ליבריסטאן

מה עושה סופר ממדינה קטנה שרוצה להצליח בעולם? כותב על סביבתו התרבותית בשפה גדולה ונפוצה, ומקווה לטוב. ועכשיו, מגמת הגלובליזציה שעוברת כבר שנים על הספרות האנגלית, ויותר לאחרונה גם על הצרפתית (ב-2008 הוענקו פרס גונקור לסופר האפגני עתיק רחימי ופרס רנודו לסופר הגיניאי-צרפתי טיירנו מוננמבו), מתחילה למשוך תשומת לב של תרבויות אחרות, שגם הן רוצות לרכוב על הגל הזה.

המאמר הזה, שפורסם בעיתון הדרום קוריאני Chosun Ilbo, טוען שהספרות האנגלית והצרפתית הופכות, בגלל נטייתן הגוברת ל"קולות אחרים", לזירה שבה יכולות - ואפילו צריכות - ספרויות מתרבויות אחרות להביא את עצמן לידי ביטוי. בהקשר המקומי, עמדת הכותב היא שהספרות הקוריאנית, שנכתבת בשפה "קטנה" (78 מיליון דוברים, מתוכם 24 מיליון בצפון קוריאה, שלא בדיוק פנויים לעסוק בענייני ספרים) לא יכולה להתחרות בספרויות שנכתבות בשפות גדולות, ולכן, כדי להצליח, צריכה להתאים את עצמה לדרישות של אותו סופרמרקט פוסט-קולוניאלי שהן מציעות במסגרתן.

את זה הוא מציע לעשות באמצעות שינוי בנושאים שעליהם כותבים הסופרים - להתמקד בנושאים אוניברסליים יותר, כאלה שהשפה לא מהווה מחסום בפני הבנתם בתרבויות זרות. כך תוכל הספרות הקוריאנית להשתלב בטרנד התרגומים המתרחב לאותן שפות דומיננטיות, ואפילו "לייצא" סופרים שייצגו אותה ככותבים בהן.

ואם בארזי קוריאה נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר הלוונטיניים, שהשפה שלהם מדוברת על-ידי עשירית ממספר דוברי הקוריאנית? לא מן הנמנע שגם כאן, בישראל, ענף הספרות יתחיל לפתח עיניים גדולות ולשאוף למצוא חן בעיני האחים הגדולים מאירופה ומארה"ב.

אחרי הכל, בקולנוע המקומי זה מתרחש כבר שנים: המבט מופנה כל הזמן החוצה, אל בעלי הארנקים התפוחים בצרפת, בריטניה, גרמניה וארה"ב. התוצאה - הצלחה חסרת-תקדים של הקולנוע הישראלי במקומות האלה, ושיתוף פעולה גובר בין התעשיות השונות - מושגת במחיר כלשהו: השטחה של הייחוד המקומי כדי להתאים אותו לטעם זר, כמו גם ויתור מראש, במקרים רבים, על פנייה לקהל הבית. באופן די אירוני, ככל שהקולנוע הישראלי נעשה יותר קולנועי, כך הוא נעשה פחות ישראלי.

ואין סיבה שבספרות זה יהיה אחרת. כל העולם הופך, בגלל הגלובליזציה המואצת, לטריטוריה תרבותית אחת - עד כדי כך שאי-אפשר, ממבט על ספר או סרט או כל מוצר תרבותי אחר, לדעת בוודאות מה מקורו. המדינות השונות נבדלות אלה מאלה רק בתנאי ההפקה השונים, וכך אפשר לצלם ברומניה סרט הוליוודי, או לכתוב בירושלים רומן רומנטי על מלחמת החפירות בוורדן.

מה שקורה עכשיו הוא ניסיון לתמרן ולאזן בין הצורך בייחוד כלשהו (כדי שיהיה לתרבות המקומית יתרון יחסי לעומת אחרות, שמתחרות כמוה על המרכז העולמי) לבין הצורך בהיעדרו (כדי לא "להסתכן" באיבוד קהל מחו"ל, שרוצה לצרוך יצירה זרה ולהרגיש כאילו צרך יצירה מקומית).

מגמה כזאת כבר מתרחשת בספרות הישראלית, שמייצאת בהצלחה כמה וכמה סופרים לאירופה, במיוחד לגרמניה. אבל אם רוח המאמר הקוריאני תתחיל לנשב ברצינות גם כאן, יכול להיות שבתוך כמה שנים לא נוכל להבחין בין הספרות המקורית שלנו לבין ספרות מתורגמת. אולי זה יהיה כמו עם מוצרי אלקטרוניקה, שיכולים לשאת שמות של חברות יפניות, אמריקאיות, גרמניות - ורק מאחורה, על התווית הקטנה, מתברר שארץ הייצור היא סין, וייטנאם או סלובקיה.

הנחמה היחידה היא שהגלובליזציה הזו עובדת בשני הכיוונים. הנה, לפי סקר שנערך בקנדה, 47% מהנשאלים (שהיו בגילאי 15 ומעלה) לא יכלו לנקוב בשם של סופר קנדי, אפילו לא אחד. ומה הפלא שזה כך? הרי יכול מאוד להיות שהספר הקנדי החדש והמדובר, זה שליד מיטותיהם של הנשאלים, הגיע זה עתה במשלוח מיוחד מביתו של הסופר האינדונזי שכתב אותו.

danext@gmail.com

בעיה והזדמנות

המונח המאיים "משבר כלכלי" הוא, כמו רוב שאר הדברים, עניין יחסי למדי. הצמצום והוויסות שכלכלת העולם עוברת עכשיו יכולים אמנם להיקרא בצדק "משבר", אבל אסור לשכוח שגם אחרי עשרה משברים כאלה, אוכלוסיית המדינות העשירות אפילו לא תתקרב למצב שבו חיה אוכלוסיית המדינות העניות בתקופות שמכונות בשם "שגרה". ולכן, מבלי להמעיט בחומרת העניין, אפשר בהחלט לנסות לראות גם את הצדדים החיוביים בכל זה.

צד חיובי כזה יכול להתבטא בתעשיית הספרים, כמו שמציע מאמרו של דייוויד ל. אולין, עורך ספרותי בלוס אנג'לס טיימס. הכותב מתייחס לחששות הכבדים ששוררים עכשיו מפני השפעה חריפה של המשבר הכלכלי על הענף, וטוען מצדו שהמשבר הוא דווקא הזדמנות לתקן כמה מהרעות החולות שהתפשטו בו. בדיוק כמו שהמשבר כולו הוא למעשה תיקון עצמי של הכלכלה החולה, שכהרגלם של תיקונים כאלה, כרוך בהרבה כאב.

אולין מדבר בעיקר על המגיפה הגדולה מכולן, זו שמכה ומכלה את הכל בגל עכור של הייפ וניפוח מלאכותי: לדבריו, גם מו"לים וגם סופרים מסרו את עצמם לידי מנטליות שמסתכמת בצלצול הפעמון בקופה הרושמת. כתוצאה מכך, סופר מוצלח שלא מוכר עותקים רבים מספריו נחשב לסחורה מסוג ב', וההוצאות מעדיפות על פניו סופר גרוע שמצליח למכור.

אבל כמו שכתבתי כאן לאחרונה, עכשיו, כשהמכירות - בכל תחום - ממילא עומדות לספוג מכה קשה, אנשים יחשבו טוב לפני שהם מוציאים כסף על שטויות. הספרים היחידים שיינצלו הם אלה שהקוראים ישתכנעו באיכותם, ויאמינו שיש להם סיבה אמיתית לקנות ולקרוא אותם.

גם אולין חושב ככה, ואומר שהצד החיובי של ההתכווצות הכלכלית הנוכחית הוא בדיוק זה - "No more will publishers or writers have time or money for ephemera" (להגדרת המילה היוונית הנאה והקשה לתרגום, ראו כאן). אז האם המשבר הכלכלי יהיה גם המשבר של הספרות הגרועה? אם כן, לפחות נוכל להגיד שיצא ממנו משהו טוב. ואם לא, כנראה שנצטרך בשביל זה משבר קצת יותר רציני.

אבודים בסיאול

הבעיות של הספרים, טובים או גרועים, לא מסתכמות כמובן בשאלה איזו ספרות מועדפת על הציבור - כי עצם הרצון לקרוא אותה מוטל בעצמו בספק רב. את זה מוכיחים, שוב, הנתונים היבשים, והפעם הם מגיעים מדרום קוריאה. על-פי סקר שערכה העירייה המטרופולינית של סיאול, רק 6% מהנשאלים ציינו את הקריאה בתור פעילות שהם מבצעים בשעות הפנאי (לעומת 31% לטלוויזיה, רדיו ודי-וי-די). 45% לא קראו בשנה החולפת אפילו ספר אחד.

אוכלוסיית אזור סיאול מונה 10.5 מיליון תושבים, יותר מחמישית מאוכלוסיית דרום קוריאה, כך שהנתונים הם בעלי משקל רב בייצוג המצב במדינה כולה. לפי הנתונים שמובאים בכתבה, לפני עשור היו במדינה 5,000 חנויות ספרים, והיום יש בה רק 2,000 - או חנות ספרים אחת לכל 25,000 תושבים.

וזה מעלה גם את האפשרות הפחות נעימה: המשבר הכלכלי רק יגביר את הנטייה הקיימת ממילא, ויגרום לרוב המוחלט של האנשים לראות בספרים - לא משנה מה איכותם - הוצאה מיותרת. אבל בכל מקרה, בין אם ההתפתחויות יובילו לכיוון הזה או לא, אין ספק שענף הספרות חייב, אפילו לשם ההישרדות, לחזור ולספק איכות של ממש.

בתנאים הקיימים יכול להיות ששום ספר לא יימכר טוב, אבל הסיכוי היחיד למכור משהו, בכמות כלשהי, הוא לחזר אחרי הקהל היחיד שישמור אמונים לספרים בכל מצב. העדר שנוהה אחרי ספרים מחורבנים, אותו עדר שהרשתות וההוצאות כל-כך אוהבות להחניף לו, הרי ינטוש את הספינה מיד כשיעמוד בפני הברירה אם לבזבז כסף על זה או על, נאמר, די-וי-די חדש. הוצאות שרוצות לשים את ראשן על הגיליוטינה, מוזמנות להמר על המשך הרומן עם הקהל הזה.

danext@gmail.com

המשך יבוא

באופן כללי, אין כמעט דברים שבאמת מצדיקים שקיעה בנוסטלגיה; אבל הספרות הסדרתית היא בפירוש אחד מהיוצאים מן הכלל. קשה שלא להתגעגע לימים שבהם סיפורים קצרים ורומנים ארוכים בהמשכים הופיעו בעיתונים ומגזינים לקהל הרחב, ולמרות שמעולם לא חייתי בתקופה שעליה אני מדבר, ברור לי שהתרבות שלנו הפסידה משהו גדול כשצורת הפרסום הזאת חלפה מהעולם. אבל יש מקום להתעודד, כי אולי האינטרנט יתפוס את מקומה של התקשורת המודפסת ויחזיר את ימי הספרות הסדרתית לימיה הגדולים.

כך, לפחות, אפשר לקוות בעקבות הכתבה הזאת בקוריאה טיימס, שבה מסופר על הקשר ההולך ומתהדק בין סופרים דרום-קוריאנים ידועים לבין הרשת כמדיום לפרסום ספרים. הסופרת הראשונה שמוזכרת בכתבה היא ג'ונג אי-היון, שהתחילה ב-1 באוגוסט לפרסם את הרומן החדש שלה באתר חנות הספרים קיובו. הספר, שנקרא באנגלית You Don't Know, יתפרסם ב-100 המשכים עד ינואר, ובפברואר יראה אור במהדורה פיזית שתימכר בחנויות.

ג'אנג אוטום, מנהל השיווק של הוצאת Munhakdongne שבה יוצא הספר (רק אל תבקשו ממני לעשות לשם הזה תעתיק לעברית - גם ככה אני חושד שכל התעתיקים כאן לא ממש מדויקים), אמר שהפרסום באינטרנט נועד למשוך את הקוראים הצעירים, שמאבדים, כמו בכל העולם, עניין בקריאה. הגישה להמשכי הסיפור ברשת היא בחינם, ובכל זאת רבים קונים את הספרים המוגמרים - כך ששוב מתברר, שאין סתירה הכרחית בין תוכן דיגיטלי לבין הכנסות.

נראה שג'אנג יודע על מה הוא מדבר: שני סופרים אחרים של ההוצאה, פארק בום-שין והואנג סוק-יונג, הוציאו לאור את הספרים הקודמים שלהם באינטרנט לפני המהדורה הפיזית, ומכרו 30 אלף ו-60 אלף עותקים מהם, בהתאמה. פארק, לפי הכתבה, הגיע במקור למעמדו הפופולרי בזכות הספרות הסדרתית שפרסם בעיתונים בשנות ה-70 וה-80, וזכה למיליון כניסות לבלוג שלו בעקבות הפרסום ברשת. סגירת מעגל, כמו שאומרים.

מעניין יהיה לראות אם התהליך שמתרחש בדרום-קוריאה יצבור תאוצה גם במקומות אחרים בעולם. אם הספרות הסדרתית תחדש את ימיה באינטרנט, ותזכה שם לכבוד ולחשיפה המגיעים לה, זו כבר תהיה תוצאה חיובית מאוד. ואולי, מי יודע, גם העיתונים - שתמיד מנסים להעתיק מהרשת כדי להתחרות בה - יחזירו את הסיפורים בהמשכים מאותה דלת אחורית שדרכה הם השליכו אותה לכלבים. ואז, בתעלול משונה של הגורל, נראה את הנס הזה קורה גם שחור על גבי נייר.

נובלה קוויזין

ומעניין לעניין באותו עניין: דרור בורשטיין ואסף שור כתבו יחד נובלה בשם הפקיד, ומציעים אותה להורדה בחינם ב-PDF (תודה לעונג שבת על המידע). בינתיים קראתי רק את ההתחלה, והיא נראית מבטיחה ולא פחות חשוב - מצחיקה עד מאוד. את הפקיד ועלילותיו אפשר למצוא בבלוג של בורשטיין, בכתובת הזו, ואני מקווה שזו תחילתה של ידידות מופלאה בין הספרות הישראלית לבין הרשת. אגב, היתה תקופה שבה חשבתי שדרור בורשטיין הוא הכפיל שלי, או שאני שלו, בגלל השם הדומה. הנה עוד הוכחה שאני קורא יותר מדי.

מסע דילוגים

הבריטים היקרים ממשיכים במסורת ההכאה המשועשעת על חטאי אי-הקריאה, והפעם בטלגרף. העיתון, שנותן חסות לפסטיבל הספרות השנתי Ways With Words שמתקיים בימים אלה, ביקש מסופרים בריטים ידועים שבאו לפסטיבל להתוודות על הספרים שהם "מתביישים להודות שלא קראו מעולם". את הראיונות הקצרים, והממש לא מבוישים, אפשר לראות בוידאו הזה.

במיוחד ראוי לציון סיימון סיבאג-מונטפיורי, שמספר איך בילדותו, כתלמיד בית ספר, הוא הכין עבודה בשיעור ספרות על Wuthering Heights של אמילי ברונטה, ואפילו קיבל את הציון הגבוה ביותר בכיתה - מבלי שאי-פעם קרא את הספר (מצב שנמשך, כמובן, עד היום). מתברר שהוריו תמיד קדחו לו בראש את דעתם על היותו של הספר יצירת מופת, וזה הספיק כדי לכתוב עבודה באותה רוח מבלי שהמורה תשים לב.

בטוח שיש בזה איזה לקח אוניברסלי, אבל מצד שני, אפשר גם בלעדיו. עצם העובדה שאנשים חשובים ונכבדים מדברים על ספרות בצורה מעט פחות גורלית מהנהוג - זה כבר תורם את שלו להפחתת החרדה ממנה. גם זה יכול למשוך אליה כמה אנשים שנטשו אותה בבהלה, בין היתר בגלל עבודות כמו אלה שסיבאג-מונטפיורי אולץ להכין.

danext@gmail.com

קוריאה את הספר

אלה מאיתנו שהעבירו את השירות הצבאי בחברת ספרים חתרניים (או סתם מופתיים), ומצאו בהם קצת טעם לחייהם בעודם לבושים בפיג'מה הירוקה שמרדימה כל מחשבה עצמאית, יכולים עכשיו להרגיש בני-מזל: לא בכל מקום בעולם זה אפשרי. הנה, בקוריאה פרסם משרד ההגנה רשימה שחורה של ספרים, שקריאתם אסורה על החיילים בכל זרועות הצבא. ורק כדי למנוע בלבול - לא מדובר פה על קוריאה הצפונית.

ההוראה ניתנה על-ידי שר ההגנה לי סאנג-הי, והתגלתה לאתר The Hankyoreh דרך מסמך רשמי, שאותו העביר רמטכ"ל חיל האוויר לבסיסי החיל, בדרישה לבדוק אם הספרים האסורים הוכנסו לבסיסים ולדווח על כך לפיקוד הגבוה עד ה-11 באוגוסט. בהוראות שפרסם השר לי, נאמר ש"ספרים מפתים" יכולים להפר את הריכוז של החיילים, והוגדרה רשימה של 23 ספרים בשלוש קטגוריות: ספרים בעד קוריאה הצפונית, אנטי-ממשלתיים/אנטי-אמריקאיים, ואנטי-קפיטליסטיים (אחד מהם נכתב על-ידי נועם חומסקי, כך שאולי בעצם משרד ההגנה עושה לחיילים טובה גדולה).

כדי למנוע את הכנסת הספרים לבסיסים, המליץ חיל האוויר לדווח מיד על הימצאות עותקים שלהם למשטרה הצבאית, לבדוק בחפציהם של חיילים שחוזרים מחופשה, ולאכוף תקנה שלפיה כל דבר דואר ייפתח בנוכחות קצין. והמוזר באמת הוא שחלק מהספרים ברשימה השחורה של משרד ההגנה דווקא נכללו ברשימת פרסומים מומלצים - שהוציא משרד התרבות והתיירות. אין כמו סיפורים כאלה כדי שהחיים בצה"ל ייראו - בדיעבד, בדיעבד - קצת אחרת.

רובוטיקה נוסטלגית

אחת המחוות הגדולות שאדם יכול לעשות לסיפור שהוא אוהב, היא לספר אותו לאחרים בקול רם (או לכתוב אותו מלכתחילה, אבל זה כבר עניין אחר). ממציא יפני לקח את העניין צעד אחד קדימה, ובנה את יוסף המספר של הרובוטים - מכונה דמוית-אישה, שתפקידה היחיד בעולם הוא לספר סיפור אחד מסוים, ולעשות את זה באינטונציה ובתנועות הידיים הנדרשות.

שמו של הרובוט, או שמא הרובוטית, הוא מורסאקי-בוט, והסיפור שאותו היא מספרת הוא סיפור גנג'י, הרומן היפני הגדול מהמאה ה-11, שתופס מקום מכובד במיוחד בתודעה הלאומית. הרובוט קרוי על שם כותבת הרומן, מורסאקי שיקיבו, שהיתה משרתת בארמון הקיסר היפני ובו-זמנית גם משוררת וסופרת - דבר לא ממש נפוץ באותם ימים. הסיפור נחשב לאחד הרומנים הראשונים בהיסטוריה, או לראשון שבהם, כך שהוא בהחלט ראוי לרובוט-מספר משלו.

לפי הבלוג של לוס אנג'לס טיימס, הרובוט פותח בסדנת הרובוטיקה של אוניברסיטת קיוטו, המכונה Robo Garage, והוא משמיע את גנג'י בליווי מניפה מתקפלת ועיניים נוצצות. המראה שלו הוא כשל אישה בת-התקופה - אפשר לראות וידאו לדוגמה כאן, ועוד כמה תמונות כאן.

אגב, בסוף החודש שעבר התגלו במקרה באוסקה כתבי-יד של גנג'י, שנחשבים לעתיקים ביותר שנמצאו עד היום (אלה העתקים שנעשו ביד בתקופה מאוחרת יותר מזו של מורסאקי, ולא כתבי-היד המקוריים). בניגוד למצב של הישראלים, שיכולים לשמחתם לפתוח את התנ"ך ולהבין כמעט הכל, היפנית - כמו כל שפה שהיתה בשימוש רציף במשך תקופה ארוכה מאוד - השתנתה לבלי הכר מאז ימי כתיבת הרומן, והקוראים של היום מכירים אותו לרוב דרך תרגומים ליפנית מודרנית.

ומה יגידו תושבי מערב אסיה, שהיצירה הזאת בכלל לא מוכרת לרובם? מקום טוב להתחיל בו הוא האתר הזה, שמציג בתמונות יפות את המקומות שמופיעים בסיפור, והאמת, מעורר חשק לא קטן לקרוא אותו. מה שבטוח, מורסאקי-בוט הוא/היא ההוכחה שטכנולוגיה וספרות לא חייבות להיות אויבות בנפש; עובדה שמפתחי רובוטים מצאו לנכון להשקיע זמן ומאמץ כדי להביא את גנג'י האהוב אל גלגול חדש בתולדותיו. הלוואי שאחרים ייקחו מהם דוגמה - אולי בעתיד הלא-רחוק, בכל בית יהיה רובוט פטפטן כזה שיקריא לנו את הספרים האהובים עלינו, ויפסיק רק כשננתק אותו מהחשמל.

פטרו-רומן

סופרים ישראלים עשוקים: סעו לעיראק! זאת צריכה מעכשיו להיות תוכנית העבודה, בעקבות הכתבה הזאת באתר הבי-בי-סי. מילא שעד עכשיו היה צורך לקנא במדינות המערב על התנאים הכלכליים שמתאפשרים בהן לאנשי המילה הכתובה, אבל עכשיו צריך כנראה להתחיל לקנא גם בכורדיסטאן (שבכל הקשור אליה, אגב, המלחמה בעיראק היתה בגדר הצלה משמיים - אבל את זה לא תשמעו מאלה שהפכו את המלחמה לעילת קיומם האידיאולוגי).

במחוז הכורדי האוטונומי בצפון עיראק, שידוע בעיקר בתעשיית הנפט שלו, נרשמה השבוע היסטוריה קטנה, כשהסופר המקומי בחטיאר עלי הוחתם על חוזה להוצאת ספרו החדש - תמורת 25 אלף דולר. לא עניין של מה בכך, כשלוקחים בחשבון את האבחנה שמספקת הכתבה: "כמו בשאר המזרח התיכון, היקפי ההדפסה בכורדיסטאן העיראקית נוטים להיות קטנים והסופרים מקבלים שכר זעום, ומכאן מגמת ההוצאה לאור תמורת תשלום לאלה שיכולים להרשות זאת לעצמם". נדמה שגם אנחנו, דיירי הווילה בג'ונגל בעיני עצמנו, יכולים לחתום על העובדות האלה.

התשלום שקיבל עלי גבוה יותר ממשכורת שנתית של עובד ציבור בכיר, ומה שהופך אותו לחריג עוד יותר הוא גודל קהל היעד - רק 4-5 מיליון כורדים בתחומי עיראק. ובכל זאת, ההוצאה האמינה בו מספיק כדי לשלם לו סכום מעורר קנאה גם בקנה מידה ישראלי, וכדי להדפיס 10,000 עותקים. לפי הכתבה, הקהל בחנויות מגיב היטב, על-אף שמחיר הספר שווה ל-10 דולר.

כל זה מתרחש על רקע של תעשיית ספרים שנשלטת ברובה על-ידי השלטון הכורדי, והעסקה החדשה מוצגת כתחילתו של שינוי שאולי יביא להיווצרות תעשייה עצמאית. ההוצאה כבר נמצאת במשא-ומתן עם סופרים אחרים, וגם שילמה למשורר הכורדי החשוב שרקו בקאס 20 אלף דולר תמורת פרסום מכלול השירים שלו. לא יודע מה איתכם, אבל אם אני הייתי תלוי למחייתי בשכר שמשולם על כתיבת ספרים בישראל, הרשימה הזאת היתה כבר נכתבת איפשהו בין ארביל למוסול.

danext@gmail.com

המערב המזרחי

יש מקומות שבהם לוקחים תרגום ברצינות. כל-כך ברצינות, שלא רק שמקימים גוף בניהול המדינה שעוסק בלעדית בתרגומי ספרות, ולא רק שהוא יוזם מחקר על איכות של תרגומים, אלא שהוא עושה את זה מטעמים תרבותיים טהורים: המחקר לא בודק את איכות התרגומים של ספרות זרה לשפת המדינה, אלא להפך, של ספרים מקומיים לאנגלית. אני יודע שאתם במתח, ובוודאי כבר חשבתם שאני מתכוון לישראל, אבל המקום שעליו מדובר הוא דרום קוריאה.

המחקר, שאמור להימשך שנתיים, התחיל ב-2007, והחלק הראשון שלו (שפורסם עכשיו) התמקד בפרוזה: נכללו בו 72 מהדורות של 41 רומנים שתורגמו מקוריאנית לאנגלית, מסוף המאה ה-19 ועד עכשיו. החלק השני של המחקר יתמקד בשירה. כפי שמדווח בקוריאה טיימס, בפרויקט משתתפים עשרה מומחי תרגום קוריאנים ועוד ארבעה מומחים מחו"ל.

הגוף האחראי למחקר, ששמו המכון הקוריאני לתרגום ספרותי (KLTI), חילק את היצירות המתורגמות לשישה ציונים אפשריים. התברר שרק 10% מהן זכו לציון A, שפירושו תרגום "אמין באופן יחסי", ואף יצירה לא זכתה בציון הגבוה ביותר (+A).

לדברי סונג סונג-צ'ול (Song Seung-cheol), ראש צוות המחקר ופרופסור לספרות, רוב התרגומים הגרועים נובעים לא מחוסר בכישורי אנגלית, אלא מידע היסטורי לקוי על קוריאה ומהבנה נמוכה של השפה הקוריאנית. הוא מציין גם את הסתמכות היתר על ביקורת הספרות הקוריאנית העכשווית, שמכתיבה את פירוש היצירות ה"נכון" - במקום הקשבה אמיתית ליצירה עצמה. ומה המכון מתכוון לעשות בקשר לזה? קודם כל, להוציא אנתולוגיה של ספרות קוריאנית חשובה בתרגום הולם, ושנית - לאמן מתרגמים, כולל מחו"ל, כדי לשפר את הרמה הכללית של התרגומים שלא מתבצעים תחת השגחתו.

מכל זה, חשוב להתעכב מחדש על הנקודה הפעוטה שבה התחלתי: גוף לאומי עוסק בשיפור איכות הספרות המקומית, בכך שהוא דואג שהקוראים מחוץ למדינה יקבלו הזדמנות להיחשף אליה בתיווך ראוי לשמו. זה יוצא דופן כבר בעצם הכבוד שניתן לתרגום, אבל גם בכך שהממשלה משקיעה זמן, כסף ומאמץ בתחום שבהגדרתו אין לו נגיעה לציבור הרחב (שהוא גם ציבור הבוחרים שלה), אלא רק לאמנים ולתרבות. הרי לא מדובר כאן על בקרת התרגומים לקוריאנית, כלומר על שיפור איכות הספרים שנקראים בדרום קוריאה - אלא על עזרה לספרים שנוצרים בדרום קוריאה, כשהם רואים אור באנגלית. יפה, לא? לי, לפחות, כבר מזמן לא יצא לראות גוף ביורוקרטי עושה משהו שמתקרב עד כדי כך להגדרה "אלטרואיזם".

אחרי החותמות

בהארץ התפרסמה השבוע כמה פעמים מודעה של הוצאת שוקן, שמוקדשת לספר כמו רומן של דניאל פנק. גם המודעה הזו עושה שימוש בפק"ל של פרסומות הספרים באשר הן: עיגול הצבע הקטן שמכיל בדרך כלל מילה או שתיים, לרוב צעקניות, ונראה כמו חותמת - מוטיב גרפי שחוק שאהוב מאוד על עיתונאים שחוקים ומכונה בעגתם בשם "פלומבה". מאחר שמדובר בקלישאה ששום פרסומת לספר לא תיתפס בלעדיה, הכנתי מדריך קצר להישרדות בסיסית במפגש עם ארבעת הסוגים הנפוצים ביותר של החותמות האלה.

1. "חדש": החותמת הראשונה שמוטבעת על פרסומתו של ספר, אם הוא זוכה לפרסומת, כמובן. לכאורה אין הרבה מה לומר עליה - בסך הכל מילה אחת, עובדתית ויבשה. אז זהו, שלא תמיד הספר ה"חדש" הוא באמת כל-כך חדש. לפעמים החותמת הזו משמשת פשוט כתחליף של ברירת מחדל לחותמות האחרות, הטובות ממנה; אם עבר חודש מאז פרסום הספר, והמכירות עדיין לא היו משהו - תוכלו לראות שוב את המודעה עם אותה הצהרה, רק בגלל שאין משהו אחר לכתוב. וגם אם עברו חודשיים. בהקשר הזה, אם כך, "חדש" הוא בעצם תחינה קורעת-לב שמופנית לכל מי שקונה דברים רק בגלל היותם חדשים, שימהר ויעשה זאת לפני שההגדרה תהיה באמת דחוקה מכדי שיהיה אפשר להאמין לה.

2. "מומלץ": ברגע שהספר זכה לביקורת כלשהי שאפשר לצטט במודעה, החותמת משתנה ל"מומלץ". כמובן שאין לזה שום קשר עם תוכן הביקורת. העיקר שמישהו, איפשהו, כתב משהו שמתייחס לספר (הזה, אבל לא חובה אם אין ברירה). את השיפוץ לטקסט המקורי כבר יעשו בהוצאה - עורכים או לא עורכים? אם, למשל, המשפט המקורי בביקורת נראה ככה: "זה ספר מצוין לישיבה בשירותים. מי שמחפש משהו קצת יותר אינטליגנטי - עצתנו היא לרוץ לקנות משהו אחר", אז המשפט המצוטט ייראה ככה: "זה ספר מצויין… לרוץ לקנות". ואפילו אם הביקורת באמת חיובית, לא תמיד היא בגדר המלצה לקניה - אבל אל תבלבלו את מוחה של החותמת בזוטות. יש בה מקום רק לשתי מילים, בחייכם. כמובן, גם החותמת הזו היא בסך הכל פשרה מאיכות גרועה, שההוצאות היו רוצות להיפטר ממנה במהרה לטובת החותמת הנחשקת מכולן (ראו מספר 4).

3. "הדפסה שנייה": החותמת הביזארית מכולן, שיש לה גם וריאציות - החליפו את המילה "שנייה" בכל מספר מעורר דכדוך אחר. במקרה של המודעה הנ"ל לכמו רומן, הנוסח שפורסם הוא "הדפסה רביעית". פירושה של החותמת הזו הוא: "הספר הזה הוא רב-מכר, רב-מכר, אתם שומעים?!?!? אז מה אם הוא לא ברשימת רבי-המכר. הדפסנו אותו פעם שנייה! זה מרשים, זה מעורר הערכה!". הרעיון, בקיצור, הוא לעשות תרגיל רטורי, שיטביע דימוי של ספר שנמכר בהצלחה רבה גם אם הספר לא בדיוק עונה להגדרה הזו. מה שמוזר הוא שמביאים נתון שמעניין, אולי, את חברי איגוד המדפיסים והמפיצים (וגם לא מעיד בהכרח על מכירות) כדי להרשים את הקהל הרחב. בעתיד בוודאי נראה חותמות נוספות בז'אנר, ובהן כיתובים כמו "הוחלפה פלטה במכונה", "רוקנו 30 מיכלי מג'נטה" או "הזמנת טכנאי שלישית בשבועיים!". עליי זה בטוח יעבוד.

4. "רב-מכר": הגביע הקדוש של החותמות. לפעמים מלווה בסימן קריאה, כי באמת שלא צריך לומר יותר מזה כדי שנלך לחנות ונקנה עותק (נראה שלקחו את שמו של הסימן ברצינות רבה מדי, וחושבים שאם משתמשים בו הוא גורר קריאה אוטומטית של הספר). ספר שנכנס לרשימת רבי-המכר יקבל כמעט בוודאות פרסומת שחוגגת את ניצחונו ואת העלאתו למדרגת אלוהות. אבל לפעמים, קורה שעל המודעה מתנוססת החותמת החד-משמעית - מבלי שהספר ניתן לאיתור ברשימה כזו. איך זה קורה? אה, מאוד פשוט: כשרשימות רבי-המכר של ישראל לא משתפות פעולה עם התוכניות העסקיות של ההוצאה, מיד נזכרים שם שבעצם הספר דווקא כן היה רב-מכר בחוף השנהב, בוולטה תחתית או בפרגוואי (הנידחת מביניהן), ואפילו הגיע להדפסה שלישית בפפואה ניו-גיני, שזה מקביל, על-פי חוקי ארגון הסחר של אוקיאניה, לספר פלטינה באיי פיג'י! לא צריך יותר מזה כדי להכריז על רב-מכר בישראל: העיקר שהוא היה רב-מכר באיזשהו מקום בעולם, לפי לא-משנה-איזה-כללים, ובינינו, מה זה בכלל "רב-מכר"? ממילא הכל פרשנות. יאללה, תביאו חותמת.

danext@gmail.com