ליבריסטאן

בכל ביקור בחנות ספרים מולטי-קומתית בעולם, אני שואל את עצמי מתי, והאם, נזכה לראות אחת כזו גם בישראל. מה יש? למה הכל חייב להיות באותו מפלס? שיתחילו לרווח אנכית. שלוש קומות מינימום, עם מדרגות נעות. קומת כניסה עם גלריה עילית/מרתף זעיר של ספרים מוזלים - לא נחשב בכלל.

אחרי שיצא לי להיכנס לחנות הענק הברלינאית Dussmann (חמש קומות של ספרים + מוזיקה), השאלה עברה עדכון קל: האם נספיק לראות בארץ גרסה מקומית, לפני ש"חוויות" אחרות יתפסו את מקומן של חנויות ספרים כאלה. כי בקומה החמישית של החנות, ליד המדרגות, עומד לו בשקט סוני רידר עם מסך מגע, קשור באזיקים לסטנד לבן, ומציע את עצמו לניסיון חופשי. בשביל מצבים כאלה, אני מניח, נולד הביטוי "צלם בהיכל".

בינתיים, לפחות, אפשר לסכם את המצב בתיקו. אף אחד בישראל לא יטרח לפתוח חנות ספרים בגודל שעולה על קופסת נעליים, או לכל היותר קרטון אריזה של מקרר; אבל מצד שני, אם הרידר מייצג את עדת המכשירים שאמורים לאיים על הספר המודפס בהכחדה או באי-רלוונטיות, אפשר לשער ש-Dussmann ואחיותיה לא ייחרבו בקרוב.

נעזוב את השאלה, איפה כיף יותר לקנות ספר - באתר אינטרנט סתמי, או בבניין שמצויד באווירה, שקט, כורסאות ועותקים פיזיים שאפשר לדפדף בהם וללכת ביניהם לאיבוד (על השאלה הזו כבר עונים כאן, בבלוג הספרים של גרדיאן). כי אפילו מי שישמח, משום-מה, לוותר על מקדשים מהסוג הזה, יצטרך מתישהו לשאול את עצמו אם הוא באמת רוצה לקרוא ספר מבעד להילת אור מטרידה שמשתקפת מכל עמוד ועמוד.

כן: תודות למסך המגע של הרידר, כל מקור אור - נגיד, מנורת קריאה - יוצר ברק על המשטח שבו מופיע הטקסט. זו לא השתקפות צלולה, כמו במראה, אלא מה שנקרא באנגלית glare. וזו בעיה של כל מסכי המגע, בגלל השכבה הריאקטיבית שמאפשרת את תרגום הנגיעה לאות חשמלי. הרידר הראשון, הקינדל 1 ו-2, ועוד מכשירים שאין בהם מסך מגע, פטורים מהעניין - אבל נכון לעכשיו, ה"שוק" "מתקדם" כולו לכיוון הטכנולוגיה הזו. לפעמים קדמה היא סוג של הידרדרות.

זה לא מנע ממני לנסות את המכשיר ולגלות שיש לו פונקציות נוחות מאוד, אבל להשוות אותו לסוג החדות והקריאות של ספר מנייר? פשוט אי-אפשר. זה יכול להיות נכון רק במסכי לא-מגע, או במצב עתידי שבו בעיית ה-glare תיפטר איכשהו. בקיצור, אם ברגע הראשון נראה היה ש-Dussmann פתחו את הדלת בפני וירוס קטלני וערמומי, בפני האדווה הראשונה של הצונאמי - מאוחר יותר התברר שהם בסך-הכל הציעו לקונים אפשרות להתנסות באלטרנטיבה לא מלהיבה, כזו שלעומתה החנות והספרים הפיזיים שבתוכה חוזרים ומתגלים בעליונותם המוחלטת.

אנשי הספר המודפס יכולים רק לאחל ליצרניות מכשירי הקריאה שימשיכו כך. כי אם הצד הגאדג'טי של המכשירים האלה ימשיך לדחוק לשוליים את ההקפדה על מידת הקריאות, זה בוודאי יעשה רק טוב לקריירה של מדף הספרים המסורתי. אפילו במקומות שבהם אין צורך במדרגות נעות כדי להגיע אליו.

danext@gmail.com

באמצע השבוע שעבר אמרתי לעצמי שאני מוכן, הפעם, לסבול בשקט את ההייפ ההולך ונבנה סביב הנאום על מצב האומה (הנאום של סטיב ג'ובס, כמובן - לא האובמה הזניח ההוא). בדרך כלל, קשה לי לשמור על שלווה כשאני רואה את עיתונאי הטכנולוגיה והכלכלה מריירים לקול הפעמון של אפל (והנה ניתוח של יובל דרור לתופעה הביזארית הזו); אבל במקרה הזה היה לי, מה לעשות, רבע עניין אמיתי במה שיתגלה בסוף כל השמועות. הרי הובטח שאפל יכו בתדהמה את עולם האי-ספרים, ויציגו חידוש שימשוך את השטיח מתחת לקינדל ושאר מכשירי הקריאה הקיימים.

נחתוך לסוף הסרט: לא תדהמה ולא שטיח. בניגוד להערכות האופטימיות, ובניגוד למה שאמר ג'ובס על הבמה, ובניגוד למה שחושבים גורמי המו"לות שעומדים עכשיו בתור למכרה הזהב החדש, מחשב הלוח המכונה iPad הוא לא מכשיר לקריאת אי-ספרים. אני חוזר - לא. הסיבה מאכזבת בפשטותה: יש לו מסך LCD רגיל, מהסוג שאי-אפשר לקרוא עליו ספר (ובקושי אפשר לקרוא עליו מסמך של שלושה עמודים מבלי שהעיניים יצרחו). וזה, צריך לזכור, המסך שבכלל הביא מלכתחילה לצורך בתחליף הקריא שמציעים מכשירי הנייר האלקטרוני.

אם בכלל שקלתי להעלים עין (אדומה ומגורה) מההיסטריה האינפנטילית שהקדימה את הצגת המכשיר, זה היה רק כי חשבתי שהמסך של iPad יתבסס על אותה טכנולוגיה של נייר אלקטרוני - רק בצבע. כלומר, מסך שאפשר גם לקרוא עליו ספרים, וגם להשתמש בו לצרכי התצוגה השונים לגמרי של מחשב רגיל. אגב, טכנולוגיה כזו כבר קיימת (עדיין לא כמוצר מסחרי), ופיתחה אותה חברה בשם פיקסל צ'י. אני חשבתי שאפל עשו בחוכמה, הלכו לחברה הזו ושיתפו איתה פעולה. מתברר שלא.

חוץ מזה, יש גם את עניין הסוללה. בעמוד הזה, באתר CrunchGear, מופיעה  טבלת השוואה בין iPad לבין קינדל, ולפיה, בעוד שהסוללה בראשון מספיקה לעשר שעות, הסוללה של השני מספיקה ל… שבועיים. אולי זו בעצם שיטה מתוחכמת להגן על עיני הקוראים: אם מישהו יצליח לאמץ את הראייה כדי לקרוא ב-iPad במשך כמה שעות, צריך יהיה לעצור אותו איכשהו כדי שלא יתעוור.

כך שנשארה רק התקווה האחרונה שלי, שהמכשיר של אפל לפחות יגרום לירידת מחירים בכל מכשירי הקריאה האמיתיים. אבל לא נראה לי. החברות האלה יבינו יפה מאוד, ש-iPad לא באמת מאיים עליהן, ולא מציע חוויית קריאה שמשתווה לנייר רגיל. אפילו לא לחיקוי מוצלח של נייר, שאליו הגיעו המכשירים האלה.

השאלה היחידה היא אם גם הציבור יבין את זה. בהתחשב בזה שאנשים קוראים כבר היום ספרים על מסך של אייפון - שהוא גם קטן, גם רע לעיניים וגם בא בעסקת חבילה עם קרינה אלקטרומגנטית בלתי-פוסקת - יש סיכוי לא קטן שאנשים עוד יחשבו על ה-iPad בתור… שיפור משמעותי.

אם ספרי נייר יידחקו הצדה לטובת מכשירי נייר אלקטרוני מהסוג של קינדל, זה יהיה חבל מכל מיני סיבות. אבל לזרוק אותם למען טכנולוגיה שאפילו לא מתאימה לקריאה - זה כבר לא סתם מצער, אלא אידיוטי עד כדי אבסורד. אני רוצה להאמין שיש גבול גם לדטרמיניזם טכנולוגי, גבול שעובר במקום שבו השיפור הופך לקלקול. עוד נראה אם האמונה הזו עומדת במבחן המציאות.

לא צריך לייחס משמעויות הרות-גורל לחתיכת פלסטיק עם מסך מגע, אבל הנכונות של קוראים - וגרוע מזה, של הוצאות מרכזיות וחשובות - לראות באייפון ובחיקוייו, ועכשיו ב-iPad (ובחיקוייו העתידיים) פלטפורמה לגיטימית ורצויה לקריאת ספרים, רחוקה מלבשר טובות. רק תדמיינו עתיד שבו ספרי נייר הפכו כבר לחפצים נכחדים שנמצאים בעיקר בידי אספנים ומשוגעים לדבר, ופינו את הבמה לא למכשירי קריאה טובים, אלא למכשירי LCD שכוללים גם מחשב, חיבור סלולרי, טלפון וכדומה. אני בהחלט יכול לראות איך אמהות מודאגות ירחיקו באותם ימים את ילדיהן מספרים - הרי "הם מסרטנים" (בגלל הקרינה), "עושים לילד סחרחורות" (בגלל המסך) ו"מפריעים לו להתרכז בלימודים" (בגלל המיילים).

הספר כסכנה בריאותית, שצריך להגביל את זמן השהות בקרבתה? הספר כאוקסימורון, שלא מאפשר לקרוא את מה שכתוב בו? המפץ האוטופי של הספרות הזמינה מעולם לא התקרב יותר להיות הקדמה לדיסטופיה אנטי-ספרותית, שהרבה מאוד גורמים היו שמחים לעזור לה להתגשם. בקיצור, בואו נחכה לפני שאנחנו זורקים את ספרי הנייר למגרסה. כי אם הם לא יוחלפו בטכנולוגיה הולמת (ויש כזו), רוב הסיכויים שהם יישארו, בדיוק כמו שהיו עד עכשיו, הספרים היחידים בעולם.

danext@gmail.com

"בוקר אחד, כשהקיץ גרגור סמסא מתוך חלומות טרופים, ראה את עצמו והנה נהפך במיטתו לשרץ ענקי. 'אמא', צרח בחוזקה כדי להישמע מבעד לדלת הסגורה, 'תתקשרי מהר לזלצמן מדבירים ומחטאים בע"מ! הם עושים ביקורי בית מהיום להיום, והכל ביעילות ובמקצועיות - כבר 69 שנים במקצוע! מהר, תחייגי! 1… 800… ג'וקים!"

אני מתאר לעצמי שאת הסיפור שמתחיל במשפטים האלה אין צורך להציג.

רגע; מה אמרתם? רק המשפט הראשון הוא חלק מהפתיחה האמיתית של הגלגול? השאר נשמע כמו פרסומת מגוחכת שהשתרבבה פנימה עקב תקלה מסתורית?

לא לאורך זמן:

למשרד הפטנטים האמריקאי הוגשו שתי בקשות (זו וזו) לרישום של טכנולוגיה לשילוב פרסומות באי-ספרים. ומה החלק היפה? שהפרסומות יהיו מוכוונות-הקשר, בדיוק כמו הפרסומות של גוגל.

זאת אומרת שאם, לדוגמה, בעמוד שאתם קוראים מדובר על מישהו שהפך לשרץ, טובים הסיכויים הם שתקבלו בצמוד לטקסט פרסומת לחברת הדברה.

וכאן לא נגמרות החדשות הטובות:

אתרים שונים (למשל כאן וכאן) מייחסים את בקשת הפטנטים האלה לאמזון, לצורך שימוש באי-ספרים שהיא מוכרת באמצעות קינדל.

באתר משרד הפטנטים, לעומת זאת, מופיעים רק שמות שלושת הממציאים, ולא שם החברה. עשיתי בדיקה ומצאתי רק ראיות עקיפות לקשר בינם לבין אמזון (למשל, כל השלושה ממוקמים בסיאטל, שבה נמצא גם מטה החברה).

לכן, עד שלא יהיו ראיות קצת יותר משכנעות, אתן לאמזון ליהנות מהספק, ולא אקפוץ על עגלת הציטוטים הלא-בדוקים.

אבל לא משנה מי הגוף שעומד מאחורי הבקשות האלה - הרעיון הזה פשוט מוטרף. גם אני חשבתי עליו לפני כמה חודשים, אבל לא תיארתי לעצמי שמישהו באמת ישקול להוציא אותו לפועל.

מה שנורא בו הוא לא רק עצם השילוב של פרסומות, ועוד מוכוונות-הקשר, בתוך ספרים.

החלק הגרוע יותר הוא שעם התבססות האי-ספרים, השילוב בין פרסום לספרות יהפוך לנורמה; זאת תהיה צורת המדיום הספרותי מבחינת כל מי שייוולד ויתבגר אחרי כניסתו לשימוש.

ומי שלא מאמין שאנשים בריאים בנפשם ייתנו לחידוש-עוועים כזה לחדור לשוק ולזכות בקהל, שיסתכל כאן:

כן, כבר מצאו פה "צד חיובי" - אמזון, אם היא תיישם את הטכנולוגיה, תוכל לספק ספרים בחינם דרך קינדל, תמורת פרסום בגוף הספר.

ספרים בחינם! איזה כיף! אז מה אם יש בהם כמה פרסומות קטנות? למי אכפת! חינם! ח-י-נ-םםםםם!

טוב, אין צורך לדוש בזה מי יודע מה. פרסומות לא יכולות להיכנס לספרים, נקודה.

גם ככה רוב הספרים היום נראים כמו פרסומת למשהו - בעיקר לאגו הבלתי-מרוסן, והבלתי-מוצדק, של מי שכתב אותם.

ורק תדמיינו מה יקרה כשפונקציית הפרסום תשולב לא בקובץ האי-ספר, אלא במכשיר עצמו: הפרסומות ילוו אותנו תמיד, גם כשנקרא ספרים ישנים, שנכתבו הרבה לפני שמישהו בכלל דמיין התפתחויות חולניות כאלה.

אולי כדאי שנתחיל לאגור, באיזה בונקר עם קירות בטון עבים, ספרים מודפסים עם מיטב הספרות העולמית. כי כשהשילוב הזה בין פרסום לספרות יתבסס בשוק - והוא יתבסס, תאמינו לי - שום אי-ספר לא יהיה חסין מפניו.

תתכוננו לימים שבהם הורה אחראי ומסור יצטרך להרחיק את הילדים שלו מספרים, כדי להציל אותם מציפורני האנטי-תרבות.

לפחות אפשר יהיה לעדכן את אזהרתו של היינה - כי במקום שבו ישרפו "ספרים" מהסוג הזה, אולי דווקא יצמיחו בני-אדם ראויים לשמם.

danext@gmail.com

בהצבעה היסטורית במליאת האו"ם הוחלט פה-אחד (חוץ מצפון קוריאה ובחריין, שנמנעו) שאני צריך כמה ימים רגועים כדי למלא את המצברים. לכן הפוסט הזה - כמו, קרוב לוודאי, שאר הפוסטים השבוע - יהיה קצר. מי שמכיר ציטוטים של מפורסמים מתים בשבח הקיצור, זה הזמן להיזכר בהם ולהנהן בהתלהבות.

טוב, קודם כל, המאמר הזה בוול סטריט ג'ורנל. הכותב, סטיבן ג'ונסון, מתחיל בנימה אופטימית על היתרונות הבלתי-מוכחשים של הקינדליזם ומפעל סריקת הספרים האדיר של גוגל, אבל מהר מאוד עובר לצדדים המטרידים.

הוא, ממש כמו עבדכם, חושב שהטכנולוגיה תשפיע גם על הספרים עצמם, ולא רק על הדרך לקרוא אותם. בעיקר באמצעות שילובם הבלתי-הפיך בהסחות דעת מסיביות; סוף עידן הקריאה כפעילות שמתבצעת לבד ובריכוז עמוק; והטוב מכל - סופרים שירצו תשומת-לב וקהל, יצטרכו לכתוב מראש את הספרים שלהם בצורה שתקבל תוצאות טובות בחיפוש של גוגל. נשמע כמו סאטירה לא רעה, אבל מצד שני, אם זה קורה באתרים היום, למה לא בספרים מחר.

ואם כבר הסחות דעת - המגה-עיתונאי דייוויד פוג מזמין את חסידי ציוציו הדיגיטליים לכתיבה משותפת של (עוד) ספר טוויטר. על הדרך הוא גם שולף בנונשלנטיות את מספר ה"עוקבים" שלו - 200,000. לפחות למדו משהו מהפייסבוק, ונפטרו מהיומרה לקרוא לזה "חברים".

אני, אגב, מציע לסוגה האנושית החדשה הזו את הכינוי שפוטוויטר - מישהו שהפך לשפוט שלך בטוויטר. אחרי הכל, קוראים הם לא, גם לא חברים, רק צרכנים די נלהבים של רסיסי הרוק שבוקעים מפיך בזמן שאתה מכחכך ומתכונן לומר משהו משמעותי, שלעולם לא מגיע. כן, תמיד אפשר לסמוך על האמריקאים שימציאו צורות מידבקות של אינפנטיליות, ועל שאר העולם - שייקח נשימה עמוקה וישאף את הנגיף פנימה באהבה. עם כאלה מגיפות, מי צריך את שפעת החזירים.

danext@gmail.com

אלה מבינינו שהיו במצב צבירה מוצק בשנות ה-90 המוקדמות בוודאי זוכרים את ההארד-דיסקים הראשונים. הם היו בנפחים מדהימים של 10, 20 או 30 מגה, ואף אחד לא הבין למה צריך כאלה כמויות אדירות של מקום: אחרי הכל, כולנו הסתדרנו יפה מאוד גם עם פיסות פלסטיק בנפח היסטרי של 720K. אבל עם האוכל בא התיאבון, והשאר הוא היסטוריה. ככל שהנפחים גדלו, כך עלתה בהתאמה גם היכולת למלא אותם עד אפס מקום וגם לדרוש עוד.

זה, כנראה, מה שעומד לקרות עכשיו גם עם טכנולוגיית האי-ספר. כולם שואלים "מי, בשם אלוהים, צריך מכשיר קריאה עם זיכרון שיכול להחזיק מאות ואלפי ספרים?", אבל לא לוקחים בחשבון שהזיכרון הזה הוא פרצה בגודל מדבר סהרה, שקוראת לפורצים בגודל זהה. הטכנולוגיה הרי כבר שם, ואם נסתמך על ניסיון העבר, היא תימתח עד קצה גבול היכולת שלה. אבל איך? קבצי טקסט הם הרי הקטנים ביותר בדרישות הנפח שלהם. התשובה היא, כנראה, שהספר עצמו יגדל וישתנה לבלי הכר. בדיוק כמו שמשחקי המחשב נכנסו פעם בקלות לדיסקט עלוב, והיום אפשר בקושי להכניס אותם לדיסק DVD.

את הכיוון הזה מסמנת הוצאת רנדום האוס, שהכריזה בפסטיבל הספרים בלונדון על "השקת" "אי-ספרים משודרגים" (ההפרדה במרכאות מכוונת; אני פשוט לא מוכן לתת לגיטימציה למילה "השקה"). שיווקם של עשרה כותרים כבר התחיל, בינתיים בבריטניה. מה פירוש "משודרגים"? לפי ההודעה לעיתונות, הספרים האלה "מציעים מגוון של תוכן נוסף כמו סרטי וידאו, משחקים, חידונים, תמונות, ראיונות עם סופרים, גרפיקה אינטראקטיבית ובחירה בקריאה או בשמיעת הטקסט בתחילת כל פרק".

היוזמה הזאת נקראת Book and Beyond, ובאתר הבית שלה אפשר ללמוד עוד על התוכניות של ההוצאה לשינוי פניהם של האי-ספרים. כבר בעמוד הראשי נכתב ש"התוספות מגדילים את נפחו של קובץ האי-ספר, עד פי 300 מהנפח הרגיל". כתוצאה מכך, ההוצאה ממליצה לקרוא את הספרים במחשב ולא במכשירי קריאה. ממילא, כל התוכן הנוסף פועל רק במחשב, כי הוא מצריך תוכנת קריאה מיוחדת של אדובי.

להתנפחות הזו יש השלכות מרחיקות-לכת. לדוגמה, אחד הספרים שמוצעים למכירה הוא בנפח כולל של 496 מגה, בעוד שהזיכרון הזמין של סוני רידר הוא רק 420 מגה (ניתן להרחבה עד 32 ג'יגה עם כרטיסי זיכרון), ושל קינדל 2 - 1.4 ג'יגה (אין אפשרות הרחבה). כשמדובר בקבצי אי-ספר רגילים, של טקסט בלבד, קינדל 2 יכול להחזיק 1,500 ספרים - אבל כשזה מגיע לאי-ספר "משודרג" בגודל כזה, המספר יורד ל… פחות משלושה.

אם אגיד שההבדל הוא דרמטי, זה יהיה חתיכת אנדרסטייטמנט. נכון, לא כל ה"משודרגים" גדולים כל-כך, אבל גם בשאר, הנפח הממוצע הוא כמה עשרות מגה-בייטים. מה שמעמיד באור קצת אירוני את המשפט הבא, שמופיע (באתר של אמזון) ברשימת השיפורים שהוכנסו לקינדל 2 לעומת קודמו: "…אתם יכולים להחזיק 1,500 כותרים, כך שכבר אין צורך בחריץ הרחבה לזיכרון נוסף". כן, החברה הסירה את אופציית ההרחבה בדור החדש של המכשיר, מתוך התפיסה המוצדקת (לשעבר) שהנפח הזה הוא די והותר לכל קורא נורמלי.

אם היוזמה של רנדום האוס תתפוס ותסחוף אחריה את שאר הענף, והאי-ספרים יהפכו לממותות מולטימדיה, אפשר לצפות למירוץ חימוש של נפחי זיכרון במכשירי הקריאה. הבעיה היא שברגע שהנפחים האדירים יהפכו לנורמה, גם הציפייה למילוים תיעשה אלמנטרית. בדיוק כמו שהיום, סרט בעותק DVD שאין בו תוספות זוכה לגינוי מהמבקרים, שלמדו לקחת כמובן מאליו את קיומו של "ערך מוסף". או שמשחק מחשב עם דרישות נפח שמתאימות ל-1998, על משמעויותיהן התוכניות, ייתפס היום כמיושן ואבוד מראש.

בקיצור, יכול להיות שאנחנו על סף שלב טכנולוגי שיגרום לשינוי גדול במהותו של הדבר שנקרא "ספר". גם להתפתחות טכנולוגית קטנה כזו יכולה להיות השפעה נרחבת, במיוחד במישור התודעתי - זה קרה בלי סוף פעמים בעבר, כך שאין לדעת.

מוזר, אבל נראה שהאיום הראשי על הספר כיצירה טקסטואלית טהורה הוא, כרגע, דווקא בעובדה שטקסט תופס מעט מקום בזיכרון, מה שגורם לו להיראות כמי שלא מצדיק את קיומו של זיכרון בנפח עצום. ככה זה: ברגע שהשבילים יורחבו כדי שהממותות יוכלו לעבור בנוחות, לא בטוח שהעכברים יוכלו למצוא בהם את דרכם.

danext@gmail.com.