל בין המצב היום למצב ששרר בחלקה הראשון של המאה ה-20 מזכיר את ההבדל שמתקיים בימי התיכון, בין מה שמכונה בטעות "ביטחון עצמי" לבין ביטחון עצמי בלי המרכאות. כלומר: הפער בין התנהגות מוחצנת ושתלטנית שנועדה לכסות על חרדה, לבין התנהגות נטולת-פחד באמת, שמתבטאת בכל מיני דרכים, לאו-דווקא הרועשות ביותר.

כמו שקורה היום בכל תחום הומניסטי, גם האמנות עומדת בסימן מיאוס ורוויה: תחושה שכל דבר בעל טעם כבר נעשה, והיעדר כל מושג לאן אפשר בכלל להמשיך. בדיוק כך: לא לאן רצוי להמשיך, אלא לאן אפשר. מעל כל אדם שמתיישב לכתוב, או עומד מול בד ציור, או יוצא לצלם סרט, מרחף צל שנקרא "אין יותר חידושים בעולם". לפני מאה שנה, המצב היה הפוך לגמרי: אמן היה כמעט שם נרדף לחדשן, למי ששואף קודם כל ללכת בדרך שעוד לא הלכו בה. אנחנו, לעומת זאת, כבר לא לגמרי מאמינים שיש דרכים כאלה.

המצב הזה לא אשלייתי; לא נפלנו במקרה לאיזה דיכאון בלתי-מוסבר, שאין לו אחיזה במציאות. אפילו אינטואיטיבית, נדמה לי שאווירת אחרית הימים של האמנות נובעת ממקורות אמיתיים מאוד. השיתוק הזה מתבקש, כי הוא חלק מאופי שלם של תקופה שבה הוצב סימן שאלה חסר-תקדים על רעיון הקדמה. נבלמה עצם האוטומטיות של המחשבה שאנחנו בהכרח הולכים קדימה, והבלימה מתבטאת בתהליכים רבים ומגוונים, כמו: פוסט-אלפביתיזם שהולך ומתברר כניאו-אנאלפביתיזם; שקיעת הדמוקרטיות מול עליית הדיקטטורה הסינית; הדכדוך וחוסר-הסיפוק מאורח החיים "האולטימטיבי" של חברת השפע; הפערים הכלכליים שמחזירים, בפועל, את ימי שלטון האצולה בצמיתים.

וכאן אולי נמצא ההסבר למה אני, אישית, מרגיש ניכור כלפי רוב הספרות שנכתבת עכשיו - כבר בעמוד הראשון של כל ספר, כמעט, שאני פותח, ואפילו לפני זה, ברגע ההתוודעות לגרעין העלילתי. את ההסבר אפשר לסכם בצירוף מילים פופולרי בארסנל קלישאות הכריכה האחורית: "יד בוטחת". (למשל: "ברומן רב-קולי מפעים זה, מתאר הסופר ביד בוטחת את ייסורי המעמד הבינוני ב…").

למה אני מתכוון? לעובדה המצערת שלמרות שהספרות, יחד עם כולנו, נמצאת בביצה של אי-ודאות ופקפוק בעצם היכולת להתקדם, היא עדיין מתנהלת כמשחק של אנשים בטוחים בעצמם. כמו האמנים לפני מאה שנה, סופרים כותבים גם היום מתוך אמונה ברורה בערך היצירה שלהם, ומתנהגים בכתיבה כמי שיודעים בדיוק מה הם עושים. ההבדל הקריטי הוא שהיום כבר אי-אפשר להאמין לזה. אם סופר מסוגל להיות בטוח לגמרי בעצמו, בתקופה שכולה מורעלת וספוגה בספקות משתקים, זה כשלעצמו סימן לאי-רלוונטיות, שלא לומר אחיזת עיניים חלולה.

לנקודה הזאת אין קשר לריאליזם, או לכל ניסיון אחר לייצג את המציאות העכשווית. כאן לא מדובר על תוכן היצירה, אלא על האופן שבו הסופר כותב, על העמדה שלו כלפי העיסוק שלו וכלפי מקומו בעולם. סרט של סטרג'ס הוא תוצר של תקופה שבה אמן היה מישהו שאמור לדעת מה הוא עושה, ולכן Sullivan's Travels עובד. אבל איך יעבוד ספר שנוצר בימים שבהם אמנים רק מגששים באפלה, אם הסופר שכתב אותו מעמיד פנים שהאור בחדר דולק?

בסופו של דבר, אני מאמין שיש לספרות, ולאמנות בכלל, עתיד. אבל העתיד הזה יבוא בדיוק כמו שבאו העתידים הקודמים שלהן - מתוך מבט ישיר בעולם הרגש של ההווה, וסירוב להסתיר אותו תחת קונבנציות ישנות. כלומר: רק מתוך ההתמוטטות שאנחנו חווים עכשיו, מתחושת הבלבול וקץ הדרך. כקורא, מה שאני מחפש הוא ספרות שאומרת את האמת הרגשית של מי שכותב אותה, ובספרות עכשווית זה לא יכול להיות שונה: סופרים שפועלים על תקן "אחד שיודע" ומתנהגים כמו ממשיכי דרכם של סופרים שבאמת ידעו, מתבררים לי מיד כמי שמנותקים מעצמם בהגדרה, ולכן לא מעניינים או רלוונטיים בשום צורה.

באיזשהו מקום, סופר בן-זמננו שלא מפקפק ברצינות רבה ביכולת שלו להוסיף משהו לספרות, מראש אין טעם לקרוא אותו. מי שמסוגל בימינו לכתוב ספר בלי נקיפות מצפון וספקות, ולהאמין במאה אחוז בנחיצותו ובחדשנותו, רק מעיד על הספר שאין בו לא בשורה מרעננת ולא צורך אמיתי. סופר שמתיימר לדעת לגמרי מה הוא עושה, פשוט משקר לעצמו ולקוראים שלו; ספרות עכשווית ראויה לשמה יכולה להיות רק כזו שנכתבת בהיסוס, בחוסר-ביטחון, במודעות מתמדת למבוכה הטוטלית שפקדה אותנו. צריך להבין שאנחנו בעידן של אי-דרך, ואת נקודת המוצא הרגשית הזו אפשר להכחיש רק במחיר ריקון הספרות מכל תוכן. "יד בוטחת" יש, נכון לעכשיו, רק בעבר או בעתיד; בהווה כל הידיים, בלי יוצא מן הכלל, רועדות בלי שליטה.

danext@gmail.com

נמצאה האבידה: חיבור בין טוויטר לספרות, שלשם שינוי לא כרוך במעיכה וביזוי של שאריותיה העשנות והאומללות. ההמצאה המוצלחת היא ספר בשם The Little Book of Twitter, שכולו מורכב מתקצירים (בני 140 תווים כמובן) של עלילות ספרים ידועים.

אפשר לקרוא על הרעיון כאן, בדיווח של טלגרף, אבל כדאי יותר, ופשוט יותר, להיכנס לעמוד הטוויטר של הספר, בלינק הזה, ולקרוא בעצמכם את התקצירים שהמחבר, טים קולינס, מפרסם שם בתור פרומו (וזה עמוד הטוויטר האישי שלו). לפעמים הם קצת מתחכמים מדי, ובעיקר מנסים מדי להיראות עכשוויים, אבל עדיין, חייבים להעריך את האיש על ההומור. ומה שיותר מפתיע הוא שלפעמים, התקציר המקוצרר הזה בהחלט מספיק כדי להסביר את עיקרי הספר, אפילו כשיש בו מאות עמודים. הנה כמה דוגמאות:

Ulysses: Man walks around Dublin. We follow every minute detail of his day. He’s probably overtweeting.

Waiting for Godot Vladimir and Estragon stand next to tree and wait for Godot. Their status is not updated.

Wuthering Heights: Catherine Earnshaw marries Edgar Linton but really loves Heathcliff *sigh*

Hamlet: Danish guy’s mum marries his murdered father’s brother. He sees his dad’s ghost. Everyone dies.

עושה את העבודה, נכון? הרעיון עצמו, אגב, לא חדש, רק היישום שלו לספרות (ככל שידוע לי, לפחות). בתחום הקולנוע יש גרסה ותיקה יותר, מושקעת ומצחיקה במידה די גאונית: סרטי האנימציה של Angry Alien Productions. למי שלא מכיר, אלה תקצירים בני 30 שניות של סרטים מפורסמים, בכיכוב חבורה של ארנבים משוגעים עם קולות צווחניים. מומלץ להתחיל את הצפייה משני השחזורים המדהימים למת לחיות 1 ולהניצוץ, ולהתגלגל מצחוק הלאה אל האחרים.

במקרה של הסרטים האלה, במיוחד, אבל גם במקרה של ספר הטוויטר הנ"ל, התקצירים מצליחים להכיל ולהביע את המקור בצורה כל-כך טובה, שהיא מתחילה להיות מטרידה. והפעם האי-נוחות לא באה מהטכנולוגיה המשטיחה והמקצרת של הימים האלה, אלא דווקא מהתכונות שהיו שם כבר במקור, ואיפשרו לה לפעול ביעילות כזו. אולי לזה התכוון בורחס בדברים המפורסמים שכתב בהקדמה לגן השבילים המתפצלים:

Desvarío laborioso y empobrecedor el de componer vastos libros; el de explayar en quinientas páginas una idea cuya perfecta exposición oral cabe en pocos minutos. Mejor procedimiento es simular que esos libros ya existen y ofrecer un resumen, un comentario.

ובתרגום חופשי לעברית: "זהו מעשה טיפשות מפרך ומרוֹשש לחבר ספרים ענקיים; להרחיב על-פני חמש מאות עמודים רעיון שהצגתו המושלמת בעל-פה מסתכמת בדקות מעטות. שיטה טובה יותר היא להעמיד פנים שספרים אלה כבר קיימים ולהציע תקציר, ביקורת".

מי יודע, יכול להיות שזה מה שבורחס עושה שם למעלה בספרייה הגדולה: קורא אינסוף ספרים בשרשרת, ומתמצת אותם בהודעות טוויטר. זה בטח יהיה הרבה יותר מוצלח מהגרסה של קולינס, אבל לעת עתה, ניאלץ להסתפק בגרסה שלו.

danext@gmail.com

במסגרת החיפוש הביבליומני המתמיד אחר הזמן האבוד, גיליתי בזמן האחרון משהו שובר-אדמה (groundbreaking): אם מפסיקים ספר באמצע, או אפילו הרבה לפני זה, לא באמת קורה שום דבר רע. רק מתפנה הרבה זמן לקרוא משהו שבאמת אוהבים. טוב, זה די ברור מאליו; הבעיה האמיתית היא רגשות האשם.

פעם, לא כל-כך מזמן, השתייכתי בענייני קריאה לאנשי ה"נגעת, נסעת": אם פתחתי ספר, זה אומר שהייתי חייב גם לגמור לקרוא אותו במילה האחרונה בעמוד האחרון. אחר-כך התחילה תקופה יותר שפויה, שבה הרשויות (כלומר תחושת החובה המוזרה שלי) העלימו עין ממקרים של המתת חסד לספר בעודו באבו.

בעידן הליברלי החדש אפשר היה, אם הקריאה הפכה לעינוי מתמשך, להניח את הספר על המדף "לבינתיים" ולהתאוורר ממנו מעט - אולי אפילו בזרועות ספר אחר. אבל רשמית, אי-אפשר היה להודות שהקריאה הסתיימה. הספר תמיד היה, מבחינה פסיכולוגית, בהנשמה מלאכותית לקראת היום שבו אצטרך לגמור לקרוא אותו בדרך המקובלת, כלומר בסוף הטקסט. עדיין יש לי בספריה (האופקית) אוסף סיפורים של מופסאן שהפסקתי באמצע, ושמחכה בהפגנתיות לקדנציה השנייה.

השינוי האחרון, שמתיר להכריז רשמית על ניתוק היחסים עם ספר ועל ביטול כל מחויבות רגשית כלפיו - אבל לא שולל את האפשרות שהחשק יתעורר מחדש מעצמו, מתישהו - הגיע אליי בכלל מתחום הקולנוע. או יותר נכון, הדי-וי-די. הכל תודות לתקופה שבה נתקלתי, תודות לבחירות בעייתיות באוזן השלישית, ברצף משונה של סרטים גרועים במידה שלא תתואר.

גם בסרטים פעל אצלי, עד אז, עיקרון דומה - מה שמתחילים לראות, גם גומרים יפה בלי להשאיר כלום במגש הדיסקים. אבל פתאום, במהלך אחד הסרטים האיומים ההם, בעודי נע באי-נוחות על הספה, הרמתי את קולי ואמרתי לסרט: "יש לך עשר דקות להתחיל לעניין אותי, או ש…". אחרי עשר דקות השתפנתי ונתתי לו עוד חמש. אחרי החמש, כשהשעמום והטמטום לא השתנו, הנחתי את האצבע על כפתור ה-stop ולחצתי עליו בכוח.

זו היתה חוויה משחררת. מאז אני עושה את זה בכל היתקלות עם סרט גרוע, ברגע שאני מבין שאין לו תקווה להשתפר. זמן האולטימטום הורד עכשיו לחמש דקות, בלי אפשרות הארכה. הגעתי למסקנה שבאמנות, מה שלא משתנה לטובה בחמש דקות, לא ישתנה גם בחמישים.

גם בספרים אפשר להפעיל עיקרון דומה. להקציב לחצוף חמישה, עשרה, עשרים עמודים להתחיל להצדיק את קיומו, ואם הוא לא מנצל את ההזדמנות - פשוט לסגור ולהחזיר למדף, בלי שום תחושת מחויבות לעתיד. רק בשבוע שעבר עשיתי את זה עם אוסף סיפורים מתוך אלף לילה ולילה, כשנשבר לי מזה שכל פעם שסיפור עומד להסתיים, אחת הדמויות בתוכו מתחילה לספר סיפור חדש. מיד הצבתי אולטימטום והודעתי שאם הסיפור הנוכחי לא ייגמר בטוב, כלומר ייגמר בכלל, אסיק את המסקנות. וכך היה.

נכון, לא ככה חינכו אותנו, או אולי, לא ככה חינכנו את עצמנו לחשוב, שאנשים תרבותיים מתנהגים. אבל מאחר שעוד לא תועד מקרה שבו מישהו גמר בחריקת שיניים לקרוא ספר שהוא לא אהב ויצא מזה משהו טוב, אפשר בהחלט לקחת לעצמנו את החירות הזו. שלא לדבר על האפשרות המאוד הגיונית, שספרים מסוימים לוקחים את האולטימטום ברצינות ובאמת משתפרים מהר תוך כמה עמודים, רק מהפחד.

danext@gmail.com

בימים כתיקונם, פרסי האוסקר הם דבר שבהחלט כדאי לעבור עליו לסדר היום. הרי כבר מזמן אין שום קשר הכרחי בין איכות הסרט לבין העובדה שהוא מקבל פרס מאותה "אקדמיה" מסתורית-אך-צווחנית בהוליווד. אבל בסיבוב האוסקרים של 2009 קרה דבר מעניין: בין הסרטים הזוכים והמועמדים היתה נוכחות מורגשת לאדפטציות שמקורן בספרות. אז הפשלתי שרוולים, הרמתי את המכנסיים לגובה הברכיים, ונכנסתי עמוק למדמנת המסחור הזו כדי להוציא משם את הפרטים הרלוונטיים.

נתחיל באגף הזוכים: הסרט שהצליח ברוב הקטגוריות העיקריות, Slumdog Millionaire (בעברית: נער החידות ממומביי. מכאן והלאה יצוינו רק השמות באנגלית) מבוסס על הספר Q&A של ויקראם סווארופ. פרס שחקנית המשנה ניתן לקייט וינסלט על תפקידה ב-The Reader, שמבוסס על ספרו של ברנהרד שלינק.

ונעבור לרשימת המועמדים. המועמד (בין היתר) בקטגוריית הסרט הטוב, The Curious Case of Benjamin Button, מבוסס על סיפור של פ. סקוט פיצג'רלד. בקטגוריית שחקן המשנה, Revolutionary Road מבוסס על הספר של ריצ'רד ייטס. בקטגוריית "הסרט הזר" (שם משונה מנקודת מבטנו, ובכלל), Entre les murs (בין הקירות) הצרפתי מבוסס על ספר באותו שם של פרנסואה בגודו.

כך שבסך הכל היו חמש אדפטציות, שאחת מהן היתה הכוכבת, so to speak, של הערב. השנייה התחרתה בחמש קטגוריות מרכזיות (כולל שתיים שבהן ההתמודדות היתה בין היתר מול Slumdog Millionaire), והצליחה להגיע לפרס באחת. גם מבחינה ספרותית המצב לא היה רע - ל-Revolutionary Road (מ-1961) יש כבר מעמד של יצירת מופת, ועל פיצג'רלד אין צורך להרחיב את הדיבור.

מה כל זה אומר? קודם כל, המגמה הפרו-אדפטציונית הזו משתלבת מצוין בהידלדלות הרעיונית החמורה של הוליווד. כבר שנים ארוכות לא נולד שם סרט בולט שמבוסס על רעיון מעניין ואותנטי, כזה שאי-אפשר להתעלם ממנו ואי-אפשר לזלזל בחשיבותו האמנותית (אפילו אם ממש, ממש רוצים).

כיום, רבים מדי מהסרטים שנוצרים בהוליווד הם המשכים לסרטים אחרים, או גרוע יותר, רימייקים לסרטים מופתיים - בין אם אלה סרטים אמריקאיים מהעבר, או סרטים עכשוויים מהעולם, שהאולפנים קונים את זכויות ההפקה-מחדש שלהם ואז אונסים אותם באכזריות.

אבל אם הניוון הזה מוביל להסתמכות גוברת על מקורות ספרותיים, מתוך הודאה בהיעדר יכולת (זמני?) להמציא רעיונות שיתחרו באלה שאפשר למצוא בספרים - אולי עוד ייצא משהו טוב מכל העניין. נכון שאדפטציות הן לא "ספר זז", אלא רק משתמשות בספר כנקודת מוצא; ובכל זאת, יש לספרות הרבה מה להרוויח מהמגע עם מדיום כזה, במיוחד כשהפופולריות שלו רק עולה בעוד ששלה, במקרה הטוב, נשארת באותם ממדים.

אין כמו סרט מוצלח, או לפחות מצליח, כדי לפתוח את הספרים לציבורים חדשים שלא התעניינו בהם בעבר. ולכן, אפשר לסבול אפילו את המנהג היח"צני-לעצבן של ההוצאות, לפרסם מהדורות מיוחדות של ספר שבהן מופיעה על הכריכה תמונת השחקנים מתוך האדפטציה הקולנועית. אחרי הכל, אולי זה מה שיגרום לאנשים לקשר בין מה שהם ראו אתמול על המסך לבין הדבר המודפס הזה שנמצא היום בחלון הראווה.

בקיצור, הבלוק היצירתי של הוליווד גורם לאולפנים הגדולים לחזור לספרים, ואפשר להניח שהם יגררו איתם לשם גם יותר משניים-שלושה צופים. יהיה נחמד אם בסופו של דבר הקהל יתחיל לקלוט מאיפה מגיעים כל הסיפורים הטובים האלה, ויעדיף ללכת ישר למקור. אולי עוד נשמע, מתישהו, דיאלוג כמו: -"ראית את הסרט X?" -"לא, אבל קראתי את הספר".

danext@gmail.com

כבר תקופה ארוכה אני שואל את עצמי אם לזכויות יוצרים יש עדיין מקום בעולם. לפעמים אני מרגיש שהן חשובות והכרחיות, ולפעמים שהן יותר מזיקות מאשר מועילות. יש הרבה סיבות לאמביוולנטיות הזו שלי, ואחת המרכזיות בהן היא העובדה, הדי אירונית, שקיים יחס הפוך בין מידת ההגנה על יצירות לבין מידת חשיבותן התרבותית.

למרות שהן מוזכרות תמיד בנשימה אחת עם המושג "קניין רוחני", זכויות יוצרים נועדו להגנה על קניין חומרני - על סטטוס אישי, לא תרבותי-חברתי. לכן יוצא שדווקא היצירות החדשות ביותר, אלה שמחבריהן (או יורשיהם הישירים, במשך פרק זמן כלשהו) עדיין בחיים, הן שמקבלות חסינות כמעט מוחלטת. לעומת זאת, יצירות המופת מהעבר היותר רחוק, שמעמדן התרבותי כבר מבוסס, מוכר ובלתי-מעורער - הן לא מוגנות בכלל, מרגע סיום תוקף ההגנה הקבוע בחוק.

אלא שבשיפוט איכותי של ספרות (ואמנות בכלל), האינטראקציה עם ציר הזמן מנוגדת לזו ב-180 מעלות: רק אם עבר מספיק זמן מאז פרסום הספר, אפשר להעריך באמת אם הוא טוב או לא. כך שבעצם, אם זכויות היוצרים היו קיימות משיקולים תרבותיים, הן היו צריכות להגן בראש ובראשונה על היצירות הוותיקות ולא על החדשות. מנקודת המבט הזו, הספרים החדשים הם כאלה שאי-אפשר עדיין להכריז עליהם כעל ראויים להגנה, כי הם לא הוכיחו עדיין את איכותם באמצעות עמידה במבחן הזמן.

נכון שזכויות היוצרים תורמות לאמנות בדרך עקיפה, בכך שהן מאפשרות (לפחות בתיאוריה) לאמנים להתפרנס מיצירותיהם, וכך להמשיך וליצור. אגב, עדיין לא הוכח שמצבה של האמנות משתפר ככל שעוסקים בה יותר אנשים - אני, מצדי, נוטה לחשוב את ההפך הגמור - אבל לא ניכנס לזה כרגע.

אז בעצם, המצב הוא כזה: הספרים המופתיים לא מוגנים, ולספרים המוגנים עדיין אי-אפשר לקרוא מופתיים. למי שרוצה להיות עקבי במעשיו, יש כאן שתי אפשרויות - או היתר כללי לשימוש חופשי, או איסור כללי. האפשרות הראשונה לא מתקבלת על הדעת, כי יצירות המופת הגדולות הן נכס כלל-אנושי, שלאף אחד אין זכות להגביל את השימוש בו. ולכן, האפשרות היחידה שנותרת היא, לכל הפחות, להטיל ספק רציני באקסיומה שלפיה יצירות חדשות כן ראויות להגנה כזאת.

והנה מצב אבסורדי שמדגים את הבעייתיות של כל העניין. באפריל עומדת להתפרסם בארה"ב פרודיה על הרומן של ג'יין אוסטן, גאווה ודעה קדומה. את הספר כתב תסריטאי טלוויזיה לוס אנג'לסי בשם סת גרהם-סמית, ושמו יהיה גאווה ודעה קדומה וזומבים (Pride and Prejudice and Zombies).

כמו שהשם מרמז בדרכו העדינה, העלילה החדשה הופכת את גיבורות הספר המקורי לציידות ערפדים נחושות, מאומנות (באדיבות מיסטר דארסי) בשיטות לחימה של נינג'ות, שנאבקות ביצורים מזוויעים במיטב מסורת הזוועתונים בקולנוע. ולמי שחשב שבזה מסתכם העניין: אולפני הוליווד כבר מתחרים על זכויות ההסרטה.

כל האקסטרווגנזה הזאת התאפשרה, כמובן, מפני שזכויות היוצרים על הספר המקורי פגו מזמן. גרהם-סמית אמר ש"בערך 85% [מהספר] הם הטקסט המקורי של אוסטן". אלא שכאן מומלץ להסתכל בעיקר על 15% האחוזים הנותרים, כי יש להם משמעות מרחיקת לכת: הספר החדש, תאמינו או לא, יהיה מוגן בזכויות יוצרים. גם הסרט שיווצר על-פיו. וזה כי יצירות נגזרות, שמשלבות גם תוכן מקורי, זוכות להגנה על-פי חוקי הקניין הרוחני המקובלים.

במילים פשוטות: אפשר לחלל בחופשיות כל יצירת מופת ספרותית שכבר אינה מוגנת, בעוד היצירות החדשות שחייבות לה את קיומן (ובמקרה הזה, אפשר גם להמר בשקט על אי-מופתיותן) יהיו מקודשות ואסורות בנגיעה.

אף אחד לא יוכל לתבוע אתכם על פגיעה בכבוד האמנותי של גאווה ודעה קדומה; אבל רק תנסו להתגרות בגאווה ודעה קדומה וזומבים, הספר או הסרט (למשל, על-ידי כתיבת פרודיה עליו) - ותראו איך צבא של עורכי דין מוריד אתכם מנכסיכם תוך יום. אם זה לא מוכיח שמשהו מעוות בכל השיטה הזאת, אז שום דבר אחר כבר לא יוכיח.

הקראת זכויות

ואם כבר מוזרויות של זכויות יוצרים: פונקציית הקראת הטקסט של קינדל 2, שעליה כתבתי בפוסט הקודם, עוררה מרבצם גם כמה שדים בתחום הקניין הרוחני. בכתבה של וול סטריט ג'ורנל על המכשיר החדש מצוטט מנכ"ל ה-Authors Guild האמריקאי, פול אייקן - והוא טוען שהפונקציה הזאת עוברת על חוקי הקניין הרוחני. למה? כי אלה "זכויות השמעה", שמוגנות תחת קריטריון היצירה הנגזרת. משכנע או לא, זה רק מוסיף לתחושה שמושג ה-Copyright מתחיל בזמן האחרון להיות מאוד Wrong.

danext@gmail.com